אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן צ · סעיף א
ס"ק א
קרקע מחיים ופירות לאחר מיתה כתב ח"מ ז"ל אע"פ שמתה בחיי מורישי' ולא זכתה בפירות מ"מ הבעל יורש הקרקע והפירות לאחר מיתת מורישי' דה"ל מוחזק מאחר שהי' גוף הקרקע שלה קודם מיתת מורישי' עכ"ל וב"ש כתב עלה ז"ל יורש אותה הקרקע משמע הפירות אינו יורש משום דהוי ראוי דהא המורי' יכול למכור אותם עכ"ל, והדברים סתומי' דפשיטא דפירות תלושין שבחיי מורישי' אין הבעל יורש אותן דהא בהני פירות לא זכתה אלא אחר מיתת מורישי' וגם הח"מ מודה בזה ואותן פירות שגדלו אחר מיתת מורישי' פשיט' דבעל יורש אותן כיון דכבר זכתה בגוף הקרקע והרי היא שלו א"כ הפירות שגדלו בגוף הקרקע שלו גדלו:
אמנם אם נמצאו פירות מחוברין בקרקע בשעת מיתת מורישי' דפסק בש"ע ח"מ סימן רנ"ז דדעתו של אדם קרובה לבנו ולבתו וגמר המקנה להקנות פירות המחוברין לבנו ולבתו ע"ש ודעת הרי"ף ז"ל בזה דאם מכר האב הפירות לאחר אז הלוקח זוכה בפירות המחוברין משום דבשעת מיתה הוא שמקנה הפירות המחוברין לבנו וכיון שכבר מכרן או נתנן לאחר אז המקבל הוא האחר זוכה בפירות המחוברין ולפ"ז שפיר קאמר הב"ש דוקא הקרקע יורש אבל הפירות אינו יורש והיינו פירות המחוברין משום דנהי דהכא לא מכר האב כלום והקנה אותם לבתו מ"מ אם קדם ומכר היו מכורין ה"ל ראוי וכמו שאמרו גבי סבתא אם קדמה סבתא וזבנה זבינה זבינא ה"ל ראוי אלא דכל זה הוא לדעת הרי"ף והרמב"ם, אבל הרמ"א שם פסק דאפילו קדם האב ומכר הפירות אפ"ה פירות המחוברין לבנו ע"ש דפסק דלא כהרי"ף א"כ אי אפשר לפרש בכונת הרמ"א דוקא קרקע יורש אבל פירות אינו יורש בפירות המחוברין כיון דרמ"א ס"ל דלא כהרי"ף א"כ אם הי' מוכר לא הוי זביני' זביני תו לא הוי ראוי ויורש גם הפירות המחוברין:
(אמנם לפמ"ש שם רמ"א דאם מכר הבן כחו לאחר לא זכה אותו אחר בפירות המחוברין דדוקא לבנו מיקרבא דעתי' ולא לבא מכחו וכ"כ הטור ואפשר גם הרי"ף הודה בזה וע"ש וא"כ בלא"ה אין הבעל נוטל בפירות המחוברין לדעת רמ"א דלדידי' לא הקנה האב דה"ל כמי שמכרתן בתו לאחר וכל שמתה בתו הבעל ה"ל כאחר ולא שייך גבי' קירוב דעת ולא הקנה לו האב פירות המחוברין):
ס"ק ב
ואפילו אם היו משועבדים לכתובת אלמנה נקראים מוחזקים לבת והוא במרדכי פ' כל הנשבעין וז"ל שם נשאל רבינו מאיר על ראובן שמת והניח אלמנה ושתי בנות ואחת מן הבנות נשואה ומתה אחר אבי' ושוב מתה האלמנה קודם שנשבעה על כתובתה והבת הנשארת מוחזקת בכל הנכסים והבעל של הבת שמתה תובע כל חצי הנכסים לפי שכשמת אבי' ירשוהו אשתו ואחותה והוא יורש חלק אשתו והשיב לא ידענא מאי מספקא לך כו' ואין לומר כיון דבחיי אשתו הי' משועבד לכתובת אלמנה ולמזונותי' ה"ל ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק דהא ליתי' דכל כה"ג לא מקרי ראוי דא"כ בטלת ירושת בנו הבכור שאין לך אדם אחד מני אלף שאין עליו כתובת אשה ומזונות ושיעבוד בע"ח אלא ודאי כל כה"ג לא מקרי ראוי כיון דהוי מחוסר גוביינא כו' ובהדיא אמרי' ס"פ נערה שנתפתתה ובפ' י"נ מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנתו ניזונת מנכסיו ניסת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו מתה הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו כו' אלמא דנכסי בחזקותיהן קיימי אן לאחר מיתה של הבת אלא שצריך לזון את האלמנה ולא קיימי נכסי בחזקת יורשי הבעל וא"כ כי מתה האלמנה אח"כ פקע חיוב מזונותי' וקיימי נכסי בחזקת הבעל לגמרי עכ"ל ובמרדכי פ' נערה כתוב ז"ל פסק הר"מ ז"ל על אלמנה שמת חמי' קודם בעלה דאין לה לגבות כתובתה מנכסי חמי' מחלק ירושת הבעל דכיון דחמי' הניח האלמנה וקיימא לן הלכה כאנשי גליל ה"ל כל נכסי חמי' ראוי' לגבי בעלה ואינה נוטלת בראוי ואפילו יש במוחזק יותר על כתובת חמותה עכ"ל:
ובתשו' מהרי"ל סימן ב' הקשה דברי מהר"מ אהדדי ע"ש. ובסימן ע"ד כתב ליישב והוא דשטרא משוי ראוי לשטרא ותקנתא לתקנתא אבל ירושת הבעל למ"ד דאוריית' ואפילו למ"ד דרבנן מ"מ ותקנת' אלימת' היא וירושה דממילא ולא מיתסרא גוביינ' אלימ' מן הכתיבה עכ"ל ובדרכי משה סימן ק' כתב ליישב דבפ' כל הנשבעין מיירי במקום שנוהגין כאנשי יהודא שמסלקין האלמנה ולכן נקרא מוחזק עכ"ל וע"ש:
ולפי מ"ש בד"מ א"כ אין חילוק בין ירושת הבעל לכתובה אלא עיקרא דמלתא תלי' ביכולין לסלקה ולאנשי גליל דאין יכולין לסלקה א"כ ה"ל ראוי גם לירושת הבעל ואין הבעל יורש כל שהיה בו שיעבוד מזונות דכיון דכל נכסים משועבדין למזונות ה"ל ראוי אבל אנשי יהודא דאמרו דיכולין לסלקה א"כ גם לענין כתובה לא ה"ל ראוי ודוק' חוב מזונות הוא דה"ל ראוי לאנשי גליל משום דמזונת אין להם קצבה וכל הנכסים משועבדים לחוב מזונת לכך הוי ראוי גם כיון דנכסי בחזקת אלמנה קיימי לענין מזונות דיכולה למכור שלא בב"ד לכך משוי לי' ראוי אבל חוב דכתובה הוי כשאר חוב דאינו עושה ראוי אע"ג דגם לכתובה יכולה למכור שלא בב"ד מ"מ כיון דדמי כתובה קצובין הן אינן אלא כמו שאר חוב ועיין בסימן ק' מ"ש שם בב"ח:
ולפ"ז ה"ה גבי בכור אם הי' על האב שיעבוד מזונות אשתו ה"ל כל הנכסים ראויין לאנשי גליל ואין הבכור נוטל בהם פי שנים ואין להקשות דא"כ בטלת ירושת בנו הבכור דאין לך אדם שאין עליו שיעבוד מזונת אשתו משום דדוקא חוב מזונות אלמנה הוא דמשוי ראוי כיון דאיכא תרתי למעליותא שאין להן קצבה ויכולה למכור שלא בב"ד והוי נכסים בחזקתה אבל חוב מזונות אשתו כיון דבחייו אינה יכולה למכור בלא ב"ד וכמ"ש הר"ן פ' ב' דייני גזירות דה"מ דנכסים בחזקתה לאחר מותו אבל בחייו נכסים בחזקתו ע"ש א"כ בחייו שאינה יכולה למכור שלא בב"ד ה"ל מוזחק ולא ראוי אלא היכא דהוי לי' חוב אלמנה במזונו' בזה אין הבכור נוטל פי שנים ואע"ג דהרמב"ם ז"ל סובר דגם בחיי הבעל הנכסים בקזקתה ויכולה למכור בלא ב"ד וכמ"ש בסימן ע' שאר פוסקים לא ס"ל הכין אלא ס"ל דבחייו הנכסים בחזקתו ומש"ה נאמן לומר פרעתי וכן הוא דעת התוס' והרא"ש ומש"ה לא הוי ראוי ע"י חוב מזונות אשתו בחייו (ולכאורה תקשי דמ"מ תיכף כשמת האב נשתעבדו הנכסים למזונות אלמנתו וה"ל לי' לגבי בכור ראוי וא"כ לא משכחת ירושת בכור אלא כשמתה אשתו בחיי האב דזה אינו דעיקר הדבר תלוי אם הי' האב מוחזק בשעת מיתה וכיון דבשעת מיתה הנכסים היו בחזקת האב אגלאי מלתא למפרע אחר שנסתלקה האלמנה דה"ל מוחזק ונוטל בהן הבכור פי שנים) והנה לפי דברי הד"מ בהא דמוהר"מ בפ' כל הנשבעין דפסק דלא הוי ראוי חוב דמזונות היינו לאנשי יהודא דיכולין לסלקה לאלמנה וא"כ ראייתו שהבי' מהא דמתה הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו אלמא דנכסי בחזקתייהו קיימי אף לאחר שמתה בתו והבעל יורש אותם צריך לומר דמימרא דרבנן שם אליבא דאנשי יהודא דאילו לאנשי גליל כיון דאין יכולין לסלקה ה"ל ראוי וא"כ היכי קאמר מתה הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו דמשמע דבעל מיהא יורש אותה וקשה דהא הרי"ף פסק ס"פ נערה כאנשי גליל והביא ראי' דהלכה כאנשי גליל מהא דס"פ י"נ דשלח רבין באגרתי' מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנתו ניזונת מנכסיו מתה הבת א"ר יהודא בן אחותו של ר' יוסי בר"י על ידי הי' המעשה ואמרו אלמנתו ניזונת מנכסיו ושמעינן מהא דהלכה כאנשי גליל ע"כ ובעל המאור ז"ל כתב עלה דלא שייכ' הא דשלח רבין באגרתי' להא פלוגת' דרב ושמואל כל עיקר ע"ש וכ"כ הרא"ש ע"ש והרמב"ן במלחמותיו כתב לפרש דברי הרי"ף שאם אין האלמנה ניזונ' מנכסים אלא עד שירצו ליתן לה כתובתה היכי אמרי' התם בפ' י"נ אלמנתו ניזונ' מנכסים משום דשויו רבנן לבעל כיורש משום פסיד' דאלמנה שהרי אין זה פסידי גמורה אם אינה ניזונת שהרי היא גובה כתובתה ועכשיו אם הי' רוצה אותו הבעל ליתן לה כתובתה הי' פוטרה וכיון שכן לא הוי פסיד' גמורה כי היכי דלפקעי רבנן כחו דבעל למישוי' כיורש אלא לאו ש"מ דעל כרחן של היורשים היא ניזונת ואיכ' פסידא גמורה דאלמנה וע"ש ובר"ן שם א"כ לשיטת הרי"ף ז"ל אגרתי' דרבין אתי' כאנשי גליל דוקא ומוכח דאף לאנשי גליל בעל יורש אע"ג דמשועבד למזונות אלמנה:
ונראה דהרי"ף לשיטתי' אזיל דס"ל בפ' אלמנה ניזונת דלית לה לזבוני למזנות אלא עד כדי כתובתה וכו' והא דגרסימן בפ' שני דייני גזירות גרשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה כו' התם בדאפשר לה לאתזוני מפירי דקרקע ומעמלי דבתי אבל בדלא אפשר לה לאתזוני אלא מזביני דמקרקעי לא וע"ש ועיין בספר הזכות להרמב"ן שכתבן דהגאונים כולם ז"ל מפרשים שאינה יכולה למכור אלא עד כדי כתובתה וטעם דבריהם שלא העלו חכמים בתנאי כתובה יותר מן הכתובה עצמה וע"ש:
ולפ"ז דאינה יכולה למכור למזונות יותר מכדי כתובתה אפילו לאנשי גליל ואין לה מזונות אלא בדאפשר לה לאתזוני מפירי דקרקע ומעמלי דבתי א"כ ה"ל כהך דינא דמרדכי פ' יש נוחלין שאם כתבו לה מורישי' קרקע מהיום ופירות לאחר מיתה הבעל יורש אותה הקרקע והוא דינו של הרמ"א לעיל בהגה"ה ומשום דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והוי מוחזק בגוף הקרקע וא"כ כיון דלחוב דמזונות לא נשתעבד גוף הקרקע אלא כדי כתובתה לא הוי ראוי המותר מכדי כתובתה. (מ"ש מרן ז"ל דהמותר לא הוי ראוי לאו דוקא נקיט מותר דה"ה מה שכנגד כתובתה לא הוי ראוי דלא עדיף מכתובה עצמה דאע"ג דמוכרת שלא בב"ד מ"מ כיון שדמי' קצובים הוא כשאר בע"ק ולא הוי הנכסים ראוי ה"ה למזונות אליבא דהגאוני' כיון דקצובים נגד כתובתה לא הוי ראוי וכמ"ש מרן לעיל בדברי הד"מ ע"ש):
וא"כ הך דינא דמהר"ם שכתב בפ' נערה דכל שנשתעבד לחוב מזונות ה"ל ראוי לאנשי גליל דאינן יכולין לסלקה כל זה אינו אלא לשיטת הפוסקים החולקים על הרי"ף וס"ל דאפילו גוף הקרקע מוכרת למזונות אפילו יותר מכדי כתובתה וכן הוא באמת דעת הרא"ש ורוב הפוסקים ולדידהו מצינו לפרש הך דס"פ י"נ מתה הבת אלמנתו נזונת מנכסיו היינו אליבא דאנשי יהודא וכמ"ש הרא"ש פ' נערה דאין ראי' מהך דמתה הבת כו' דס"ל כאנשי גליל ע"ש אבל לשיטת הרי"ף דס"ל דמוכח מאגרתי' דרבין כאנשי גליל וכמ"ש לשטתו דאפילו לאנשי גליל אינו משועבד למזונות אלא עד כדי כתובתה מגוף הקרקע ואע"ג דפירות קרקע משועבדים למותר מכדי כתובתה לא הוי ראוי כיון דגוף הקרקע הוי מוחזק לא אכפת לן בפירי ודו"ק:
ואין להקשות לפי מ"ש הב"ש סימן צ"א סק"ט בהך בעיין דס"פ יש נוחלין או בעל יורש הוי או לוקח ולא אפשיט' וכתב שם דמהני תפיסה והיינו אם תפסה גוף הנכסי מלוג, אבל אי תפיס פירי לא מהני תפיסה כי הפירות שייכים לבעל תחת פרקונה ע"ש והיינו משום דלפירי ודאי לוקח הוי מבואר שם אצלינו דלפ"ז הא אגרתי' דרבין דאלמנתו ניזונת מנכסיו היינו מגוף הקרקע אבל לא מן הפירות דלפירי ודאי לוקח הוא ואפילו במקום פסיד' דאלמנה ליקח הוי ע"ש בביאור היטב א"כ נהי דאגרתי' דרבין אתיא כאנשי גליל וכמ"ש הרי"ף מ"מ כיון דאינה ניזונת אלא מגוף הקרקע והיינו שמוכרין גוף הקרקע מהיום ופירות לאחר מיתה ע"ש אבל מקיים הבעל אוכל הפירות ואין האלמנה ניזונת מפירי דארע' א"כ אכתי מאי פסיד' אית לה לאלמנ' דהא אם היתומים רוצים מסלקים לה בכדי כתובתה וכמ"ש הרמב"ן כיון דמגופה דארע' לית לה אלא כדי כתובת' ומפירי דארע' לית לה כלום דליתי' משום דאכתי פסידי לאלמנה לאנשי גליל שאינן יכולין לסלקה ותהיה ניזונת מגוף הקרקע עד כדי כתובת' ואח"כ תגבה כתובתה ויהיו בידה שתי כתובות ועיין ברמב"ן בס' הזכות שכתב כן לדעת הרי"ף דאפי' מגופה דארע' אית לה שתי כתובו' מזונות כדי כתובתה ואח"כ גובה עיקר הכתוב' ולאנשי יהוד' יכולין לסלק' ואין בידה אלא כתובה אחת ולפי מה שהעליתי בסימן צ"א דאלמנ' ניזונת מפירי דארע' א"כ אלמנתו ניזונת אפילו ביתר מכדי כתובת' מפירי דארע' ושפיר איכ' פסיד' לאלמנה ודוק:
ס"ק ג
וכן אם היה לה מלוה ביד אחרים כשנשא'. כתב בח"מ ז"ל ועיין בחה"מ סימן רע"ח סעיף ז' ונראה דכל הדינים שייכים נמי הכ' דמלוה שיש עליו משכון יורש הבעל דכגבוי דמי אפי' משכון בשעת הלואתו ואם היתה לאשה חוב ביד בעלה קודם שנשאה ואח"כ נשאה ומתה נרא' דהוי מוחזק ממש ויורש החוב כו' אבל בתשו' הרשב"א שהביא הב"י פוסק דיורש מחצה כמו גבי בכור ועיין עוד שם מה שמחלק בין משכון נכרי למשכון מישראל ובין אתר' דמסלקי במשכון של קרקע לאתר' דלא מסלקי ועיין עוד אם גנבו נכסי מלוג של אשה ולא הוחזרו עד לאחר מיתה הוי ראוי ואם גזלו קרקע אינה נגזלת וכן אם גנבו ספרים עיין בחה"מ סימן הנ"ל עכ"ל ח"מ:
והנה מ"ש דאם נגנבו ספרים עיין בח"מ סימן הנ"ל כבר כתבנו שם בקצה"ח סימן הנ"ל דהא דפסק דאם נגנבו לו ספרים בכור נוטל פי שנים והוא מבואר בד"מ שם וז"ל כתב המרדכי פ' י"נ דאם גנבו גוים ספרים ואחר מותו הוחזר דמסתמ' לא נתייאשו הבעלים לא מקרי ראוי דכל היכ' דאיתי' ברשות בעלים איתי' וכן אי אית ליה קרקע מהיום ולאחר מיתה הוי מוחזק וכ"כ בנימוקי יוסף וכתב עוד שם דאם גזלו קרקע והוחזר לו הוי מוחזק דקרקע אינה נגזלת ונ"ל דה"ה ספרים כדברי המרדכי דלא מתייאשו מספרים כמו שנתבאר לעיל אבל שאר מטלטלין אע"ג דלא מתייאשו מיני' מקרי ראוי עכ"ל. ע"ש שהארכנו במה שמחלק דבספרים סתמן לא מייאש והוי מוחזק ובשאר מטלטלין אע"ג דלא מייאש הוי ראוי דק' מ"ש ספרים משאר מטלטלין וכתבנו שם ליישב ע"פ מ"ש תוס' פ' י"נ דף קכ"ו ד"ה לא עשה ולא כלום ז"ל דהא דאמרינן בכור מתנה קריי' רחמנ' היינו דוק' בדבר שאינו מצוי ע"ש וכ"כ הרי"ף שם ז"ל דלא אמרו יש לבכור קודם חלוקה אלא במאי דאתי לידי' דאבוהו ואיתי' השת' ברשותי' דממעטינין דבר שאינו מצוי מכל אשר ימצא כגון שבח אבל דיקלא ואלים ארע' ואסיק שרטון שפיר הוי ברשותי' ולא מקרי ראוי עכ"ל והיינו דבכור מתנ' קריי' רחמנ' ודבר שלא בא לעולם ליתי' במתנה ואפי' שבח דממיל' נמי הוי דבר שלבל"ע אלא דהתורה לא מיעטה מטעם מתנה רק דבר שאינו מצוי כדכתיב בכל אשר ימצא לו אבל דבר המצוי אע"ג דליתי' במתנה כגון דיקל' ואלים כיון שמצוי וברשותו הוא לא מיעטה מטעם מתנה וא"כ שאר מטלטלין כיון דסתמן עומד ליאוש אע"ג דזה לא מתייאש ועומד וצווח מקרי אינו מצוי דהא מה"ט סתמי' עומד ליאוש לפי שאינו מצוי שיוחזר אבל ספרים שסתמן אינו עומד ליאוש דשכיח שיוחזרו לבעליהן דמן הסתם יביאו לידי ישראל ה"ל מצוי ולכך אע"ג דגם ספרים גנבים ליתנייהו במתנה דהוי דבר שאינו ברשותו אפ"ה כיון דמצוי הוא לא אמעוט מבכל אשר ימצא וכמו דיקל' ואלים וארע' ואסיק שרטון:
ועם כל זה הנחנו דברי רמ"א בצ"ע כיון דעיקר תלמודו מדברי המרדכי לומר דספרים הגנובים הוי מוחזק וז"ל המרדכי ר"פ י"נ ורבינו מאיר השיב על ספר שגנבו כותי ואחר מיתת הבעל הוחזר והבעלים מסתמ' לא נתייאשו דמחייב לאהדורי אין לומר דהוי ראוי ואין האשה נוטלת בראוי כבמוחזק דכל כה"ג אינו נקרא ראוי דכל היכ' דאיתי לספר ברשותי' דבעלים איתי' ובחזקתן דלא גרע ממלי' אע"ג דחשבינין ליה גבי בכור פ' י"נ ראוי גבי כתובת אשה לא משכינן ליה ראוי בין גבו קרקע בין גבו מעות כמו שפי' ר"י שם ואפי' ממלוה של כותים נמי גביא כמ"ש ר"י מפריש כו' והכי עמא דבר עכ"ל הרי דטעמ' אינו אלא משום דממלוה נמי גבי' כתובתה והוא משום שיעבוד' דר' נתן וגבי גניבה וגזילה נמי איתי' לשיעבוד' דר"נ כמבואר בש"ע ח"מ סימן פ"ו סעיף ד' אבל גבי בכור לא עדיפ' ממלוה וכי היכי דלא שקיל ממלוה פי שנים ה"נ אינו נוטל מספרים הגנובים ואדרב' מדברי המרדכי נראה להיפך דס"ל דספרים הגנובים נקרא ראוי דאם אינו ראוי כלל למה צריך למימר טעמי משום דגבי' ממלוה דאינו אלא מתורת שעבוד' דר"נ תיפוק ליה דאפי' בבכור מקרי מוחזק וע"ש מיהו בזה יש ליישב דגבי בכור שפיר מקרי מוחזק משום דאף על גב דאינו ברשותו ומקרי ראוי מ"מ גבי בכור לא אמעיט ראוי אלא כשאינו מצוי וכמ"ש א"כ בספרים גנובים מקרי מצוי ולא אמעוט גבי בכור אבל לכתובת אשה דאינה גובה אפילו מדיקל' ואלים וארע' ואסיק שרטון אע"ג דהוי דבר המצוי כיון שאינו ברשותו לכך אף בספרים הגנובים לא היתה גובה ולהכי אתי עלה הר"מ מדין שעבוד' דר' נתן. ולפ"ז ממיל' נשמע לדי' דירושת הבעל דבדידי' אין חילוק בין דבר המצוי לדבר שאינו מצוי דדוק' גבי בכור הוא דמפלגינין בהכי משום דכתיב בי' בכל אשר ימצא לו משא"כ גבי בעל א"כ אפילו מספרים הגנובים נמי לא ירית בעל ומקרי ראוי וזה ברור ועיין מ"ש בספרי קצה"ח סימן רע"ח ס"ק י"ד וסק"ז מיהו נראה דאם נגנבו הספרים או אפילו שאר מטלטלין אחר שנשאת הבעל יורש אותו ומטעם שיתבאר לפנינו
ס"ק ד
קודם שגבתה אותה אין יורש אותה והא דבעל יורש נכסי צ"ב כמבואר בכמה משניות בפרק החולץ ובפי מי שמת אע"ג דנכסי צ"ב מלוה היא אצל הבעל ובמלוה דידיה אינו יורש אלא המחצה כדין בכור וכמ"ש הרשב"א הביאו ח"מ לעיל סק"ח היינו משום דזכ' בהן הבעל בשעה שהלותן לו משום תקנת אושא וכמ"ש הרא"ש דמדמה לה למכרה ומתה דהבעל מוציא מיד הלקוחות ע"ש וה"ל באין בבת אחת דין לוקח ודו"ק. ואין להקשות ליפשוט לסיועי לתקנת אוש' מהא דתנן הבעל יורש נכסי צ"ב ובפ' החובל דף פ"ט אייתי סייעת' לתקנת אוש' ולא פשיט לה מהא דבעל יורש נכסי צ"ב איכא למימר משום דכבר דחי כה"ג אם אמרו בנכסי מלוג יאמרו בנכסי צ"ב ע"ש פרק החובל דף פ"ט. ועוד נראה דבנכסי צ"ב כיון דמצי אמרה כלי אני נוטלת משום שבח בית אבי' וכמבואר לעיל סימן פ"ח סעיף ג' ה"ל כמו משכון ומלוה שיש עלי' משכון בכור נמי נוטל בה פי שנים ואע"ג דהוא תחת יד הבעל מ"מ משכון דידה הוי דמשכון שהחזיר המלוה ללוה אפ"ה בע"ח קונה משכון כמ"ש בח"מ סימן ע"ב סעיף ג' ע"ש ומש"ה אפי' נאבדו הנכסי צ"ב ונעשו מלוה ה"ל כהלואה שנעשית אחר הנשואין דבשעת נשואין כבר זכה בהן הבעל מדין לוקח ראשון ולא הוי ראוי כיון דכל זמן שהן בעין ה"ל כעין משכון ומלוה שיש עלי' משכון לא מקרי ראוי ואפי' הכניסה לו קרקעות בנכסי צ"ב דבהא לא שייך בע"ח קונה משכון דלא שייך אלא במטלטלין ולא בקרקע כמ"ש רש"י בפ' איזהו נשך דף ס"ז דלא שייך בע"ח קונה משכון אלא במטלטלין ומשום דר' יצחק ע"ש מ"מ אפי' במשכנתא דארעא באתרא דלא מסלקי בכור נוטל פי שנים וכמבואר בח"מ סימן רע"ח ה"נ ה"ל אתרא דלא מסלקי דהא אין הבעל יכול לסלקה מחיים והזמן הוא לטובתה ג"כ וכמ"ש בסימן פ"ה ע"ש ואע"ג דהתם בסימן רע"ח באתרא דלא מסלקי המלוה אוכל פירו' והכא הלוה והוא הבעל אוכ' הפירות מ"מ כל שאינו יכול לסלקה ה"ל כקנוי אצלה וא"כ תו לא הוי ראוי ואפי' שטפה נהר כיון דבשעת נשואין זוכה הבעל ה"ל כלוקח בשעת נשואין וה"ל כמו הלואה שאחר הנשואין ועמ"ש לקמן אלא הא קשי' לי האידנא דנהיגי שמכנסת נדן לבעלה בשעת שידוכין ומשלשין הנדן ביד שליש המרוצה והשליש נותן שט"ח וכשנשאת מכנסת לבעלה אותן השט"ח דבזה לא שייך שבח בית אבי' ואפ"ה בעל יורש אותן וברש"י ותוס' נחלקו בזה עיין בטור וש"ע סימן נ"ג דלדעת רש"י ז"ל הבעל יורש השט"ח ואפי' לדעת ר"ת ז"ל דס"ל דאין הבעל יורש שט"ח זה אינו אלא משום אומדנא ותיפוק לי' דה"ל ראוי. ובש"ס שם בכתובו' דף מ"ז בכתב לה פירות כסות וכלים שיבואו עמה מבית אבי' לבית בעלה ושם בסוגי' הוא מחלוקת רש"י ור"ת אפשר לומר דהתם בכסות וכלי' דשייך בי' שבח בית אבי' וה"ל כעין משכון וקנה בעל וכמ"ש בנכסי צ"ב מדינא דש"ס אבל רמ"א שכתב דין זה בסימן נ"ג האידנא בדין נדוניא שהוא ביד שליש קשה תיפוק לי' דהוי ראוי וגם בש"ס דקתני פירות בהדייהו גבי פירות נראה דלא שייך שבח בית אבי' ק' אמאי ירית בעל וצ"ע. ובחידושי פני יושוע דף מ"ז כתב ז"ל ת"ר כתב לה פירות כסות וכלים ולכאורה דוקא כה"ג בדברי' שהם בעין אבל פסק ליתן מעות נדוניא לבתו כ"ע מודו דלא זכה בהן הבעל כו' דאין הבעל יורש מלות אשתו דה"ל ראוי כדאי' בא"ע סימן צ' אלא דלפ"ז קשה על הש"ע אה"ע סימן נ"ב שכתב בשיטת רש"י וסייעתו אפי' בכתב מעות לנדונית בתו נמי זכה הבעל מן הנשואין אע"ג שהמעות עדיין ביד האב ואמאי הא אין הבעל יורש מלות אשתו ע"ש ובסוף הסוגיא כתב ז"ל וכבר כתבתי דקשי' לי הא קי"ל דאין הבעל יורש מלות אשתו לרוב הפוסקי' דה"ל ראוי וליכא למימר דפסיקת מעות נדוניא לאו מלות אשתו היא אלא מלו' חתנו עצמו היא הא ליתא כמ"ש דמפירש"י ותוס' משמע להדיא שהבעל נוטל מצד ירושת אשתו כו' והנלענ"ד דע"כ צריך לחלק בין ירושת שאר מלות אשתו לנדוני' כיון דאית לי' ג"כ זכיי' בגוה והפסיק' היתה נמי אדעתא דחתנ' עכ"ל. ומ"ש דמפירש"י ותוס' משמע להדי' דהבעל בא מכח ירושת אשתי ומוכח מזה דפסיקת מעות נדוני' מלות אשתו ולא מלות חתנו היא לענ"ד לא מוכח מידי דאפי' אם נאמר דמלות חתנו היא היינו כשנשאה וקיבל עליו הדברי' הללו בנכסי צ"ב והתחייב באחריותן וכאלו חזר הוא והלוה אותן לחמיו נמצא שהיא מלות חתנו ומ"מ צריך לבא מכח ירושת אשתו שהרי הוא חייב לשלם לה החוב שקיבל על עצמו אלא שהוא יורשה. אמנם בעיקר דבריו קא קשי' לי דנהי דהפירות הם בעין או כמ"ש לחלק בין ירושת נדוניא דאי' לי' זכי' בגוה והפסיקה הי' גם אדעתא דחתנו מ"מ כיון שהבעל נתחייב כדין צאן ברזל וה"ל מלות עצמו ולא הי' לו לירש כי אם החצי כדין בכור במלות עצמו ובשלמא היכא דהכניסה אצלו מעות בעין ואח"כ מקבל עליו במלוה א"כ כבר זכה בהן לירושה בעודן בעין אבל אם הכניסה לו מלוה ולא הי' בעין קוד' שנשאה נהי דאדעתא דחתנו נמי פסיק מ"מ אין לו לירש במלות עצמו אלא מחציתה וכבר כתבנו דאם הכניסה לו דברי' שיש בהם משום שבח בית אבי' אפי' הכניסה קודם שנשאת ה"ל כמו מלוה שיש עלי' משכון ואפי' נאבדו אח"כ וליתנהו בעין כבר זכה בהן לירושה אבל אם הכניסה לו דברי' שאין בהם משום שבח בית אבי' כגון פירות וכיוצא נעשה מלות עצמו בשעה שנשאה ובשו"ת חות יאיר סימן קכ"ב נשאל באשה שהכניסה לבעלה שט"ח שיש לה על אחרי' אם מתה אי מקרי מוחזק או ראוי וע"ש שהעלה דה"ל ראוי ואין הבעל יורש ואם הכניסה לו שט"ח בכתיבה ומסירה או מלוה ע"פ במעמד שלשתן ודאי דמתה תו לא קרינין בה לכשתנשאי משעה שהכניסה דידי' הוי עכ"ל ע"ש ולדעתי הקלושה גם בהקנאת החוב במעמ"ש או בכתיבה ומסירה מ"מ כיון שהוא נתחייב לה בחוב כדין נכסי צ"ב א"כ ה"ל מצות עצמו ולכן צ"ע בכל זה וביותר כשמסלקין הנדוני' ביד שליש והחתן מקבל ע"ע בנצ"ב דה"ל מלות עצמו ולכן נראה עיקר כמ"ש בסימן נ"ב ס"ק א' דהא דבעל זוכה בנכסי צ"ב לאו מדין ירושה קאתי עלה אלא משום דתנאי כתובה ככתובה וכי היכי דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים משום דכתיב לכשתנשאי לאחר תטלי כו' ה"נ נכסי צ"ב תנאי כתובה היא וככתובה דמי כמ"ש הרשב"א וכיון לאחר ואין בידה לגבות חכה בהן הבעל כמי שזוכה בגוף הכתובה וזה ברור ונכון וע"ש מ"ש בסימן מ"ב ועמ"ש בסימן צ"ג ס"ק ב'. ולפ"ז מ"ש בש"ע דאינו יורש מלוה היינו בהכניסה לו נכסי מלוג אבל הכניסה לו נצ"ב דה"ל תנאי כתובה ולא ניתנו לגבות מחיים זוכה בהן הבעל כיון דלא נתחייב אלא כשתנשא לאחר וא"כ גם בהך דשו"ת חות יאיר אם הכניסה לבעלה שט"ח שיש לה על אחרי' אם הוא בצאן ברזל זוכה הבעל וכן עיקר
ס"ק ה
קודם שגבתה בזו יורש אותה בעלה. הרא"ש כתב דדומה לנ"מ שמכרה הבעל מוציא מיד הלקוחות ע"ש ונ"ל דלא אתי עלה מצד דאין לה רשות להלות כמו שאין לה רשות למוכרן דהא אפי' בהלוה אותן לבעלה נמי הבעל יורש אותן אע"ג דברשות בעלה הי' מ"מ יורש אותן הבעל אלא עיקרא דמלתא אם הי' שעה אחת בעין וראוי לירושה כבר זכה בהן הבעל שיהי' לוקח עלה מחיים כמו בתקנת אושא דאם מכרה הבעל מוציא מיד הלקוחות ולא פקעה הירושה הן ע"י מכירה הן ע"י ראוי שמעולם לא הי' ראוי לירושה כגון שהי' לה חוב מקודם שנשאת לא הוי לוקח אע"ג דהכניסה לו שט"ח בנכסי מלוג בכתיבה ומסירה לא אמרי' דכבר נעשה לוקח משום דעיקר תקנת אושא שיהא הבעל לוקח ראשון אינו אלא לירושה שלא תוכל להפקיע ירושתו בשום אופן וכמו שמבואר לקמן אצלינו ס"ק י"א ע"ש ואם מעולם הי' ראוי ולא יורש לא הוי לי' דין לוקח. ומהאי טעמא כתבתי לעיל דה"ה נגנבו נכסי מלוג אחר שנשאת כל שהי' בעין בפני בעלה והוחזר אחר מיתתה דה"ל בעל יורש ומשום דכבר נעשה לוקח בעודן בידה כיון דאין הדבר תלוי במלוה אם יש לה רשות להלות או לא אלא כל שהי' בעין שעה אחת והי' ראוי לירושה ה"ל בעל לוקח ולא פקע ירושתו בראוי ואם כתב לה דין ודברי' אין לי בנכסיך דאז אם מכרה אין הבעל מוציא מיד הלקוחות וליתא לתקנת אושא א"כ כשנעשה ראוי אח"כ אין הבעל יורשה כיון דבכה"ג לא נעשה לוקח מחיים ולא שייך גבי' תקנת אושא ודו"ק.