אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן קג · סעיף ב
ס"ק ד
אחריות המכר על היתומים כתב הטור ז"ל עצה טובה היא לה שתפרש מה שמכרה לצורך כתובתה שלא יאמרו שמכרה הכל לצורך מזונות ויקראו לה רעבתני' ואם אינ' חוששת לזה שנקראו רעבתני' טוב לה שלא תפרש שאם יכלו הנכסים תאמר כל מה שמכרה הוא לצורך מזונות ותטרוף מהלקוחות שקנו מהבעל לצורך הכתובה אבל אם תפרש שמוכרת לצורך הכתוב' לא תוכל לטרוף מהלקוחו' למזונו' ויש עוד צד אחר שטו' לה יותר שלא תפר' שאם לא תפר' ויצא עליו שט"ח תאמר לכתובה מכרתי ואם כתובתה קדמה לא יוכל בעל השטר לטרוף ממה שמכרה ואם תפר' למזונות יטרפנו הבע"ח מפני שזמנו קודם שאין חיוב המזונות אלא אחר מותו עכ"ל. והוא ממ"ש הרא"ש ז"ל בשם הירושלמי יפוי כח דר' יוסי אם בא מלוה בעדים תאמר למזונות מכרתי ואם בא מלוה בשטר תאמר לכתובה מכרתי ע"ש:
והרמב"ן ז"ל הוכיח מזה הירושלמי דכל שאינו גובה ממשועבדי' של לקוחו' ה"ה דאינו גובה מנכסים המשועבדי' למלוה בשטר ומלוה בשטר מאוחר הבא עם מלוה ע"פ מוקדם טורף המלוה בשפר וראייתו מדקאמר בירושלמי בא מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי בא מלוה ע"פ אומרת למזונות מכרתי ומבואר דאם מכרה למזונות בא מלוה בשטר וטורף מן הדמים אע"ג דמזונות קדים למלוה בשטר דמזונות וכתובה שייך בזמנן אפ"ה מלוה בשטר מאוחר קודם למלוה ע"פ הקודם ע"ש שהיבא בר"ן פרק מי שהי' נשוי:
ומ"ש שהוא טורף מן הדמים הוא מדברי הראב"ד שמפר' כן דברי הירושלמי ז"ל כלומר אם בא מלוה בשטר לטרוף מהמשועבדים ולהוציא מיד הלקוחו' הדמים שהרי היא מוכר' לי"ב חדש ומפרנס אחת לשלשים יום אומרת לכתובה מכרתי והיא קודמ' ואם מכרה למזונ' היו מוציאין הדמים מידה עכ"ל הובא בשטה פ' אלמנה ניזונת ע"ש:
ונראה כונתם במה שפירשו טורף הדמים ולא פירשו כפשוטו שיטרוף הנכסים והוא משום דלא תקשי נהי דמוכר' למזונו' מאי אהני ליה מלו' בשטר דטריף מלוקח דהדר תיתי האשה ותטרוף מיני' בכתובת' שהרי היא מוקדמ' למלוה בשטר ואע"ג דמיני' דלוקח לא מצית טרפא דאחריו' דנפשה קבילת עלה מ"מ מיד הבע"ח יכולה היא לטרוף בדין וכבר נתקשה בזה בחידושי פני יושוע פרק אלמנה ניזונת ע"ש לכך פירשו הראב"ד והרמב"ן דבע"ח אתי וטריף מן הדמים כיון דדינא הוא דלוקח מצי לסלוקי' בזוזי וכמבואר פ' מי שהי' נשוי ובטוש"ע ח"מ סימן קי"ד ע"ש וכיון דטורף דמים הוי ליה מטלטלין וכמ"ש הר"ן פ' אלמנ' ניזונ' גבי הא דאמרינן ארמלתא דזבין אחריו' איתמי ע"ש שכתב דהדמים ה"ל דאמרינן וכשהלוקח מסלקו בזוזי תו לא מצית האשה לחזור על הבע"ח לטרוף בכתובתה כיון דהבע"ח לא שקיל ארעא אלא דמים שקבל דאית להו דין מטלטלים ומה שגבה אותן הבע"ח היינו מפני שהוא בא על הקרקע לטרפה אלא שהלוקח סילקו במעות והיא אינה יכולה לבא על הלוקח לטרוף הקרקע דאחריות דנפשה קבילת עלה וכיון דלית לה בקרקע כלום שוב אין לה על הדמים שגבה הבע"ח. דדין מטלטלין להם וזה ברור:
(ואין לומר דהלוקח בעצמו לא יסלק לבע"ח בזוזי אלא יגבהו הקרקע כדי שתוכל היא להוציאה מיד הבע"ח ואח"כ יחזור הוא עלי' שהרי היא קבלה אחריות דנפשה עלה ולא גרע מאילו כתבה לו דו"ד דמ"מ יהיו חוזרין חלילה ויצטרך להתפשר עם האשה לכך הוא מסלק הדמי' שתחת ידו להבע"ח ולא מפסיד מידי משלו ודו"ק):
ובספר בית מאיר ראיתי שנתקשה בזה שכתב הר"ן דה"ל הדמים מטלטלין דא"כ בע"ח נמי היכי גובה הדמים כיון דמטלטלי לבע"ח נמי לא משתעבדי וע"ש שהאריך בזה ליישב לענ"ד הדברים נכונים כמ"ש:
ומיהו עיקר דברי הר"ן שכתב בפ' אלמנה ניזונת דהדמים הן מטלטלין הוא בשיטת רב האי גאון ז"ל הביאו הרא"ש ר"פ מי שמת גבי יתומים שקדמו ומכרו ע"ש דכשמכרו הקרקעות נעשו הדמים מטלטלין ובתר דתיקון רבנן מזוני מן המטלטלין חייבין ליתן מן הדמים וכתב עליו הרא"ש ז"ל ודברי רב האי תמוהין דהני זוזי לא אשתעבדי לבנות אלא שיעבודייהו אנכסי אביהן וכיון שמכרו ואין יכולין לטרוף הפסידו ע"ש וא"כ לשיטת הרא"ש אין אנו צריכים לומר דמש"ה אין האשה גובה מן הדמים משום דהוי מטלטלי אלא משום דלאו הני זוזי וכמ"ש הרא"ש וע"כ הר"ן דאצריך לטעמ' דה"ל מטלטלין בשיטת רב האי גאון אזיל מיהו גם בתוס' משמע דס"ל כרב האי גאון ע"ש פ' אלמנה ניזונת דף צ"ז ד"ה וסמך לה שתגבה כתובתה מן השאר ז"ל ועוד אם נשאת אחר שמכרה הלוקח אל יתן אלא לשלשים יום ולא תוכל לגבות ממנו לכתובה' דהא מטלטלי נינהו ומזונות איבדה עכ"ל ולדברי הרא"ש תיפוק ליה דאינה יכולה לגבות מהן לכתובה כיון דלאו הני זוזי דשבק אלא משמע דגם תוספ' ס"ל כדעת רב האי גאון ז"ל (לכאורה דברי תוס' אלו צל"ע דנהי דהני דמים שביד הלוקח מטלטלי נינהו הא תנן לעיל פ' הכותב דאם היו מלוה או פקדון ביד אחרים ינתנו לכושל וע"כ לא פליג ר"ע התם אלא משום דכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה וכמי שפירשו בירושלמי דיורשין ירשו עם גמר מיתה וממילא הן שלהן ובע"ח וכתובה מיחסרי גוביינא אבל הכא דאדרבה לאחר מיתת הבעל היו אותן נכסים קרקעות ומשועבדים לכתובתה והשתא כשמחרתן לצורך מזונות פשיט' דלא זכו בהן היורשין שהרי הן מיוחדין למזונותי' ואמאי לא תגבה מהן כתובתה וצ"ל דמיד שנשאת והפסידה מזונותיה זכו בהן היורשין באותן הדמים ואנן קי"ל כר"ע):
והנה דעת רב האי גאון ז"ל דמלוה ע"פ מוקדמת למלו' בשטר מאוחרת ולפי דברי הרב המגיד גם דעת הרמב"ם כן ועיין ש"ך ח"מ סימן ק"ד ולפי דעתם צריכין אנו ליישב דלא תקשי מהא דירושלמי והיא הראיה של הרמב"ן ז"ל והנה בטור שלפנינו כתב הטעם שיטרפנו הבע"ח מפני שזמנו קודם שחיוב המזונות אינו בא אלא אחר מותו וכנז' לעיל וא"כ נהי דמלוה ע"פ מוקדמת קודם למלוה בשטר מאוחר מזונות שאני דהוא מאוחר שאין חיוב מזונות אלא אחר מותו:
והרמב"ם פי"ח מהל' אישות כתב ז"ל הניח נשים רבות אף על פי שנשאן זו אחר זו ניזונות בשוה כמו שאין דין קדימה במטלטלין והראב"ד כתב עלה וז"ל ואפילו ניזונת מן הקרקע לפי שאין חיוב המזונות אלא לאחר מותו וכבר הגיע שעת החיוב לכולן בבת אחת עכ"ל ע"ש והרב המגיד כתב עליו וז"ל והטעם שכתב הר"א ז"ל בהשגות אינו נכון שאם מפני שאין חיוב המזונות חל אלא אחר מותו אפילו בכתובה לא תהא דין קדימה לאלמנות שהרי אינה נגבית אלא משעת מיתה והגע עצמך מן שלוה וקבע זמן הפרעון אחר מותו והתנה שאם ימות המלוה קודם לו שלא יגבה כלום וחזר ולוה וקבע זמן פרעון לאותו הזמן וע"פ התנאי הנזכר לא יהיה בו דין קדימה אלא ודאי אין לטעם ההוא עיקר כו' והרשב"א כתב בדין המזונות דבשיעבוד המזונות הקילו עכ"ל ולענ"ד דברי הראב"ד נכונים וגם הרי"ף ס"ל כוותי' שכתב יש נוחלין גבי מתנת שכ"מ דאמרינן התם דאלמנתו ניזונ' ממנה וז"ל משום דמתנ' שכ"מ לא קני אלא לאחר מיתה לא דחיא תקנתא דרבנן דמזונו' אלמנה ובהדי הדדי קא אתי' אחר גמר מיתה הלכך לא דחי חדא מינייהו לחברתה עכ"ל הרי מבואר דעתו ז"ל דמזונות אלמנה לא חייל אלא לאחר מיתה והיינו דחיוב מזונו' דתנאי ב"ד אינו אלא לאחר מותו:
והרמב"ם פ"ח מהל' זכי' כתב בטעמ' דאלמנה ניזונ' ממתנ' שכ"מ ז"ל שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים עכ"ל והיינו כמ"ש הרב המגיד משום דחיוב מזון האשה והבנות וכתוב' בנין דכרין עם גמר מיתה ומתנת שכיב מרע אינה אלא לאחר מיתה ממש וקדמו למתנת שכיב מרע ע"ש ועמ"ש בספרי קצות החשן סימן רנ"א וסימן רנ"ב וא"כ גם לדברי הרב המגיד אין חיוב מזון האשה חייל אלא עם גמר מיתה וא"כ דברי הראב"ד נכונים דנשא נשים זו אחר זו דשתיהן שוין כיון דלא חייל חיוב מזון האשה עד גמר מיתה ושניהם באים כאחד דאי כדברי הרה"מ לפנינו דחוב מזון האשה חייל משעת נשואין כמו הכתובה א"כ איך כתב הרמב"ם שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים דהא כבר נתחייבו משעת נשואין אלא דזמן פרעון הוא במיתתו וא"כ פשיטא דאלמנתו ניזונת ממתנת שכ"מ דודאי קדים חוב דמזונות ומדכתב הרמב"ם וכייל מזון האשה וכתובת ב"ד לגבי מתנת שכ"מ וכתב עלייהו שהרי במיתתו נתחייב מבואר דכולהו לא מיחייבי אלא עם גמר מיתה ולכן דברי הרה"מ שלפנינו צ"ע בעת הזאת. (עיין לעיל סימן צ"ג הערה ב' מ"ש לפרש שיטת הרי"ף דעיקר תקנת תנאי כתובה הי' השיעבוד משעת נשואין כמו הכתובה עצמה ומפני תיקון עולם אמרו שאין גובין למזון האשה מנכסים משועבדי' היינו כששיעבדן הבעל ואם שיעבדו האחי' זו שאלה שלח רב לרבי ופשט לי' דאין מוציאין למזונות עיין פ' מציאת האשה ד' ס"ח ונמצא עכשיו אין הנכסים משועבדי' אלא עם גמר מיתה וגם עכשיו אינן משועבדי' לגמרי שהרי אם מכרו היורשין ג"כ אין מוציאין הרי דגם יד היורשין באותן הנכסים שוים עם התנאי כתובה וכן המקבל מתנת שכ"מ ג"כ ידו שוה עם התנאי כתובה ואם מכר אין מוציאין וכמ"ש בנמ"י שם ולזה דקדק הרי"ף ז"ל לומר דתרווייהו בהדי הדדי קאתו ותרווייהו קנו ע"ש באורך ולפ"ז צדקו גם דברי הרה"מ דעל מ"ש הראב"ד שאין חיוב המזונות אלא לאח"מ וכבר הגיע שעת החיוב לכולן בבת אחת ומשמעותו מחמת שפרעון המזונות אינו אלא לאח"מ אין החיוב חל כלל עד לאח"מ לזה שפיר השיג הרה"מ דאיהו משתעבד משעת נשואין כמו בכתובה גופי' ומה בכך שהז"פ הוא אחר מותו לכך כתב הוא הטעם דאין להן דין קדימה כיון דלא טרפו ממשבדי לא סמכו דעתייהו וה"ל כמו מטלטלי דאין בהן דין קדימה וכונתו דהנכסים לא נשתעבדי עד השתא בשעת גוביינ' כמו מטלטלין שהרי הי' יכול להבריח ולכך לא שייך דין קדימה ומ"ש הרמב"ם גבי מתנת שכ"מ וכייל מזון האשה וכתובת ב"ד וכתב עלייהו שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים דהתם על הנכסים אנו דנין וכיון דתקנו שלא יוציאו מנכסים משועבדי' לא נשתעבדו הנכסים עד אחר מיתתו ולזה דקדק שם הרמב"ם וכתב שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים ולא כתב שבמיתתו חל החיוב דבאמת החיוב עליו חל משעת נשואין אלא כיון דלא גבי ממשעבדי לא נתחייבו הנכסים עד אח"מ משא"כ הראב"ד כתב שאין החיו' חל עד אח"מ ועל זה שפיר השיג הרה"מ ודו"ק:
ובדברי הרי"ף שכתב דכיון דבהדי הדדי קאתו לאחר מיתה לא דחי חדא מינייהו לחברתה הדברים תמוהים דכיון דבהדי הדדי קאתו למה ידחה חוב דמזונות למתנת שכ"מ ובנימוקי יוסף שם כתב משום דתקנת מזונות קודמת בתחלה ע"ש ואינו מובן וכבר כתבנו בס' קצה"ח סימן רנ"ב ישוב לדברי הרי"ף ז"ל ע"ש:
ואמנם נראה דדברי הרי"ף כפשטן ע"פ מאי דאמרו בש"ס פ' י"נ שם דף קל"ג א"ל רבא מיגרע גרע השתא בירושה דאורייתא אמרת אלמנתו ניזונת מנכסיו במתנה דרבנן לא כ"ש והיינו כיון דחיוב תנאי ב"ד דאלמנה ניזונת אינו אלא לאח"מ וכמ"ש הרי"ף וכבר אמרו אלמנה חוב דבעל וא"כ היכי ניזינת מנכסי יורשים כיון דבהדי הדדי קאתו חוב המזונות וירושה דאורייתא אלא ע"כ שכך תקנו שתהא אלמנתו ניזונת מתנאי ב"ד וא"כ כ"ש ירושה דרבנן דאע"ג דבהדי הדדי קאתו אלמנתו ניזונת ממתנת שכ"מ:
ולשיטת הרמב"ם יתפרש סוגית הש"ס הכין השתא ירושה דאורייתא אלמנתו ניזונת מנכסיו וע"כ צ"ל דחוב של תנאי ב"ד שלמזון האשה חייל מקודם והיינו עם גמר מיתה וירושת היורשין לא חיילא אלא אחר מיתה כ"ש מתנת שכ"מ דרבנן דג"כ לא חיילא אלא אחר מיתה פשיט' דמזון האשה קודם וזה נכון אלא דלפי שיטת הריף והראב"ד דחיוב מזונות חייל לאחר מיתה ממש ולשיטת הרמב"ם דחייל עם גמר מיתה תתעורר קושית התוס' פ' אלמנה ניזונת דף צ"ג ד"ה ור' יוסי סבר ז"ל וא"ת מה יפוי כח הוא השתא דקאמרה הכל למזונות מכרתי ולא איבדה כתובתה וכי אין זו אונאה דשקר הוא שהרי גם לכתובה מכרה כו' וגם לפי הקונט' ניחא ואין זו אונאה שאומרת ללוקחות הכל מכרתי למזונות שהרי מן הדין גם מזונות הי' לה לגבות ממשעבדי אם לא לפי שאין קצובין כמפורש בגיטין והכא לעולם יש ללקוחות לאסוקי אדעת' משום כתובה ולהניח בני חרי כשיעור כתובה אע"פ שמכרה לכתובה כיון שיכולה לומר למזונות מכרתי עכ"ל וע"ש ולפמ"ש דמזונות לא חיילא אלא לאחר מותו א"כ מדינא לא גביא למזונות ממשעבדי שמכר הבעל דלקוחות קדים. ולפי מ"ש הרשב"א לענין חוב שטר ומזונות האשה דחוב שבשטר קודם ומשום דבמזונות הקילו כאלו מתחייב דבר יום ביומו ע"ש א"כ אינו אלא לאחר שתקנו חכמים מפני תיקון העולם שאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים אמרי' במזונות הקילו אבל אי לאו תקנה זו הוי מזונות חייל גם מחיים כמו בפוסק לזון את בת אשתו דתיכף נעשה חיוב על משך ה' שנים ואתי שפיר תירוצום של תוס' אבל לפמ"ש בשטת הרי"ף והראב"ד והרמב"ם דתקנת תנאי ב"ד לא חייל אלא אחר מותו קשיא. וצריך לומר לפמ"ש דחיוב מזונות אינו אלא לאחר מיתה א"כ הא דאמרו אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדי' מפני תיקון עולם היינו ממשעבדי ששיעבדו היתומים דאלו מאותן ששיעבדן בעל תיפוק לי' דלקוחות קדמו וא"כ מפני תיקון העולם מהני למשועבדים ששיעבדו יורשין וכדאי' פ' מציאת האשה דף מ"ט האחין ששיעבדו אין מוציאין מידן למזונות ע"ש ולפ"ז גם הירושלמי דקאמר באת מלוה בשטר תאמר לכתובה מכרתי מיירי ג"כ במלוה בשטר של היורשים וא"כ שפיר עבדא ואין כאן אונאה כיון דמדינ' מזונות נמי גובה מלקוחו' שמכרו היורשין אחר מותו ולפ"ז קשה ראיית הרמב"ן דמלוה בשטר קודמת למלוה ע"פ אע"ג דמלוה ע"פ קודם בזמנו כיון דע"כ מיירי במלוה בשטר של יורשין דאל"כ ה"ל אונאה של שקר וכמ"ש וכיון דשיעבדו היורשין תו ליכא למימר דחוב קדים ומשום דמזונות לא אתו אלא לאחר מותו דהא גם השט"ח לא ניתן אלא לאחר מותו והיורשין הוא ששיעבדו ודו"ק:
(עיין מ"ש בהערה שלפני זה דגם דעת הרי"ף והרמב"ם דשיעבוד הגוף של תנאי כתובה משעת נשואין חייל אלא לפי שאינן נגבין מן המשועבדים לא נתחייבו הנכסים אלא לאח"מ וזו התקנה היא מפני תיקון עילם והכל אתי שפיר וק"ל) ובפ' אלמנה, ניזונת דף צ"ה מאי לאו בהא קמפלגי ר' יהודא דאמר בעי' לפרושי סבר נכסי בחזקת יתמי קיימי ועל האלמנה להבי' ראי' ור' יוסי דאמר לא בעי' לפרושי סבר נכסי בחזקת אלמנה קיימי ופירש"י ר' יהודא דאמר הפירוש יפה לה סבר נכסי בחזקת יתמי קיימי ואי לא פירשה מה לכתובה ומה למזונות סוף לכשתבא לגבות יאמר לה מה שמכרת לכתובה מכרת וקבלת כתובתך ואם תאמר להם א"כ תנו לי מזונות שאכלתי יאמרו לה נתננו לך מטלטלין במזונותיך והם נאמנים עכ"ל. ואיכא למידק לפמ"ש במשנה למלך פי"ד ממלוה גבי טענת סטראי וז"ל מיהו מספקא לי אם יברר המלוה שהיתה לו מלוה ע"פ אחרת אצל הלוה וטען הלוה שכבר פרע אותו החוב דקי"ל דאין צריך לפרעו בעדים וזה שהעידו העדים שפרע בפניהם הוא מאותו מלוה בשטר הוא ומסתברא דבכי האי אוקי שטר בחזקת שלא נפרע וגובה עכ"ל וע"ש לפ"ז אפי' לר' יודא דסבר נכסי בחזקת יתמי קיימי אכתי כיון דמבורר החוב בע"פ דהיינו המזונו' אמאי לא תוכל האלמנה לטעון שאותו הפרעון שהי' עם המכירה היה בעד המזונות והכתובה שהוא השטר עדיין בחזקתו. מיהו בסמ"ע סימן ל' סקל"א כתב דאפי' ידוע שהי' לו עליו מלוה ע"פ או בשטר מ"מ אין המלוה נאמן ע"ש ויש ראי' לדבריו מפירש"י שכתבתי וכנ"ל ודו"ק: