אור ברסלב

אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]

סימן עב

סימן עא

סעיף א

ס"ק א

המדיר את אשתו מלהנות לו, ר"פ המדיר (ע,א) ופירש"י המדיר את אשתו מליהנות לו אין הנאת תשמישו נאסר עלי' דהא משועבד לה הילכך בשביל תשמיש אין לנו לכופו להוציאה וליתן כתובתה, ובתוס' ד"ה המדיר כו' כתבו ז"ל ופי' בקונט' כו' וקשה כו' ועוד כי מוקי לה בגמרא כשהדירה והיא ארוסה דאכתי לא משתעבד לה א"כ מתשמיש נמי חל הנדר ולתני במתני' יוציא ויתן כתובה בשבת א' לב"ה או בשתי שבתות לב"ש, ומפרש ר"ת דליהנות לו לא משמע אלא הנאת מזונות עכ"ל, ובחי' מגיני שלמה כתב דלא ידע לפרש כונתן דאי אשנוייא קמא דלקמן כתבו כן הא לא משועבד לה לתשמיש בעודה ארוסה ואפי' הגיע זמן ולא נשאו ואמאי יוציא, ואי אשנוייא בתרא דאיירי בנשאת הא בלא"ה מקשי שפיר טפי דסברה וקבלה ע"ש:

ובחדושי פני יהושע הביא דבריו וכתב עליו ז"ל ולענ"ד נראה ברור דכונתם אשנוייא קמא שהדירה כשהגיע זמנה וסברי דבהגיע זמנה משועבד לה מדאורייתא וכדפרישית לעיל (דף מ"ז) דלאו דשארה כסותה ועונתה לא יגרע למ"ד מדאורייתא היינו דמשהגיע זמן עובר, וסברי תוס' דמהאי שעתא ה"ל כמודר מתשמיש דכופין אותו להוציא מיד כמ"ש הטור וש"ע, וכ"כ התוס' להדיא (דס"ג) ד"ה והאמר רב דאע"ג שמוסיפין על כתובתה היינו בעוד שכופין אותו דודאי כופין אותו דאטו תתעגן כל ימי' וא"כ מהאי טעמא משמע דאפי' בהגיע זמן נמי כופין אותו דאטו תתעגן כל ימי' עכ"ל:

וכדברי מגיני שלמה כן מצאתי בחידושי הרשב"א שכתב גם כן ליישב דברי רש"י דלשנוייא קמא שהדירה כשהיא ארוסה ועדיין ארוסה היא לא משתעבד לה לתשמיש ואפי' הגיע זמן ולשנויא בתרא דהדירה כשהיא ארוסה ונשאת עדיפא להקשות הא סברה וקבלה ע"ש:

ומה שהעלה בחי' פנ"י דבהגיע זמן ולא נשאו משועבד לה מדאורייתא אינו נראה כן מדברי כל הפוסקים דהאי שארה כסותה ועונתה לא קאי אלא אחר הנשואין וכן מוכח להדיא בש"ס (סד, א) דאי' שם דאין כותבין אגרת מרד לארוסה ומשום דאמרי' לה זיל לא מיפקדת אפרי' ורבי', וכתבו שם הרשב"א והריטב"א דהא דבנשואה כותבין היינו משום דבנשואה כבר נשתעבד לה בעונה ע"ש, ואי נימא דבהגיע זמנה נמי משועבד לעונה א"כ אמאי [אין] כותבין אגרת מרד לארוסה להוסיף על כתובתה כיון דבהגיע זמן שוה לנשואה, וביותר אני תמה שראיתי בחי' פני יהושע שם שכתב ג"כ לחלק מהאי טעמא בין ארוסה לנשואה דבנשואה כבר נשתעבד לה משא"כ בארוסה וזה סותר דבריו שבכאן:

ואמנם דברי תוס' נראה ליישב לפי מ"ש תוס' (סד, א) ד"ה תבע שהקשו מהא דתניא יבמה שנדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו לחלוץ נימא לה זיל לא מיפקדת ותירצו דהך טעמא דלא מיפקדת לא מהני אלא דלא נימא מוסיפין על כתובתה כדין מורד בנשואה אבל כופין אותו להוציא שלא תתעגן כל ימי' ע"ש, וא"כ בארוסה נמי כופין אותו שלא תתעגן כל ימי', וע"ש בתוספות שתרצו עוד דהך דיבמה מיירי בבאה מחמת טענה ע"ש, ובשיטה זו אזלי נמי הרשב"א ומגיני שלמה שכתבו דבארוסה אין כופין מחמת תשמיש דאמרי' לה זיל לה מיפקדת ומיירי מתני' דשמעתין כשאינה באה מחמת טענה, ודו"ק:

ואכתי איכא למידק כיון דבארוסה חל הנדר אף אתשמיש א"כ להך לישנא דמוקי לה כשהדירה כשהיא ארוסה והגיע זמן ולא נשאו אמאי אית לה מזונות, הא קי"ל (כתובות ב, א) פירסה נדה בסוף שנים עשר חדש אין לה מזונות כיון דאנוס הוא, וכבר כתב הר"ן רפ"ק דכתובות [א,א מדפי הרי"ף] דאע"ג דלא בעי' חופה הראוי' לביאה אפ"ה כל דלא חזי' לתשמיש אין כופין אותו לכנוס ע"ש, א"כ זה שהדירה מתשמיש לא חזי' לביאה וה"ל כמו פירסה נדה ואמאי אית לה מזוני בהגיע זמן ולא נשאו:

ונראה דמש"ה מפרש רש"י שם בשהדירה כשהיא ארוסה היינו לאחר שהגיע זמן וכיון דכבר נתחייב לה במזונות אע"ג דפירסה נדה אח"כ מ"מ אית לה מזוני ה"ה כשנאסרה אחר כך בתשמיש מחמת הנדר נמי אית לה מזוני:

ולשיטת התוס' ד"ה שהגיע זמן שהקשו על פירש"י דהא בנשואה נמי מזונות דרבנן ואפילו הכי לא חייל הנדר ולכך פירשו דמיירי כשהדירה כשהיא ארוסה קודם שהגיע זמן ואחר כך הגיע זמן ע"ש, א"כ אי נימא דמתשמיש חל הנדר מזוני נמי לית לה כיון דלא חזיא לביאה ה"ל כפירסה נדה דאין כופין אותו לכנוס, אלא דתוספות מפרשי דבכלל ליהנות אינו משמע תשמיש ודו"ק:

ובעיקר דברי פני יהושע שהעלה בכוונת התוספות דסברי דבהגיע זמן נמי משועבד מן התורה, הנה מדברי רש"י שם בסוגיא מבואר להדיא דאינו אלא מדרבנן שהרי כתב שם דבנשואה דמשתעבד מן התורה לא חייל נדרא ובהגיע זמן דאינו אלא מדרבנן חל הנדר, וגם בתוס' שם ד"ה שהגיע זמן וגו' שהקשו על רש"י דהא בנשואה נמי אינו אלא מדרבנן ולא הקשו דהא הגיע זמן נמי מדאורייתא מבואר דתוספות נמי ס"ל דהגיע זמן אינו אלא מדרבנן אפילו אי נימא דנשואה הוי דאורייתא, ולכן נראה עיקר דתוספות אזלי לשיטתם בתירוצם (דף ס"ד) דאפילו אינה באה מחמת טענה נמי כופין אותו להוציא כדי שלא תתעגן אבל לא משתעבד לה כלל לעונה וז"ב:

ס"ק ב

המדיר את אשתו מליהנות לו, ר"פ המדיר [ע, א] פריך והא כיון דמשועבד לה מי מצי מדיר לה והתנן קונם שאני עושה לפיך אין צריך להפר כו' ומשני באומר לה צאי מעשי ידיך במזונותיך ובדספקה לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים ורגילה בהו בי נשא כו' ע"ש:

והרמב"ם [פי"ב אישות הכ"ג] כתב ז"ל המדיר את אשתו מליהנות לו בין שפירש עד זמן פלוני ובין שלא פירש אלא סתם ממתינין לו שלשים יום אם יתמו ימי נדרו או שלא תמו והתיר את נדרו הרי זה מוטב ואם לאו יוציא ויתן כתובה ובאותן שלשים יום תהיה היא עושה ואוכלת ויהיה אחד מפרנס אותה דברים הצריכים לה יתר על מעשי ידיה אם אין מע"י מספיקין לכל עכ"ל:

וכתב הר"ן ר"פ המדיר [לא, ב מדפי הרי"ף] וז"ל ודבריו תמוהין בעיני דהא בגמרא אמרי' בהדיא דלא מצי מדיר לה אלא באומר לה צאי מע"י במזונותיך אבל סתמא לא אמרי' נעשה כו', וע"ש שהעלה דס"ל להרמב"ם כיון דמדינא קונם מפקיע מידי שיעבוד, אלא שאמרו בקונם שאני עושה לפיך אלמו' רבנן לשיעבודא דבעל אבל לא לשעבודה דאשה ומשום דסגי לה ביוציא ויתן כתובה כיון דבעל אי בעי מצי מפיק לה בע"כ דידה אם כן לא מפסדא מידי כיון דבעי למיתב כתובה, אבל לשיעבודיה דבעל הוצרכו לאלומי כיון דבעל אינו מוציא אלא לרצונו, וע"ש שכתב דסוגיא אזלא כת"ק דריב"ן דקונמות אינו מפקיעין מידי שעבוד ולכך פריך שפיר דאין חילוק בין שיעבוד דידיה לשיעבוד דאשה כיון דמדינא קונם אינו מפקיע אבל אנן קי"ל כריב"ן דקונמו' מפקיעין מידי שעבוד ולא קשיא לן מידי דאלמו' רבנן לשיעבודא דבעל ולא לשעבודא דאשה ע"ש היטב:

ובלח"מ פי"ב מה' אישות (הכ"ג) הק' א"כ היאך כתב רבינו פי"ד (ה"ו) אם אמר לה תשמישי אסור עליך או שנשבע כו' אינו חל מפני שהוא משועבד הא קונמות מפקיע מידי שיעבוד ואע"פ שאינו אומר הדבר בלשון קונם דזיל בתר טעמא משום דאין להם פדיון וכדכתב רש"י פ' אע"פ כו', ונראה דדוקא גבי ממון אמרי' מפקיע מידי שיעבוד כיון שהוא דבר הניתן למחילה דהא אם התנה על מנת שאין לך עלי שאר וכסות תנאו קיים אבל בעונה דאין התנאי קיים דאין ניתן למחילה אין הקונם מועיל להפקיע עכ"ל ע"ש:

ובזה נראה ליישב קושיית תוס' [ע, א ד"ה המדיר] שהק' על רש"י שפירש דאין הנאת תשמישו נאסר עלי' דמשועבד לה א"כ הא דפריך בגמ' מדתנן קונם שאני עושה לפיך כו' מגופה דמתני' ה"ל למפרך מדאינו מוציא לב"ש בשתי שבתות ולב"ה בשבת א' מוכח דלא מצי אסר לה בתשמיש כיון דמשועבד לה וא"כ ה"ה מזונות ע"ש, ולפמ"ש ניחא דמתשמיש לא מצי למפרך, דאיכא למימר קונמות מפקיע מידי שעבוד מזונות דניתן למחילה אבל מתשמיש לא מצי מדיר לה כיון דלא ניתן למחילה כמ"ש בלח"מ, ולהכי מקשה מקונם שאני עושה לפיך דס"ל לת"ק שאינו צריך להפר כלל וע"כ ס"ל דקונם אינו מפקיע מיד שיעבוד כלל וא"כ אין חילוק בין מזונות למע"י ותשמיש, כנ"ל:

[הגהה מחתן המחבר - ובזה יתישב מה דלא פריך מכתובה מדקתני יוציא ויתן כתובה אלמא קונמות אינו מפקיע מידי שיעבוד כמו שהק' בס' הפלאה ע"ש דאיכא למימר דשאני כתובה שלא נתנה למחילה כמ"ש הרמב"ם פי"ב מאשות ע"ש משא"כ מזונות דשייך בהו מחילה). ולענ"ד נראה לפמ"ש הרשב"א בחי' לנדרים פ"ב גבי קונם שאני משמשך דהיינו דוקא שאמר קונם גופך לתשמיש אבל באומר הנאת תשמישך עלך לא מתסר דהנאה הוי דבר שאין בו ממש ובקונם לא מתסר אלא איסור חפצא ויש אומרים דהנאת תשמישך כפשוטו ואכתי איכא בל יחל דרבנן אפי' בדבר שאין בו ממש וכדאיתא בנדרי' ע"ש ושטת הרמב"ם נראה שאינו אלא מדרבנן כמ"ש אא"ז בתי"ט פ"ב דנדרי' גבי קונם שאני משמשך מדכתב הרמב"ם פ"ג מה' נדרים הנאת תשמיש בתוך איסורי דרבנן ולא כן דעת הטור סימן רי"ג ע"ש:

הא דקונמות מפקיע מידי שיעבוד היינו משום דהקונם חל על גופו של חפץ ומפיק לי' לשיעבודא ואפי' במשכי' בית לחבירו מצי משכיר אסור לי' בקונם לדעת הר"ן ודעימי' כיון דהקונם חל על גוף הבית שהוא שלו וא"כ היינו דוקא בקונם על גופו של דבר שהוא שלו אתי קונם ומפקיע מידי שיעבוד אבל אם אמר המשכיר קונם הנאת בית זה על השוכר נראה פשוט דלא מפקיע מידי שעבוד השוכר כיון דהנאת הדירה היא של השוכר ממש ואין אדם אוסר דבר שאינו של חבירו על חבירו וה"ה בקונם הנאת גופי לתשמיש מפקיע מידי שיעבוד דהגוף הוא שלו אבל באומר קונם הנאת תשמישי עליך כיון דהנאה זו דידה דמשועבד לה דכתי' ועונתה לא יגרע ודאי דלא מצי מדיר לה דאין אוסר דבר שאינו שלו והנאת תשמישך עלי אע"ג דאין בו ממש ולא מתסר אלא מדרבנן מ"מ כיון דחייל ונאסר עכ"פ מדרבנן אין מאכילין לאדם דבר האסור לו וכמ"ש הר"ן שם אבל במדירה מנכסיו דחייל הנדר על גוף הנכסים שהם שלו ממש ואין לאשה בהם אלא שיעבוד אתי קונם ומפקיע לשעבודה ומשום דלא אלמו' רבנן לשעבודא דאשה וכמ"ש הר"ן ודו"ק עוד נראה לענ"ד דאפי' למ"ש הרשב"א דמיירי באומר הנאת גופי לתשמיש נמי לא חייל קונם היכא דמשעבדא לה והוא משום דהא דנדרי' חלי' על דבר מצוה הוא משום דנדר הוא איסור חפצא והמצוה איננה על החפץ רק גוף האדם מצווה על קיומה ומש"ה שבועה לא חלה על המצוה שהיא ג"כ על האדם וז"ל הרמב"ם פ"ג מנדרים ומפני מה נדרי' חלי' על דבר מצוה ושבועות אינן חלות על דבר מצוה שהנשבע אוסר עצמו על הדבר שנשבע עליו והנודר אוסר דבר הנדור על עצמו נמצא הנשבע לבטל את המצוה אוסר עצמו וכבר עצמו מושבע מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה והאוסר דבר זה בנדר דבר זה הוא שנאסר לאותו הדבר אינו מושבע מהר סיני עכ"ל וא"כ בקונם גופי לתשמישך הו"ל כנשבע לבטל את המצוה כיון שגופו משועבד מהר סיני ולא חייל איסורא עלי' שהרי גופו הוא החפץ המוזהר מהר סיני והוא בעצמו חפץ הנדור ואין שבועה חלה על שבועה ודו"ק וזה נלענ"ד בכונת הירושלמי דפריך אמתני' דהמדיר את אשתו מליהנות לו וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו ומשני תפתר כמ"ד אין מזונות לאשה ד"ת ע"כ ונראה דהירושלמי מקשה קושי' אחריתי שלא על דרך הש"ס דילן דפריך דלא חייל נדרא משום דמשועבד לה ולא כן כונת הירושלמי והיא דהא דהמדיר את אשתו מליהנות לו ע"כ מיירי במדירה מגופו שלא ליהנות ממנו הנאת נכסי' דאי במדיר' מנכסיו א"כ אינו יכול להדירה אלא מנכסים הנמצאי' בידו בשעת הנדר אבל הנכסים שיבואו לידו אחר הנדר מותרין לה דאין אדם אוסר דבר שלבל"ע על חבירו וגם בנכסים שהי' לו בשעת הנדר יש לו תקנה ע"י חליפין וכבר איבעי' לי' בש"ס נדרי' דף מ"ז באומר קונם פירות אלו מהו בחילופיהן ע"ש דעת הר"ן להקל בחליפין וא"כ הרי אפשר לבעל' לזונה ואמאי יוציא ויתן כתובה אלא ע"כ איירי במדירה מגופו הנאת נכסי' ואילו הי' מדירה מגופו סתם גם תשמיש הי' בכלל להכי מוקי לה בירושלמי במדירה מנכסיו כדאי' בירושלמי תמן תנינן המדיר את אשתו מתשמיש המטה כו' והכא תנינן הכי תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנכסיו עכ"ל אבל אין כונתו שהדירה מנכסיו ממש דא"כ הי' לו תקנה בחליפין כמ"ש אלא כונתו שמדירה מגופו הנאת נכסי' ולהכי מקשה בירוש' וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו ר"ל כיון דפריעת בע"ח מצוה כי היכי דנשבע שלא לפרוע חובו דלא חיילא וכמ"ש בש"ע ח"מ סימן ע"ג ע"ש ה"ה נודר שלא לפרוע חובו ואע"ג דנדרי' חלין על דבר מצוה כדבר הרשות היינו דוקא כשנודר על החפץ והחפץ ההוא אינו מצוה וא"כ במדיר מנכסיו דהנכסים אילו מצווים אז חל הנדר אבל משנתנו ע"כ במדירה מגופו הנאת נכסי' מיירי כדפרישנא וגופו הוא עצמו החפץ המצווה לפרוע חובו ולא חייל ומשני תפתר כמ"ד אין מזונו' לאשה ד"ת ושבועה חיילא על דבר מצוה דרבנן שלא לקיימו ועיין במשנה למלך פ"ד מה"ל מלוה ה"ב. ובזה ניחא ליישב מה שהקשו על הירושלמי מהא דקונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר ומעשי' ידי' אינו אלא מדרבנן ולפמ"ש ניחא דגבי מע"י אמרה קונם ידי לעושיהן ולא חייל אפי' על שיעבודא דרבנן משום דאלמו' רבנן לשיעבודא דבעל משא"כ הכא במזונ' לא אלמו' רבנן לשיעבודא דאשה וכמ"ש הר"ן לדעת הרמב"ם והירושלמי לא בא להקשות מכח השיעבוד דקונם מפקיע מידי שיעבוד אלא משום דה"ל נשבע לבטל את המצוה וכמ"ש ואהא משני שפיר כיון דמזונות דרבנן חייל נדרא לבטל מצוה דרבנן וכמ"ש. (עיין בחי' פ"י ר"פ המדיר ד"ה וכיון דמשועבד כו' שכתב דא"א לפרש כונת הירושלמי דה"ל כנודר ונשבע לבטל את המצוה דהא ודאי חייל בכולל דברים המותרים וה"נ דכותי' ע"כ וכפי הנראה הו' פשוט בעיני הגאון ז"ל לפרש הירושלמי משום נודר לבטל את המצוה או לאו דהוי כולל והוא תמי' דהא נדר חלין על דבר מצוה ואם נתכוין למ"ש מארן ז"ל ה"ל לפרש ולחדש ואמנם גם מעיני מארן ז"ל נעלמו דברי פ"י הנ"ל דלדעתו לא שייך הכא נשבע לבטל המצוה דהא חייל בכולל ולקמן איישב דברי מארן בעזה"י וראיתי בס' אבן פינה סימן ע"ד שהקשה עצמו לדעת ולהבין דברי הפ"י מה כולל דברים המותרים שייך כאן וא"ל שכולל יותר על המזונות הקצובים לה פ' אע"פ דז"א דהא אי' ביו"ד סימן רל"ו ובא"ח סימן תפ"ה דנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח לוקה ואוכל אע"ג דכולל יותר על כזית וע"ש שנדחק ליישב הפ"י בדרך זר ומ"ש בנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח דכולל יותר מכזית לענ"ד התם לא שייך כולל כלל שהרי אי אפשר לו לאכול יותר מכזית עד שיאכל כזית ועל כזית כבר הוא מושבע ועומד וא"כ אין כאן דברי המותרים כלל והיינו הא דעיפה פ' שבועות שתים בתרא דף כ"ח וכ"כ בנשבע על ט' ואח"כ על עשר דלא חייל וע"ש בתוס' ד"ה שבועה שהעלו דכל שלא אמר אילו אין כאן דברים המותרים דכל ככר בכלל ט' הוא וכ' פ' בטוש"ע יו"ד סימן רל"ח סעיף י"ב וע"ש בש"ך מ"ש בשם הפרישה כ"ש הכא שלא אכל עדיין כלום והוא מצוה על כל כזית לאכלו ואין כאן דברים המותרים וזה ברור למבין ולכאורה הי' אפשר לומר הכא במזונות איכא כולל שאם תמחול לו אין כאן מצוה וחייל א"כ גם כשעדיין לא מחלה חייל וכן ראיתי בט"ז יו"ד סימן רל"ו סק"ו וז"ל ואם אמר שבועה שלא אשא שום אשה זולת פלונית ואח"כ לא רצתה לישאנו לכאורה מותר לישא אשה אחרת כו' ונשבע לבטל את המצוה לא חיילה אבל מדברי הר"ן שהבאתי סימן רל"ח סעיף ו' למדתי שצריך התרה דחיילא השבועה משום כולל דכל כמה שהיא תרצה להנשא אליו חל עליו איסור אחרת מש"ה גם עכשיו שהיא אינה רוצה מ"מ השבועה חלה וצריך התרה כן נ"ל עכ"ל וא"כ ה"ה הכא כיון שאם תתרצה האשה שלא לתבעו לא יהי' ביטול מצוה גם אם לא רצתה חייל משום כולל והיה די בזה ליישב גם תשו' הרא"ש הובא בטוש"ע ח"מ סימן ע"ג בנשבע שלא למכור לפרוע לבע"ח וע"ש בקצה"ח סק"ד איברא לפענ"ד דברי ט"ז אלו צריכין לפנים דלענ"ד אין דנין דין כולל דברים המותרים במה שהוא דאפשרי רק במה שהוא באמת כגון נבלות ושחוטות ותאנים וענבים שיש לפנינו דבר המותר משא"כ הכא שאם היתה מתרצה לא היה איסור לא חשיב לדבר המותר כיון דבאמת לא נתרצה ומדברי הר"ן שהביא בט"ז אין ראי' כלל דהתם מיירי שנשבע לישא אשה פ' כשיבקש ממנו פ' עד הפסח ואח"כ נשבע שלא ישאנה כלל וכתב הר"ן דמגו דחיילא שבועה שני' כל זמן שלא ביקש ממנו אותו פ' חיילא נמי אחר שבקש ממנו וכ"כ שם בש"ך סק"ח ע"ש והתם שפיר אית בפנינו דברי' המותרים היינו אותו הזמן שלא ביקש אותו פ' משא"כ בנדר אין ההיתר באמת אלא היה באפשרי זה לא מקרי כולל ואמנם דברי הפ"י הם פשוטי' דהמדיר אשתו מליהנות לו כולל שאר הנאות שאינן בכלל מזונות כלל כגון מתנות ומגדנות ושאר הנאות שהם לתענוג ואין בכלל מזונות גם בבע"ח שייך כולל שיש בכלל הנאות שאר הנאות חוץ מפריעת חובו ושפיר חייל כמו שבועה שלא אוכל סתם דחייל אנבלות ושחוטות כמ"ש ביו"ד סימן רל"ח ובש"ס שבועות כ"ג ע"ש. אמנם דעת מארן המחבר ז"ל נ"ל דלשטתי אזיל שכתב בספרו קצה"ח סימן ע"ג סק"ג בשם הראב"ד בס' תמים דעים ובשם הר"ר חסדא בהר"ר שלמה כדעת הרב ש"ך ז"ל שם דאם נשבע שלא לאכול מצה סתם לא הוי כולל אלא כשנשבע קודם פסח דכיון דמשכח רווחא קודם פסח וחייל גם בפסח לא תסור ממנו שבועתו אבל העומד בפסח אע"ג דכולל ג"כ מצה עשירה וכיוצא שאין בו מצוה לא אמרי' בי' כולל כיון שלא הי' השבועה על ההיתר בפ"ע ותיכף פגע באיסור ואדרבה הוא שבועת שקר כו' כמו בנשבע שלא לאכול ז' ימים וע"ש היטב וכן הסכימה שם דעתו ז"ל וא"כ ה"ה הכא כיון דלא הוי רווחא שיחול הנדר על דבר המותר שהרי בשעה שנדר כבר הי' מחויב לבע"ח ולמזונות האשה מש"ה לא חייל אפי' בכולל):

ושטת רש"י ז"ל לחלק גם גבי שיעבוד בין שיעבוד תורה ובין שעבוד דרבנן שכתב בסוגיין במזונות ארוסה דחייל נדרא ד"ת ולא אתי שיעבוד דרבנן ומפקיע לנדרא דאורייתא ובתו' הקשו עליו מקונם שאני עושה לפיך דהא מעשה ידיה לכ"ע דרבנן ואפ"ה אין צריך להפר. ולענ"ד נראה דהתם בקונם שאני עושה לפיך הנדר נמי אינו אלא מדרבנן למאי דמסיק פ' אע"פ דף נ"ט באומרת יקדשו ידי לעושיהן והיינו קונם ידי לעושיהן ובזה לא נאסר מעש"י מן התורה אלא מדרבנן לפמ"ש הר"ן פ' כל הצלמים בהא דתנן נטל כרכר של ע"ז וארג בו בגד דאומר ר' אלעזר יפלו דמיו לים המלח ושם מבוא' דפדיון לא מהני אלא באיסור דרבנן וכתב שם הר"ן דהבגד נמי לא נאסר אלא מדרבנן ואע"ג דלכתחלה ודאי אסור לארוג בכרכר של ע"ז מן התורה מ"מ הבגד שנארג לא נאסר אלא מדרבנן וע"ש וא"כ ה"ה המלאכה שהאשה עושה בידים של הקדש לא נאסר אלא מדרבנן ובהא עדיף הכא דאילו התם אסור לארוג לכתחלה בכרכר של ע"ז והכא מותר לה לכתחלה שהיא לא אסרה הידים אלא על בעלה וא"כ מותר לה לעשות לעצמה בהיתר גמור ואחר שעשתה לעצמה או לאחרים מותרין המע"י אף לבעלה מן התורה וכיון שלא נאסרו מע"י אלא מדרבנן לא חייל נדר דרבנן לאפקועי שיעבודא דרבנן משא"כ במדירה ממזונות בארוסה דהנדר חל מן התורה לא אתי שיעבוד דרבנן ומפקיע נדר דאורייתא. אמנם כיון דעכ"פ לכתחלה אסור ליהנות לבעלה מידי' ד"ת א"כ שפיר הקשו בתוס' בקונם שאני עושה לפיך אמאי אינו צריך להפר כיון דאי אפשר שלא יאמר לה לטחון ולאפות וזהו איסור תורה כיון דידים אסורין דבר תורה ולכתחלה אסור לבעלה ליהנות מידי' ולומר לה שתעשה מלאכה אך לפמ"ש בסימן פ"א בשטת הרמב"ם בקונם שאני עושה לפיך דלא קאי על הידים אלא על גוף מעשי ידי' א"כ אין כאן שום איסור תורה אלא מדרבנן וע"ש. איברא כל מה שכתבנו דבאומר קונם גופי להנאת תשמיש או קונם גופי למזונות דלא מהני משום נשבע לבטל את המצוה ומשום דגופו חייב במצות והוא בעצמו חפץ הנאסר נראה דהא מלתא תלי' בפלוגתא דרבוותא הרמב"ם והר"ן ז"ל דלדעת הרמב"ם ז"ל פ"י מנדרים שכתב באומר שאין את נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח שאם הלכה לפני הפסח ונמצא מהנה אותה הרי זה לוקה עכ"ל וכ"כ עוד פ"ה מנדרים וז"ל ראובן שאמר לשמעון הריני עליך חרם או הרי אתה אסור בהנאתי נאסר על שמעון שיהנה מראובן ואם עבר ונהנה אינו לוקה שהרי לא אמר שמעון כלום עכ"ל וס"ל להרמב"ם דהמדיר הוא שעובר בבל יחל ולא המודר ולדעתו האומר קונם גופי לתשמישך או למזונותיך לא חל הנדר וליכא משום בל יחל כיון שהמדיר בעצמו מושבע ועומד לקיום הדבר ההוא והוא בעצמו החפץ של הנדר וה"ל כנשבע לבטל את המצוה אבל דעת הר"ן פ' אין בין המודר דף ל"ה כדעת הירושלמי דהמדיר אינו עובר בבל יחל אלא המודר שנהנה מן המדיר ע"ש שהשיג על הרמב"ם ז"ל וא"כ לדעת הר"ן כיון שאין האשה חייבת לקבל ממנו הנאת מזונות או תשמיש אלא הבעל הוא המצווה שארה כסותה ועונתה לא יגרע ממנה וכיון דטעמא דאין נשבעין לבטל את המצוה אינו אלא משום דכתיב לא יחל דברו ולא חפצי שמים ולגבי דידה ה"ל רשות א"כ הנדר חל עלי' שתעבור בבל יחל, אכן דברינו הם רק לדעת הרמב"ם דהמדיר הוא שעובר בבל יחל כשמאנה אותם ולגבי דידי' ה"ל חפצי שמים שהרי הוא החפץ הנאסר והוא בעצמו המצוה כמ"ש ודו"ק היטב:

(אמנם מדברי הרשב"א בחידושיו לנדרי' דף ט"ו ע"ב ד"ה ואמר רב כהנא מבואר דס"ל ג"כ דבאוסר נפשי' אחפצא אפי' בנדר לא חייל על דבר מצוה שכתב שם וז"ל ואלא מיהו התם נמי דוקא שאוסר על נפשו ישיבת סוכה כו' ודכותה הכא באומר הנאת תשמישך עלי אסור דגבי מצוה נמי כשאסר נפשי' אחפצא מותר כי היכי דשרי באומר הנאת תשמישי עליך כו' אלא הא עדיפא בחד צד מההוא דנדרים ושבועות בדבר מצוה דאלו התם בכולל דברים המותרים חייל על דבר מצוה כו' בין באוסר נפשי' אחפצא ובין באוסר חפצא אנפשי' ואלו הכא באוסר נפשי' אחפצא כלומר באומר הנאת תשמישי עליך ועל כל הנשים שבעולם כו' לא חייל נדרא על מי שנשתעבד לו כו' ע"ש ומבואר מדבריו באומר תשמישי עליך הוי אוס' נפשיה אחפצא ובדבר מצוה לא חייל גם כן אלא על דבר מצוה היה מועיל כולל ובשיעבוד אפילו על ידי כולל לא מהני ואע"ג דסבירא ליה להרשב"א דמוד' עוב' בבל יחל וכמ"ש הר"ן בשמו וכמ"ש בחידושיו ד"ה רבינא אמר ע"ש מ"מ ס"ל דאין הדבר תלוי בבל יחל אלא באיסורא אמאן רביע וכיון דאיסורא עליה דידיה רביע והוא מושבע ועומד לא מצי חייל וכן הדעת מכרעת דהרי בקונם ישיבת סוכה עלי בל יחל עלי' דידיה רמי' ואפ"ה חייל נדרא כיון דעיקר איסורא אחפצא רביע ובל יחל ממילא אתי וכן מוכח מדברי הר"ן דנדרים דף י"ח ד"ה הלכך נקטינן ע"ש שהביאו בשם הירושלמי שאין השבועות חלין על הנדרים דבנדרים איכא איסור חפצא וגם איסור גברא דלאו דבל יחל דקאתי ממילא הוי לי איסור גברא ולכך אין השבועה חלין עליהם והנדרים חלין על השבועות משום דעיקר הנדר הוא איסור חפצא וחייל אשבועה ובל יחל דנדרים ממילא חייל ג"כ וע"ש היטב וא"כ ה"ה הכא באומר תשמישי עליך כיון דאיסור חפצא עלי' דידי' רביע והוא מושבע ועומד מהר סיני לא חל איסורא ואע"ג דבל יחל עלה דידה רמי' דאנן לאו אבל יחל קפדינן אלא אאיסורא מבואר מזה דלסברת מארן המחבר ז"ל דכל שעבוד יש בו מצוה. עלו דברי הירושלמי גם לדעת הרשב"א והר"ן ז"ל דמודר עובר בבל יחל איסור חפצא על גופו הוא ולא חייל דמושבע ועומד הוא וכמ"ש. אח"ז מצאתי להר"ב שער המלך פי"ז מה"ל איסור ביאה ה"מ שעמד ג"כ על זה וע"ש שהביא בשם תוס' פ' בתרא דנדרים אמתני' דנטולה אני מן היהודי' יפר חלקו ותהא נטולה מן היהודי' שהקשו וז"ל ואין לתמו' איך חל נדרה על היהודים בעודה א"א הא אין איסור חל על איסור וי"ל דהוי איסור כולל מגו דחל אתשמיש דבעל דהוי היתר חל נמי על אחרים עכ"ל ע"ש וכתב הוא ז"ל דגם רש"י והר"ן דס"ל דנדר חייל אפילו לקיים דבר מצוה מודו הכא דלא חייל דעיקר טעמא דנדרים חייל על דבר מצוה הוא משום דנדר חייל אחפצא והחפץ אינו מוזהר והכא ע"כ מיירי שאמרה תשמיש כל העולם עלי להכי אינו חל שהרי העולם מוזהרים עליהם משום איסור א"א והם עצמם נאסרים גם עתה ולא חייל. אלה הם ת"ד:

והן הן הדברים שכתב מארן ז"ל אלא שלא ירד לחלק ולומר דלדעת הרשב"א והר"ן דס"ל מודר עובר בבל יחל לא הוי איסור חע"א וכמ"ש מארן ונרא' דעתו כמ"ש דאנן לאו על בל יחל קפדינן רק על חלות איסור החפץ שבו תלוי איסור בל יחל וכמו שהוכחתי מדברי הרשב"א והר"ן הנ"ל ולכאורה איכא למידק והא דכתב הרשב"א בחי' שם וז"ל ומיהו אכתי קשי' לי אפי' לאוקימתא דאוקימנא באומר הנאת תשמישך עלי דהא מצווה הוא במצות עונה ומצות לאו ליהנות ניתנו ומ"ש ממודר הנאה משופר כו' ויש לומר דמצוה זו אינה אלא מחמתה ולא מחמתו ומשום דאשתעבד לה וכגון דאמר הנאת תשמישך עלי ומחמת נדרו פקע שעבודא מיני' אין כאן מצוה המחייבתו עכ"ל, פירוש לדבריו דלעיל מיני' כתב דהיכי דאיכ' שיעבודא לא שייך לומר מצות לאו ליהנות נתנו שהרי נהנה במה שפורע שעבודו ע"ש וכאן הקשה למסקנא דבאומר הנאת תשמישך עלי אין מאכילין לאדם דבר האסור לו ופקע שעבודא וא"כ לא נשאר אלא המצוה בלחודה ולהכ' קשי' לי' מצות לאו ליהנות ניתנו ומתרץ שפיר דעיקר המצוה מחמת השיעבוד וכיון דפקע שיעבודא ליכא מצות עונה ולפ"ז קשה במ"ש מארן ז"ל בטעם הרמב"ם דס"ל דלא אלמו' לשיעבודא דאשה ואפ"ה תשמישי עליך לא חייל דהוי נשבע לבטל המצוה דהא כיון דקונם מפקיע השיעבוד תו ליכא מצוה דאפי' מצות עונה כתב הרשב"א דהיכא דפקע השיעבוד אין כאן מצוה כ"ש מצות פריעת החוב דפשיטא, דאינה אלא מחמת השיעבוד וכיון דקונם אפקע לשיעבודא ליכא מצוה וכן בפי' הירושלמי ק' כיון דס"ל דקונם אפקע לשיעבודא תו ליכא מצות פריעת ב"ח ומאי פריך וכי אדם נודר כו' ונראה לחלק דדוקא התם באומר תשמישך עליך דע"כ חל הנדר שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו וכיון שחל הנדר עכ"פ פקע השיעבוד רק דקשי' לי' להרשב"א אף דהנדר חייל מ"מ מותר לו לשמש ואיננו עובר בזה על נדרו שהרי לא נהנה דמצוה לא להנות נתנו וע"ז קאמר כיון דעכ"פ אינו משועבד אין כאן מצוה משא"כ באומר תשמישי עליך דבשעה שנודר הוא משועבד לה ומצוה נמי עלי' רמי' לא אמרי' שיחול הנדר ויפקיע השעבו' והמצוה אדרבה אמרי' שאין הנדר חל ונשאר עליו השיעבוד והמצוה ועדיין צ"ע קצת):

והנה לפי מה שהעלה הר"ן בשיטת הרמב"ם דס"ל דלא אלומי' אלא לשעבודא דבעל ולא לשעבודא דאשה ובש"ס דפריך מקונם שאני עושה לפיך היינו אליבא דת"ק דריב"ן דס"ל קונמות אינו מפקיע מידי שעבוד ועי"ש וזה נראה סותר למ"ש שם הר"ן בסוגיא דמסיק במספקת לדברי' גדולים ואינה מספקת לדברי' קטנים ורגילה בי נשא וז"ל ומש"ה אפי' לבתר דלא יכלה לאגלגולי בהדי' חייל נדרי' דה"ל כהדירה כשהיא ארוסה ונשאת דאמרי' בגמ' דחייל ואע"ג דלא דמי לגמרי דהכא מכי אדרה משתעבד לה ונדרה ושיעבודה באים כאחד והיינו טעמא משום דמדינא מפקע אלא מדרבנן אלמי' לשיעבודא בכה"ג לא אלמי' ואוקמי אדינא עכ"ל ולמ"ש לעיל קושית הש"ס הוא מת"ק דס"ל אין צריך להפר ולדידי' קונמות אינו מפקיע מידי שיעבוד ומדינא לא מפקע וצ"ל דהר"ן לדידי' לא ס"ל הכי רק ליישב שיטת הרמב"ם הוא דכתב הכי אבל לדידי' ס"ל דקושי' הש"ס אפי' לדידן דכי היכא דאלמו' לשעבודא דבעל ה"נ אלמו' לשעבודא דאשה ומש"ה היכא דבא בבת אחת הנדר והשיעבוד כיון דמדינא הנדר מפקיע מידי שיעבוד אלא דרבנן הוא דאלמי' היכא דבא בבת אחת לא אלמי'. ולענ"ד נרא' בשט' הרמב"ם שהו' נגד שיט' הש"ס דצריך דוק' שתהי' מספקת לדברי' גדולי' כו' ורגיל' בי נשא והרמב"ם לא הביא כל זה ונראה דהרמב"ם לטעמי' אזיל שכתב פי"ג מנדרי' וז"ל אמרה יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה שלא יהני ממעשי ידי' אינו נאסר במעשי ידי' מפני שידי' משועבדי' לו שאע"פ שאמרו השחרור והחמץ וההקדש מפקיעין מידי שיעבוד חכמי' עשו חיזוק לשיעבוד הבעל שאינה יכולה להפקיע מפני שהוא מדבריהם עכ"ל. ומבואר מלשון הרמב"ם שכתב מפני שהוא מדבריהם ומשמע דאם הי' שיעבוד תורה לא היו עושי' חיזוק ומשום דחכמי' עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וכן משמע בשטה מקובצת בסוגין ע"ש במה שהקשו על רש"י ז"ל במ' שכ' לענין מזונות ארוסה דקונמת מפקיע מידי שעבוד דרבנן וכתב בשם הרשב"א וז"ל אלא דקשי' לי לפירושו דמשמע דעיקר מה שאינו יכול להפקיע שעבוד מזונות של אשה נשואה היינו משום דהוא דבר תורה ואינו דהא הקדש מוציא שיעבוד ואע"ג דשיעבודא דאורייתא אלא דהכא משום דאלמו' רבנן לשעבודא אינו יכול להפקיע וכיון שכן אדרבה בשל דבריהם הי' ראוי לעשות חיזוק יותר עכ"ל הרי דיותר אלמו' לשיעבוד דדבריהם ומש"ה ניחא בקונם שאני עושה לפיך דאינו צריך להפר משום דמעשי ידי' דרבנן וחכמי' עשו חיזוק לדבריהם אבל במדירה ממזונות דס"ל לרמב"ם דמזונות האשה דאורייתא ע"ש פי"ב מה"ל אישות ובשיעבוד תור' לא עשו חיזוק ומש"ה הנדר מפקיע מידי שיעבוד וסוגית הש"ס דמקשה מקונם שאני עושה לפיך היינו למ"ד מזונות דרבנן אבל למ"ד מזונות דאורייתא לא אלמו' רבנן לשיעבודה ומשום דחכמי' עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה זה נ"ל נכון ודו"ק:

והא דתשמישי עליך דלא חייל נדרי' אע"ג דהוא שיעבוד תורה כבר נתיישב בדברינו לעיל משום דהוי בנשבע לבטל את המצוה כיון שהוא עצמו החפץ המושבע מהר סיני לקיום מצותו וכמ"ש לעיל ומדיר את אשתו מליהנות לו היינו שמדירה מנכסין וחייל נדרא על הנכסים דבנכסים לא שייך נשבע לבטל את המצוה דהנכסים הם שנאסרו והנכסים אינן מושבעים מהר סיני והא דלא אמרי' תקנתא בחליפין כיון שהנדר הי' על הנכסים היינו משום דהרמב"ם פסק פ"ה מנדרים דגדוליהן וחלופיהן ספק ע"ש ודוק (צריך עיון בר"ן נדרים פ' השותפין מבואר שם דלא איבעי' לן בהדיר את חבירו מהו בחלופיהן אלא כשהחליפן המודר בעצמו והספק הוא בטעמא דמתני' דתנן קונם פירות אלו עלי אסור בחלופיהן אם הטעם הוא משום כונת המודר שנתכוין לחלופין וא"כ במדיר את חבירו לא מהני דאין אדם אוסר שלא בא לעולם על חבירו או דלמא טעמא דמתני' משום חומר איסור הנאה ולא שנא הוא לא שנא חבירו כיון דלגביה הוא איסור הנאה ואסור לו להחליפו לכתחלה אליבא דכ"ע לכך אם עבר והחליפן אסור וכל זה לא שייך אלא כשהחליפן מי שנאסרו עליו אבל החליפן אחר פשיטא דמותרים במדיר את חבירו דמה"ת נאסרם אי משום כונת הנודר אין אדם אוסר דשלב"ל על חבירו ואי משום חומר האיסור לא שייך כשהחליפן אחר כדאמרי' חמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח מותרין מפני שהן מחליפין וכ"כ שם תוס' והרא"ש ע"ש אלא שהם הקילו יותר וס"ל דאפילו באוסר על עצמו לא מחסר אלא בהחליפן הוא אבל החליפן אחר שרי והר"ן ס"ל דאוסר על עצמו אפילו החליפן אחר אסור אבל במדיר את חבירו ליכא מאן דפליג בהחליפן אחר דשרי וא"כ עדיין איכא תקנתא שיחליפם הבעל בעצמו דלדידי' היתר גמור הוא וצ"ע כעת). ובפ' אלמנה לכ"ג דף ס"ו ההיא אתתא דעיילא לי' גברא אצטלא דמלתא בכתובה שכיב שקלו' יתמי ופרסו' אמיתנא אמר רבא קני' מיתנא כו' רבא לטעמי' דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד ע"ש וכתבו התוספות פ' אע"פ הא דלא אלמו' לשעבודה היינו משום שנאסר לכל העולם ליכא למיחש משום אפקועי חובא והקשו מהא דאמרי' פ' החובל דף צ' בעבדי מלוג דאלמו' רבנן לשיעבודא דבעל ע"ש ושם בהקובל כתבו דיש מקומות שצריך לאלם כח הבעל וכח האשה יותר ממקום אחר ע"ש:

ולפי מ"ש בשטת הרמב"ם דלא אלמו' רבנן אלא בשעבוד דדבריהם ניחא דבמעשי ידי' דמדבריהם אלמו' רבנן לשעבודי' דבעל וכן בסוגיין דפריך מי מצי מדיר אזלא למאן דס"ל מזונות דרבנן ובהחובל דף צ' נמי פירות נ"מ לבעל מדרבנן לכך אלמו' רבנן לשיעבודי דבעל ומשום דחכמי' עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה אבל באצטלא דפרסו' אמיתנא דהוא שיעבוד של תורה דהתם מיירי בנכסי צאן ברזל דזה הוי חוב דאורייתא כיון דכתב לה בנדוניא ואע"ג דכתובה דרבנן מ"מ צאן ברזל ה"ל חוב דאורייתא ובדאורייתא לא אלמו' רבנן לשעבודיה ודו"ק:

(ע"ש בש"ס פ' אלמנה לכה"ג גבי אצטלא דפרסימן אמתנא פירש"י שרוצים היורשים לסלקה בזוזי והיא רוצה דוקא באצטליתם משום שבח בית אבי' ע"ש וא"כ כיון שרוצים ליתן לה מעותי' אין כאן שיעבוד תורה ושבח בית אביה הוא מדרבנן וא"כ אית לן למימר אלמו' לשיעבוד דדבריהם וצריך לומר דכיון שאין לה הפסד ממון רק שתפסיד שבח בית אביה לא חשו רבנן לאלומי לשעבודה משא"כ בעבד מלוג שיש להבעל הפסד ממון אלמו' לשעבודי' וכן הדעת מכרעת) אלא דלפ"ז תקשי כל בע"ח יוכל להפקיע שיעבודו ע"י קונם ובתוס' כתבו כשם שאלמו רבנן לשיעבודא דבעל כך אלמי' לשעבודי' דבע"ח ולפמ"ש דבשיעבוד תורה לא אלמו' א"כ כל בע"ח יפקיע שיעבודו דבדידי' לא אלמי' לשעבודי' דמדאורייתא הוא:

ובשטה מקובצת פ' אע"פ כתב ז"ל והרא"ה ז"ל כתב דשמעינן מינה דיכול אדם להפקיע משכונו שמשכן לחבירו ע"י קונם וכן יכול לאסור עליו כל מה שיש לו ונפקע שעבודא מנכסיו אבל נראין הדברים שב"ד יורדין לנכסין ומוכרין לאחרים ונותנין לזה ואם אסר כל נכסיו לכל העולם ב"ד כופין אותו להפקיר נכסיו על תנאי שלא יוכל זה לזכות בהם אלא בחובו ומיד שהפקיר נכסיו חל השיעבוד של זה עליהן למפרע ואם הם שני לווי' הראשון מוקדם כדינו ואם אמר נכסים אלו דהשתא לא סגי לי' במכר או בהפקר נראה בודאי שב"ד מנדין אותו עד שימצא פתח לנדרו עכ"ל עוד שם בשם הריטב"א ז"ל אלמו' רבנן כו' פי' רש"י דשוי' כלוקח גמור ולא כמלוה ונראה מדבריו שיוכי הלוה להפקיע נכסיו בקונם משיעבוד דבע"ח ותימה א"כ נעלת דלת בפני לוין וי"ל דכי עביד הכי משמתינן ליה עד דמתשיל אקונם דידיה דאפילו ע"ד רבים יש לו הפרה משום פריעת בע"ח מצוה וזהו כשאסר נכסיו על כל העולם שאם לא אסרן אלא על הבע"ח הרי אנו יורדין לנכסיו ומוכרים לאחרים ומגבי' לבע"ח עכ"ל הרי מבואר דס"ל דכל בע"ח יכול להפקיע שיעבודו ותקנתא איכא ע"י ב"ד שיורדין לנכסיו ומוכרין לאחרים או שמנדין אותו עד שימצא פתח לנדרו. מיהו נראה דלדעת הרמב"ם דנדר אסור בחילופין א"כ אפילו לא אסרן אלא לבע"ח ואפי' לא אמר נכסים אלו ליכא תקנתא שיהיו ב"ד יורדין לנכסנו ומוכרין כיון דהדמים נמי אסורין למלוה שהם חליפי קונם והרא"ה והריטב"א שכתבו תקנתא דמכיר ע"י ב"ד היינו משום דס"ל דחליפי קונם מותר וכן הר"ן פ' השותפין דחליפי קונם מותרים ע"ש. (עיין לעיל אות ד' דהכא לכ"ע חליפין מותרין כיון שנחלפו בהיתר ומשום כונת הנודר לא נאסרו דאין אדם אוסר דשלב"ל על חבירו וא"כ גם להרמב"ם איכא תקנתא דחליפין אלא אם יאסר על כל העולם צרכינין לתקנתא של הרא"ה והריטב"א דמשמתינין ליה עד שישאל על נדרו). והא דמדיר את אשתו דיוציא ויתן כתובה ולא עש' תקנה זו למכור ע"י ב"ד ולתת לה דמיהן משום דה"ל כאומר איני זן ואיני מפרנס דסבר רב דכופין אותו להוציא וליתן כתובה ואפילו לשמואל דסבירא ליה דאין כופין על הגט אלא על המזונות היינו משום דאחר הכפיי' מסתמא יתן לה המזונות בכל עת. אבל במדיר שצריך מכירת נכסים יהיה צריך הב"ד למכור על כל סעודה ובכי הא לא מתדר להן. (עיין לקמן סימן צ"ג סעיף ל"א ול"ב דב"ד מוכרין לצורך ו' חדשים ונותנין לידה על צרכי שלשים יום כדי שלא תצטרך להתבזות בב"ד בכל יום ואפשר דאפ"ה טריחא לה מלתא להתנהג כן תמיד ועוד דעדיפא מינה מקשה מארן ז"ל:) אלא דאכתי תקשי דהא המדיר את אשתו מליהנות לו הבעל בעצמו רוצה אחר כך ליתן לה מזונות אלא שאינו יכול מפני נדרו ואם כן ימכור הוא עצמו נכסיו ליתן לה דמיהן ובנכסים אלו נמי יחליף הנכסים וכי תימא שאמר קונם כל נכסי שיהיו לי לעתיד דהא אין אדם אוסר דבר שלב"ל על חבירו וכמ"ש לעיל ולכן נראה לשיטת הפוסקי' דחליפין מותרין מתניתין מיירי שאמר קונם גופי להנאת נכסים עלי' וכמ"ש לעיל ולכן יוציא ויתן כתובה דשוב ליכא תקנתא למכרן ולתת לה דמיהן כיון שאוסר עצמו מלהנותה הנאת נכסים ואיהו בעולם ומש"ה אסורה אפי' באותן נכסים שבאו לו לאחר מיכן ואכתי איכא למידק לפי מ"ש בש"מ פ' שני דייני גזירות דף ק"ח ז"ל ומחזיר לו אבידתו נמי מצוה כו' ואי משום דטרח אבתרי' מצוה דנפשי' קא עביד ולא חשיבא הנאה למודר והרי זה כאלו פייסו חבירו ושכרו שיחזיר אבדתו של זה שמותר אבל אסור ליתן לו ממון של צדקה כדמוכח בההוא דהיו באין בדרך ולא אמרי' מצוה דנפשי' קא עביד כיון דממונא דידי' יהיב לי' הריטב"א וז"ל תלמידי הר"ר יונה ומחזיר לו אבידתו נמי מצוה קא עביד כלומר על המחזיר מוטל' המצוה וחובה עליו לקיימה ולא נחוש להנאת האחר דכי קא מתהני אידך ממצוה קא מתהני ודוקא להחזיר לו אבידה הוא דמותר מפני שאין המחזיר יכול לקיים מצוה זו אא"כ יחזירנה אליו אבל לתת לו צדקה אסור דאם ירצה יוכל לתת לאחרי' ויקיים המצוה עמהם עכ"ל ומשמע מדברי תר"י דאפי' אי יהיב ממונא דידי' היכא דאינו יכול לקיים המצוה באחרי' מותר לו לקיים מצותו במודר ואידך ממצוה קא מתהני וא"כ בע"ח שאמר למלוה קונם גופי לההנותך רשאי לפרוע לו חובו כיון דאינו יכול לקיים מצות פריעת בע"ח באחרי' כשחייב לזה וכיון שאינו אוסר נכסיו רק מגופו מדירו איהו מצוה דנפשי' קא עביד ואידך ממצוה קא מתהני ולא מדידי' וא"כ מדיר את אשתו מליהנות לו אמאי יוציא ויתן כתובה ליתיב לה מזונות כיון דמצוה דנפשי' קא עביד ואינו יכול לקיימה באחרי' שהרי לזו נתחייב ולכן נראה לענ"ד דהמדיר את חבירו מליהנות לו רשאי לפרוע חובו אפי' נדרו קודם לחובו כיון דאין כאן איסור הנאה מנכסיו אלא הוא עצמו נעשה קונם וכשפורע חובו דמצוה דנפשי' קא עביד כמו במחזיר אבדתו ואע"ג דממונא דידי' יהיב לי' כיון דשוה בשוה רשאי ליקח ולמכור כדאי' בנדרי' דף ל"א ע"ש ולא גרע שעבוד מנתינת דמי' וכמ"ש הרשב"א בחי' פ' השולח דף מ' דהא דהקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד דוקא בקדה"ג אבל לא קדושת דמי' ומשום דשיעבוד לא גרע מנתינת דמי' וכיון דבקדושת דמי' מהני פדיון לא גרע שיעבוד מדמי' ע"ש וא"כ גם אנו נאמר כיון דבמדיר הנאתו מותר שוה בשוה ושיעבוד ה"ל כנתינת דמי' מותר לפרוע חובו ודוקא במדירו מנכסיו אסור אפי' שוה בשוה כמ"ש הר"ן שם בנדרי' ע"ש אלא דהיינו דוקא באומר הנאה סתם הוא דרשאי לפרוע חובו אבל במדירו בפירוש שלא לההנותו בפרעון חובו ואוסרו אפי' שוה בשוה חייל נדרא כיון דמפרש ואפי' במידי דאיכא הנאה חייל נדרא כמ"ש הר"ן בנדרי' דף ט"ז דבאומר קונם זריקת צרור זה לים שאין לו בו הנאה נמי חייל ואפי' בנגיעה יכול לאסור ע"ש א"כ משנתינו המדיר את אשתו מליהנות לו מיירי שמדירה בפירוש מהנאת מזונות וכל שהוא מפרש חייל נדרי':

(אמנם לשטת רש"י ז"ל ע"כ מתני' במדיר סתם איירי דהא אפי' תשמיש הוי בכלל אי לאו דמשתעבד לה כמ"ש רש"י במתני' א"כ ע"כ לא ס"ל לרש"י ז"ל הא דתר"י אלא היכא דממונא דידי' יהיב לא אמרי' מצוה דנפשי' קא עביד ונראה לי דס"ל לרש"י ז"ל כמ"ש הרשב"א בחי' לנדרי' דף ל"ד דמתני' אבדה אין לבעל אבדה הנאה מהמחזיר אלא בשעת חזרה ואז מצוה דנפשי' עביד מחזיר ואחר החזרה מדידיה קא מתהני דחפצא דידיה הוא משא"כ בצדקה דאחר שקיבל הצדקה עדיין מתהני בכל עת מאותו ממון של מדיר והמצוה לא היתה אלא בשעה שנתן לו ע"ש היטב. ולכך במדיר את אשתו מליהנות לו אסורה במזונות דהא קי"ל מותר מזונות לבעל אפי' צמצמה והותירה כמבואר פ' אע"פ דף ס"ה ע"ב ולעיל סימן ע' סעיף ג' ע"ש וזה מפני שלא אמרו שיתחייב הבעל להקנות לאשה דמי מזונותיה שיהיו שלה אלא אמרו ז"ל היא ניזונות מנכסיו ואף כשהיא אוכלת בהן עדיין של הבעל הן אלא שהוא חייב לזונה משלו נמצא במזונות כל זמן שהיא נהנית במזונות משל בעלה היא נהנית והוא כבר אסר עלי' נכסיו. ואין לומר שתגבה הנכסים ויהיו קנוים לה ונמצא אח"כ מדידה קא מתהני שהרי לא נתחייב להקנות לה ממון רק לזונה נמצא כשהוא מקנה לה הוא מהנה אותה מיד ואם לא מקנה היא נהנית מנכסיו משא"כ בשאר בע"ח דבשעת פרעון אין לו הנאה דהוי כמו לוקח שוה בשוה וכמ"ש מר"ן ז"ל ואחר הפרעון מדנפשי' קא מתהני שכבר זכה בנכסים לפרעון חובו ואפי' אם הדירו בפירוש מפרעון חובו לא מהני דאין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו ולא דמי זריקת צרור דמהני דהיינו לאסור על נפשו הצרור לזריקה וכן צרור שלו יכול לאסור על חבירו לזריקה וצריך שיהיה החפץ שלו ויחול עליו הנדר לאסרו על חבירו או שיאסור על עצמי חפץ של אחרים ומ"מ צריך שיהיה הנדר חל על החפץ לזריקה וכשאוסר הנאת גופו לפרעון חובו ה"ל כאוסר צרור של חבירו על חבירו לזריקה כיון דכבר נתחייב לו בפרעון ואין לומר שאוסר על עצמו מעשה הפרעון דיגבו לו הב"ד מנכסיו וכ"כ בחי' פ"י כתובות דף נ"ט ודף ע' ע"ש ויתורץ בזה מה שהקשה בס' הפלאה בריש פרקין לפירש"י אמאי לא פריך הש"ס מגופה דמתני' דתנן יוציא ויתן כתובה אלמא דקונמות לא מפקיע מידי שיעבוד ולפמ"ש לא ק"מ דהא מתני' במדירה מליהנות מיירי כדעת רש"י נמצא בכתובה דדמיא לשאר בע"ח בשעה שגובה ה"ל שוה בשוה שאינה נהנית כלל ואחר הפרעון מדידה קא מתהני משא"כ במזונות דכל שעה שניזונת נהנית ממנו ולכך פריך מקונם שאני עושה לפיך אין צריך להפר דמוכח דקונם לא חייל לאפקועי שיעבודא וניחא לן בזה במ"ש תוס' שם בסוגיין בד"ה טפי לא עביד שליח שלחותיה והקשו שם יתקנו שיתן לאחר במתנה והוא יתן לה עוד ה"ק שיפקיר נכסיו וע"ש שתירצו שמתירא ליתן לאחרים במתנה וגם ע"י הפקר לא התירו אלא בשעת הדחק ולכאורה חמי' דאכתי איכא תקנתא שיתן הוא לאחרים בהלואה והוא תגבה מהם בשעבודא דר"נ כמו שאמרו בנדרים לוה ובע"ח באין ונפרעין וע"ש בר"ן וא"ל שנאסרו גם נכסי הלוה מחמת נדרו של בעל ז"א דהא קי"ל בע"ח מכאן ולהבא גובה ולא מצי מלוה מקדיש ליה וה"ה שאין נדרו חל עליהם וכ"ש לפמ"ש מר"ן ז"ל בקצה"ח סימן פ"ו ס"ק א' דלוה שני חייב בחומש למלוה ראשון דאיהו בע"ד דידי' וא"כ האשה היא בע"ד דלוה ותוכל לגבות ממנו בהיתר והכא לא שייכי תירוצי' שכתבו תוס' אכן לפמ"ש ניחא דבעד מזונות אף אם תוציא מבע"ח לא יהיו קנויים לה אלא יהיו של הבעל והוא תהיה ניזונת מהן שהרי היא ניזונת משלו נמצא דלעולם לא תמלט מליהנות ממנו משא"כ בשאר בע"ח דשייך בי' גוביינא איתא להא תקנתא שאם הדיר הלוה את המלוה מנכסיו יגבה מבע"ח דידים משעדר"נ וגובה לעצמו ולא מתהני מיני' דמודר כלל וזה ברור ודו"ק):

אבל בסתמא כל שמדירו מהנאתו יכול לפרוע חובו וכמ"ש ראי' לזה מדברי תר"י דאפי' צדקה לעני מותר אי לאו משום דיכול לקיים מצות צדקה בעניים אחרי' ודו"ק ובירושלמי דאמר כאן שמדירה מגופו כאן שמדירה מנכסיו היינו שאמר בפירוש שמדירה ממנו הנאת נכסים ומש"ה לא מהני חליפין כיון שמדירה ממנו אלא שא"כ הי' גם תשמיש בכלל לזה מפרש בירוש' כאן במדירה מנכסיו ומשום דליהנות לו משמע מנכסיו אבל גופו אינו במשמע כמ"ש הרשב"א בחידושיו אבל לעולם אין הנדר מנכסיו אלא שמדירה ממנו וכל שמדירה כפירוש שלא ליהנות לו הרי הדירה בפירוש שלא תיזון ממנו כיון דאשתו היא וכל שמדיר בפירוש שלא לפרוע חובו חייל נדרי' וכמ"ש לעיל אבל בסתם כל שמדיר הלוה למלוה שלא ליהנות לו הנאת נכסים מותר לפרוע חובו כיון דמצוה קא עביד אין זה בכלל נדרו כיון דשוה בשוה מותר ושיעבוד ה"ל כנתינת דמי' וכמ"ש ועיין בשו"ת מהרי"ט ח"א סיי' ה' שכתב ז"ל וחוץ מזה אפי' לא הי' מקום כאן לומר אלמו' רבנן לשיעבודי' הנדר מעיקר' אין בו ממש ולא חייל כלל דהא דכתבו תוס' דאלמו' רבנן לשיעבודא זהו באוסר כל נכסיו על בע"ח דאי לאו דאלמו' הוי חל הנדר שפיר דאכתי מחוסר גוביינא ואלו רצה להקדישם יכול:

ועוד אי בתר הכי נפלו לי' זוזי' יכול לסלקו בהם מש"ה חייל נדרי' דאדם אוסר פירותיו על חבירו וכן הא דקונם שאני עושה על פיך יכולה היא לאסור מעשי ידי' עליו בקונם שאם הי' לה מעות, ממקום אחר שאין לבעלה רשות בהם היתה יכולה ליתן לו דמי משקל ה' סלעי' ביהודא כו' ולהכי אי לאו דאלמו' רבנן לשיעבודי' דבעל הוי חל הנדר אבל אם הדיר לבע"ח קונם הנאתי עליך מי חייל עלי' קונם דהא וודאי משועבד לו ואין בידו לאסור הנאתו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואינו בידו דהא ודאי בדין יהנה ממנו דמשתעבד לי' ויש לי ראי' מהא דאמרי' פ' המדיר הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו ואי אמרת דהא דהנאת תשמישי כופה ומשמשתו הוא משום דאלמו' לשיעבודי' א"כ בהא נמי ה"ל למימר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו כדאמר ר' יוחנן ב"נ לענין מעשי ידי' ופסק שמואל כותי' אלא ע"כ משמע דכשאמרה הנאת תשמישי עליך הנדר מעיקרא לא חייל ואפי' יגרשנה יכולה לחזור לו כיון דבשעת הנדר לא הי' בו ממש ואין כאן נדר מעיקרו:

וע"ש שהאריך בזה וסברתו בזה דלא אמרי' קונמת מפקיע מידי שיעבוד אלא כגון היכא דמצי לסלוקי' בזוזי כגון מעשי ידי' דיכולה ליתן לו דמי משקל ה' סלעי' אבל גבי תשמיש דלא מצי אפקועי מיני' בשום ענין אינו מפקיע מידי שיעבוד מדינא ולהכי אפי' נתגרשה אין הנדר חל וכ"כ בט"ז ביו"ד סימן רל"ד סק"ג ע"ש ובהכי ניחא מה שהקשה בלח"מ על הר"ן אליבי' דהרמב"ם דס"ל דלא אלמו' אלא לשיעבודי' דבעל ולא לשיעבוד דאשה דסגי לה בשיוציא ויתן כתובה שהק' בלח"מ דא"כ קונם תשמישי עליך אמאי לא חייל נדרי' כיון דקונם מפקיע מידי שיעבוד והבאתיו לעיל ולפמ"ש מהרי"ט וט"ז א"כ בקונם תשמיש דלא מצי סלוקי בזוזי לא חייל כלל ואין צריך לאלומי אלא דכבר הוכחנו בס' קצה"ח סימן קי"ז ס"ק ה' דלא כמהרי"ט וט"ז ואפי' היכא דלא מצי לסלוקי בזוזי כל שאינו אלא שיעבוד אתי קונם ומפקיע והבאתי שם ראי' משותפין שנדרו הנאה זה מזה שאסורין לכנוס לחצר ומוקי לה בש"ס בחצר שאין בו דין חלוקה וחל הקונם משום דאתי קונם וחייל על גוף החצר ומפקיע מידי שיעבודו של שותפו שיש לו על חלקו והתם אינו יכול לסלקו לשותפו אפי' באלף זוז וע"ש עוד ראיות לזה אלא דאיכא למידק מהא דאמרי' בנדרי' דף מ"ב ובשביעית אינו יורד לתוך שדהו ופריך בגמ' מ"ש דאוכל מן הנוטות דפירי דהפקירא אינון ארעא נמי רחמנא אפקרי' ופי' הר"ן כלומר לקיטת הפירות ולמה לא ירד לתוכה ללקוט הפירות ע"ש ומאי קושי' וכי עדיף הזוכה משוכר דמשכיר יכול לאסור על השוכר בקונם ומשום דגוף הבית שלו ומפקיע מידי שיעבוד וא"כ נהי דרחמנא אפקרי' לדריסת הרגל ללקיטת הפירות הא קונמת מפקיע מידי שיעבוד וצ"ע (ולענ"ד יש לחלק דהתם כתיב כי לי הארץ ורחמנא אפקרי' גוף הקרקע ללקיטת הפירות ועדיף משכירות שהגוף של המשכיר ואין לשוכר אלא שיעבוד משא"כ בשביעית נתנה התורה גוף הקרקע לצורך לקיטת הפירות ואין לבעלים בהם בשעה זאת כלום) ולפמ"ש כאן בשם תלמידי ר"י נראה בדינא דמהרי"ט דשפיר קאמ' דיכול לפרוע חובי ולאו מטעמי' דמהרי"ט וכמ"ש אלא משום דכל שאומר קונם הנאתי יכול לפרוע לו חובו משום דמצוה דידי' קא עביד אלא דוקא בנודר בפירוש שלא לפרוע חובו בזה הוא דאתי קונם ומפקיע מידי שיעבוד ודו"ק ובמה שהקשו בתוס' והרא"ה והריטב"א דא"כ כל בע"ח יפקיע שיעבודו ע"י קונם הנה לפמ"ש באומר קונם הנאתי סתם יכול לפרוע חובו דמצוה קא עביד וכמ"ש לא תקשי לן אלא שיאמ' בפירו' קונם הנאתי לפרוע חובו וכבר כתבנו מ"ש הרא"ה בזה דאם אסר כל נכסיו לעולם ב"ד כופין אותו להפקיר נכסיו על תנאי שלא יוכל לזכות אלא זה בחובו ומיד שהפקיר נכסיו שיעבודו של זה חל עליהן ע"ש א"כ ה"ה באומר קונם הנאתי לפרעון כופין אותו להפקיר נכסיו על תנאי שלא יוכל לזכות בהן אלא זה בחובו:

אמנם לפמ"ש נ"י פ' יש נוחלין הובא בד"מ ק"מ סימן רמ"ה דאף אם הוא הפקר וכל הקודם בו זכה מ"מ אם קדם בע"ח וזכה בו נפטר המפקיר מחובו ולא מצי האי למימר מהפקירא קא זכינא וחובי במקומו עומד ע"ש וא"כ לגבי המלוה לא הי' צריך לתנאי זה ואם זכה בו המלוה יפטור מחובו ולא יוכל לומר מהפקירא קא זכינא ואי משום שלא יבואו אחרי' לזכות בהם קודם שיבוא הבע"ח הא מבואר בח"מ סימן רמ"ה דבע"ח שהפקיר נכסיו וזכה בהם אחר המלוה חוזר וגובה מן הזוכה ואפי' במלוה ע"פ חוזר וגובה כמ"ש בט"ז שם ועמ"ש בס' קצה"ח שם סק"ז:

לכן נראה מזה ראי' למ"ש בקצה"ח סימן רמ"ה סק"ה דאם הפקי' נכסיו ובא בע"ח וזכה בהם לא נפטר זה מחובו ע"ש א"כ דברי הרא"ה מוכרחים דצריך תנאי שלא יוכל לזכות אלא להפרע מחובו ואע"ג דאין הפקר עד שיפקיר לכל בין לעניים בין לעשירים וכאן מתנה שלא יוכל לזכות בהם אלא זה בחובו כיון דהוא דרך תנאי לא הוי שיור בהפקר אכן אם אמר נכסים אלו לא מהני הפקר ומכירה וכמ"ש הרא"ה הובא בדברינו למעלה אמנם לענ"ד נראה בישוב קושי' זו שהקשו תוס' והרא"ה והריטב"א דכל בע"ח יפקיע שיעבודו ע"י קונם דהנה בקונם הנאתי או קונם נכסי כבר כתבו ז"ל דאיכא תקנתא ע"י כפי' למכור או להפקיר אלא באומ' נכסים אלו ליתא להא תקנתא א"כ אכתי יפקיע כל בע"ח שעבודי' בקונם נכסים אלו על כל העולם ונראה לפמ"ש תוס' פ' השולח דף מ"ה ד"ה הקדש חמץ ז"ל פי' בקונטרס דוקא קדושת הגוף מפקיע מידי שיעבוד וקשה לר"ת דאי חשיב ברשותו של לוה כל זמן שלא הגיע הזמן פרעון אפי' קדושת דמים נמי מפקיע מידי שיעבוד ואי לא חשיב ברשותו אפי' קדושת הגוף נמי לא דכי יקדיש את ביתו אמר רחמנא כו' ואומר ר"י דרבא לטעמי' דאמר בפ' כל שעה בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה וחשיב ברשותו ודוקא קדושת הגוף שאין לו פדיון מפקיע מידי שעבוד כגון שור תם למזבח או קונמת דפ' אע"פ או אצטלא דפרסו' אמיתנא ביבמות פ' אלמנה דכיון שחל שעה אחת תו לא פקע דלא עדיף שיעבוד מנתינת דמים וכן חמץ וכן שחרור ומפרש טעמא בירושלמי משום דלא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד והיינו כדפרישית דקדושת הגוף כיון דחיילא תו לא פקע אבל קדושת דמים לא אלים כח הקדש מכח מקדיש כיון דיש לו פדיון וראוי לפקוע כדאשכחן בשדה מקנה כו' עכ"ל תוס' ע"ש:

ובר"ן נדרים דף כ"ט וז"ל וכי קדושה שבהן להיכן הלכה וא"ת תינח למאי דפרשי' במתני' דבהקדש ממש עסקי' איכא למפרך הכי אבל לאידך פירושא דפרישנא דבקונמ' עסקינין היכא ס"ד דקונמת לא פקע בכדי והתנן בפ' הנודר מן הירק שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג הלכה לפני פסח אסורה בהנאתו עד הפסח אלמא דלאחר הפסח פקע איסורא ממילא כך הקשה הר"ר יונה ז"ל ותירץ דה"מ בקונם פרטי כי התם שאינו חל אלא על אשתו משום הכי קליש איסורי' ופקע בכדי אבל קונם כללי כי האי דמתני' נטיעות הללו אסרן אכ"ע כי היכי דאלים דתפיס פדיוני' כהקדש כדאמר ר' מאיר לקמן בריש פ' אין בין המודר ה"נ דס"ל דחמיר ולא פקע בכדי עכ"ל. ולכאורה תקשי לפ"ז בהא דאמרו פ' אע"פ בקונם שאני עושה לפיך משום דקונמת מפקיע שיעבוד וכיון דטעמא דקדושת הגוף מפקיע מידי שיעבוד הוא משום דכיון דחייל שעה אחת תו לא פקע בכדי וא"כ בקונם פרטי דפקע בכדי אמאי אינו חוזר ונעשה חולין ע"י שיעבודא דבעל:

ולזאת אנו צריכין לדברינו שכתבנו בקצה"ח סימן קי"ז סק"ו דלתוס' משמע דאפילו לדידן דקיימא לן בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה אינו אלא משום דמצי לסלוקי בזוזי ולזה הקשו בתוספות פ' השולח ז"ל ואם תאמר אצטלא דפרסו' אמיתנא אמאי קניי' מיתנא הא אינם יכולים לסלקה בזוזי דהדין עמה א"כ מודה רבא התם דלמפרע הוא גובה ע"ש מ"ש בזה וא"כ בקונם שאני עושה לפיך דמיירי נמי בשבע מלאכות כגון טחינה וכיוצא דלאו כל הימנה לאפקועי נפשה בשום אופן ואינה מועלת בדמי' ואפי' אומרת איני ניזונת ואיני עושה חייבת בשבע מלאכות כמ"ש הר"ן פ' אעפ"י שם וטעמא דמכאן ולהבא גובה אינו אלא משום דמצי לסלוקי בזוזי והנך ז' מלאכות כיון דאי אפשר לאשה לפטור עצמה א"כ היכא אמרי' קונמת מפקיע מידי שיעבוד כיון דלא מצי סלוקי בזוזי:

(מ"ש מורי ז"ל דהנך ז' מלאכות לאו כל כמינה לאפקועי נפשה בשום אופן וכ"כ שם בקצה"ח ע"ש. לענ"ד צ"ע דהא אמרי' פ' אע"פ הכניסה לו ד' שפחות יושבת בקתדרא וכ"פ בטוש"ע סימן פ' ואפי' לר"א דכופין אותה שלא תבטל מ"מ ס"ל לכמה פוסקים דמע"י לעצמה ואפי' להרשב"א והר"ן דס"ל דמע"י לבעלה מ"מ אם אמרה איני ניזונת וא"ע של עצמה היא כמ"ש ב"ש סק"ד ע"ש א"כ אף באותן ז' מלאכות ג"כ מצי לסלוקי בזוזי כמ"ש ט"ז ביו"ד סימן רל"ד דאם הכניסה לו ממון לקנות ד' שפחות נמי פטורה כדאמרי' פ' אע"פ וכמ"ש לקמן סימן פ' ע"ש וצריך לומר דכונת מארן על אותן ג' מלאכות הצעת המטה ומזיגת הכוס והרחצת פניו דבהני אין בידה להפקיע עצמה על ידי שפחות כמבואר בש"ע סעיף ה' ע"ש אלא דכל זה הוא דוקא לדעת תוספות ומר' והג"א אבל לדעת רש"י ז"ל אינה חייבת באותן ג' מלאכות עיין פ' אע"פ דף ס"א וברש"י שם שכתב דאינה אלא עצה טובה שהשיאו חז"ל כדי שתתחבב על בעלה ולשיטתיה אין בכל מעשי ידי אשה מה שלא תוכל להסתלק ע"י מעות ובעיקר דעת רש"י ז"ל נפלאת היא בעיני שהוא נגד ש"ס ערוך בנדרים דף פ"א ע"ב ברייתא מפורשת אם אמרה קונם שאיני מצעת המטה ורוחצת כו' אין צריך להפר דמשעבדא לי' וצע"ג):

וכתבנו שם בישובו דעד כאן לא אמרי' למפרע גובה במידי דאי אפשר לסלוקי בזוזי אלא היכא דגבאו לבסוף אבל כשאינו גובה לבסוף לא שייך לומר למפרע גובה כמ"ש תוס' פ' המניח דף ל"ג ע"ש:

ומ"ש תוס' פ' השולח דלאביי ס"ל ולמפרע הוא גובה לא ס"ל הקדש מפקיע מידי שיעבוד היינו כשגבאו לבסוף דאשתכח דלמפרע הי' שלו ולא הי' הלוה יכול להקדישו כלל ע"ש אבל במידי דלא שייך בי' גביי' לבסוף גם אביי מודה דהקדש מפקיע מידי שיעבוד ומש"ה בקונם שאני עושה לפיך דהקדישה ידיה לעושיהן ובידים לא שייך גביי' וכיון דחייל קונמת מפקיע מידי שיעבוד דהא אין לו להבעל על הידים רק שיעבוד ולעולם לא יבא לידי גביי' על הידים והקדש או קונם מפקיע מידי שיעבוד וכן במשכיר יכול לאסור קונם על השוכר לדעת הר"ן כיון דחייל קונם על גוף הבית ואין להשוכר אלא שיעבוד אתי קונם ומפקיע לשיעבודי' משום דלא שייך בי' גביי' לעולם ובהני אפי' אביי מודה דהא לא שייך למפרע גובה כיון שלא בא לידי גוביינא כ"ש לרבא ואע"ג דלא מצי לסלוקי בזוזי לא אכפת לן בהא דמ"מ לא שייך לומר למפרע גובה כיון שלא בא לידי גביי' אבל בלוה שהקדיש שור תם למזבח לאביי דס"ל למפרע גובה אי נמי לדידן היכא דלא מצי לסלוקי בזוזי כיון שבא לידי גביי' אמרי' למפרע גובה ונמצא שהקדיש שאינו שלו דהא אתי מלוה לבסוף וגבי לי' לגוף הדבר משא"כ בקונם שאני עושה לפיך שהקדישה ידי' ובידים לא שייך גביי' לעולם וכן במשכיר בית לחבירו לעולם לא יגבה השוכר גוף הבית ולא שייך בי' למפרע היא גובה גם לאביי הקדש או קונם מפקיע מידי שיעבוד. ולהכי לא קשי' לאביי מתני' דהשותפין שנדרו הנאה זה מזה דאסורין לכנוס לחצר משום דקונמת מפקיע מידי שיעבוד כמ"ש הר"ן שם משום דגבי חצר השותפין לא שייך גביי' אלא שעבוד הוא דאית לי' לשותף בחלקו של חבירו וקונמת מפקיע מידי שיעבוד ולא הוצרכו תוס' להאי טעמא דמכאן ולהבא גובה אלא היכי דאתי לבסוף לידי גביי' גוף הדבר שהקדיש כגון בעבד שעשאו אפותקי ושחררו א"נ עשה שיורו אפותקי והקדישו למזבח או עשה חמצו אפותקי ועבר עליו הפסח דכל הני אתי מלוה וגבי לבסוף גוף הדבר שהקדיש או ששחרר או שנאסר בהא פליג אביי וס"ל למפרע גובה ולא היה של לוה בעת שנאסר אבל במידי דלא אתי לידי גביית גוף הדבר גם לאביי קונמת מפקיע מידי שיעבוד וכו' ולהכי בקונם שאני עושה לפיך אע"ג דלא מצי לסלוקי בזוזי מ"מ כיון שחל על הידים וידים ליתנהו בתורת גוביינא ואין לו עליהם לעולם אלא שיעבוד אתי קונם ומפקיע ואפי' קונם פרטי מפקיע מידי שיעבוד כמו בשותפין שנדרו שהוא קונם פרטי כל זה נלענ"ד ברור וכמ"ש שם בקצה"ח וע"ש היטב:

עוד שם בקצה"ח סק"ה במ"ש רמ"א ז"ל ואפי' בקדושת הגוף לא יוכל לאסרן על המלוה בלחוד לומר יהיו נכסי קונם עליו אא"כ אסרן על כל העולם והוא מדברי תוס' פ' אע"פ דף נ"ט ד"ה קונמות קאמרת וז"ל וא"ת כל אחד יפקיע חובו ע"י קונם וי"ל דלאו דוקא שיעבודי' דבעל אלמו' רבנן אלא ה"נ דאלמו' רבנן לשיעבודא דבע"ח כו' וא"ת בפ' אלמנה לכ"ג גבי איצטלא דפרסו' אמיתנא אמאי קאמר רבא קני' מיתנא הא אלמו' רבנן לשיעבודה וי"ל דוקא בקונמות אלמו' שלא יפקיע חובו אבל ההיא דאלמנה דנאסר לכל העולם ליכא למיחש ומפקיע מידי שיעבוד' כהקדש עכ"ל ומזה העלה רמ"א דבקונם כללי שנאסר לכל העולם לא אלמו' רבנן לשעבודי' ומפקיע מידי שיעבוד ואני בענ"ד העליתי שם דכיון דקי"ל קונם כללי יש לו פדיון בנדרים דף ל"ה קונם ככר זה הקדש ואכלה בין הוא בין חבירו מעל לפיכך יש לו פדיון ככר זה עלי הקדש ואכלה בין הוא בין חבירו לא מעל לפיכך אין לו פדיון דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בין כך ובין כך לא מעל לפי שאין מעילה בקונמת וכתב שם הר"ן יש לו פדיון כיון שאסרו על כל העולם כהקדש תפיס פדיונ' כו' ולענין הלכה קי"ל כר' מאיר הלכך קי"ל דיש מעילה בקונמות וקי"ל נמי בקונם כללי יש לו פדיון וכן פסק הרמב"ם פ"ד דמעילה ע"ש וכ"כ תוס' פ' האשה רבה ע"ש וכיון דקונם כללי יש לו פדיון תו לא הוי אלא קדושת דמים וקדושת דמים אינו מפקיע מיד שיעבוד ומשום דלא גרע שיעבוד מנתינת דמים והא דאמרי' פ' אע"פ קונמות קאמרת דקדושת הגוף נינהו משום דהתם מיירי בקונם פרטי דאמרה קונם שאני עושה לפיך ואינו אסור אלא על הבעל ואע"ג דאמרה יקדשו ידי לעושיהן אינו אלא נגד הבעל וקונם פרטי אין לו פדיון מש"ה ה"ל כמו קדושת הגוף כיון דאין לו פדיון ולא עדיף שיעבוד מנתינת דמים אבל קונם כללי שיש לו פדיון לא הוי קדה"ג אלא קדושת דמים וא"כ אינו מפקיע מידי שיעבוד כלל ותוס' לא כתבו אלא איצטלא דפרסו' אמיתנא דזה הוא איסור לכל העולם ואין לו פדיון אבל קונם כללי שיש לו פדיון אינו מפקיע ע"ש בדברינו שנכונים היטב בזה. ולפ"ז ניחא דאין בע"ח יכול לאסור נכסיו ולהפקיע שיעבודו ממלוה שלו דממ"נ אם בקונם פרטי על המלוה לחודיה (ואפילו אסרן על כל העולם חוץ מלעצמו עדיין הוי פרטי כיון שלא אסרן על העולם כולו) א"כ פקע בכדי ויכול המלוה לגבותן בזמן הפרעון ואם בקונם כללי (היינו שאסרן על כל העולם ועל עצמו ג"כ) א"כ יש לו פדיון ואינו קדושת הגוף אלא קדושת דמים ואינו מפקיע מידי שיעבוד אלא המלוה מוסיף עוד דינר ופודהו ואפשר דאפי' דינר לא צריך דלא החמירו בפ' שום היתומים לומר מוסיף עוד דינר אלא בהקדש וכדר' אבהו כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון והך טעמא לא שייך אלא בהקדש גמור אבל בקונם לא אשכחן הכי ואפי' את"ל דצריך ליתן דינר אין בזה הפקעת חוב כיון דסגי בכל דהו וכ"ז נלענ"ד ברור ונכון:

ונראה דה"ה אפילו לא אמר לשון קונם אלא אמר הריני אוסר הנכסים על כל העולם נמי דין קונם אית לי' דלשון איסור בלא התפסה אינו אלא יד לנדר דעיקר לשון נדר האמור בתורה בהתפסה הוא וכמ"ש הר"ן ר"פ שבועות שתים ז"ל דעיקר נדר האמור בתורה היינו שתלאו בדבר הנדור כו' שעיקר הנדר בהתפסה ואע"פ שאם לא התפיסו חייל ההוא משום יד הוא דמהני שכשהוא אומר הרי זה אסור עלי אנו גומרין את הדברים כקרבן ומ"מ עיקר הנדר מתפיס הוא עכ"ל וכ"כ תוס' ריש נדרים ע"ש וכ"כ הרא"ש שם וכן נראה דעת הריטב"א בחדושיו לקדושין דף נ"ד דאיסור משום יד הוא ע"ש וכיון דהוי יד לנדר ואנו גומרין את הדבר לומר כקרבן הרי אית בי' מעילה ופדיון וה"ל קונם ממש ועיין בלח"מ פי"ב מה' אישות אלא דר"ן רפ"ק דנדרים כתב דנדרי איסור אפי' בלא התפסה ה"ל גוף הנדר ע"ש וזה סותר לדברי עצמו מ"ש ר"פ שבועות שתים וכמ"ש וצ"ע:

ועיין בקצה"ח סימן קע"ט שהנחתי בצ"ע הא דבר פדא דאי בקונם כללי א"כ אית לי' פדיון וקדושת דמים הוא ושם מודה בר פדא דקדושת דמים פקע בכדי ע"ש ושוב עיינתי דליתי' דהא פלוגתא דבר פדא שם דף כ"ט רק בקדושת דמים וע"ש וא"כ ניחא דבקונם כללי הוי קדושת דמים ואינו מפקיע מידי שיעבוד מדינא ובקונם פרטי יכול המלוה לגבותו דקונם פרטי פקע בכדי וגובה מכאן ולהבא משא"כ בקונם שאני עושה לפיך דהקונם חל על גוף הידים והידים אינן בתורת גוביינא מש"ה אפי' קונם פרטי מפקיע מידי שעבוד כיון שחל הקונם על הידים ואין הידים ניתנין לגבות וכיון שחל על הידים שוב נאסר במעשי ידי' אחר שעשאתן כיון דכבר חל על ידי' ודו"ק היטב וכמו כן במשכיר יכול לאסור גוף הבית על השוכר ומשום דגוף הבית של המשכיר ולעולם לא יבא ליד גביי' ואין לשוכר לעולם אלא שיעבוד לדור בו וגוף הבית לעולם של המשכיר לכך מפקיע הקונם מידי שיעבוד משא"כ בבע"ח דגובה מכאן ולהבא גוף הבית א"כ נעשה עתה חולין ולא עדיף כח הקדש מכח מקדיש ולא אמרי' כיון דחל שעה אחת תו לא פקע דקונם פרטי פקע בכדי ודוק היטב בכל זה כי ברור הוא. והנה שטת התוס' דכמו דאלמו' רבנן לשיעבודא דבעל כך אלמו' רבנן לשיעבודא דשאר בע"ח אלא דלא אלמו' רק בקונם פרטי היינו שלא אסרו על עצמו אבל כגון אצטלא דפרסו' אמיתנא שנאסר לכל העולם לא אלמו':

ובש"ס פ' החובל דף צ' גבי שן ועין דעבדי מלוג פליגי תנאי חד אמר לאשה ולא לאיש וחד אמר לא לאיש ולא לאשה ואמרי' דכ"ע אית להו תקנת אושא ומ"ד לאשה ולא לאיש כדרבא דאמר הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שיעבוד לימא דרבא תנאי הוא לא דכ"ע אית להו דרבא והכא אלמו' רבנן לשיעבודא דבעל הרי דאלמו' לשיעבודי' דבעל אפי' בשחרור שאוסרו על כל העולם ואלו גבי שאר בע"ח אמר רבא דשחרור מפקיע מידי שיעבוד וכ"ע אית להו דרבא והיינו בעבד שעשאו רבו אפותקי וע"כ צ"ל דדוקא גבי בעל אלמו' רבנן לשיעבודי' אפי' גבי קונם כללי כי האי דשחרור אבל בשאר בע"ח לא אלמו' בקונם כללי דכ"ע אית להו דרבא דשחרור מפקיע מידי שיעבוד ולא אלמו' לשיעבודי' וא"כ בזה עדיף שיעבוד הבעל משאר שיעבודין דאפי' בקונם כללי אלמו' רבנן לשיעבודי' משא"כ בשאר בע"ח דדוקא בקונם פרטי אלמו' רבנן ולא בכלל וכמ"ש ועמ"ש בספרי קצה"ח סימן קי"ז ס"ה דהא דיקדשו ידי לעושיהן היינו על הבעל לחודי' אמנם לפי האמור כאן אפי' היכא שאסרה על כל העולם אלמו' לשיעבודי' דבעל כי האי דשחרור:

ובתוס' שם ד"ה אלמו' רבנן לשיעבודא דבעל ז"ל הכא הוי פלוגתא בהכי ובפ' אע"פ קאמר דאין קונמת מפקיע מידי שיעבוד דבעל דאלמוהו וכן בריש המדיר אלמו' רבנן לשיעבודא דאשה ואין יכול להדירה דפריך וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה כו' וביבמות פ' אלמנה גבי איצטלא דפרסומא אמיתנא לא אמרי' אלמו' רבנן לשיעבודא דאשה אלא אמרי דנאסר כי פרסו' אמיתנא וצריך לומר שיש מקומות שצריך לאלם כח הבעל וכח האשה יותר ממקום אחר עכ"ל:

ולפמ"ש הכל ניחא דהא דפליגי באלמו' רבנן היינו בשחרור דהוי איסור כללי ומש"ה ס"ל לחד תנא דלא אלמו' אבל באוסר על המלוה לחודי' דכ"ע מודו דאלמו' רבנן לשיעבודא ואפי' בשאר בע"ח ומש"ה גבי איצטלא דאינו אלא שאר חוב לא אלמו' כיון דהוא איסור כללי ותמה אני מאי קשי' להו לתוס' מהא דאיצטלא דפרסו' אמיתנא דהא אמרו להדיא דכ"ע אית להו דרבא ורבא הא אמר דשחרור מפקיע מידי שעבוד וע"כ צריכין אנו לחלק ולומר דלא אלמו' בכללי אלא לשיעבודי' דבעל אבל בשאר בע"ח לא אלמו' אלא באוסר על המלוה לחודי' ואיצטלא דפרסו' אמיתנא ה"ל שאר בע"ח ואפי' נימא דאלמו' לשיעבודא דאשה כמו לשיעבודא דבעל הייני במה דאית לה מתקנת חכמים כגון מעשי ידי' לבעל וכמו כן במזונות אלמו' לשיעבודא דידה דהוא תחת מע"י אבל נכסי צאן ברזל דאינו מתקנת חכמים אלא חוב הוא על הבעל הוי האשה כמו שאבע"ח דבפירוש אמר רבא שחרור מפקיע מידי שיעבוד ולא עדיף פרסו' אמיתנא דהא הוי נמי איסור כללי וצ"ע:

(עיין לעיל בהגה"ה דההיא דאיצטלא מיירי שהיורשים רוצים לסלקה בממון אלא משום שבח בי' אבי' הוא תובעת גוף החפצים ובזה לא הוי כשאר חוב אלא מתקנת חכמי' ולכך הי' סברת התוס' לומר אלמו' כמו בשעבודא דבעל וק"ל:

ונשטת הפוסקים דלא אמרו אלמו' אלא לשיעבוד הבעל במה שתקנו לו מעשי ידיה שלא תוכל לאסרו עליו בקונם וכמו כן במה שתקנו לה כנגדה מזונות תחת מעשה ידיה גם כן לא יוכל הבעל לאסרה עליה בקונם ואלמו' רבנן ג"כ לשיעבודא דאשה שכנגד שיעבודא דבעל ומש"ה פריך ריש המדיר וכיון דמשועבד לה מי מצי מדיר לה אבל חוב בעלמא קונם מפקיע מידי שיעבוד א"כ א"ש לפי דאנן קי"ל כהך ברייתא דס"ל אלמו' רבנן לשיעבודיה דבעל וכמו שיתבאר בסימן צ' אבל שחרור דמפקיע מידי שיעבוד היינו בשאר חוב ובאיצטלא דפרסו' אמיתנא דה"ל שאר חוב לא אלמו' כלל ואין חילוק בין קונם כללי לקונם פרטי אלא לעולם בשיעבודא דבעל אלמו' אפילו בקונם כללי וכמו בשן ועין דחכמים הוא דתקנו פירי לבעל ואלמוהו לשיעבודא אבל בשאר חוב אפי' בקונם פרטי לא אלמו' ודוק היטב ועיין במגיני שלמה מ"ש ר"פ המדיר דאלמו' רבנן לשיעבודא דמזונות שהוא נגד מעשה ידיה של הבעל כמו דאלמו' לבעל וזה כמ"ש:

ובתוס' פ' אע"פ דף נ"ט שהקשו דא"כ כל בע"ח יפקיע שיעבוד וכתבו דאלמו' ג"כ לשיעבודא דבע"ח ואיצטלא דפרסו' אמיתנא דמפקיע מידי שיעבוד משום שנאסר על כל העולם והא דאמרי' פ' החובל דף פ"ט גבי שן ועין לא לאיש ולא לאשה דאלמו' רבנן לשיעבודא דבעל ורבא ס"ב דשחרור מפקיע מידי שיעבוד משום דרבא סבר כמ"ד לאשה ולא לאיש ע"ש והוא תמו' דהא אמרי' התם בהדיא לימא דרבא תנאי היא ומשני לא דכ"ע אית להו דרבא וא"כ היאך כתבו התוס' דהא דרבא תנאי הוא וצ"ע כעת:

(ולענ"ד דברי תוס' נכונים וז"ל שם בפ' אע"פ וא"ת בפ' אלמנה ביבמות גבי איצטלא קאמר רבא קני' מיתנא הא אלמו' רבנן לשיעבוד אשה וי"ל דדוקא בקונם כו' אבל ההיא דפ' אלמנה דנאסר לכל העולם ליכא למיחש להכי ומפקיע מידי שיעבוד כמו הקדש והא דאמר בהחובל דעבדי מלוג אין יוצאין כו' דאלמו' רבנן לשיעבודי' דבעל אע"ג דשחרור דמי להקדש ס"ל לרבא פ' אלמנה כמ"ד לאשה ולא לאיש עכ"ל מבואר כוונת התוס' דאין חילוק בין שעבוד הבעל בנ"מ ובין שעבוד האשה בנכסי צ"ב אלא בתרווייהו אלמו' גבי קונם וכן בשאר ב"ח אלמו' נגד קונם אבל כשאוסר על כל העולם לא אלמו' לבע"ח ולכך הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שיעבוד שאר בע"ח אליבא דכ"ע וליכא מאן דפליג בהא ארבא אמנם בבעל ובאשה דתקנתא דרבנן היא אפשר לומר דאלמו' אפי' באיסור כללי כהקדש ושחרור ולא יקשה מזה אהך דרבא דאמר הקדש חמץ כו' דרבא מיירי בשאר בע"ח איברא מהא דאיצטלא מוכח דאף באשה לא אלמו' באיסור כללי וא"כ ה"ה בבעל לא אלמו' אלא בקונם ולא באיסור כללי מזה מוכח דרבא ר"פ אלמנה ס"ל כמ"ד לאשה ולא לאיש לזה דקדקו תוס' בדבריהם דרבא דפ' אלמנה ר"ל במאי דאמר גבי איצטלא קני' מיתנא מוכח דס"ל כמ"ד לאשה כו' אבל מהא דרבא דהקדש חמץ כו' אין הכרע דהתם קאי בשאר בע"ח לכך שפיר קאמר בהחובל דכ"ע אית להו דרבא היינו הא דהקדש חמץ כו' ובדין דבעל פליגי אי אלמו' ובאמת רבא בעצמו סבר כמ"ד לאשה וזה מוכח ממעשה דאיצטלא וזה נכון) אמנם לפמ"ש ניחא דבקונם כללי בשעבודי' דבעל לחודי' הוא דאלמו' אבל בשאר בע"ח לא אלמו' אלא בקונם פרטי:

ולשטת הרמב"ם דלא אלמו' רק בשיעבוד דרבנן אבל לא בשעבוד דאורייתא וכמ"ש לעיל הכא ניחא ומשום דגבי צאן ברזל שהוא שיעבודא דאורייתא כמו שאר בע"ח לא אלמו' וכמ"ש לעיל ובמשנה למלך פ"ה מהלכ' עבדים בהא דפסק הרמב"ם לעבדי מלוג אין יוצאין בשן ועין לא לאיש ולא לאשה כתב וז"ל ולפ"ז אני תמי' על מארן בפרקין שהביא כל הסוגיא הלזו וכתב והשתא אי לאוקימת' קמיית' דמ"ד לא לאיש ולא לאשה בתר תקנת אושא קאמר ליכא מאן דפליג עליה ע"ש דמה יענה הרב לאידך אוקימתא דקאמר דמ"ד לאשה ולא לאיש משום דרבא דלפ"ז פשיטא דקי"ל לאשה ולא לאיש דהא קי"ל כרבא וכן לאידך אוקימתא דכ"ע אית להו דרבא והכא אלמו' רבנן לשיעבודא דבעל עדיין הדבר שקול כמאן קי"ל דאפשר דקי"ל כמ"ד לאשה ולא לאיש משום דרבא ולא אלמו' רבנן לשיעבודיה דבעל עכ"ל ולפי מ"ש בשטת הרמב"ם אין חילוק בין כללי לפרטי אלא בכל שיעבוד הבעל והאשה שהוא מדבריהם אלמו' לשיעבודא והא דשחרור מפקיע מידי שיעבוד משום דבשאר בע"ח לא אלמו' כלל וא"כ ודאי קי"ל כמ"ד לא לאיש ולא לאשה ומשום דהא אלמו' רבנן לשיעבודא דבעל היא הלכה מרווחת בפ' אע"פ דף ט' ופירי נכסי מלוג הוא מדבריהם ולשטת תוס' דס"ל פ' אע"פ דרבא ס"ל כמ"ד לאשה ולא לאיש א"כ ודאי קי"ל כרבא (או אפשר לומר דרבא ס"ל ידו עדיפא מידה וכמו שכתבו התוס' בתירוץ ב' ע"ש) אלא הב"י לא כתב אלא לשטת הרמב"ם וא"כ רק לשיעבודא דבעל אלמו' ורבא נמי מודה בהא ודו"ק:

ס"ק ג

מליהנות לו ר"פ המדיר פירש"י ז"ל המדיר את אשתו מליהנות לו אין הנאת תשמישו נאסר עליה דהא משתעבד לה הלכך משום תשמיש אין לנו לכופו להוציא וליתן כתובה ובתוס' שם ד"ה המדיר ז"ל פי' בקונט' כו' וקשה דפריך בגמ' כו' ועוד כי מוקי לה בגמ' כשהדירה כשהוא ארוסה דאכתי לא משתעבד א"כ מתשמיש נמי חל הנדר וא"כ לתני במתני' יוציא ויתן כתובה בשבת אחת לב"ה או בשתי שבתות לב"ש ומפרש ר"ת דליהנות לו לא משמע אלא מזונות עכ"ל ובחידושי הרשב"א כתב ליישב פירש"י משום דלישנוייא קמא מוקי לה כשהדירה כשהוא ארוסה ועדיין ארוסה היא ולא משתעבד לתשמיש כלל ואפי' הגיע זמנה לשינוייא בתרא דהדירה כשהיא ארוסה ונשאת עדיפא מינה מקשי הא סברא וקיבלה ע"ש:

ואיכא למידק כיון דבארוסה בתשמיש נמי חל הנדר א"כ להך שינוי' דמוקי לה כשהוא ארוסה והגיע זמנה ולא נשאת אמאי אית לה מזונות בהגעת הזמן דהא קי"ל פרסה נדה סוף י"ב חדש אין לה מזונות כיון דלא חזי' לביאה וזו נמי שנאסרה על בעלה לא חזי' לביאה וא"כ אמאי אית לה מזוני בהגעת זמן ואע"ג דע"י פשיעתו בא האיסור מ"מ כבר נעשה האיסור קודם ומה לו לעשות בהגעת הזמן ועיין בר"ן ריש פ"ק דכתובות גבי פרסה נדה דאע"ג דלא בעי' חופה דחזי' לביאה אפ"ה כל דלא חזי' לתשמיש לא כפינן ליה לכנוס ולית לה מזוני ע"ש ונלענ"ד דמש"ה פירש"י בסוגיין דהדירה כשהיא ארוסה ולאחר שהגיע זמן ואפ"ה חייל כיון דאינו אלא מדרבנן ע"ש ולא פירש כפי' התוס' כשהדירה קודם שהגיע זמן ואח"כ הגיע זמן ע"ש משום דאם היה הנדר קודם שהגיע הזמן א"כ מזוני נמי לית לה כיון דאין כופין אותו לכנוס דהא לא חזי' לביאה דהאי חייל נדריה אף אתשמיש דרש"י לשטתיה אזיל דס"ל במתני' דתשמיש בכלל הוא אלא דלא חייל משום דמשתעבד לה והכא עדיין לא אשתעבד ושפיר חייל מש"ה פירש"י שהדירה אחר שהגיע הזמן בזה שפי' אית לה מזוני כיון דהיתה ראויה לכנוס בשעה שהגיע זמן אע"ג דאח"כ לא חזי' לביאה דגם אם פרסה נדה או חלתה אחר שהגיע זמן נמי אית לה מזוני כיון דכבר חייל עליה חיוב מזוני ותוס' שפירשו שהדירה קודם שהגיע זמן לשיטתייהו אזלו דפירשו במתני' דאין תשמיש בכלל נדר מליהנות לו ע"ש ודו"ק ובירושלמי פריך תמן תנינין המדיר את אשתו מתשמיש המטה והכא אמר הכין תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירו מנכסי' ע"ש והוא תמוה דמאי קשי' לי' ממתני' דמדיר את אשתו מתשמיש המטה דהתם ע"כ מיירי שאמר הנאת תשמישך עלי דאילו אמר תשמישי עליך כופין אותו ומשמשה כדאיתא בש"ם דילן וכן בירושלמי פ' ואלו נדרים ע"ש וא"כ אפילו מדירה מתשמיש נמי לא חייל כיון דמשתעבד לה ונלענ"ד ליישב לפי מ"ש בסמ"ג לאוין פ"א דלר' אליעזר בן יעקב פ' נערה דס"ל דשארה כסותה ועונתה כולי' לכסות הוא דאתא ולדידיה מזונות ועונה דרבנן. ובמזרחי פרשת משפטים כתב דברייתא דמכילתא דקתני לראב"י מזונות ק"ו מכסות עונה מנין ק"ו מכסות אינו אלא דרך אסמכתא ע"ש וכיון דלמ"ד מזונות דרבנן ע"כ כר"א בן יעקב ס"ל דכולי' קרא לכסות הוא דאתי וא"כ עונה נמי מדרבנן ולזה שפיר מקשה בירושלמי ממדיר את אשתו מתשמיש דיוציא בשבת אחת ואי משום דמשתעבד לה מזונות נמי משתעבד לה וכבר אוקי לה בירושלמי כמ"ד מזונות דרבנן וחייל נדרא אשיעבודא דרבנן ולמ"ד מזונות דרבנן תשמיש נמי דרבנן וכי היכי דחייל אמזונות חייל נמי אתשמיש דתרווייהו דרבנן נינהו להכי משני כאן במדירה מגופו כאן במדירה מנכסיו והא דאיתא בירושלמי פ' ואלו נדרים באומר תשמישי עליך כופין אותו ומשמשה היינו למ"ד מזונות דאורייתא וס"ל כמ"ד דדריש שארה אילו מזונות ועונה כמשמעו ותשמיש נמי דאורייתא אבל משנתינו דמוקי לה בירושלמי כמ"ד מזונות דרבנן ה"ה תשמיש הוי דרבנן ודוק ועמ"ש לעיל שוב מצאתי בספר יראים לר"א ממיץ סימן קצ"א כתב ג"כ דלר' א"בן יעקב עונה ומזונות אינו אלא מדרבנן ע"ש:

והרב המגיד פ"ב מהל' אישות כתב ז"ל המדי' את אשתו מליהנות לו כו' ודע שדין משנתינו בשלא הדירה אלא מנכסיו אבל אם הדירה אף מתשמיש יותר משבת אחת יוציא ויתן כתובה כמו שיתבאר פי"ד וכ"כ הרשב"א ז"ל וכ"כ הרמב"ן ז"ל עכ"ל ולא זכיתי להבין כונתו דודאי גם במדירה מתשמיש כל שאומר הנאת תשמישי עליך כגוונא דמדיר את אשתו מליהנות לו דהוא הנאתי עליך ובכה"ג בתשמיש לא חייל כלל דהא משתעבד לה וצ"ע:

ס"ק ד

או שלא תטעום אחד מכל המינין. בתוס' פ' המדיר דף ע"א ד"ה שלא תטעום א' מכל הפירות כתוב וז"ל לאו בכל פירות מדיר לה דא"כ לא הוי חייל דאי אפשר לה לקיים כדאמרי' פ"ב דנדרים דף מ"ד דכי אמר קונם עיני בשינה לא חייל נדרא למיסר שינה אלא שלא תטעום במין אחד מכל הפירות כו' אבל למאי דס"ד דאדרה איהי ותלוהו בתשמיש חייל אפי' הדירה מכל הפירות כיון דאפשר לה לאכול ולאסור בתשמיש כו' ע"ש:

(ועיין נדרים דף כ"ד ע"ב ובר"ן שם שפירש דשני מיני הבאי נינהו ואם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד דאוקמי' בטריף ולא שייך ביה גוזמא אפינו הכי מותר דודאי להבאי נתכוין דאי לנדר אתכוין לא ה"ל לתלות בדבר שאי אפשר כלל רק היה לו לאסור במוחלט שאין בין אוסר במוחלט לתולה בכזה כלום א"ו להבאי בעלמא אתכוין ע"ש באורך לפי זה הכא לא חייל נדרי' אתשמיש כיון שתלאו בדבר שאי אפשר ודאי להבאי נתכוין ולא דמי להא דשלהי נדרים דהתם תלאו בדבר שאפשר לקיימו אלא גוף הנדר אי אפשר לקיימו להכי אמרינן כיון שתלאו בדבר שאפשר לקיים חייל וכמ"ש הרא"ש שם משא"כ הכא הוי איפכא שתלה לנדרו בדבר שאי אפשר לקיים אמרינן להבאי נתכוין דאם לא כן ה"ל לאסור במוחלט וכמו שכתב הר"ן. ונראה דתוספ' לשטתייהו אזלי דס"ל התם פרק ד' דנדרים דטעמא דנחש כקורת בית הבד ג"כ משום גוזמא ולא סבירא דמדתלאו בדבר שא"א לקיימו להבאי אתכוין אלא אמרינן דעתו לאסור. ומ"מ זכינו שדין זה במחלוקת שנוי' ודעת הר"ן דתולה בדבר שאי אפשר לקיימו גרע טפי מנודר בדבר שאי אפשר לקיימו ותלאו בדבר שאפשר כי ההיא דשלהי נדרים דהתם כונתו לזרז א"ע על התנאי ולהכי נמי חייל משא"כ בתולה בדבר שאי אפשר לקיימו הרי הוא כאוסר במוחלט ומה לו לתלות א"ו להבאי נתכוין ולדידיה מתני' ע"כ במין אחד מיירי ודו"ק:) ושם בתוס' ד"ה בשלמא לרב כאן בסתם כו' כתבו וז"ל וסלקא דעתין בשתלה בתשמיש דאמר יאסר הנאת תשמישך עלי אם תטעום מאותו המין עכ"ל ודברי תוס' אלו נראין כסותרין זא"ז דהא כבר כתבו לעיל בתולה בתשמיש חייל נדרי' אפי' באוסר כל פירות עולם ועיין בשטה מקובצת בזה:

ונראה לי ביאור דבריהם ז"ל דבאמת לדינא קושטא הוא כמ"ש תוס' דאפילו אמר הנאת תשמישך עלי אם תטעום מכל מינין שבעולם חייל נדרא דיכולה לאכול וליאסר בתשמיש כמו שהביאו ראיה מההיא דשלהי נדרים דאסר הנייתא דעלמא עליה אי נסיבנא ולא תנינא דחייל נדרי' ע"ש איברא בפירושא דמתני' דתנן המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות משמע להו שפיר דלא איירי אלא במין אחד וזה דלישנא דהמדיר שלא תטעום משמע דעיקר כוונת הנודר הוא שלא תטעום ולמאי דס"ד דמיירי בתלאו בתשמיש והיינו שאמר הנאת תשמישך עלי אם תטעום וכונתו שאוסרה בתשמיש בכדי שלא תטעום וע"י הנדר מתשמיש הוא בא לאוסרה שלא תטעום כי בלא זה אין בידו לאסור עליה ועיין בתוס' ריש פרקין ד"ה ה"נ כיון דמשועבד לה שכתבו בשם תוספת הר"ר יוסף דלשון שלא תתקשט משמע שמדירה מתשמיש מפני שלא תתקשט ועיקר כונתו על איסור הקישוט ע"ש וא"כ ה"ה שלא תטעום דנקט במתני' עיקר כונתו על הטעימה לאוסרה וא"כ ע"כ מוכח דאיירי במין אחד דאי מיירי בכל המינ' ע"כ כונתו על איסור תשמיש דהא אי אפשר לה לקיים תנאו ושלא לטעום כל המינים והיכי נקט לישנא המדיר כו' שלא תטעום דהא לא חייל נדרא אלא מטעמא דאפשר לה שתטעום ותאסר בתשמיש ובודאי כן תעשה שהרי א"א לה לקיים התנאי וא"כ ה"ל למימר המדי' את אשתו מתשמיש ומדנקט לישנא המדיר שלא תטעום ע"כ כונתו שמדירה מתשמיש בכדי שלא תטעום ועיקר כונת הנודר הוא איסור הטעימה לכך שפיר מפרשי תוס' דאיירי במין אחד דאפשר לה לקיים תנאי' ושייך לישנא דשלא תטעום דעיקר כונת נדרו הוא שלא תטעום רק שתלה בתשמיש דלאו בידו לאוסרה בלא"ה אבל קושטא דמלתא דגם אם אמר הנאת תשמישך עלי אם תטעום מכל המינין חייל נדרי' שהרי' יכולה היא לאכול וליאסר בתשמיש וכדברי התוספ' ד"ה שלא תטעום אלא לישנא דמתני' דחקתן דמתני' ליכא לאוקמי בכה"ג דמשמע דתכלית כונתו הוא שלא תטעום וזה לא שייך אלא במין אחד דיכולה לעמוד בתנאו משא"כ בכל המינין אדרבה מש"ה חייל נדרי' משום שיכולה לעבור על תנאו וליאסר בתשמיש וא"כ תכלית הנדר הוא איסור תשמיש ולא הוי שייך לישנא דשלא תטעום אבל לדינא שפיר חייל נדרי' גם בכל הפירות שבעולם וכמ"ש ודו"ק:

תוכן העניינים

אבני מילואים א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה