אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן קב
סעיף א
ס"ק א
מי שמת ואלמנתו או גרושתו באה לגבו' כתובתה. ואלמנותו כ"כ הרמב"ם ושאר פוסקים ולא כר"ת שכ' התוס' בשמי כשהוא מת לא אמרי' ליפות כחו של בע"ח דאז לא חיישי' לנעילת דלת דמיתה לא שכיחא ע"ש והוא בתוס' פ' הכותב דף פ"ו ד"ה לאשה לא יהבינן לה מ"ט יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא וא"ת דאמרי' לעיל לכתובת אשה משום חינא ואפי' ר' בנימין לא פליג אלא כשהבע"ח הוא כושל אבל כששניהם שוים מודה דיהבינן לכתובה ותירץ ר"ת דהכא יהבינן לבע"ח משום דאית טעמא משום נעילת דלת ובאשה לא שייך נעילת דלת כו' אבל לעיל דלאחר מיתה ליכא נעילת דלת דמיתה לא שכיחא עכ"ל ותוס' לשיטתייהו אזלי דפירשו בהא דאמר ר' בנימין לכושל שבראי' היינו למי ששטרו מאוחר שלא יוכל לטרו' לקוחות הקודמים ומש"ה הקשו דהא בששניהן שוים מודה דיהבינ' לכתובה:
אמנם שיטת הרי"ף והר"ן ושאר פוסקים דהא דאמר ר' בנימין לכושל שבראי' היינו בע"ח ואפי' שניהם שוין א"כ הא דאמרו לאשה לא יהבינן היינו כר' בנימין דבשניהם שוין בע"ח עדיף מן האשה וא"כ תו אין צריך לחלק בין מחיים לאחר מיתה והרי"ף כתב בפ' הכותב בפלוגת' דר"ע ור' טרפון דאמר ר"ט ינתנו לכושל שבהן וכתב עלה מאי כושל בע"ח וכתב הר"ן שם ז"ל לפרושי כושל דמתני' לחוד כתב הרי"ף זה ומיהו אנן כדר"ע קי"ל כדבסמוך ע"ש ובשטה מקובצת שם ז"ל וכתב הריב"ש ז"ל הרי"ף פסק כמ"ד לכושל שבראי' דהיינו בע"ח וקשה דהא לא קי"ל כחד מינייהו אלא כר"ע דאמר ינתנו ליורשין יש מי שאמר שכתבה הרי"ף משום דנפק' מיניה לגר דלית ליה יורשין ויש מי שאמר דהא לא אפשר דגר כיון דלית ליה יורשין ולא נשתעבדו מטלטלין לאחר מיתה זכה הלה במה שבידו אבל נראה שדעת הרב כו' וצ"ע ונ"ל שכתבו הרב ז"ל משום דנפקא מיני' לקרקע היכא ששניהן שוין דאמרינן לקמן לבע"ח יהבינן לאשה לא יהבינן דהרב מפרש דכושל שבראי' הוא הבע"ח לעולם לפי שאינו גובה אלא בראי' כמו שמפורש בהלכות עכ"ל וא"כ כיון דכושל היינו בע"ח קושית תוס' לא קשה וכמ"ש:
ובהא דכתב בשטה בשם יש מי שאומר דנפקא מיניה לגר מצאתי כן בחידושי הרא"ה ז"ל וז"ל ומיהא היכא דליכא יורשין כגון גר קי"ל כר"ט עכ"ל ע"ש ומ"ש בשם יש מי שאומר דהא לא אפשר דגר כיון דלית ליה יורשין ולא נשתעבדו מטלטלין לאחר מיתה זכה הלה במה שבידו נלענ"ד ליישב לפי דעת הרא"ה ע"פ מ"ש הרב המגיד פ"ח מהל' זכיי' ז"ל כתב בעל העיטור אם ישראל יש לו מלוה בשטר או בעדים על הגר ומת בתוך זמנו הרי הוא כמשכון של גר ביד ישראל ואם בא ישראל אחר והחזיק בנכסי הגר אינו יכול להחזיק כשיעור החוב עכ"ל וכ"כ הרשב"א כדבריו ואמר אע"ג דכשמת הגר נעשו כל נכסיו הפקר אין שיעבודו של זה נפקע דלא עדיף הפקר מהקדש ובהקדש דמים קי"ל בערכין דמוסיף עליו עוד דינר ופודה הנכסים וכן נ"ל אפילו אין לו אלא מטלטלין והא דקאמר משכונו של גר ביד ישראל משום דבעי למימר ובא ישראל אחר והחזיק בה קנה השאר עכ"ל הרשב"א ועיקר עכ"ל הרה"מ ע"ש ומבואר דאפילו מדינא דגמ' דמטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי אבל מטלטלי דגר והפקר משתעבדי לבע"ח וא"כ דברי הרא"ה נכונים אמנם בתשו' המיוחסת להרמב"ן סימן ס"ט כתב ז"ל ועל כן אני אומר מטלטלי דגר כל שהוא ביד אחרים עד אחר מיתתו היינו אותם המופקדים אצלם וזה פירש למיתה וזה זכה הוי להו כמטלטלי דיתמי ולא גבו ממנו כתובת אשה לרבנן ובע"ח לכ"ע וכו' אבל היכא דבזבזו אותן ישראל לאחר מיתה כבר חל עליהן שיעבוד הכתובה ובע"ח בגמר מיתה וקיימו ברשותייהו דהא לא קאי באפייהו זכות אחרים דבמטלטלי דיתמי גופייהו אי לאו דירושה ממילא קא הוי' ועם גמר מיתה קמו להו נכסי בחזקת יתמי הוי כתובת אשה ובע"ח גובה מהם כדתנן פ' הכותב מי שמת והניח אשה ובע"ח ויורשין והיה לו פקדון ומלוה ביד אחרים ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן ור"ע אומר ינתנו ליורשין שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה דאלמא לר"ט כל שאינו ברשות היורשין ממש בשעת מיתה כתובה ובע"ח גובה מהם ואע"ג דמטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי וע"כ לא פליג ר"ע עליה אלא שהן יורשין וזוכין ממילא דבר תורה כדאיתא בירושלמי הגע עצמך שפטרם משבועה ומשני זו תורה וזו אינה תורה הא לאו הכי מודה לר"ט והלכך לגבי גר דבשעת מיתה לא היה זכות אחרים מעכבת ועומדת בפני שיעבוד האשה ובע"ח הם קדמו והוו להו כיתמי דידיה וקמו להו נכסי ברשותייהו מפני ששיעבודם חל עלייהו עם גמר מיתה עכ"ל וע"ש לפ"ז האי יש מי שאומר דהא לא אפשר דגר כיון דלית ליה יורשין ולא נשתעבדו מטלטלין לאחר מיתה זכה הלה במה שבידו ס"ל כדעת הרמב"ן דאם היו ביד אחרים עם גמר מיתתו וזה פירש למיתה וזה זכה במה שבידו וה"ל כמטלטלי דיתמי דלא גבי מינייהו בע"ח וכתובת אשה לרבנן:
אבל הרא"ה ז"ל נראה דס"ל כדעת הרשב"א ז"ל ונראה מדברי הרשב"א דאפילו היו ביד אחרים עם גמר מיתתו אפ"ה לא הוי כמטלטלי דיתמי מדכתב הרשב"א דאין שיעבודו של זה נפקע דלא עדיף הפקר מהקדש ובהקדש דמים קי"ל בערכין דמוסיף עוד דינר ופודה הנכסים ואפילו אין לו אלא מטלטלין ע"ש ומבואר דהפקר אין לו הך דינא כלל דמטלטלי דיתמי דאפילו הקדש דמי' אינו מפקיע שיעבוד מטלטלין וגרע מן מטלטלי דיתמי והרשב"א לא אתי עלה מהך דר"ט דינתנו לכושל שבהן אלא משום דלא עדיף הפקר מהקדש דמים וא"כ אפילו מופקדים ביד אחר וזה פירש למיתה וזה זכה אפ"ה בע"ח גובה מהם ובזה יבואר מ"ש בשיטה היש מי שאומר דנפקא מיניה לגר הוא כדעת הרשב"א והיש מי שאומר החולק דאי אפשר לאוקמי בגר הוא כדעת הרמב"ן דלדידיה אין בע"ח גובה כשזה פירש למיתה וזה זכה וכדכתיבנ' ודוק:
ובתשובת הרמב"ן הוכיח דנכסי גר המופקדים ביד אחר וזה פירש למיתה וזה זכה לא גבי בע"ח מינייהו דנעשה כמטלטלי דיתמי והביא ראיה מהא דאיסר גיורא פ' מי שמת דה"ל תריסר אלפי זוזי בי רבא כו' אמר היכי קני להו רב מרי כו' ואם איתא יכתוב לו חוב על כל נכסיו כדי שיצטרך לגבות בחובו כל אותן תריסר אלפי זוזי דבי רבא אלא משמע דאי עבד הכי לא הוי מהני דה"ל כמטלטלי דיתמי דלא משתעבדי לבע"ח ע"ש ולפי מ"ש בדעת הרשב"א דאפילו במופקדין ביד אחר לא מיפקע שיעבודא דלא עדיף הפקר מהקדש דמים נראה ליישב ע"פ מ"ש הרמב"ם פ' מי שמת דף קמ"ט ח"ל ואני תמה היאך לא לקח בית רובע קרקע כמעשה דמרוני דלקמן וליכא למימר דחליש לי' עלמא טובא דהא קאמר אי שלח לי כו' ומצאתי בגירסת ההלכות דרב מרי בי רב הוי ולפי זה יש לומר דאיסר לא גמיר והכי קאמר רבא אי טעי ועביד אגב ארעא לא קני להו דלית ליה ארעא שאם היה בקי היה קונה קרקע ומקנה עכ"ל וא"כ כיון דאיסר לא גמיר לא ידע לכתוב שט"ח כמו דלא ידע למיקני קרקע:
והנה לפמ"ש הרמב"ן היכא דבזבזו ישראל נכסיו לאחר מיתה כבר חל עליהם שיעבוד הכתובה ובע"ח עם גמר מיתה והלכך גבי גר דבשעת מיתה לא היה זכות אחר' עומדת בפני השיעבוד אשה ובע"ח קדמו כו' מפני ששעבודן חל עם גמר מיתה ע"ש נראה בזה דה"ה במתנת ש"מ כל שלא היה בשעת מיתה ביד המקבל אלא עדיין ברשות הנותן כיון דשיעבוד בע"ח וכתובת אשה חל עם גמר מיתה ומתנת ש"מ אינו אלא לאחר גמר מיתה וכמ"ש הרמב"ם פ"ח מזכי' וא"כ שעבוד בע"ח וכתובה קדים למתנת שכ"מ ואע"ג דבגמר מיתה קמו באפייהו יורשין דהא יורשין נמי עם גמר מיתה קא ירתו כמ"ש בתשו' הרשב"א ח"ב סימן קכ"ה הובאו דבריו בס' קצה"ח סימן רנ"ב סק"א ע"ש מ"מ אחר גמר מיתה דפקע רשות יורש ונכנס לרשות מקבל מתנה שיעבוד הכתובה והבע"ח קודם למתנת שכ"מ:
ועוד נ"ל דבגמר מיתה נמי לא קמו יורשין באפייהו דכל שנתן במתנת שכ"מ אין ליורשין בהם דין ירושה כלל וכמ"ש בשטה מקובצת פ' י"נ דף קכ"ט בהא דאמרו שם נכסי לך ואחריך לפ' דאם הראשון ראוי ליורשו ירושה אין לה הפסק וכתוב שם בשטה וז"ל ואכתו מקהו קהייתא טוב' כו' דא"כ כל מתנת שכ"מ צריכה שתהא חלה לאלתר עם גמר מיתה דאל"כ כבר חלה ירושה של יורש ורחמנ' אמר אין לה הפסק כו' ואלו אנן אשכחן בגמ' דמהני כו' ול"נ דלא קשה מידי דרב אחא בר עויא ה"ק שכל מי שהוריש בין בלשון מתנה בין בלשון ירושה מי שראוי לירש ונתן לו כל אותו כח בנכסיו שהיה ראוי לו כיורש גמור אע"פ שהתנה לאחר מיתתו יהא לפלו' אין בדבריו כלום כיון דלדידיה אוקמה אדאורייתא הרי הוא כאלו שתק ולא אמר כלום שהרי לא חידש בירושתו כלום וכשהוא אומר ואחריך לפלו' ה"ל כאלו מתנה בנכסים של אחרים ולפיכך כיון דקי"ל בנכסי לך ואחריך לפ' שאם קדם הראשון ומכר מה שעשה עשוי נמצא שיורש זה קנה כל הנכסים לדידיה הוו לגמרי ונעשה יורש של תורה שהרי יכול הוא לעשות בכל הנכסים כיורש גמור ובהכ"ג אין זה מתנה אלא ירושה וירושה אין לה הפסק אבל שכ"מ שנותן כל נכסיו לבניו ואומר להם שאם יעשה פ' כך שיתנו לו שדה פ' כבר הוציאם מאותה שדה מירושה של תורה שהיורש יכול למכור בשלו ואלו אין רשאין שאם ישלים אותו פ' תנאו זכה בה כללו של דבר אין היורשין נעשו יורשין גמורין דנימא ירושה אין לה הפסק אלא באומר נכסי לך לחוד שכיון שהיורש יכול לעשות כל מה שירצה בנכסים כיורש של תורה ה"ל יורש גמור וירושה אין לה הפסק אבל כל יורש שזוכה בנכסים אלא שעליו לתת מן הנכסים כך וכך לפ' אם יעשה כך אין זו ירושה אלא מקבל מתנה במה שיש לאחרים זכות ויש לה הפסק ובזה עולין דברי הגאון ז"ל כהוגן עכ"ל:
וכיון דבמקום מתנת שכ"מ אין ליורש דין ירושה גמורה דאם היה לו דין ירושה לא הי' לה הפסק ולא היה חל עליהם אח"כ דין מתנת שכ"מ ואין לו אלא דין מקבל מתנה לשעתו עד שיבא זמן מקבל מתנת שכ"מ וזה לא הוי אלא קנין פירות וכמו בנכסי לך לעשר שנים ואח"כ לפ' דאין הראשון יכול למכור ומשום דלית ליה אלא קנין פירות וכמ"ש בש"ע ח"מ סימן רמ"ח סעיף ג' ע"ש ה"נ אין לו דין יורש אלא דין מקבל מתנה לשעתו וקנין פירות בלחוד הוא דה"ל עד שיבא שעת מקבל מתנת שכ"מ א"כ שעבוד כתובה ובע"ח קדמי ולא קאי באפייהו ירושת יורשין דאין עליהן דין יורשין כלל על גוף הנכסים אלא קנין פירות הוא דאית להו עד אחר גמר מיתה דאז זוכה מקבל מתנת שכ"מ וכבר קדמו שיעבוד הכתובה והבע"ח על גוף הנכסים דאין יורשין קנין הגוף במקום מתנת שכ"מ ודוקא ביורשין ירושה ממש הוא דאין מרחמין בדין אבל לא במקום שאינן יורשין ודו"ק ועמ"ש בסימן צ"ב להוכיח מדברי תוס' פ' נושאין על האנוסה דף צ"ט ד"ה כתב כל נכסיו דבע"ח נוטל מן מטלטלי דמתנת שכ"מ ושם כתבנו טעם אחר ג"כ בזה ע"ש ודוק היטב:
סעיף ב
ס"ק ב
לא הניח אלא מטלטלין שאין בהן דין קדימה בפ' הכותב דף פ"ו אמר אמימר משמי' דרב חמא האי מאן דאיכא עלי' כתובת אשה ובע"ח ואית לי' ארעא ואית לי' זוזי לבע"ח מסלקינין בזוזי לאשה מסלקינין בארעא האי כדיני' והאי כדיני' ואי ליכא אלא חד ארעא ולא חזי' אלא לחד לבע"ח יהבינן לאשה לא יהבינין מ"ט יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא וכתב הרא"ש ז"ל וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' מלוה לוה ולוה ואח"כ קנה דאמרי' חולקין אם קדם אחד מהם ותפס הכל אין מוציאין מידו וכן משמע מדברי רב אלפס שהשוה דין לוה ולוה לשני שטרות שיוצאים ביום אחד וכתב דיהבינין לאיש ובשלמא אי סבר דאי תפיס חד מינייהו לא מפקיני' מיני' ניחא דמטעם יותר משהאיש רוצה לישא מתפסינין לבע"ח ופקע כח האשה אבל אי אמרי' דאפי' אי תפיס חד מינייהו מפקינין מיני' לא מסתבר דמטעם יותר משהאיש רוצה לישא מפקינין כח האשה כיון דאפי' לאחר שבא ליד הבע"ח עדיין יש לאשה זכות בהן עכ"ל וכ"כ הרשב"א בחידושיו וכ"כ הר"ן שם וז"ל הלכך כיון שאילו קדם ובא בע"ח לב"ד והגבוהו ראשון מה שגבה גבה מן הדין אנו מגבין תחלה לבע"ח משום טעמא דיותר משהאיש רוצה לישא ולאחר גבייתו זכה בהן מן הדין עכ"ל ע"ש. ובזה נראה ליישב דברי רש"י ז"ל בפ' הכותב במשנה שם דף פ"ד מי שמת והניח אשה ובע"ח ויורשין והי' לו מלוה או פקדון ביד אחרים ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן ר' עקיבא אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשין שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה וכתב רש"י ז"ל ינתנו ליורשין ולא מהני תפיסה עכ"ל ודבריו תמוהין דהיכא מוכח מרישא שם דלא מהני תפיסה ועמ"ש בזה בשטה מקו"ב ובחי' מוהרש"א שם ולפמ"ש דהיכ' דמהני תפיסה אנן מתפסינין לבע"ח ומה"ט לר' טרפון ינתנו לכושל ולדידן היכא דליכא אלא חד ארעא אנן מתפסינין לבע"ח משום דלאחר גבייתן זכה בהן מן הדין וא"כ אלו הוי ס"ל לר"ע דמהני תפיסה היה נותנין לכושל ג"כ כדפסקי' גבי אשה ובע"ח אלא ע"כ דלר' עקיבא לא מהני תפיסה ומש"ה ינתנו ליורשין כיון דגם אחר הגביי' לא יזכה הבע"ח וק"ל:
ס"ק ג
ינתנו לבעל חוב ובתקנת אחרונים במדינת פולין כתובת אלמנה קודמת לבע"ח ממקרקעי וממטלטלי אף אם לא תפסה היינו לבתולה ש"ך זהו' לאלמנה ק"ם זהו' ובס' בית מאיר הקשה אנה מצאו סמך לתקנה זו אף דברי איזה יחיד לקבוע הלכה זו כמותו כי אף ר"ת שמביא הב"ש דלאחר שמת אין מייפין כח הבע"ח דלא שייך תקנת נעילת דלת במיתה דלא שכיחא מ"מ ליפות כחה במטלטלין שאין בהם דין קדימה מהיכי תיתי ע"ש. ולענ"ד נראה שסמכו לקבוע תקנה זו להלכה ע"פ שיטת הריטב"א הובא בשטה מקובצת פ' הכותב דף פ"ו ז"ל ומקשו בתוס' אשמעתין מ"ש דהכא הוריעו כחה של אשה טפי מבע"ח ואלו לעיל אמר ר' יוחנן לכתובת אשה ואפי' למ"ד לכושל דוקא היינו כשבע"ח מאוחר אבל כששניהן שוין כ"ע מודו דיהבינין לאשה כו' ואני פירשתי לפני מורי רבינו ז"ל דשמעתין בדליכא פסיד' כלל דומיא דרישא דבהאי ארעא איכא גוביינא לתרוויהו אלא שהקרקע היא קרקע אחת ואין בה דין חלוקה והיינו דאמרינין דליכא אלא ארעא חדא ולא חזיא אלא לחד מינייהו לפי שאין ראוי' ליחלק וכל אחד מהם אומר שיתנוהו לו והוא יתן מעות לחבירו כדין גוד או אגוד דבהא ודאי עבדינן מעליות' לבע"ח דיהבינין לי' כולה ארעא אבל לאשה לא יהבינין דהא מעליותא טובא היא דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא הא כל היכא דליכא גוביינא לתרווייהו כל א' גובה כדינו ולא מפסידין לאשה מדינ' כלום כו' עכ"ל הריטב"א ז"ל ע"כ ומש"ה היכא דליכ' לתרווייהו יהבינן לאשה כר' יוחנן משום חינא ואפילו למ"ד לכושל שבראי' היינו דוקא כשהוא מאוחר משא"כ כשהם שוים וא"כ יש סמך למנהג זה שנהגו ודו"ק אלא דצריכין אנו עוד לזה המנהג לשיטת ר"ת ורש"י דמפרשי לכושל שבהן היינו למאוחר ומשום דלמוקדם יש מה לגבות אבל היכ' דאין זה לגבות מודו דיהבינין לאשה משום חינ' אבל לשיטת הפוסקים דכושל היינו בע"ח א"כ לעולם לבע"ח יהבינין אפי' היכא דליכ' לתרווייהו אמנם ע"פ שיטת רש"י ור"ת בכושל שבהן וע"פ שיטת הריטב"א בהא דאמימר דלבע"ח יהבינין לכתובת אשה לא יהבינין דהיינו דוק' בקרקע שאין בה דין חלוקה ולענין גוד או אגוד א"כ תקנת האחרונים שבמדינת פולין עינ' כהוגן עפ"י דינא דגמרא. וראיתי בחידושי מוהרי"ט ר"פ מי שהי' שכתב ז"ל תו כתבו התוס' ולי נראה כתירוצו הראשון ואתי' כר' טרפון וקשה דהא אמרי' הראשונה קודמת ולר"ט לכתחלה יהבינן למאוחרת שהיא כושלת כו' ואכתי קשה לישנא דאי קדים שניי' ותפסה דהא לכתחלה לשני' יהבינין וכן הא דקאמר ש"מ בע"ח מאוחר שקדם וגבה למאי נ"מ אי למטלטלי דיתמי לכתחלה למאוחר יהבינין כו' ע"ש. ואינו קושי' כלל דהא דקאמר ר"ט ינתנו לכושל שבהן דהיינו המאוחר היינו דוקא כשיש שם משועבדים שיוכל מלוה בשטר או מוקדם לחזור עליהן לגבות וכמ"ש הרא"ה בחידושיו ז"ל פ' בירושלמי כושל שבראיה מלוה בעדים ומלוה בשטר ינתנו למלוה בעדים שניה' ינתנו למאוח' ונרא' לו' דוק' כשיש שם משועבדי' שיכול מלוה בשטר או מוקדם לחזור עליו לגבו' וה"ה לר' יוחנן דאמר לכתובת אשה משום חינא דוקא כה"ב דלא קא מפסדי אידך והיינו דליתי' להאי דינא אלא במטלטלי אבל בקרקע ליכא למימר דהשתא תרווייהו שוו להו דאי לא גבי' מיני' מלוה בשטר או מוקדם לא גבי נמי ממשעבדי דאמרי לי' הנחנו לך מקום לגבות עכ"ל וא"כ ל"ק מידי דש"ס ר"פ מי שהי' נשוי ליכ' משעבדי לחזור עליהם וא"כ תו אין מעלה למאוחר וזה פשוט. ולפי מ"ש הרא"ה דאפי' לר' יוחנן דאמר לכתובת אשה משום חינא דוקא בכה"ג דלא קא מפסדי אידך יתיישב קושית התוס' דף פ"ו שהק' מ"ש הכא דהורע כח האשה טפי מבע"ח כו' ולפ"ש הרא"ה הא דיפה כח האשה משום חינא היינו דוקא היכא דליכא פסיד' לבע"ח שיש שם נכסים אחרים משועבדים אבל היכא דאיכ' פסיד' לחד לבע"ח יהבינין וכמ"ש מיהו מנהג מדינת פולין הוא להיפך והוא כשיטת הריטב"א שכתבנו לעיל ודו"ק:
סעיף ד
ס"ק ד
אם זמנם שוה נותנים לבע"ח מעות ולאשה קרקע פ' הכותב דף פ"ו אמר אמימר משמי' דרב חמא האי מאן דאיכ' עלי' כתובת אשה ובע"ח ואית לי' ארעא ואית לי' זוזי' לבע"ח מסלקי' בזוזי ולאשה מסלקינן בארעא האי כי דיני' והאי כי דיני' ובתשו' מוהר"י ן' לב ח"ב סימן נ"ה כתב ז"ל ובהך מימרא דרב חמא קשה לי למאן דס"ל דמאי דאמרי' מיני' ואפי' מגלימ' דעל כתפי' היינו מבע"ח אבל כתובה אפילו מחיים אינה אלא מקרקע מדין גמרא למה אצטריך לאשה מסלקינין בקרקע כיון דאין דינה אלא בקרקע והובא בס' בית מאיר וכתב ובס' ע"פ כתב ומה שהביאו רש"י לפרש אף על צאן ברזל לזה י"ל משום דקשי' לי' דאי מסתם כתובה פשיט' כיון דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה אפי' מיני' וכן פיר' דאף מצ"ב מיירי דלזה ודאי אפילו מטלטלו משתעבדי מדינ' וע"ש בס' בית מאיר שכתב ז"ל ומ"ש דלצ"ב ודאי דינה כבע"ח לא משמע הכי בהרה"מ פי"ו מה' אישות שהרי כתב ודין צ"ב דעת רבינו שהוא כשאר חוב וי"א שדינה ככתובה משמע דלהי"א לכל הדינים השנויים בפ' זה מקילי כתובה וחד מינייהו שלא לגבות מטלטלין דינה ככתובה וכן נראה דעת הר"ן בנדרים דף ס"ה שנתן טעם אמאי מטלטלי לא משתעבדי לכתובה משום דלא ניתן לגבות אלא בגירושין או במיתה לא סמכא דעתה במטלטלין ובסימן צ"ג מבואר דאף נדוני' לא ניתנה לגבות מחיים ע"ש. אמנם מדברי הר"ן ליכא ראיה דהרשב"א בחידושיו לקידושין דף מ"ה העלה ג"כ דאפי' מחיים דבעל אינה גובה מן המטלטלין דכל אסמכתייהו אינה אלא על הקרקע לפי שעומדת ימים רבים ואין זמנה קבוע ע"ש וזה כדברי הר"ן דלהכי לא סמכה דעתה על המטלטלין לפי שאין זמנה קבוע אלא בגירושין או במיתה ובין כך כלין המטלטלין ואפ"ה כתב שם הרשב"א בחידושיו ז"ל והרב בעל ההלכות כתב נמי דאפי' מיני' דידי' לא גבי' אלא קרקע ומייתי ראיה מהאי דחבילה ומיהו דוקא מנה ומאתים ותוס' כתובה שהכניס לה משלו אבל מה שהביאה לו גובה ממטלטלי מיני' דידי' וז"ל ואי מגרש לה כל מידי דשקיל מינה בין זוזי בין מאני פרע ואפי' מגלימ' דעל כתפי' ומידי דלא שקיל אי אית לי' קרקע יהיב ואי לא לא יהיב ועוד כתב ואי איכא תכשיטין דכתב לה איהו בכתובה כגון קטלאות ונזמים וטבעות ואיתנהו בעינייהו לא מבעי' דכי איתנהו גבה דהא תפסא להו דשקנה ונפקא אלא אפי' איתנהו גבה כיון דאיתניהו בעיניהו מגבינין להו ע"כ עכ"ל הרשב"א ומבואר דנכסי צאן ברזל וכל מידי דשקיל מינה בין מאני בין זוזי פרע אפילו מגלימא דעל כתפי'. ובדברי הרב המגיד קשה לי שכתב שם בדין מטלטלי ז"ל ודין נכסי צאן ברזל לדעת רבינו כדין החוב כו' וי"א שדינן ככתובה ולענין לגבות מן הזיבורית כתב שם הרה"מ דדעת הרמב"ם דדינה דנדוניא בבינונית כשאר בע"ח ודעת הרמב"ן דדינה בזיבורית והרשב"א ז"ל לא הכריע ע"ש והרי הרשב"א כתב להדיא דלענין מטלטלין דינה כבע"ח ולכן נראה דאפי' הרמב"ן דס"ל דדינה בזיבורית ככתובה מודה לענין מטלטלין וכן לענין שבח דדין נצ"ב כדין בע"ח ולענין זיבורית שאני וכמ"ש הרשב"א בחי' שם במשנה דכתובה נגבית מן הזיבורית ומפרש בגמ' טעמא דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא וכתב הרשב"א ז"ל ואפשר לומר מהאי טעמא דאפי' נדוני' אינ' נגבית אלא מן הזיבורית דאין כעון נעילת דלת ואדינה מוקמינין לה כשאר בע"ח דמדינא לא גבי אלא מן הזיבורית עכ"ל והיינו משום דכל בע"ח דינו ד"ת מן הזיבורית ומשום נעילת דלת תקנו לו ז"ל בבינונית ובאש' דליכא נעילת דלת משום דיותר משהאיש רוצה כו' אוקמה אדין תורה של שאר בעל"ח בזיבוריות א"כ מטלטלידמ דינא ודאי משתעבדי אפי' מגלימא דעל כתפי' מחיים א"כ בנדוי' שהיא כשאר חוב נמי משתעבדי מטלטלין ועיין בדברי הרב המגיד לענין שבח דמקולי כתובה שנו כאן שכתב וז"ל ודע שאין נכסי צ"ב בכלל זה אלא הרי הן נגבין מן שבח שהשביח לוקח אבל לא מן היתומי' כמו החוב ודין החוב נזכר פ' כ"א מה"ל מלוה זהו דעת רבינו וכן הסכים הרשב"א ז"ל בתשובה עכ"ל הרי שלא הזכיר בשבח מחלוקת בנצ"ב וכתב בפשיטות דדינו כשאר חוב וע"כ הוא מטעם שכתבנו דמחלוקת אינה אלא לזיבורית דגם בע"ח דינו בזיבורית אלא משום נעילת דלת תקנו לו בינונית ובאשה לית בה נעילת דלת וס"ל לרמב"ן דאוקמו' אדינא וא"כ לפ"ז למה המחלוקת לענין מטלטלין בנדוניא דאי מחיים ודאי לכ"ע דינו כחוב דעלמא כיון דמדינא מטלטלי משעבדי מחיים ולאחר מיתה גם בבע"ח מטלטלי לא משתעבדי מדינא דש"ס ודברי הרב המגיד צ"ע. ובעיקר קושית מהרי"ן לב נראה לפמ"ש לעיל דברי הרא"ה ליישב קושית תוס' שהקשו בהא דאמימר דאי ליכא אלא חדא ארעא לבע"ח יהבינין לאשה לא יהבינין ולעיל דקפ"ד אמרי' דכתובת אשה עדיף משום חינא וכתבנו לעיל סק"ג בשם הרא"ה דלמ"ד משום חינא לא עדיף כתובה אלא היכא דליכא פסידא לבע"ח דמיירי דאיכא נכסי אחריני משועבדין הקודמין ע"ש וכבר הבאתי דברי הרא"ש והר"ן דהא דיהביני לבע"ח ומפסדינין לאשה היינו בשניהן שוין ומשום דמהני תפיסה ואחר הגביי' זכה הבע"ח מדינא לכך מתפסינין לי' ע"ש לפ"ז שפיר צריכא להאי מימרא דלאשה יהבינן קרקע ולבע"ח זוזי דהוי ס"ד כיון דליכא פסידא לבע"ח דהא שקיל ארעא לאשה מסלקינין בזוזי משום חינא כיון דאי תפסה זוזי זכתה בהן מן הדין וכמ"ש הר"ן פ' מי שהי' נשוי ע"ש הובא בב"ש סימן צ"ג ס"ק מ"ג ע"ש כיון דלמ"ד לכתובת אשה משום חינא הכי דינא דהיכא דליכ' פסידא לבע"ח אשה עדיפא וכיון דלאחר הגביי' זוכה מן הדין ה"א דזוזי יהבינין לה קמ"ל דאוקמינין להו אדיניהו לבע"ח זוזי ולאשה קרקע: