אור ברסלב
אבני מילואים א - ב סימן נב (נג)

אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]

סימן נב (נג)

סימן נא

סעיף ה (ג)

ס"ק א

וכנסה ואח"כ מתה הבת ועדיין לא נתן, בפ' נערה שנתפתתה דף מ"ז תנו רבנן כתב לה פירות כסות וכלים שיבואו עמה מבית אבי' לבית בעלה מתה לא זכה הבעל בדברים הללו משום ר' נתן אמרו זכה הבעל בדברים הללו לימא בפלוגתא דר' אלעזר ב"ע ורבנן קמפלגי דתנן נתארמלה או נתגרש' בין מן הנשואין בין מן הארוסין גובה את הכל ראב"ע אומר מן הנשואין גובה את הכל מן הארוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה מ"ד לא זכה כראב"ע ומ"ד זכה כרבנן כו' ע"ש. ושיטת רש"י דמיירי בארוסין וכן הוא שיטת הרמב"ם (פכ"ח) [פכ"ב ה"א] מאישות וכן שיטת הרשב"א והרמב"ן, ושיטת תוס' [מז,א, ד"ה כתב] דמיירי בנישואין ואפ"ה ס"ל לת"ק דלא זכה משום אומדנא ע"ש. והקשה הרשב"א דהא קי"ל אשתו ארוסה אם מתה אינה יורשה ע"ש וכן בשיטה מקובצת שם ז"ל וא"ת והא קי"ל אשתו ארוסה אם מתה אינה יורשה א"כ קשי' אפילו לת"ק דאמר לא זכה הבעל משום שלא כתב אלא ע"מ לכונסה והא מדינא נמי לא זכה הבעל בירושת' וכ"ש דקשי' לר' נתן דאמר זכה הבעל בדברים הללו ע"ש. ותירצו ברשב"א ובשטה שם ז"ל דהתם בנכסי מלוג שלא כתבן הבעל עליו אבל נכסי צאן ברזל שקבלן הבעל בכתוב' ושמאן וקבלן על עצמו הרי זכה הבעל בהן משעת כתיבה ואם מתה יורשה לדעת ר' נתן ולרבנן לא, משום אומדנ' דלא כתב לה כו' וע"ש. ואכתי אינו מובן דמה בכך שקבלן ושמאן בכתובתה אם אינו יורש לארוסה למה לא יתחייב להחזיר מה שקיבל בכתובתה, והנראה לענ"ד בזה והוא לפי מה שמבואר מתוך הסוגיא פ' האשה שנפלו דף פ"א דנכסי צאן ברזל ג"כ לא ניתנה לגבות מחיים לפי פי' התוס' שם דמיירי נמי בנכסי צאן ברזל ע"ש ובחידושי הרשב"א שם ז"ל הא דאמר אביי אח אני יורש אשתו איני קובר ה"ק כי תיקנו רבנן קבורה הני מילי לבעל דמינה קא ירית דשוי' רבנן כיורש דיד' אבל אחי אין אני יורש מכתובת' כלום כשם שאין יורש מלוג שלה ומה שאני איני פורע לה כתובה משום דלא ניתנה לגבות מחיים לא היא ולא נכסי צאן ברזל שבה דתנאי כתובה ככתובה דמי ואע"ג דארוסה אית לה מפני שלא זכה בהן הבעל בדברים הללו אבל משזכה לא ניתנו לגבות אף הם מחיים עכ"ל. וכ"כ בש"מ שם ז"ל הא דאמר אביי אח אני יורש כו' ומה שאני איני פורע לה כתובה משום דלא ניתנה לגבות מחיים לא היא ולא נכסי צ"ב שבה דתנאי כתובה ככתובה דמי ואע"ג דארוס' אית לה מפני שלא זכה הבעל בדברים הללו וע"ש והן הן דברי הרשב"א הנ"ל. עוד שם בשיט' מקובצת אמר לי' רבא כו' הכי קאמינא אח אני יורש לזכות בנכסיו אשתו איני קובר שלא זכתה מעולם בכתובתי שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים של יבם דבעינן לכשתנשאי תטלי מה שכתוב בה ליכי ולבעלה הוא דתיקון רבנן קבור' אע"ג דלא ירית מינה ולא נתנ' כתובה לגבות בחייו אבל לדידי' לא תיקון כיון שזכותו בא לי מחמת אחי קודם שיבא חיוב קבורת' ולא ירתינה מינ' מידי עכ"ל. ומבואר דנכסי צ"ב לא ניתן לגבות מחיים ובעינן לכשתנשאי לאחר דתנאי כתובה ככתוב'. וכ"כ הרשב"א הובא במשרים נכ"ג ח"י שנשאל הרשב"א כו' השיב דמה שגבתה בדיני א"ה שלא כדין גבת' כבע"ח שגבה למי שקודם ממנו מה שגבה לא גבה וכ"ש בכתובה שמא לא תבא לידי גוביינא לעולם או תמות היא בחיי בעלה, ומ"ש בעל העיטור דנדוניא ניתנה לגבות מחיים אין דעתי נוטה כך שכולן מכניסות לבעל שלא תפרע ממנו אלא באלמנות או בגירושין, ועוד מספר כתובה נלמוד שכוללין נדוניא ותוספות יחד ואין מחלק בזה בזמן פרעון:

ומש"ה קשי' ליה להרשב"א הא דארוסה אית לה והיינו דארוסה שמת' אין הבעל יורשה וצריך להחזיר ליורשי' וכיון דבעינן בצאן ברזל נמי לכשתנשאי לאחר ואם היא מתה בחיי בעל הרי עדיין לא הגיע זמן פרעון ולא יבא, מש"ה מתרץ לה הרשב"א התם מפני שלא זכה בעל בדברים הללו אבל משזכה לא ניתנו לגבות אף הם מחיים:

ובזה ניחא דת"ק אית לי' מתה לא זכה הבעל בדברים הללו ומשום אומדנא דלא הכניס' לו צ"ב אלא על דעת לכונסה ור' נתן ס"ל זכה הבעל בדברים הללו ולי' לי' אומדנא זו וכמו שאמרו בגמ' מדיד' לדידי' וכיון דזכה הבעל בדברים הללו א"כ כשמתה אינו מחזיר ליורשיה כלום ולאו משום ירושת הבעל דארוסה אינו יורש אלא כיון דזכה הבעל בדברים הללו ממילא אין צריך להחזיר דבעינן כשתנשא לאחר וזו שמתה בחייו אינו חל עליו זמן פרעון ומצד ירושה לא בעי אלא בנכסי מלוג אבל בנכסי צאן ברזל כיון שזכה בהן תו לא ניתנו לגבות וזה ברור:

ובזה יתיישב מה שהקשה פ"י דהיאך יורש הבעל נכסי צאן ברזל דה"ל מלוה שעמו ופלגי ועמ"ש בסי' צ' [סק"ד] באורך, ולפמ"ש ניחא דבנכסי צ"ב אינו בא כלל מצד ירושה אלא משום דלא הגיע זמן פרעון כל שמתה בחייו דלא קרינן בי' לכשתנשאי לאחר, ועמ"ש בסי' צ"א [סק"ו]:

שאלה בעסק עגונה

תמו דברי מורי א"ז הגאון ז"ל בחלק הראשון, והנה בעת שקדי על מלאכת הקודש הזאת, אנה ה' לידי שאלה ותשובה מהרב הגאון אב"ד ק"ק טארניפאל נ"י הנשלחה אל א"ז הגאון ז"ל בענין עגונה, ותשובתו על דבריו, ובעבור כי לא נמצא כתוב ממנו דבר על סי' י"ז ושם יתן מראה מקום להקורא על ספרו שב שמעתתא, וראיתי כי ענין התשובות האלה איננו נוגע כלל אל הענינים המדברים בספר ההוא, לזאת הצגתי אותן הנה, למען ישתו החכמים בצמא את דבריהם הנעימים. נאום המל"ה:

ב"ה יום א' טוב אלול תקס"ו לפ"ק פ"ק טארניפאל:

לדזיו לי' כבר בתי' שלום ה"ה כבוד אהובי או"נ ידיד ד' וידיד נפשי הרב הגאון וכו' מוהר"ר ארי' ליב הכהן בעל המחבר ספר קצות החושן וש"ש נ"י עד עמוד הכהן לאורים ולתומים:

מרוב אהבתו אלי אשר ידעתי בקרב נפשי, ערבה לבי לגשת אל הקודש להטריחו בדבר מצוה לקבל דברי תשובתי לשים עינו הבדולח עליו ולהשיבני דעתו הרחבה בזה, ובו שמתי בטחוני שישיבני ולזאת גליתי דברי לאזני דמר ובין הצדיקים בספר החיים יכתב והמצוה הזאת תהיה לו לזכרון בספר החיים, וזה החלי בעזרת צורי וגואלי:

בס"ד בעסק עגונה אשר הלך בעלה למרחקים ובאה ג"ע מבעלה שמת בקראשניק אך בזה הלשון הגיד לשואליו דבר ששמו שמואל מלבוב ואח"ז נתבלבל בחליו ולא דיבר עוד עד יום מותו ויהי בחפשם בני החבורה באמתחתו נמצא אתו אדוסטאט ששמו שמואל מטרניפאל ונכתב שם גובהו וקומתו ותוארו ותמונת שערותיו כדרך אדושטאט במדינתינו גם נמצא אתו הקוויטליך מפאכט מתשלומי נרות גם כל הכתבים שהיה לו מעסק ביתו מטרניפאל גם כתבי גוים מהמאגיסטראט דק"ק הנ"ל הנצמחו מתביעות שהי' לו עם אנשי קהלתינו גם כל הבגדים אשר נשארו היינו קאפטין ואופינצי' ופלאשטש ועוד איזה בגדים ותפילין שיש להאלמנה ובניו בהם סימנים וטביעות עין גדול שהם של ר' שמואל הנ"ל גם התפילין ושארי דברים הכלל כל אשר נשאר הכירו כי הם שלו גם הי' לו השבר כן הגיד בנו שהגידו לו בקראשניק ושהי' ידוע לו ג"כ זאת ויתר הדברים מבואר בהג"ע:

עכשיו האשה שואלת מה תהא עלי' צועקת להתירה מכבלי העיגון וכאן הבן שואל לומר קדיש, ושמו פניהם עלי ואף כי בער אנכי מאיש ולא אדע עכ"ז שוקדים על דלתותי רוגשים בהרמת קול יען אשר אנכי עובד להם עבודת הקודש וכי ימצא חלל באדמ' בגבולי עלי מוטל להתחיל בדבר זה אם לאיסור או להיתר לכן לא מנעתי ולא אחשה מלדבר ולא אבוש לעמוד בפני הגדולי' חקרי לב ואתפלל אל ד' יחנינו לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא ולא יצא מתחת ידי מכשול ח"ו: ובאמת כל איברי דא לדא נקשון להכניס א"ע למצוא היתר אשר איננו מבואר בראשונ' ובפרט בחומר א"א ותולדותיהן כיוצא בהן איסורו דאיסור לא יבא ממזר לעולם אך לאשר ראיתי בדברי מהרא"י בפסקיו בסימן קל"ח הביאו ג"כ האחרונים ח"מ וב"ש דבמקום אומדנות והוכחות אף שאין שום עדות מספקת כמבואר שם מ"מ אם ניסת לא תצא והיינו ע"כ דמחמת אומדנות גופא מותרת מדאוריית' ואסור' רק מדרבנן ובהוראת חכם ל"ת וכמדומ' לי להבי' ראי' מכתובות דף כ"ג מרש"י שכתב באומרת ברי לי ופרש"י שאלו הי' קיים הי' בא. והר"ן השיג על רש"י כמבואר שם ולפענ"ד כוונת רש"י מחמת שמבואר בתק"ע בסימן י"ז סעיף ל"ז דאש' בעצמ' וע"א הוי כשנים אם שני פסולי עדי' מכחישים אותם וקי"ל דבפסול עדי' הולכין אחר רוב דעות ועל' על דעת רש"י כיון דקתני בבריית' סתם ב' אומרים מת וב' אומרי' כו' מיירי אף בעדות פסולין כיון דלא קתני' בהדי' דמיירי דווק' בעדי' כשרים. וכיון שכן היאך נוכל לומר שהאש' אומרת ברי לי שמת הי' לנו לילך אחר רוב דעת אליב' דכ"ע לכן כתב רש"י שאינ' אומרת שמת אלא מאומדנ' שאלו הי' קיים הי' בא. ואומדנא אע"ג דמדאוריית' מהני מ"מ לרוב דעות לא מצטרפי לעדו' שתה' חשובה כעד: כן נראה לי לכאור' להליץ בעד רש"י ואולי גם הר"ן מוד' לרש"י ולא השיג על רש"י רק בהאי או בפירו' דברייתא דמשמע דאף בשהי' ישראל שרויין על אדמתן והי' מספר בני ישראל כחול הים כו' מיירי הבריית' דאז לא היו ידועים ואז אין זה אומדנ' כנרא' ממהרא"י אבל באומדנות רבות כמ"ש מהרא"י או בזמן הזה מוד' ג"כ הר"ן לדין דרש"י לו מהראי' שהו' אומדנא גדול' כמבואר שם במהרא"י להדי' וע"ש ולזאת נשקד עול פשעי בידי מאשר יגורתי אמרתי אשמע לקול בוכים הללו ואאזור כגבור חלצי אף שאין בי כח להרות בדבר א"א החמור' רק אשר ישים ד' בפי אותו אדבר ואשר יחונני דעת אציע לפני גאוני הזמן ואשמע מה יענו גם הם: ומעכשיו קודם כל אנו צריכין להקדים מעסקי שאלה זו אשר יש בו קוץ גדול מה שאמר שהו' שמואל מלבוב ולזה אינו מועיל שום סימן אף אם יהיו אלף סימני' בגופו ובאמת בבא הג"ע לידי אמרתי אין לזו תקנ' ויהי כשמע' את דברי הרימ' קול גדול לצעוק כך הי' דרכו מאז מעולם בנסעו שמה הגיד תיכף שאינו מטרניפאל רק ממקום אחר ידע אינש בנפשי' מעשיו אשר עשה פה שהוא שנוא בעיני כל רואיו ושומעיו כי כולם קמים עליו לרעה כי דבריו ומעשיו מפורסמים לכמה פרסאות לכן שינ' שם עירו כי ירא פן נשמע גם בשארי מקומו' ממשלת קיר"ה מעשיו וירחיקוהו כולם. וכבר הי' זה האיש נתפס בקרימונאל בסטאניםלאב כמה שנים בבי' כלא יושבי חשך ומה לי לספר בגנותו גלוי הוא לכל סביבותינו זאת אמרתי אולי יש תיקנו אחרי שהעידו כמה אנשים על דברים הללו שכך דרכו לעולם וא"כ אמיר' דהאי גבר' לית בי' משש' ועכ"ז איני סומך א"ע עלי בפרוטרוט רק שיענו כולם כאחד שהשינוי מקום הזה אין לגרוע ואמיר' דהאי גבר' מידי משש' אית בי' וכמאן דליתי ואף אחד מהרואים יכול לעכב כי אין בזה מגמרא סמוכ' שיש בה די ואם יסכימו כולם גם אנכי לא אחשוך מלהיות כאחד מהם לשאת במשא זו. ונמטי שיבא מכשורא עמהם ג"כ ובפרט שמצאתי בתשובת הר"ן סימן ל"ג דהיכי דאמר קודם שיניח אשתו עגונ' דאינו מעיד שינוי השם דהוי סימנים עשויין להשתנות ואף בתשובת גאונו בתראי מחלק בסימן ק"ז מ"מ הארכתי במקום אחר בנ"ד שאמר ג"כ קודם נסיעתו שיראה שתהי' אשתו עגונ' ולא שינ' שמו רק שם עירו לבד דלית לן בה: ובאמת האומדנות בכאן רבות אשר נמצאו בגדיו וכל כתביו וקוויטלך מנרות אשר אין שייך בהם שאל' למה ישאל חברו כדבר הזה הבעה"ב אשר בעיר או ישמרם להראות לפאלטיר או יזרקם לאשפ' והמביאם מעיר לעיר עמו אינו רק להראות כי הוא מעיר הזאת ולזאת ישאם עמו להיות לו לעד וא"כ איך ימסרם לאחר אף לפקדון ממ"נ אם מהצורך להביאם עמו בכדי שיכירו אותו בעברו ממקום למקום איך יפקדם לאח' ועד עתה נושאי' אפי' בקרוב למען תהי' לו לעד ובהרחיק העיר' יפקידם ביד אחר אין לנו אומדנות גדול' מזו. ובפרט אומדנות תמונת פניו וצורתו ושערו וקומתו כמבואר באדוסטאט גם חולי השבר ואף שהגאון נ"ב בספרו מפקפק ע"ז אולי גם זה סימן אמצעי מיקרי ועכ"פ אומדנא היא זו לדעתי. ובזה ניחא לי דברי מהרא"י שכתב באמצע דהפונדקית היתה מראה פנים לדברי' וכו' שהרי הוציאה להם מקלו ותרמילו ואלו הי' חי והלך לדרכו לא הי' מניח החפצים האלו ולכאורה קשה מה זו סמיכה הא חיישינן לשאלה וכמ"ש מהרא"י בעצמו בסימן קס"א ובוודאי מאן דחייש לשאלה חייש לפקדון כדמוכח ביבמות דף קט"ו אי לפקדון כו' הרי דחיישינן לפקדון ואם תירצה לומר דמהרא"י ס"ל דמקלו ותרמילו הוי ככיס וארנקי וטבעת וכן נראה באמת מדברי רש"י בדף קכ"ב ע"א ד"ה כ"א וכו' שהרי פונדקית הוציאה להם ועל הסימנים סמכו עכ"ל וקשה איך סמכו ע"ז הא חיישינן לשאלה ופקדון וע"כ דסבר ר"ע דאינו משאיל ומפקיד אלו ובפרט כי ס"ת לא יתן להפקיד ביד נכרית א"כ הרי להדי' דכלי' הללו דאין דרכן להפקידן אין אנו חוששין וקשה באמת איך הביאו חכמים ראי' מהתם ממ"נ או שהיתה מסל"ת כקושיית התוס' שם ד"ה פונדקית או שהיתה מראה להם מקלו ותרמילו דהוי סימן מובהק ולא שייך תירוצם וע"כ דרבנן סברי או שלא הי' להם בהכלי' סימני' או דחיישינן לשאלה בכלים הללו וא"כ מאי קאמר מהרא"י שם ולפמ"ש ל"ק מידי דעכ"פ אומדנא גדולה הוי ומדברי רש"י אליבא דר"ע דהתירו ע"י סימני' יש ראי' גדולה דאי סימנין דרבנן לא חיישינן בכיס וארנקי לשאלה דלא כהב"י אליבא דריטב"א שמביא הב"ש בס"ק עיי"ן רק כהכרעת הב"ש דאל"ה למה התירו לר' עקיב' בסימנים גבי פונדקית ולקמן נבאר עוד בעזה"י מזה: ולדעתי דאומדנא שלנו דומה לאומדנא של מהרא"י אף שאין הנידון דומה לראי' דהתם קול גדול ולא יסף הוי עכ"פ שמת משא"כ אם נימא שאחר הוא אין כאן משום קול שזה מת מ"מ לדעתי הוי זה בעצמו שאמר ששמו שמואל ומת ולא נפקד שמואל אחר שנתכסה מן העין עיין בח"מ סימן ל"ח שמביא בשם מהרא"י דכל שלא נתכסה אחר מן העין מתירין בשמו ושם אביו לחוד והוא במהראי' סימן רכ"ד א"כ נידון דידן נמי אומדנא גדולה היא ועוד דהא לכמה פוסקים מותרת בסימני בגדים לחוד דסברי דלא חיישינן לשאלה כמ"ש הש"ך בסימן ס"ה והפנים מאירות בסימן ל"ב א"כ בוודאי בדעבד ל"ת אך אנו נבאר לקמן דעת הרמב"ם דחיישינן לשאלה ועכשיו נראה במה שיש להתיר אשה זו לכל הפוסקים. ואדברה וירווח לי אף אולי לא יצאתי י"ח כזה כי אין צריכין למצוא קולית לתק"ע ולא חומרות מ"מ אציע לפני גאוני זמנינו מה שעלה על דעתי ובתחילה נדבר מסימני כליו לחוד אם יש להתיר: וזה יצא ראשונה אם יש להתיר מטעם סימני' מובהקים וט"ע בכליו לפענ"ד אין להתיר שכבר כתבו האחרונים וביחוד הבעל פנים מחירות בחלק ב' סימן ל"ב שאין להתיר נגד דעת הב"י והגאון ח"צ בתשובותיו סימן קל"ד החמיר שאין לסמוך אף אם נמצא הרוג בכל כליו מכף רגל עד ראש ע"ש. אמת שהפ"מ מראה פנים לסמוך על הפוסקים שפסקי דלא חיישינן לשאלה וכתב שלא מצא דבר זה בהרמב"ם דסובר דלא חיישינן לשאלה רק ברא"ש מבואר כן להדי' בספ"ק דמציעא הלכה ג' ובתשובה שמביא הטור להדי' בסימן קי"ח מביא בשם הרא"ש דחיישינן לשאלה. ובאמ' ברא"ש ספ"ק דמציעא אין ראי' דאפשר לומר דהרא"ש מפרש המשנה אף להאי תירוצא דחיישינן לשאלה אבל לא לפסק הלכה אך מתשובה שהבאתי מוכח כן להדי' דחיישינן לשאלה: ברם מה שכתב שבהרמב"ם אין הכרע לענ"ד דבר זה מוכרע לכאורה בפ"ג מהלכת גירושין הלכה ט' וז"ל המביא גט ואבד ממנו וכו' או שמצא כלי שהניחו בו ויש לו טביעות עין באורכו ורוחבו של גט וכו' ה"ז בחזקתו ותתגרש בו עכ"ד ותמה הר"ן עליו כיון שיש לו סימן בחפיסה למה צריך שיכיר הגט והביאו שם הכ"מ וא"כ ע"כ הרמב"ם שמצריך שיכיר הגט ע"כ דסובר כסברת התוס' בגיטין כ"ח דאף במצאו בעצמו חיישינן לשאלה רק דווקא בדקים לי' שלא השאילו וכתירוץ הראשון שם בתוס' ד"ה מצאו בחפיסה אבל בא"י מוכרח להיות לו ט"ע בגט דווקא ומצאו בחפיסה דנקיט היינו לרבותא דאף דמצאו בחפיסה והי' לחוש לשאלה אפילו הכי סומכין על ט"ע שבגט או אפשר דע"י החפיסה יש לו ט"ע בגט וכמ"ש התוס' ביבמות דף ק"ך בט"ע ע"י סימני הגוף וא"כ מוכח דלהרמב"ם חיישינן לשאלה ועיין בפני יהושוע: עוד ראי' ממה שכתב הרמב"ם בפ"ד מנחלות הלכה ג' וז"ל וכן אם באו עדים שנפל לגוב אריות וכו' או שנדקר במלחמה ומת או שנהרג ולא הכירו פניו אבל הי' לו סימני' מובהקים בגופו והכירו אותם בכל אלו הדברים

וכיוצא בהם אם אבד זכרם יורדים אח"כ לנחלה שאני אומר שלא החמירו בדברי' אלו אלא מפני איסור כרת וכו' עכ"ל הרי להדי' דהרמב"ם סובר סימנים דאורייתא ואפ"ה החמירו חז"ל בא"א בזה מתוך איסור כרת ומאי דנקיט כרת ולא נקיט חומר א"א דהוא מיתת ב"ד ואפשר כיון דאינו בעדים והתראה או לאשמעינן דבכל מקום יש להחמיר מחמת חומר איסור כרת אף בלא חומר מיתת ב"ד וע"כ צריך לומר דהני סימנים דקאמר הרמב"ם היינו סימנין אמצעים דמהני אם סימנין דאורייתא רק מפני חומר כרת וא"כ קשה מדוע לא נקיט ג"כ סימני בגדיו דמהני בהו באמצעי' ג"כ מדאורייתא וכלשון המשנה ביבמו' דקתני אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו והי' נשמע מזה ב' דברים א' דאף בסימני בגדיו שיש חשש לשאלה יורדין לנכסיו והשני דמדאורייתא אף לענין איסור תורה סגי במקום דליכא איסור כרת בסימני בגדיו או במקום איסור כרת כיון דמדאורייתא מותרת והיא אינה אסורה רק מדרבנן ונ"מ דאם נשאת לא תצא דהא מדמי זה למשאל"ס או נ"מ בספק ג' ימים או אף לאחר ג' ימים דסומכים על סימני בגדיו כיון דמדאורייתא בסימנים לחוד משתרי' ומדהשמיט הרמב"ם כאן דין סימני' בכליו ע"כ דסובר כיון דעיקר סימני דאורייתא ע"כ דחיישינן לשאלה ואינו מותרת מדאורייתא כלל בסימן בגדי' הרי נרא' דהרמב"ם חייש לשאלה ועיין לקמן שקשה לי בדברי הרמב"ם הללו. ולכאורה נראה לדקדק מגמרא גופא דאי סימנין דאורייתא חיישינן לשאלה דבאמת יש לדקדק במאי דקאמר גופו דאריך וגוץ כליו דחיישינן לשאלה דלמה שינו בתירוצו מגופו לכליו והכי ה"ל למימר גופו דאריך גוץ כליו בחוורי וסומקי וא"כ כליו ובגדיו בחד גוונא מיירי בחיוור וסומק ואריך וגוץ לא הוי סימן כלל ואח"כ ואב"ע כליו דחיישינן לשאלה ומדאפיך משמע דודאי זהו סברה פשוטה דבכל כליו אף שיש לו סימן גמור חיישינן לשאלה ולהכי סתם כלים דרכן להשאילן לא מהני שום סימן. ואח"כ אמר ואב"ע כליו בחוורי וסומקי באדם שאין דרכו להשאילן ואף בכלי שאין דרכן להשאיל כגון כיס וארנקי וכדומה לו ואפ"ה לא הוי סימן בחוורי וסומקי וא"כ הני תירוצים לא פליגי כלל אהדדי ולכן לא רציתי לסמוך על סימני כליו לחוד ועוד שהפוסקים גדולים ואחרונים הב"י ושארי אחרונים הסכימו דאין לסמוך על סימן כליו ולסמוך על כל כליו לא רציתי אחד כי כמה כלים נאבדו שם קודם ביאת בנו והשנית שהח"צ סימן קל"ד כתב שאין לסמוך על סימן כל כליו ודחה ראיות הסומכין ע"ז ע"ש. ולכן נעיין אם יש לסמוך על סימן כליו בצירוף סימני ואומדנות גופו אף אי נימא כהשתפך הנ"ב בסימן ל"ב דחולי השבר הוי סימן אמצעי ולענ"ד נראה דאין לסמוך עליו דאף דהסכימו הפוסקים דב' סימנין מצורפים היינו אם שניהם בגוף אבל אחד בגוף וא' בכליו לא מהני ובאמת לישנא דמתני' הכי משמע דקתני דאין מעידין אלא פרצוף כלים עם החוטם אעפ"י שיש סימן בגופו ובכליו הרי לשון סימן בגופו משמע דמיירי באיש אחד ולא מאנשים דעלמא ואפ"ה קתני אעפ"י שיש סימן בגופו ובכליו משמע מלשון סימני' לשון רבים ולשון בגופו ובכליו משמע ג"כ דאף שיש סימנים בגופו עם סימני כליו דלא מהני דאל"ה הוי לי' למתני בגופו או בכליו לישנא ברירא אף דלפעמים מצינו ו' במקום או היינו דווקא היכי דליכא למיטעי אבל לא במקום דאיכא למטעי ועוד דלשון סימנים משמע לשון רבים: ועוד דאם נרצה לדחוק דלשון ובכליו כמו או בכליו אבל סימני כליו וסימני הגוף מצטרפים א"כ קשה מאי פריך ביבמות דף ק"ב אלמא סימן לאו דאורייתא מהאי דמצאו קשור בכיס וכו'. דהא בגט יש סימן בגט ויב"ש הוי ג"כ סימן דהא לא שכיח הרבה למאן דס"ל דמיירי בלא הוחזקו א"כ הוי סימן מובהק ולהכי מצטרפי משא"כ במשנ' דמיירי בחד סימן אין מעידין עליו דסימן ל"ד וכה"ג הקשה מהרא"י בפסקיו סימן קמ"ח על החכם מוהר"א דרוצה לצרף סימני כליו לאומדנא מהאי דמקשו לקמן שם ע"ב ממצאו קשור בכיס ניחוש לשאלה דילמא שאני גט דמצטרפי סימני גוף ליב"ש ע"ש וכמבואר שם: ואף שבאמת פקפקתי על ראיית מהר"י משום דקושיית הגמרא אזלא אליבא דרבא ורבא סובר באמת דמאי דלא יחזיר לזמן מרובה היינו דוקא בשיירות מצויות והוחזקו וע"כ האי דמצאו קשור מיירי בשיירות מצויות והוחזקו דאל"ה אף בלא סימנין מהדרינן וכמבואר ברא"ש בגיטין דף כ"ח וכיון דמיירי בשיירות מצויות והוחזקו אזיל לי' אומדנא דיב"ש דהא הוחזק נמי אחד ומקשי שפיר מ"מ קושית אלמא סימן ל"ד משמע דפריך לכ"ע ולא לרבא לחוד דאל"ה הל"ל הניחא כדרך הגמרא בכל מקום ואף שגם בזאת י"ל דרבא בעצמו מקשי מפני שרבא מתרץ עלה הלא נראה דגם אביי מקשי זאת ולא ס"ל כרבא וא"כ מאי מקשי דילמא שאני התם בגט דאיכא תרתי אלא ע"כ דכאן אף ב' סימנין היינו סימן בגוף וסימן בכליו לא מהני. ועוד היאך נימא דמתני' או או קתני למה לי' ליתני דסימני כליו לא מהני הלא אם סימן בגוף לא מהני מכ"ש דסימן בכלי לא מהני הן למסקנא דסימנין דרבנן וסימן אמצעי לא מהני והמשנה מיירי דל"ח לשאלה כמ"ש התוס' דלמסקנא לא חיישינן לשאלה והן למאי דמוקי מתני' בכליו נמי בסומקי וחוורי דאז לא חיישינן לשאלה לא צריך למתני דסימני כלי' ל"מ הלא ק"ו הוא מסימני הגוף. אלא ע"כ דמתני' דסימן כליו בצירוף סימן הגוף לא מהני דאל"כ הדרא קושיא לדוכתא: שוב ראיתי לפ"י למס' ב"מ דף כ"ז שכתב ג"כ דב' סימנין לא מצטרפי דמשמע ג"כ מהאי מתני' שהבאתי למעלה ולא ביאר ראיותיו ואולי ג"כ מחמת ראיות אלו גם המ"ל בפי"ג מגירושין מביא בשם מהריב"ל דסימן בגוף לסימני כליו לא מצטרפי גם ממהרי"ל שהביא הב"ש שכתב להתיר בסימן הגוף ובסימוני כליו מחמת ממ"נ והוצרך דלמסקנא לא חיישינן לשאלה ולמה לי' כולי האי תיפוק לי' דנעשה ע"י שניהם סימן מובהק אף אי חיישינן לשאלה מ"מ סימן מובהק מיקרי כיון דסימן א' הוא בגוף והשני בכליו גם מהב"י אף דסובר דב' סימנים בגוף מצטרפי מ"מ ע"כ דכה"ג בגוף ובגדיו לא מצטרפי דאל"כ למה חלק על מהרי"ל בדינא במאי דכיון דחיישינן לשאלה לא הוי סימן מובהק מאי הוי הלא בהצטרפו עם סימן הגוף עכ"פ סימן מובהק היא ודוחק לומר דפליג עליו רק בסברא לחוד דלכאורה קשה למצוא נ"מ ביניהם כ"א בדרך רחוק וראיתי בתשובת כ"ג שכתב דהב"ש מודה בסימן בגוף וסימן בבגדיו והנלפע"ד כתבתי: איברא דהח"צ בתשובותיו סימן קל"ד חידש דסימן אמצעי בגוף וסימן אמצעי בכליו הוי שאלה דיחיד וכבר קדמו ג"כ הב"ח בתשובותיו סימן פ"א והסכים לזה וסמך ט"ז להתיר והגאון בעהמ"ח נ"ב השיג על הח"צ והנראה שלא ראה תשובת הב"ח בזה ואף שיש לפקפק בהשגותיו ראשונה במאי דמשיג דאי נימא דסובר רבא דיש חילוק בין שאלה דיחיד לשאלה דרבים א"כ איך מביא רבא בב"ב ראיות להתיר ממתני' דממך דאיתא בידים משמע מהאי דקתני ממתני' דשני יב"ש מוציאין שט"ח על אחרים ולא חיישינן לנפילה דילמא הכא הוי נפילה דיחיד לפענ"ד כבר נשמר הב"ח בתשובותיו שכתב טעמא דרבא דילמא מסר לי' וכמ"ש התוס' וא"כ יש לומר דשפיר מוכיח דא"כ ניחוש גבי ב' יב"ש דלמא מסר לי' דהא רבא סבר דאין אותיות נקנין במסירה שייך לחוש דווקא מיב"ש ליב"ש אחר מפני ששמו כשמו וכדמוכח ביבמות גופי' דמהאי טעמא גופא אמר אביי מאי אמרת דילמא מסר אותיות נקנין במסירה וע"כ אנו צריכין לומר אף דסובר אביי דלנפילה דחד ל"ח מ"מ ה"ל למיחש דילמא מסר לו ואיך חיישינן הא הוי מסירה דיחיד אע"כ דגבי מסירה שייך חשש אפי' ביחיד. ולענ"ד דכיון דשמי' כשמי' רגיל לקנו' אצלו ואחר מתירא שמא ימחול המוכר משא"כ זה ששמו כשמו יאמר הלוקח דמעיקרא הוא שלו ואינו מתירא ממחילת המוכר וא"כ ראיות רבא שפיר דאי נימא דבסתם שטר שכתוב בו ממך חיישינן לנפילה ולא מחזקינן לי' שהוא של מוציאו א"כ בשטר של שני יב"ש נמי לא יגבה דניהי דנפילה הוא חשש דיחיד ניחוש שמא מכר ואותיות אין נקנין במסירה ודו"ק. והשנית שהקשה הגאון בעהמ"ח נ"ב ע"ז דא"כ מאי מקשה ביבמות ובב"מ דף כ"ז אלא הא דתני מצאו קשור בכיס ניחוש לשאלה הרי בגט הוא שאלה דיחיד ולשאלה דיחיד ל"ח יש ג"כ לפקפק חדא די"ל דמשמע לגמרא דאין תנא דפליג על הברייתא זו וא"כ האי תנא דברייתא דסובר בב"ב דף קע"ב דאף לנפינ' דיחיד חיישינן א"כ קשה לדידי' מצאו קשור בכיס ועוד נלפע"ד דהא באמת בבריית' דמצאו קשור בכיס אפילו לזמן מרוב' מיירי לרבא אפי' בשיירות מצויות דהוחזקו וכמבואר ברא"ש בגיטין דף כ"ז להדי' דתנא סובר כרבה דתרתי בעי וא"כ האי בריית' מיירי בהוחזקו ושכיחי שיירות דאל"ה אף בלא סימן דכליו מחזירין כדמוכח שם וביבמות כתבו התו' דאיסור ממון נחית חד דרג' כמבואר בתו' שם דף קט"ו דרב' דמתיר ביצחק ר"ג מיירי בלא הוחזקו ורב' מביא ראי' מממונ' דהוחזקו לאיסור' דלא הוחזקו ע"ש בתו' וא"כ ע"כ צ"ל בהוחזקו גם רבא מוד' דחיישינן אף דלא חיישינן בממון א"כ שפיר מקשה דהאי דמצאו קשור בכיס דניחוש אפילו לנפיל' דיחיד וגבי ממון יש לנו לומר דאין לחוש באיסור בלא הוחזקו ולפי עניות דעתי דברים ברורים המה: וא"כ מכל הלין אין ראי' לדחות דברי הפוסקים והי' נראה לומר דדחוי כזה חוזר ונראה. אך בנידון דידן קשה לסמוך גם ע"ז

דלפענ"ד דסימני' הגוף הנאמרים בג"ע שאנו עסוקין בו גם חולי השבר שהגיד בנו מאן יימר דנקראו סימני' אמצעיים ואולי הם רק כאריך וגוץ וחיור וסימ' דלא מהני ואפילו לאצטרופי לסימני כליו בזה לומר דהוי שאלה דיחיד אבל באמת בער אנכי ולא אדע. ולא זכיתי להבין דברי הב"ח והח"צ שהבאתי דלפע"ד מצידה תברה. דמדברי אביי גופא מוכח דלשאל' דיחיד חיישינן ולנפילה דיחיד לא חיישינן ומטעם שיתבאר בעהי"ת דהא וודאי פקדון ושאלה שוין דאי נימא דלא חיישינן לשאלה דיחיד אין שייך ג"כ לחוש לפקדון ליחיד לפ"ז קשה מאי קאמר אביי ביבמות דף קט"ו דלמאי ניחוש אי לנפילה כו' אי לפקדון כיון דשמי' כשמי' כו' ולמה לי' טעם דאי לפקדון כיון דשמי' כשמי' בלא"ה לא ניחוש דהוי פקדון דיחיד דהא ע"כ מאי דקאמר אי לנפיל' מזהר זהיר ע"כ מטעם דל"ח לנפילה דיחיד כמ"ש תוס' במקומו דאביי חייש לנפילה ומה דקאמר אי לנפילה מזהר זהיר היינו מטע' נפילה א"כ בהאי טעמא סגי נמי דלא נוכל לומר ג"כ לפקדון דהוי פקדון דיחיד ודוחק לומר דמוסיף טעמא לרבא חדא דהא הפוסקים האלו סוברי' דרבא ג"כ לא חייש לשאלה דיחיד ועוד מאי קאמר לרבא אי לפקדון כיון דשמי' כשמי' לא מפקיד גבי' למה לא מפקיד גבי' הא רבא סבר דאין אותיות ניקנין במסירה והאיך יכול לומר שהוא שלו ואם נרצה לחוש לקנוני' עם הלוקח באחר שאינו יב"ש נמי יחוש ולא יפקיד ואטו אנן ניקו למצוא דחייש דילמא מיית ויאמרו יורשי' שהוא של אביהם ואינו שלו א"כ באחר נמי יאמרו שאינו יודע מה טובו ולא יחזירו: ועוד קשה לי דא"כ למה קאמר אביי אי לנפילה מזהר זהיר בי' והם דברים סותרים דהא באמת אביי חייש לנפילה וע"כ אנו צריכין לומר דכאן הוי נפילה דיחיד אבל בעלמא חיישינן לנפילה ולא אמרינן מזהר זהיר א"כ מאי ענין מזהר זהיר לכאן דהא בכל שטרותיו אדם זהיר ואעפ"כ חיישינן לנפילה וא"כ הזהירות אינו מועיל לנפילה ומה מועיל בכהן הזהירו' לנפילה אטו זה יותר זהיר בשטרותיו מאיש אחר הלא ע"כ עיקר הטעם דהוי נפיל' דיחיד ול"ח. ואם כן מאי קאמר טעם מזהר זהיר דלא שייך כלל ושביק עיקר הטעם דנלפילה דחד לא חיישינן והכי הוי לי' למימר אי לנפילה לנפילה דחד לא חיישינן כמ"ש בב"ב: אלא ע"כ הנכון והברור כמ"ש. דבאמת גבי פקדון ושאלה אנו חוששין אף לדיחיד ודוקא לנפילה דיחיד לא חיישינן והטעם מפני שבלא"ה לא שכיח שיפול דבר מאדם דמזהיר זהיר שלא יאבד. ולא שכיח אבידה ולזאת ל"ח שאבד זה ויחיד כמותו ימצא והוי תרי לא שכיח ל"ח. ולהכי קאמר אביי אי לנפילה מזהיר זהיר ירצה לומר דאדרבה לא שכיח וכיון דלא שכיח ל"ח לאבידה ומציאה דיחיד אבל לפקדון דשכיח שיתן איש אל רעהו לשמור וא"כ יש לחוש אף לפקדון דיחיד לזה אמר כיון דשמי' כשמי' לא מקפיד גברא ול"ח בפקדון דשט"ח לפקדון דיחיד הרי להדיא מוכח מכאן דלשאלה ופקדון חיישינן דלא כהני גאונים וזהו ברור לענ"ד: וכמ"ש יש לישב קושית הנ"ל על הח"מ שכ' שם דה"ה דלגניבה חיישינן. והקשה הנ"ב בתשובותיו דא"כ מאי מתרץ במצאו קשור בכיס וארנקי מנחשי ולא מושלי אינשי תינח שאלה גניבה מאי איכא למימר דאטו הגנב יחוס מלגנוב מזלו של זה יע"ש. והביא דעת הח"מ לדעת הב"י והרשב"א דהוא כתב למסקנא דסימן דרבנן ואז חיישינן לגניבה וזהו דוחק. אבל לפמ"ש מיושב שפיר דהגמרא מקשי משאלה דיחיד וחיישינן לשאלה דיחיד ע"ז מתרץ לא מושלי אינשי אבל לגניבה התם בלא"ה לא חיישינן דהא גניבה נמי לא שכיח ולא חיישינן לגניבה דיחיד משא"כ הח"מ במצאו מת מיירי דיש לחוש לגניבה דרבים שפיר חיישינן כן כלענ"ד לתרץ. וא"כ סוב' כהב"ש דלמסקנא ל"ח לשאלה בכוס וארנקי: אך באמת קשה דהא לפמ"ש דרבא לא חייש לנפילה כלל אפי' לנפילה דרבים ורק לשאלה חייש אפילו לדיחיד א"כ למה ניחוש לגניבה כלל ועוד דיצטרך ג"כ לומר שזה המת הנמצא גנב הוא. ואחזוקי אינשי בנגבי לא מחזקינן כמ"ש הפוסקים בח"מ בזה וביחוד בסימן קל"ג דדוקא לסתם גניבה חיישינן דכמה גנבי איכא בשוקא. אבל באומר שזה גנב אינו נאמן. כדמוכח שם בסימן צ' ובסימן קל"ג ובש"ך שם ובזה מבוארים דברי הב"ש באה"ע סימן י"ז ס"ק פ"ד על קושית מהר"י מינץ דלוקמי' בחזקת חי וז"ל וי"ל כאן איירי ראובן הלך מכאן וא"י היכן הוא אז אוקמי' לראובן בחזקת חי ומת זה אע"פ שנראה שהוא ראובן אמרינן שמת קודם ג' ימים ונשתנה והוא אחר עכ"ל וכוונתו בזה דאם תרצה לומר שהוא זה הרי אתה אומר שראובן מת ואתה מוציאו מחזקתו זה לא אמרינן והוא דומה לאומר שזה גנב דלא מחזקינין בגנבי משא"כ אם נימא שאין זה ראובן ואין אנו מייחדון מי הוא לא שייך לאוקמי אחזק' דכמה בני אדם מתים בכל יום וכמה וכמ' עברו מן העולם והם ממש דברי התו' בשבועות שהביא הש"ך בסימן ל"ג והגאון נ"ב שם נתקש' בזה ולפענ"ד דברי הב"ש הם דברי התו' הללו בלי פקפוק ואם תרצה לומר שאחר גנב ומכר לזה. הוא חשש דחוק מאוד. דאחר גנב ומכר לאיש שהוא כמו הנגנב ושהקונ' לא ידע שהוא גנב דהא בכיס וארנקי אף שגנב יש לומר דמנחשי ולא מוכרים ועוד דמתירא דיאמר מי מוכר כיסו וארנקי וטבעתו ישאלו ממי לוקחו הלא אין אדם מוכר טבעתו מעל ידו וע"כ נצטרך לומר שזה בעצמו גנבו ואחזוקי אנשי בגנבי לא מחזקינן ודו"ק: ולכן אחרי שראיתי שאין בעגונה זו להתיר גם מטעם צירוף סימנין אמרתי בעז"ה לסמוך על אדוסטאט גופא לאשר אמרו בגמר' כיס וארנקי לא מושלי אינשי וסמכינן בסימנים אף אם סימנים דרבנן כאשר תפס הב"ש במושלם דל"ח בכיס וארנקי ולפמ"ש גם הח"מ יוכל לסבור כמותו. ובהדיא מוכח מתו' סוף יבמות דכתב בד"ה מקלו ותרמילו שהי' רק עי"ס מוכח דלא חיישינן לשאלה באין דרך להשאיל כמ"ש למעלה יע"ש. וא"כ נראה בעליל. אף דאין איסור למכור ואדרב' מאי דמנחשי בי' אפשר דאין זה נכון דהא לא תנחשו כתיב אפ"ה כיון דדרך העולם לנחש בכה"ג תו לא חיישינן. וא"כ מכ"ש באדוםטאט שקבל המבקשין ומחפשין אחרי אדוסטאטין יכולין לברר שזה שקר והאיך ניחוש לשאלה בזה לאיש אחר והלא בתפסם על זה כאשר ימצא עונשו מרובה של השואל והמשאיל בעינש לא יוכל שאת ובפרט איש אשר כבר ישב בבית הכלא מרוע מעשיו הלא עונשו כפליים מאיש אחר. ועוד דמצינו גבי מירתת דמתירין אף באיסור דאוריית' כמו גבי שחיט' בסימן א' דאי לאו דמומר לא מירתת לא היינו בודקין סכינו אחריו וכמבואר עוד בסימן קי"ח וקי"ט ביו"ד שם. והרי אין מירתת גדול מזה אמת שראיתי ברמב"ם בפ"י מנחלות הבאתיו למעלה דבסימנים גופו החמירו חז"ל והיינו משום דמדאוריית' מותר דסימנים דאוריית' ואעפ"כ החמירו באיסור כרת ואנכי תמה אקרא. הלא אמרינן בהדי' בב"מ דף ק"ז דאי סימנים דאוריית' מהדרינין גט אשה בסימנים. ואם בגט אשה דאפשר באחר לא החמירו מכ"ש באיסור עגונה דלא החמירו. וכן הוא להדיא ביבמות דאי נימא סימנים דאוריית' ע"כ סימני גופו דמתניתין היינו ארוך וגוץ. אבל אי אית בי' סימנים אמצעים מעידין עליו דאל"כ לא שייך להוציא המשנ' מפשטי' ומקשי שם מגט מק"ו וא"כ צע"ג ליישב דברי הרמב"ם ז"ל ונושאי כליו לא דברו בזה כלל. ועוד אמאי מקשי ביבמות בלשון אלמא סימנין לאו דאוריית' דהא לא מוכח ממתניתין דיש לומר סימנין דאוריית' ומדרבנן החמירו והכי הוי ליה להקשות אלמא לא סמכינן אסימנים ורציתי לומר דכוונת הרמב"ם הוא על מאי דלא סמכינן לפרצוף פניו בלא חוטם. ובתירוץ הראשון בבכורות דף ט"ו שם אבל לישנא דהרמב"ם אינו סובלתו ע"ש: ועוד שידוע בקהלתינו כי לא ניתן אדוסטאט בזמן הזה לשום אדם ע"ז רק לר' שמואל הנ"ל. ולא רצה לנסוע בלתי זה לדרך. ובאמת שאי אפשר עכשיו לנסוע. ובפרט לאיש כזה מקיר העיר וחוצה בלתי אדוסטאט. וא"כ היאך נימא שהפקידו לאחר להוליך לו. והיאך הלך בלא אדוסטאט ואם נימא שלקח אחר לעצמו ועזב את שלו היעש' כזאת שוטה שבשוטים לשבוק היתרא ולאכול איסורא. ובפרט שישנו גם אומדנות וראיות לזה ובגדיו וסימניו וכזה כתב התה"ד בפסקיו סימן קל"ד כנגד מקלו ותרמילו מכ"ש כאן דכיון דאזיל מכאן עם אדוסטאט היאך שבקו באם הדרך. והפקידו ביד אחר ואזיל בלא אדוסטאט. ולנפילה ואחר מצאו לא חיישינן חדא דהא אנן קי"ל כרבא ורבא סובר בהדי' דאף לנפיל' דרבים לא חיישינן ומכ"ש כאן דעכ"פ הוי כעין נפילה דיחיד מפני הכרת פניו וחולי השבר ובגדי' שלו ואף אם נימ' דלא הוי נפילה דיחיד. ומ"מ לנפילה דרבים דמיירי בי' אביי ג"כ לא דמי ועוד גבי בגדיו הללו לא שייך לחוש. כיון דמחוברים הם והי' דרכו לשאת אותם כל היום כולו. והיאך נפלו. ואם תרצה לומר שנפלו ממנו בדרך ע"כ נצטרך לומר שאבד כל בגדיו ועמהם נאבד גם האדושטאט זהו חששא רחוק' ואם תרצה לומר דכליו שאל לאחר ושכח בהם הכתבים שעמו לזה ע"כ לא חיישינן דאל"כ מאי משני בכיס וארנקי לא מושלי אינשי דלמא שאל לו כסותו ושכח בהם כיס וארנקי. אלא ע"כ כיון דאין דרך להשאיל כיס וכו' מדכר דכיר ליה ולא ישכחם בבגדו ואם תרצה לומר דכליו שאל לו ואדושטאט נפל ממנו ומצאו זה הרי אין צד נפילה דיחיד יותר מזה דנימא האיש

בעצמו ששאל בגדיו הוא מצא האדושטאט. ובאמת כ"ז אינו מן הצורך. דכיון דקי"ל כרבא דלא חיישינן לנפילה אף דרבי' כלל: וכיון שכבר הכריע הב"ש דבכיס וארנקי לא חיישינן לנפילה וגם דעת הב"י כן וכבר הוכחנו בבירור שדעת רש"י ביבמות דף קכ"ב ד"ה כ"א לכשתהא הפונדקית כו' דעל הסימנים סמכו וע"י דמקלו ותרמילו וס"ת אין דרכו לשאול וע"ז סמכו הרי להדיא דאי נימא סימנין דרבנן לא חיישינן לשאלה דאל"כ תפשוט מדר"ע דסימנין דאוריית' ולולא דמסתפינ' הייתי אומר דממקומו מוכרע דלא חיישינן לשאל' בדבר שאין דרכו להשאיל אף אם נימא סימנים דרבנן. דהא עיקר טעמו של הב"ש הוא כיון דסימני' דרבנן ובעינן ס"מ ובחשש שאלה לא הוי סימן מובהק ולפענ"דנ לפקפק ע"ז דהא באמת עיקר מאי דמיבעי אי סימן דאוריית' או דרבנן משום דדלמ' שכיחי סימנים כאלו וכמ"ש הפ"י בב"מ להדי' וא"כ למאי דבעי לומר דסימנין דאוריית' וע"כ צריכין אנו לומר דסימני' לא שכיח ומוקי מתניתין בחוורי וסומקי ולהאי תירוצ' דמוקי בחיורי וסומקי לא חיישינן לשאלה וא"כ קשה דהא עכ"פ איכא חשש שאלה תו אזיל לי' סימני' ותהוי כשכיח ונימא דלא התיר' תורה בסימני' רק היכא דליכ' חשש שאלה משא"כ היכא דאיכ' חשש שאל' הוי כשכיח ולא מהני וע"כ צ"ל דלהאי תירוצ' דחיוורי וסומקי תו לא חיישינן לשאל' ואין חשש שאלה פוגם כלל לעשות כשכיח. ולפי' נהי דמסקינן סימנים דרבנן והיינו דלא סמכינן אשארי סימן דלמא שכיחי משא"כ בסימן מובהק שרינין אף אי סימן דרבנן משום דסימן מובהק בוודאי לא שכיח א"כ בוודאי אין חשש שאלה פוגמו לעשותו שכיח ואדרבא ק"ו הוא דמה אם בדאורייתא סומכין אסימנים אמצעים אף דשכיח קצת אעפ"כ אנו אומרין דאין חשש שאלה פוגמיו מכ"ש בסימן מובהק דלא שכיח כלל דאין שאלה פוגמו אך הרחקתי סברא זאת לומר אותה מדעתי מחמת שכתבתי דאולי אף לתירוצא דחיוור וסומק יש חשש והני תירוצי לא פליגי ותירץ הראשון מתרץ בכליו ביש בהם סימנים מובהקים ואין סומכים משום חשש שאלה ובתירוצא דחיוור וסומק אף באיש דאין דרכו להשאיל או בכלים שאין דרכם להשאילם דלא מהני בחיוורי וסומקי: אבל עכ"פ מדברים דלא חיישינן לשאלה כמו כיס וארנקי סומכין עליו. ולא חיישינן לשאלה כמ"ש הב"ש ומה שאמר שעכ"פ ע"כ כוונתו הוא שהוא מגליל לבוב ואומר עוד סברא אחת בזה שוודאי מה שהוא אומר שהוא מלבוב. ע"כ הי' לו תירץ בקל להשיב וליישב דבריו דכוונתו שהוא מגליל לבוב דהא ע"כ הוא מרתת פן ישאלו על אדוסטאט. ויצטרך להראותו לפני המאגיסטראט. והנראה מהאדוסטאט שכבר הוצרך במקומות רבים להראותו. ונכתב עליו במקומות רבים שראו אותו כנהוג עפ"י פקידת הקיר"ה וא"כ בודאי הי' מתירא בכל מקום. פן יאמרו לו רוזני הקהל ולהבדיל הערכאו' להראותו ויתפס כגנב הנמצא במחתר' על שנותן טעמו וע"כ יצטרך ליישב דבריו כי אי אפשר ליישב דברי הדוסטאט. לאשר שם מבואר הנומר בהפאמעליט שלו ושהוא תושב בטרניפאל ומשפטיו ומעשהו וע"כ יצטרך להודות שהו' מטרניפאל ולתרץ דבריו במה שאמר שהוא מלבוב וא"כ כמו שהוא יישב דבריו כן גם אנו ניישב דבריו ועוד ראי' אביא דבדבר שיכול להתברר תיכף לא שכיח לשקר וע"כ היה לו טעם ליישב דבריו בטוב מהא שכת' הש"ך בי"ד סימן צ"ח דסומכין על טעימ' קפילא ומקשי הש"ך שם הא אין נכרי נאמן אפי' במס"לת באיסור דאורייתא ומסיק שם כיון דיש לברר במקומו לטעום אחריו ויתברר שקרו במקומו סומכין עליו הרי בכאן אם יבקשו ממנו אדוסטאט ויבקשו וימצא אצלו ויראו שדבריו יסתרו כתבו: ע"כ יצטרך לתרץ דבורו ולא כתבו וא"כ בע"כ יצטרך למצוא טעם מקובל מדוע הגיד שהו' מלבוב או שיאמר מעכשיו באתי מלבוב או שהוא מגליל לבוב וכיון שיש לו לתרץ דבורו גם אנו נתרץ דבורו כנ"ל ויש לסמוך על אדוסטאט ועל קוויטלך מנרות ועל סימני הגוף עם חולי השבר ועל סימני בגדים אשר לפי רוב הפוסקי' לא חיישינן לשאלה ובהצטרפם אחד אל אחד יש בהם די לסמוך והרי ראינו שבעהמ"ח ס' צ"צ בסימן ק"ו סמך עצמו על הסידור שהי' בידו בשאלה ואין השואל רשאי להשאיל אף שאינו דומה כ"כ לנידון דידן וכמ"ש הוא בעצמו דאפשר דלא ידע דאסור להשאיל, גם מ"ש דאין כל הסידורים שוים. גם זה אינו מוכרח הלא לא סידור א' נדפס רק כמה אלפים ויש למצוא כמו זה ועכ"פ סמך ע"ז והבעל פנים מאירות בחלק ב' סימן ל"ב על כתב קיבוץ והאיך לא נסמוך אנן על האדוסטאט שיש, בו סמיכה יותר מאלו. בצירוף כל שאר ענינים הללו כי ע"כ לא סמכי רק בצירוף וטעמים אחרים דכמה פוסקים דלא חיישינן לשאלה אך לאשר אני מתירא להרים ראשי בדבר זה מה שאמר שהו' מלבוב. ובודאי בכ"מ סומכין על אמירתו ואין בודקין אחריו כמו דאמרינן שמע קול שאמר אני פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת והלכו ומצאו מת ולא הכירוהו משיאין את אשתו. גם הני מעשיות דסוף יבמות גבי ב' ארי' וכו' מבואר להדיא אי מיקרי ואמר ואנן לא ידעינן דמשיאין את אשתו. ולא אמרינן דלמא אינו ממקום זה רק מסמוך לו או מגליל זה והאיך אנן ניקו ונסמוך ע"ז אך אחר שראיתי בתשובו' פנים מאירות חלק ב' סימן קי"ד מתיר בשינוי שמו מכ"ש לכאורה בשינוי מקום. וגם אחר שראיתי ושמעתי שהאחרונים סמכו ע"ז ואולי דעתם דבודאי במקום שאין אומדנות והוכחות נגד זה לא מתרצינן דבריו ובודאי סומכין על דבריו כאשר אמר משא"כ במקום שיש אומדנות והוכחו' נגד דבריו שמשקר מיישבין אנו דבריו שיסכימו לאומדנו' וכדקי"ל גבי עדות בהלכות עדות וגבי שליש שמיישבין דברי' לזאת סמכו האחרונים להתיר ואולי אפשר ג"כ לצרף לזה דכיון דאיכא אומדנות הוי שינוי מקום כשינה בדבר שא"צ דקי"ל גבי גט בסימן קכ"ח דשינוי כי האי כשר ואפשר לחלק ביניהם: ושוב ראיתי בתשובת הר"נ סימן ל"ג שהתיר להדי' בא' שאמר שישנה שמו בכדי להניח אשתו עגונה: מטעם סימנים עשוין להשתנות כמבואר שם ואף דכאן לא אמר שישנה שמו מ"מ יש לצדד להקל ואין פנאי להאריך והנה אחר כותבי זאת מצאתי ראיתי בשו"ת הב"ח סימן פ"ו דמתירוצא דמתרץ גופו דאריך וגוץ. וכליו דחיישינן לשאלה מוכח דחיישינן לשאלה כאשר הארכתי למעלה מדלא אמר ג"כ כליו בחוורי וסומקי ונהניתי שכוונתי ת"ל י"ת לדעתו הגדולה וסיים שם ג"כ דבכלים דלא מושלי לא חיישינן לשאלה כהכרעת הב"ש ובסימן פ"ח התיר במציאת מפתח מטעם דאינו משאיל דלמא ילך לביתו ויקח כל אשר לו מידו ובזה אין דבריו מוכרחי' שאיכא למימר דידע שזה הוא חסיד ונאמן ולא ישלח ידו בשל אחרים וכמה פעמים מפקידין ביד נאמן מעות ומטלטלין אבל בנ"ד לפענ"ד עדיף מכיס וארנקי וגם הי' מקום מחמת תפילין שהכירו ולא הכנסתי עצמו בזה מחמת שאמרו תפילין בי בר חבי משכח שכיחי: תמו דברי הכותב להלכה ולא למעשה רק אם יסכים כבודו דמר בדעתו הרחבה וכבר הסכים עמי הגאון אב"ד דק"ק בוטשאטש יצ"ו אני גם אנכי אהי' כסניף עמהם, דברי המתאבק בעפר רגלם של ת"ח הדורש ומבקש מהש"י שלא יכשל בתורתו ושלא לומר ח"ו על איסור היתר ולדבר הזה יסלח לי אדוני על אשר לא הארכתי בדברי חיבה. ולהללו ולשבחו כראוי לו אמרתי דומי' תהילתו והקיצור בשבחי' תפארתו והאהבה העזה אשר מים רבים לא יוכלו לכבותה הנה הוא תקוע בלב לעולם לא תמוט וענותנותו תרבני. ותרשני לומר דבר לפניו וישיבוני דברי באהבה דברי אובהו המצפה לדבריו ולתורתו ובוטח באהבתו שיתן מקו' לשאלותיו: ה"ק יהושוע העשיל אב"ד דק"ד טארנאפיל והגליל יע"א: ב"ה יום ואו י"ד תשרי תקסו לפ"ק פה ק"ק סטרי

שלום לכבוד אהובי ידיד ד' וידיד נפשי ה"ה הרב הגאון הגדול המפורסם החריף ובקי בן של קדושים אראלים ותרשישים ג"י ע"ה פ"ה מפיק מרגליות ק"ש מוה' יהושע העשליש יצ"ו הנה האיר אל עבר פני מכתב הדרת מעכ"ת הרמה והנשאה, אמנם בהגיע לידי ימי רצון ותפלה ותחנונים. ואין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה לא יכולתי לעיין בהם והנה נתתי לבי לעיין בדברי קדשו ואם גם לעת הזאת אין הפנאי מסכים כי ימי מצוה ועשי' המה. אולם להיות הלכה למעשה הוא, הוכרחתי ליקח לעצמי זמן מה. והנה ראיתי בדברי קדשו ות"ל ידיו רב לו לאסוקי שמעתתא אליב' דהלכתא בפלפול עצום ומעכ"ת אינו צריך לגמרא דידי ולא לסברא דידי. אך למלאות רצון אהובינו. באתי לטייל קצת באמרי פניניו. והנה על דבר השאל' ששינה שם עירו. ואמרו שהוא שמואל מלבוב. וע"י סימני גופו וע"י סימני שבכליו. וע"י כתבים שאתו הי' מבואר שהוא שמואל מטארניפאל ופלפל רו"מ כ"ת הנשאה בדברי רש"י שכתב גבי פונדקית על הסימן סמכו. וקשיא לי' לרו"מ מכ"ת ניחוש לשאלה ולזה הבי' ראי' דכלים דלא מושלי אינשי לא חיישינן לשאלה. אמנם נראה דבש"ס מבואר שם להדי'. דטעמא דר' עקיבא משום דהית' מסיחה לפי תומה. ע"ש בש"ס מאי גריעות' דפונדקית כו' מסיח' לפי תומה היתה ואי נימא טעמא

דר"ע משום סימנים א"כ ה"ל לגמר' למימר גריעותא דפונדקית משום סימנים. ונראה דהך על סימנים סמכו אינו מלשון רש"י והוא בש"ס ס"א. ועיקר טעמא דר"ע משום מסל"ת. וכבר פירשו מחלוקת דר"ע ורבנן בזה בקו' שש"ז פ"ח. ומ"ש מעכ"ת הרמה. מדברי הרמב"ם פ"ג מגירושין במביא גט ואבד כו' ומצאו בכלי ובמה שתמה הר"ן גם אנכי ישבתי בש"ש שם ש"ז פכ"ג יע"ש: מ"ש הדרת כ"ת בדברי מהרא"י דקושית הגמרא אזלא לרבא. ולדידי' מיירי בשיירות מצויות והוחזקו. ואזיל לי' אומדנא דיב"ש. דהא הוחזק נמי אחר הוטב דבר זה בעיני. אלא דלפי מ"ש רש"י פ"ק דמציעא בהא לא חיישינן לשני יב"ש בדלא הוחזקו. היינו שהי' מוחזק וידוע שאין באותו שוירי אלא יב"ש א' ע"ש והרמב"ן בחידושיו פ' כל הגט דף כ"ז ז"ל. ורש"י פי' ולא הוחזקו שני יב"ש באותו העיר ולא בירר דבריו ובמציעא פ"ק מפרש שהי' מוחזק וידוע שאין באותו שוירי אלא יב"ש א' חיישינן גם לרבא ליב"ש אחר וא"כ דברי מוהרא"י נכונים. דמאי פריך ומצאו קשור בכיס. דלמא שאני גט דמצטרפי סימן הגוף ליב"ש ומה שפלפל הוד מעכ"ת הנשא' בענין נפילה ושאל' דיחיד מה נעמו דבריו. ובעיקר דינא העלה להתירא ע"י האדוסטאט. וזה בכלל כלים דלא מושלי אינשי. אך אכתי עומד לנגדינו דברי הב"י בתשובה דחיישינן לשאלה אפי' בכלים דלא מושלי אינשי: וב"ש החזיק בשיטתו. והעלה דהא דאמרינן בגמרא בטבעת וארנקי דלא מושלי אינשי היינו דווק' לאוקמת' דסימן דאורייתא אז אינו צריך סימן מובה' ביותר ואז לא חיישינן לשאלה בכלים אלו: אבל לאוקמתא דסימן דרבנן חיישינן לשאלה אפי' בכלים אלו יע"ש. אמנם נלע"ד דוודאי כיון דלדעת כמה פוסקים שני סימן אמצעים הו"ל סימן מובהק דע"י צירוף סימן ה"ל מובהק וא"כ בסימן אמצעי בגוף וסימן מובהק או ט"ע בכלים לא הוי כמו סימן מובהק. דכיון דחיישינן לשאלה א"כ ע"י הכלי אפי' כמו סימן אמצעי לא הוי דכיון דחיישינן לשאלה לא הוי סימן כלל דהא אי אמרינן סימן דאורייתא אפי' בסימן אמצעי אפ"ה בכלים לא מהני אפי' בטביעת עין ומשום דחיישינן לשאל' לא הוי סימן כלל. וא"כ גם למ"ד סימן דרבנן דבעי מובהק חיישינן לשאלה ואפי' כמו סימן אמצעי לא הוי וא"כ לא מצטרף לסימן הגוף כלל להיות שני סימני' כיון דהכלי לא מהני כלל ומש"ה חולק ב"ש על דברי מוהרי"ל מפראג אבל כלים מושלי אינשי דחזינן בש"ס דלמ"ד סימן דאוריית' ה"ל כלים דלא מושלי אינשי כסימן אמצעי אלא למ"ד סימן דרבנן דלא מהני סימן אמצעי רק מובהק ביותר וכלים דלא מושלי לא הוי מובהק ביותר וא"כ עכ"פ כמו סימן אמצעי ה"ל הנך כלים מושלי אינשי א"כ שפיר מצטרף סימן אמצעי ע"י כלי' דלא מושלי אינשי. וסימן אמצעי שבגוף שהוא במה שנמצא שבו' וע"י שני סימן אמצעי ה"ל סימן מובה' ביות'. ובדברי ב"י שחוש' לכלים דלא מושלי היינו היכא דלא נמצא סימן אצמעי בגוף אבל בסימן אמצעי בגוף וט"ע בכלי' דלא מושלי אינשי דע"כ ה"ל כמו סימן אמצעי וכמ"ש א"כ ממיל' ה"ל שני סימן אמצעים ומהני שני סימן בינונים בגוף לחודי' או בהצטרפות גופו וכליו. ובזה יתיישב דלא תיקשי מה שהקשה מהרי"ל מפראג בהא דתנן. ואעפ"י שיש סימן בגופו ובכליו אפי' ט"ע לא מהני דחיישינן לשאלה. וכתבו ליישב דמיירי בכלים דלא מושלי אינשי. וא"כ תיקשי לדעת ב"י דגם בכלים דלא מושני חיישינן לשאלה א"כ אמאי נקט ב"י בגופו ובכליו הא בכלים לא מהני לעולם אף ט"ע: ולפי מ"ש אפשר ליישב משום דט"ע בכלים דלא מושני אינשי דה"ל כמו סימן אמצעי א"כ סימן שבגופו וט"ע שבכלים דלא מושלי ה"ל שני סימן אמצעים דה"ל כמו סימן מובהק ביותר אבל סימן בגופו ובכליו והמה סימן אמצעים לא הוי כמו סימן מובהק כיון דאפילו ע"י ט"ע בכלים דלא מושלי לא הוי אלא כמו סימן אמצעי א"כ סימן אמצעי שבכלים כיון דלפעמים מושלי גם הנך כלים ה"ל אמצעי והסימן בעצמותו ג"כ אינו אלא אמצעי א"כ לא הוי בטלים תו כמו סימן אמצעי כיון דהחשש שאלה מגרע כח הסימן תו לא הוי כמו אמצעי ומש"ה אפי' סימן בגופו ובכליו לא מהני כנ"ל שיטת ב"י: ומה שתמה הדר' כ"ת הרמה בדברי הרמב"ם פ"ט מנחלות כבר עמדתי בדברי הרמב"ם הנ"ל בסימן קצה"ח סימן רנ"ט ושם הארכנו בענין סימן דאורייתא: ומה ששינה שם עירו ואמר שהוא מלבוב. וסמך עצמו מעכ"ת הרמה על דברי תשובת הר"ן שהוא סימן עשוי להשתנות. ולענ"ד נראה דכיון דמתברר מתוך הסימן שהוא שמואל מטרניפאל א"כ לא משגיחינן תו במה ששינה עצמו בשם עיר אחרת ואע"ג דסומכין על דבריו באומר פלוני בן פלוני מת ומשיאין את אשתו התם משום דע"א נאמן במיתה והא דאפי' בגט סומכין על דבריו ואין חוששין לנרה ומשום דבמקום סכנה כותבין אפילו במקום שאין מכירין ולא חיישינן למשקר וסומכין על דבריו. נראה לפי מה שסיפר על האיש ההוא שנתפס בקרימנאל ואם מפני רוע מעשיו הוא פסול דאורייתא א"כ פסול הוא לעדות אשה ואין סומכין על דבריו כלל. וא"כ כיון שנתברר ע"י אדוסטאט ושאר כתבים ובגדים שהוא שמואל מטרניפאל והוא ג"כ חשוד להחליף מפני רוע מעשיו ופסול לעדות אשה א"כ דבריו לא מגרע כלל. לזאת גם אנכי מסכים להתירא

דברי ה"ק אריה ליב הכהן בעהמ"ח קצות החושן וש"ש תם ונשלם חלק א

אבני מילואים חלק ב

תוכן העניינים

אבני מילואים א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה