אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן עא · סעיף א
ס"ק א
חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש. בפ' נערה דף מ"ט אמר ר' אלעא א"ר שמעון בן לקיש משום ר' יודא בר חנינא באושא התקינו שיהא אדם זן בניו ובנותי' כשהן קטנים איבעי' להו הלכתא כותי' או אין הלכתא כותי' ת"ש כי הוי אתי לקמי' דרב יהודא אמר להו יארוד ילדה כו' ולא אמרן אלא דלא אמיד אבל אי אמיד כייפינן וע"ש והא דלית הלכתא כותי' היינו בקטנים משש שנים עד שיבואו ב' שערות אבל בקטני קטנים עד שש שנים חייב אונן כדאיתא פ' אעפ"י דף ס"ה דרש ר' עולא רבא אפיתחא דבי נשיאה אע"פ שאמרו אין אדם זן בניו ובנותיו הקטנים אבל זן אותם קטני קטנים וכמה עד בני שש דאמר רב אסי קטן בן שש יוצא בעירוב אמו ממאי מדקתני היתה מינקת פוחתין לה ממעשי ידי' ומוסיפין על מזונותי' ע"כ וע"ש וכתב הר"ן ס"פ אע"פ ז"ל יפה לחלב אלמא משום בן חייב לטפויי לה מזונות ומתוך לשונות הללו נראה לי דכי אמרינן דזן אותם קטני קטנים דוקא כשאמן קיימת ומדין מזונות אמן נגעו בה שכיון שהן נגררין אחרי' אי אפשר לה להעמיד עצמה שלא חזון אותם אבל כשאין אמן קיימת אינו חייב במזונותיהן כו' אבל לא ראיתי לראשונים ז"ל שאמרו כן עכ"ל:
ובמשנה למלך פי"ב מאישות כתב עלה ז"ל ומדברי הרא"ש והרמב"ם שהביא מר"ן הב"י ס"ס ע"א בדין הבא על הפנוי' שאם מודה שהוא בנו שהוא חייב לזונו מוכח דפליגי עלי' דהר"ן וס"ל דמזונות בניו לאו מדין אמם נגעו בה כו' והרה"מ שם כתב ז"ל ומדברי רבינו שכתב כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים משמע דס"ל כהר"ן דמזונות בניו מדין מזונות אמן נגעו בה דאל"כ למאי הלכתא אקשינהו לימא חייב אדם לזון את בניו עכ"ל:
אמנם לענ"ד נראה מדברי הרי"ף והרמב"ם דלא ס"ל כהר"ן דס"פ נערה כתב הרי"ף וז"ל בת יבמה ובת שני' ובת ארוסה ובת אנוסה כולן עלו בתיקו הלכך לית להו דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע והני מילי לאחר מיתה אבל בחיי אביהן חייב לזונן עד שש שנים כדכתבינן לעיל עכ"ל ומבואר דאפי' בת שניה ובת אנוסה דלית לה לאמה מזונות אפ"ה חייב לזון הבן עד שש שנים ואפי' את"ל בבת ארוסה שהגיע זמן ולא נשאה בת שניה מאי איכא למימר כיון דשני' אין לה מזונות א"כ ע"כ מוכח דלאו מדין מזונות אמן נגעו בה וכן כתב הרמב"ם פי"ט מאישות וז"ל בת היבמה ובת השני' ובת הארוסה ובת האנוסה אין להם מזונות אחר מיתת אביהן בתנאי זה אבל בחיי אביהן הוא חייב במזונותיהן כדין שאר הבנים והבנות בחיי אביהן עכ"ל והרי מבואר דאפי' בת שני' דאין לאמן מזונות אפ"ה בחיי אביהן חייב לזון אותם וזו ראי' ברורה דהרי"ף והרמב"ם ס"ל דלאו מדין אמן נגעו בה ולכן נראה היקשא דהרמב"ם שכתב כשם שחייב במזונות אשתו היינו דלא נימא דמדין צדקה חייב לזון בניו ובנותיו הקטנים ואי אית להו נכסי לדידהו לא יהי' חייב לזון אותם קמ"ל כשם שחייב במזונות אשתו ואפי' אית להו נכסי לדידהו וכמ"ש הרא"ש פ' נערה ז"ל ואפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם פסק רבינו מאיר דחייב לזונה כיון דתקנת חכמים היא זכו במזונותיהם אפי' יש להם להתפרנס משלהם דומי' דמזונות האשה דקתני ומוסיפין לה על מזונותיה בשביל הקטן אלמא דין אחד להם עכ"ל והיינו היקשא דהרמב"ם ובש"ע דלא כתב הך היקשא דהרמב"ם משום דכתב האי דינא להדיא אפי' יש להם נכסים שנפלו להם תו לא צריך הך היקשא:
ס"ק ב
ער שיהיו בני שש. עיין בטוש"ע א"ח סימן תי"ד לענין קטן שיוצא בעירוב אמו ובסימן תר"מ כתב בש"ע קטן שאינו צריך לאמו שהוא כבן חמש כבן שש חייב בסוכה מדברי סופרים ע"ש והיינו כל חד לפום חורפי' וכ"כ במג"א סימן תי"ד דאם הוא חריף ואינו צריך לאמו אפי' בן חמש אינו יוצא בעירוב אמו ע"ש. ונראה לענ"ד לפ"ז ה"ה למזונות אם הוא חריף ואינו צריך לאמו אינו חייב במזונותיו אפי' בן חמש ולא מיבעי' לדעת הר"ן דמדין מזונות אמו נגעו בה א"כ כל שהוא חריף וא"צ לאמו תו לא מיחייב במזונותיו אלא אפי' לפמ"ש בס"ק א' דלאו משום מזונות אמו נגעו בה ואפי' מתה אמו חייב לזונו מ"מ כיון דבש"ס ס"פ אע"פ אמרו עד כמה עד בן שש דאמר רב אסי קטן בן שש יוצא בעירוב אמו א"כ מבואר דעיקר מה שנקראו קטני קטנים הוא משום דיוצא בעירוב וכל שאינו יוצא בעירוב אמו לא מקרי קטני קטנים ואינו חייב במזונותיו כן נלענ"ד ודוק ועיין בא"ח סימן תר"מ ובט"ז שם:
ס"ק ג
אפילו יש להם נכסים. כתב בתשו' מהר"ם לובלין סימן ע"ט דהיינו דוקא בחיי האב אבל לאחר מותו לא וע"ש שתמה בדברי הטור סימן קי"ב שכתב אבל בחייו חייב לזון מתקנת אושא דבפ' נערה משמע דתקנת אושא היא ביתר משש דקאמר אמר ר' אלעא באושא התקינו שיהא אדם זן בניו ובנותיו ועלה בעי התם הלכתא כותי' או אין הלכתא כותי' אבל עד שש שנים חייב לזונן לכולי עלמא והיינו ההוא דסוף פרק אע"פ כו' אם לא נאמר דהטור ס"ל דתקנת עד שש היא ג"כ תקנת אושא ותרי תקנות הוו באושא מתחלה תקנו עד שש ולאח"כ תקנו ג"כ לאחר שש ועל אחר שש איבעי' לי' בגמ' אי הלכתא כותי' אבל עד שש לכ"ע הוי הלכתא וכמדומה לי שבהגהת מיימון אי' כלשון הטור עכ"ל ע"ש ובאמת דברי הגהת מיימוני תמוהים ביותר ע"ש פי"ב על מ"ש הרמב"ם חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שני' כתב עלה בהגה"מ ז"ל באושא התקינו שיהא אדם זן בניו ובנותיו הקטנים ע"ש ופירש"י עד שיביאו שתי שערות עכ"ל. ולא ידענא למאי הביא הך תקנת אושא עד שיביא ב' שערות כיון דמסקינן בגמרא דלית הלכתא כותי' ע"ש פ' נערה:
ובהרמ"ג מצאתי שכתב כלשון הטור ע"ש פי"ט מאישות ז"ל אבל בת היבמה ובת השני' כו' וה"מ לאחר מיתה אבל בחיי אביהן חייב לזונן בתקנת אישא עדי ששה שנים עכ"ל:
ונראה לפמ"ש בשיטה מקובצת פ' נערה בהא דבעי הלכתא כותי' וז"ל כלומר יש לסמוך על דברי ר' אלעא שכך התקינו. רש"י ז"ל במהודרא קמא עכ"ל. והיינו דהא דבעי הלכתא כותי' לאו אתקנת אושא בעי לה דודאי הלכתא כתקנת אושא אלא איבעי' אי הלכתא כר' אלעא שכן התקינו באושא ואסקי' דלית הלכתא כר' אלעא ולא התקינו באושא אלא בקטני קטנים עד בני שש:
ס"ק ד
מוציאין ממנו בע"כ משום צדקה. בפ' נערה דף מ"ט אבל אי אמיד כייפינן לי' בע"כ כי הא דרבא כפי' לרב נתן בר אמי ואפיק מיני' ד' מאות זוזי לצדקה ובתוס' הקשו היאך כפה אותו בשביל צדקה והכתיב מתן שכרם בצדה דכתיב למען יברכך ואמרי' פ' כל הבשר דף ק"י כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עלי' ותירצו דכפיי' בדברים אי נמי קצבו ביניהן בני העיר לתת כך וכך לחדש הלכך אכפי לי' כדאמרי' פ"ק דב"ב רשאין בני העיר להסיע על קיצותן ועוד בצדקה איכא ב' לאוין לא תאמץ ולא תקפוץ עכ"ל וע"ש. ושני תירוצים הראשונים אינם עולים לפי סוגית הש"ס דאי בדברים אפילו לא אמיד נמי כייפינן לי' בדברים וכדאיתא שם כפו לי' אסותא עורבא בעי כו' גם מ"ש דמיירי בקצבו ביניהן אם כן היאך כופין לבניו וע"ש בר"ן:
ובמרדכי פ"ק דב"ב כתב דאע"ג דאין ב"ד נענשין אם לא יכופו היכא שמתן שכרה בצדה מ"מ אם ירצו לכוף הרשות בידם ע"ש וגם בזה קשה לי דנהי דרבא דכפייא לר' נתן משום שהי' רוצה לכופו הי' רשות בידו אבל בגמ' דינא קתני אי אמיד כייפינן לי' כי הא דרבא כו' ומשמע דדינא קאמר ואם אין חיוב על הב"ד לכוף היאך קאמר כופין אותו ונראה כיון דאפי' לא אמיד נמי כופין אותו בדברים כדאמרי' עורבא בעי בני כו' ואע"ג דאין בו משום מצות צדקה כיון דאינו אמיד א"כ באמיד מעלין מעלה אחת וכופין אותו ומצוה על הב"ד לכוף אותו ולאו משום מצות צדקה לחוד דכיון שמתן שכרם בצדה הרשות ביד הב"ד שלא לכוף אלא דהכא לגבי בניו דחמירא דבלא אמיד נמי כייפינן בדברים באמיד כופין אותו ממש דהרי בלא"ה הרשות ביד הבית דין לכוף והכא דינא ועצה טובה קמ"ל שיכופו אותו משום דעורבא בעי בני ודוק:
ובזה יתישבו דברי הש"ע שכתב מוציאין ממנו בע"כ משום צדקה וזנין אותם עד שיגדלו והקשה בדרישה הא אפי' אחר שיגדלו חייב לזון אותם בתורת צדקה ועיין ב"ש סק"ג ולפמ"ש ניחא דאחר שיגדלו הרשות ביד הב"ד שלא לכוף כיון שמתן שכרה בצדה אבל עד שיגדלו מצוה על הב"ד לכוף אע"ג דמתן שכרה בצדה משום דעורבי בעי בני כי היכי דכייפינן בדברים למאן דלא אמיד שהרי הרשות ביד ב"ד לכוף על צדקה דעלמא וגבי קטנים מצוה על הב"ד שיכופו ומוציאין ממנו בע"כ וכמ"ש ודוק:
ומוהרי"ק שורש קמ"ח כתב בשם רבינו אלי' דלא מקרי מתן שכרה בצדה כיון דלא כתיב בי' אריכות ימים וע"ש:
ולענ"ד נראה לפמ"ש בעקרים דלמען יברכך לא קאי על הגוף הנתינה רק על הא דלא ירע לבבך בתתך לו שהוא נותן בשמחה ובטוב לבב ולא קאי על נתן תתן ע"ש וא"כ א"ש דכופין על הצדקה ומשום דכיון דאינו נותן ברצון א"כ אין כאן טוב לבב והכפיי' היא על הנתינה לבדה ובנתינה לחודה ליכא מתן שכרם בצדה ועמ"ש בס' קצה"ח סימן ר"ץ סק"ג ליישב קושי' התוס' בהא דכופין על הצדקה ועמ"ש בקצה"ח סימן צ"ז סק"ט: