אור ברסלב

אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]

סימן לט

סימן לח

סעיף א

ס"ק א

ע"מ שאין עלי' נדרים. פ' המדיר דף ע"ג אמר אביי לא תימא טעמ' דרב משו' דאחולי אחלי' לתנאי' ופי' רש"י ואית לה כתובה והקשו תוס' דהא תנן בהדיא במתניתן כנסה סתם תצא שלא בכתוב' וביאורו דקשה ממ"נ אי נימא דקאי ארישא דהיינו קדש' ע"ת וכנסה סתם הרי אמרת דאית לי' כתובה והיאך תני תצא שלא בכתובה ואי נימא דסיפא מיירי דקדשה סתם וכנסה סתם כ"ש קשה דהשתא קידשה על תנאי וכנסה סתם אמרת אחולי אחיל לתנאי' ואית לה כתובה קדשה סתם וכנסה סתם כ"ש דמחיל על מומין ונדרים: והר"ן כתב די"ל קדשה ע"ת וכנסה סתם הוא דאית לה כתובה כיון דהזכיר התנאי בשעת קידושין ולא הזכיר בשעת כניסה ש"מ דמחיל אבל קדשה סתם וכנסה סתם גרע ע"ש ולענ"ד נראה לפמ"ש מוהרי"ק שורש ל"ב בשם תו' הר' פרץ בהא דאמרינן אחולי אחיל לתנאו ובמה מקדש' כיון דחופה אינו קונה ומשום דחיילי קידושי כסף שנתן לה ואפי' נתאכלו המעות כיון דיהיב לה לשום קידושין וכמו במקדש לאחר שלשים דאפי' נתאכלו מקודש' ע"ש ועמ"ש בזה בסימן ל"ח ס"ק י"ב ובש"ע סימן נ' ז"ל המקדש אשה בין שחזרה היא בין שחזר הוא כו' אין הקדושין חוזרין לעולם אפילו קדשה באלף דינר הרי הם מתנה גמורה שאין לה חזרה ואם היו קדושי טעות חוזרים המעות כו' וכן אם היו קדושי ספק ובח"מ ובב"ש העלו דבקדושי ספק נמי לטיבועין ניתנו כיון דטעמא דלא הדרי קדושין כסף היינו שלא יאמרו דמותר באחותה וכיון דבקדושי ספק נמי מיתסר באחותה לא גרע מקדושי קטנה דצריכה גט מדרבנן דאין הכסף חוזר וע"ש: ולפי"ז ניחא דבקידשה על תנאי וכנסה סתם אמרינן בשעת כניסה דלא הזכיר התנאי אחולי אחיל לתנאי' מחמת חיבת חופה ומקודשת בכסף שנתן לה ואפי' נתאכלו המעות כיון דהיתה צריכה להחזיר המעות דהא בקידושי טעות כיון דמותר באחותה הכסף חוזר ומקדשה בכסף דאית לי' גבה אבל בקידשה סתם וכנסה סתם כיון דקידשה סתם הוי ספק קדושין אם חפץ באשה נדרנית או לאו וצריכה גט מספק או מדרבנן כדאי' שם בסוגי' וכמ"ש תוס' במתני' ע"ש. וכיון דהוי ספק תו לא הדרא הכסף קידושין להמקדש דכל היכי דצריכה גט מספק או מדבריהם כמו בקטנה אין הכסף חוזר למקדש ולטבועין הן אצל אשה א"כ כי הדר כנסה סתם אע"ג דאחולי אחיל גבי המומין והנדרים מחמת חבת חופה אין כאן קדושין ובמה מקדשה חופה אינו קונה וכסף קידושין לטבועין ניתנו וליה לי' גבה כלום וא"כ אין בה אלא קדושי ספק מחמת שקדשה סתם ומש"ה תצא שלא בכתובה דממונא לקולא והכניסה אינו מועיל כלל להיות קדושי ודאי כיון דכבר לטבועין ניתן הכסף קידושין אע"ג דאינו חפץ באשה נדרנית מכל מקום כיון דצריכה גט מספק תו לית לי' כסף גבה וא"כ במה הדר ומקדש' להיות קדושי ודאי ואינו אלא ספק קידושין ודו"ק: והנה הרמב"ם כתב בפ"ד מאישות גבי מאמנת ז"ל ולמה יוצאה בלא גט מפני שאין קידושי' קידושין גמורין מן התורה אלא מד"ס והן תלויין שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרו קידושיו ונעשית אשת איש גמורה ואין צריך לחזור ולקדשה וע"ש וכתב שם הרה"מ דמה שכתב אם ישבה תחת בעלה היינו שבעל ושיהי' הבעילה לשום קידושין וע"ש. ומוהרי"ק שורש ל' ביאר דברי הרמב"ם דכל שבעל אחר שגדלה דכיון דמוכח דניתרצית גמרו קידושי כסף וחיילו אפי' נתאכלו כמו במקדש לאחר שלשים ומש"ה אין צריך עידי יחוד כיון דחיילי קידושין כסף וע"ש וכן שם הוא שטת מוהרד"ך בביאו' דברי הרמב"ם והובא בכסף משנ' ע"ש והיינו דבש"ס יבמות דף ק"ט בעא מיני' ר' אליעזר מרב מ"ט דרבן גמליאל משום דקסבר קדושי קטנה מיתלי תלי וקאי וכי גדל' גדלי קדושי בהדה ואע"ג דלא בעל כו' וסבר רב אי בעל אין אי לא בעל לא והא אתמר קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה וניסת רב אמר אינה צריכה גט משום מאי לאו דלא בעל לא דבעל ע"ש הרי דס"ד דש"ס לומר דאפילו לא בעל גדלי הקידושין בהדה וכ"ת במה מקדשה כיון דקדושי קטנה לאו כלום כבר כתבו הרשב"א והנ"י דדומה למקדש על אחר שלשים יום דמקודש' לאחר שלשים וע"ש וא"כ אפי' לפי דמסקינן דמיירי דבעל נמי מחמת קידושי כסף הוא דחיילי ולא צריך עידי יחוד אלא דבעל דבעינן היינו משום דכל דלא בעל אינו מוכח כל כך שנתרצית אלא עד דבעל מוכח שנתרצית וה"ל כגר קטן שמטבילין אותו ע"ד ב"ד והגדילו יכולין למחות וכי נהגו דת יהודים בגדלי' מוכח שנתרצו וכן כה"ג בעניני אישות אינו מוכח הרצוי אלא מכי בעל זה הנראה בשטת מוהרי"ק ומוהרד"ך ולפמ"ש דהיכא דקדושין לטבועין ניתנו לא מצי לקדשה בקדושי כסף כיון דתו לית לי' גבה ולא מידי וא"כ בקדושי קטנה שהגדילה קודם שבעל דתו אינה ממאנת מדרבנן וצריכה גט מדבריהם והוי הכסף לטבועין משעה שהגדילה וכמ"ש ב"ש ובח"מ שם ובסימן נ"ט וא"כ נהי שבעל אח"כ היכי חיילי קידושי כסף כיון דתו לית לי' גבה ולא מידי ודידה נינהו ואפשר ליישב לפמ"ש הרמ"א בסימן נ' דמן הנשואין הקידושין חוזרין והוא מתשוב' מוהרי"ל והטעם כמ"ש ב"ש שם דמדינא ראוי להיות קידושי הדרא לבעל אלא משום שלא יאמרו קידושי טעות נינהו ומותר באחותה ומן הנשואין דליכא למימר הכי כיון דאין תנאי בנשואין מש"ה אחר הנשואין קידושי הדרא וע"ש וא"כ בקטנה שהגדילה דמיירי בבעל ואחר נשואין קידושי הדרא ומש"ה בבעל מקדשה בכסף דאית לה גבה: ובזה נראה ליישב מה שהקשה בלחם משנה לשטת מהרד"ך ומוהרי"ק דבבעל בהא דפריך בגמ' שם ביבמות דף ק"ט אי דבעל מ"ט דשמואל קסבר כל הבועל על דעת קידושין ראשונים הוא בועל. והא לרב נמי ע"ד קידושין ראשונים הוא בועל אלא דחיילי קידושי כסף וע"ש. ולפמ"ש אפשר דשמואל נמי ס"ל דכי בעל ומוכח הריצוי וראוי שתתקדש בכסף דאית ליה גבה ואפי' נתאכלו וכמ"ש מוהרי"ק דדומה למקדש לאחר שלשים אלא דשמואל לטעמי' דס"ל בקידשה ע"ת אפי' בעל אינה צריכה גט ומשום דכל הבועל ע"ד קידושין ראשונים בועל ומש"ה ס"ל דלא חיילי קידושי כסף אפי' נתרצית בבעל דכיון שהגדילה צריכה גט מדבריהם וכיון דצריכה גט כסף קידושין לטבועין ניתני ודידה הוי שלא יאמרו אין קידושין תוספין באחותה ואפי' נשאת כיון דשמואל ס"ל אפי' בנשואין לא נמחל התנאי' ואפילו בעל א"כ אפי' אחר נישואין קידושי לא הדרא וא"כ קידושי דידה נינהו ואין לו במאי לקדשה. ורב לטעמי' דס"ל קידשה ע"ת וכנסה סתם דאחולי אחיל לתנאי וכן בבעל דאין אדם עושה בב"ז וא"כ לאחר נשואין תו ליכא למימ' קידושי טעות היו וכיון דליכא למימר קידושי טעות תו ליכא למימר קידושין תופסין באחותה וא"כ לאחר נשואין קידושי הדרא כמ"ש הרמ"א וא"כ מקדשה בכסף דאית לי' גבה דאע"ג דלאחר שהגדילה צריכה גט אפ"ה קידושי הדרא. ומש"ה פריך אי דבעל מ"ט דשמואל דס"ד דבעל מודה שמואל דאין תנאי וא"כ קידושי הדרא וראוי להיות מקודשת בכסף דאית לי' גבה ומשני קסבר שמואל כל הבועל ע"ד קידושין ראשונים בועל וא"כ בבעל נמי יש תנאי וקידושי לא הדרא שלא יאמרו דקידושי טעות הי' ומות' באחות' וכמ"ש: עוד קשי' לן בדברי מוהרי"ק ומוהרד"ך דבקטנה שהגדילה ובעל דצריכה גט משום דמקדשה בכסף א"כ הא דפריך בשמעתין וכן ס"פ ב"ש שם והא אפלגי בה חדא זימנא קטנה שהגדילה כו' ומה ענין זה לזה כיון דהתם בקטנה שהגדילה מקדשה בכסף וגבי מומין ונדרים מקדשה בביאה כשבעל ועיין תוס' בסוגיין ולפמ"ש יש ליישב כיון דטעמא דקטנה שהגדילה דאיפלגי רב ושמואל אינו אלא משו' דסבר רב דבבעל כשמוכח הריצוי מקדשה בכסף וקידושי לא הדרא אחר שהגדילה משום דנשאת ובנישואין אין תנאי ולשמואל אפי' בבעל אינה מקודשת בכסף משום דסבר שמואל בקידשה ע"ת וכנסה סתם דאפילו בבעל ע"ד קידושין הראשונים הוא בועל וא"כ קידושי לא הדרא וא"כ היינו פלוגתי' דקידשה על תנאי ובעל ויתיישב בזה קושיית תו' בשמעתין דמאי פריך והא איפלגי בה חדא זימנא דהא מהא דאמר רב בקידשה ע"ת וכנסה סתם צריכה גט לא שמעינן אלא דצריכה גט ויש לומר מספק אבל גבי קטנה אשמעינן דהוי קידושי ודאי וע"ש ולפמ"ש ניחא דכיון דסבר רב בקידשה ע"ת וכנסה סתם צריכה גט נהי דנימא דצריכה גט מספק מ"מ כיון דעכ"פ צריכה גט תו ליכא למימר בנשואין בקידושי טעות הי' ומותר באחותה דהא כל שנשאת סוף סוף צריכה גט ואסור באחותה וכיון דתו ליכא גזירה דיאמרו דמותר באחותה א"כ לאחר נשואין קדושי הדרא וכל דהדרא הקידושין אחר הנשואין ממילא מקדשה בקידושי כסף קידושי ודאי ולשמואל נמי דס"ל בקטנה שהגדילה צריכה גט משניהם וס"ל דלא חיילי

קידושי כסף קידושי ודאי ע"כ משום דקידושי לא הדרא אפילו אחר נשואין וס"ל אחר נשואין נמי איכא גזירה דיאמרו קידושי תנאי הי' ומותר באחותה וא"כ מוכח דס"ל דקידשה ע"ת וכנסה סתם אינה צריכה גט דאי נימא דס"ל צריכה גט מספק א"כ תו ליכא גזירה דמותר באחותה מחמת קידושי טעות דצריכה גט מספק וא"כ אסור באחותה וכיון שכן שפיר מוכח מדרב דס"ל בקידשה ע"ת וכנסה סתם דצריכה גט וכן לשמואל דאין צריכה גט וכמ"ש ומשני בגמ' דאי אתמר בקטנה כו' התם משום דליכא תנאה אבל הכא דאי' תנאה כו' ופי' רש"י התם אין אדם עושה בב"ז אבל כאן בתנאי קא סמיך ע"ש ולכאורה תיקשי מה זה דקאמר בש"ס התם דליכא תנאה ודאי בקטנה לא מיירי בתנאה הכי ה"ל למימר התם אין אדם עושה בב"ז הכא אתנאה קא סמוך ונראה לפמ"ש תוס' בשמעתין בהא דאמרו פ' ב"ש אין תנאי בנשואין אין תנאי בחופה והא אליבי' דאביי יש תנאי בחופה ואליבי' דשמואל אפילו בנשואין ומפרשי אין תנאי בחופה היינו דאין רגילות להיות תנאי בחופה דמסתמא קודם החופה מבדק בדיק לה אבל היכי דאיחרמי דכנסה לחופה בלא בדיקה יש תנאי בחופה ולא מחיל ע"ש: וא"כ הכי קאמר אי אתמר בקטנה התם משום דליכא תנאה והיינו הא דס"ל לרב דמקדשה בכסף אחר שבעל והדרא כסף קידושין אחר נשואין לאו משום תנאי בנשואין אלא משום דליכא תנאה היינו דאין רגילת להיות תנאי בנשואין ומש"ה כסף קידושין הדרא אחר הנשואין דתו דתו ליכא למגזר שמא יאמרו קדושי טעות ומותר באחותה כיון דליכא תנאה היינו דאין רגילות להיות תנאי בנשואין דמסתמא בדיק לה ומש"ה אחר הנשואין ליכא גזירה דקידושי טעות אבל הכא דאי' תנאה היינו דלא בדיק לה אימא לא וכן לשמואל: כתבתיו על דרך פלפול:

ס"ק ב

נמצא עלי' נדר חוץ מאלו. כתב הב"ש בס"ק א' ז"ל אחד מג' נדרים אע"ג בנדרה תחתיו יכול להפר כל שקצת עינוי נפש הוא לפי שאין בדין שתהא נודרת תחתיו אבל בנדרה קודם שתבא לרשותו אינו מקפיד אלא בדברים שהיא מתענה בהן הרבה ומתגנה עליו ר"ן עכ"ל והמעיין בר"ן יראה דלא קשי' לי' כלל מהפרה ולפי שההפרה גזירת הכתוב הוא ואינו ענין לקפיד' אלא כתבו לענין כתובה והוא בנדרה תחתיו משמע בש"ס דאפי' בנדרה על אכילת חרובין שאומר אי אפשר באשה נדרנית ותצא בלא כתובה וכאן בנדרים חוץ מאלו השלשה יש לה כתובה ולזה הוא דמחלק הר"ן דנדר' תחתיו מקפיד יותר וע"ש.

ס"ק ג

שחוששין שמא תלך אצל חכם כתב ב"ש בירושלמי אי' פלוגתי' בזה ופסקו הרשב"א והר"ן דמותרת להנשא ואין חוששין שמא תלך להתיר לה דאין מקלקלה על נפשה ולעשות בניו ממזרים ורי"ו פסק לחומרא דחיישינן שמא תלך להתיר כו' מיהו קשה ע"כ חשש זה קודם שידע הבעל כו' וא"כ למה לי הטעם שתלך אצל חכם תיפוק לי' שמא ימחול הבעל ולא יקפיד ואז הקידושין חלין למפרע כמ"ש בסימן הקדום דיכול למחול אפלו תנאי שאינו של ממון. ואפשר מה"ט דייק הר"ן דירושלמי חולק על התוס' וס"ל לירושלמי אפי' אחר ידיעת הבעל מהני התרת חכם כו' מיהו ברי"ו משמע להדיא דס"ל דלא פליג הירושלמי על תוס' וירושלמי מיירי דלא ידע הבעל ומכל מקום לא חיישינן שמא לא יקפיד דמסתמא דרך להקפיד בהתנ' בפירוש גם לא חיישינן שמא ימחול בכיון לקלקל אותה עכ"ל: אמנם לענ"ד נראה לדעת הר"ן דס"ל בטעמא דביטל תנאי' משום דאין דעתו שיתבטלו הקידושין מיד וז"ל בפ' המדיר. כיון דלהנאתו התנה אין דעתו שיתבטלו הקידושין מיד אלא הדבר תלוי עד שידע בנדרים או במומין וכל שלא הקפיד בהן מקודשת עכ"ל. א"כ קודם שנודע לבעל אסורה להנשא לאחר כיון דאין דעתו שיתבטלו הקידושין מיד אלא הדבר תלוי עד שידע בנדרים. ומ"ש ב"ש דמסתמא דרך להקפיד בהתנ' בפירוש אינו מוכרח ועוד דאפילו נימא דודאי יקפיד לא גרע מאומ' הרי זה גיטך אם לא אבא מכאן ועד י"ב חודש ומת תוך י"ב חודש דאסורה להנשא תוך י"ב חודש וכמ"ש בטור וש"ע סימן קמ"ד והוא בעי' דלא איפשטא ס"פ מי שאחזו ואע"ג דודאי לא לא יבא כיון שמת אפ"ה כיון דהגביל הזמן עד י"ב חודש צריכה להמתין עד י"ב חודש ושטת הרמב"ם הוא דכל שלא נתבטל התנאי בפועל אסורה ומה"ט כתב בפ' ח' מגירושין באומר ע"מ שתתני לי מאתים זוז מכאן ועד שלשים יום ומת תוך שלשים אינה יכולה לקיים התנאי שאם תתן ליורשים אינו כלום. וכיון שכן אחר ששלמו השלשי' יום בטלה הגירושין וחולצת או מתייבמת ואם אמר לה ע"מ שתתן לי לי ר' זוז ולא קבע לה זמן ומת קודם שתתן לו כו' לא תנשא לזר עד שתחלוץ וע"ש ומבואר דכל שלא נתבטל התנאי בפועל אע"ג דממילא נתבטל דכיון שמת אי אפשר לקיים התנאי אפ"ה הוי ספק. וה"ה באומר ע"מ שאין עליך נדרים ונמצאו עלי' נדרים אע"ג דודאי יקפיד כיון דלא הי' דעתו שיתבטלו הקידושין מיד אלא:. שיהי הדבר תלוי עד שידע בנדרים וה"ל כהתנה בפי' באופן שיקפיד וא"כ כ"ז שלא נוד' אע"ג דודאי יקפיד לא הוי ביטול התנאי בפועל: מיהו להר"ן שם ס"פ מי שאחזו שטה אחרת בהא דאיבעי' באם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש ומת תוך י"ב חודש והוא דלא רצה לגרש עד אחר י"ב חודש ע"ש. מ"מ כיון דהתם במעכשיו מיירי ואפ"ה אמרינן כיון דתלה הדבר בתוך י"ב חודש דעתו הי' שיהי' הדבר תלוי עד י"ב חודש א"כ שפיר אפשר דה"ה הכא כיון דה"ל כאלו התנה בפירוש בידיעתו א"כ אע"ג לכשיוודע לו ודאי יקפיד מכל מקום צריכה להמתין עד שיוודע לו. ובפרט דהוא גופיה אינו מוכרח לומר דודאי יקפיד וכמ"ש: ולכן נראה דהר"ן מיירי אחר שנודע לבעל והקפיד דאז אינו במחיל' תנאי ומש"ה כתב דירושלמי פליג ומשום דמוקי להירושלמי בנודע וכמ"ש. אך לדעת הרא"ש דכתב בתשובה כלל ל"ה בטעמא דביטול תנאי' הוא משו' דאתי דיבור ומבטל דיבור ומשום דהמעשה הוא ענין בפני עצמו והוב' לעיל בסימן ל"ח ס"ק י"א ע"ש א"כ כל זמן שלא ביטל הרי התנאי מבטל המעשה ולא חיישינן לזה שיבטל אח"כ דלא אתי לקלקלה וכמ"ש ב"ש אבל לדעת הר"ן ממילא בטל התנאי אם לא יקפיד ואפילו לא ירצה לקלקלה ומה יעשה אם לא יקפיד בלבו והוא דבר המסור ללב ומש"ה מפרש הר"ן דברי הירושלמי בנודע ורי"ו דמפרש הירושלמי בלא נוד' אזיל בשי' הרא"ש דהוי משום דאתי דיבור ומבטל דיבור ולא חיישינן לזה שלא יעש' זאת לקלקל' וכמ"ש: עוד נראה דלדעת הרא"ש דטעמא דביטול תנאי משום דאתי דיבו' כו' א"כ כל שנשאת מחמת ביטול התנאי שוב לא מצי מבטל תנאיה דלא אתי דיבור ומבטל מעשה הקידושין ודו"ק: ולפמ"ש לדברי הר"ן אפשר דמקדש ע"מ שאין עלי' נדרים ומת קודם שנודע דג"כ אסורה לזר עד שתחלוץ כיון דכתב הר"ן דהדבר תלוי עד שידע בנדרים או במומין וכאן לא נודע וכבר כתבנו דלפמ"ש הרמב"ם דצריך ביטול התנאי בפועל א"כ אפי' הי' מקפיד בודאי אסורה לזר עד שתחלוץ כיון שמת קודם שנודע וצ"ע: ובתוס' רפ"ק דיבמות ד"ה או שנמצאת איילנות הביאו תוספתא נמצאו איילנות בין בחיי בעל בין לאחר מיתה צרותיהן מותרות ע"ש ואפשר לחלק דאיילנות שאני דאינו מחמת תנאי אלא הוא בסתמא מקח טעות מש"ה נתבטלו תיכף הקידושין אפילו קודם שנודע אבל אלו שהוא מחמת תנאי דעתו הי' שלא יתבטלו הקידושין מיד אלא שיהי' הדבר תלוי עד שיודע לו בנדרים ובמומין:

ס"ק ד

אצל חכם ויתיר לה. כבר כתבנו בס"ק ג' דפלוגתא בירושלמי היא ופסקו הרשב"א והר"ן כמ"ד אין חוששין דלא תקלקל עצמה ודעת רי"ו להחמיר וחוששין שמא התיר הנדר והקשה בח"מ ובב"ש מהא דפסק בפשיטות בסימן קמ"ב בתנאי דשב ואל תעשה דאין חוששין שמא תעבור על תנאה דלא תקלקל עצמה ע"ש: ונראה דלפי דעת הרשב"א והר"ן בנדרים פ' המדיר דאין החכם יכול להתיר אלא, מדעת הנודר ושיעמוד בפני החכם וע"ש בר"ן שהעל' כן מירושלמי א"כ אין לחוש שמא תלך אצל חכם שלא תקלקל עצמה אבל לפי דעת הרא"ש שם דאם יודע החכם שהנודר מתחרט יכול להתיר אפי' בלא ידיעת הנודר ע"ש וכן דעת ר' שמשון וע"ש בר"ן א"כ ראוי לחוש שמא תתחרט בנדר בביתה והחכם שלא ידע מעניני קידושין יתיר לה שלא בפני' ונמצא נעקר הנדר למפרע ורי"ו ע"כ אזיל בשטת הרא"ש:

ס"ק ה

אשה חשובה. עיין פי' רש"י דף ע"ד משום דאומר אי אפשי באשה נדרנית וגט לא בעינא למיתב דלא ליתסר בקרובותי' ע"ש וקשי' לי מ"ש אשה שאינה חשובה דאם הלכה אצל חכם והתירה דמקודשת ודאי וצרי' למיתב לה כתובה ולא מצי אמר אי אפשי באשה נדרנית משום דכיון שהותר הנדר הרי היא אשתו ודאית ומ"ש אשה חשובה דמצי אמר אי אפשי

באשה נדרנית וגט לא בעינא למיתב דלא ליתסר בקרובותי' כיון דאשתו ודאית היא וכאלו לא הי' שם נדרים ואי משום דלא בעי למיתב לה גט משום קרובותי' הא שאינה חשובה נמי מפסיד ע"י הגט דבעי למיתב לה כחובה אע"כ כיון דהותר הנדר הרי אין כאן עליה נדרי' ממש ובע"כ צריך למיתב לה כתוב' אם מגרשה ה"נ באשה חשובה נימא דבע"כ מיתסר בקרובותיה. מראה דרבא דמשני הכא באשה חשובה ס"ל כמאן דאמר בירושלמי דכל המקדש ע"מ שאין עלי' נדרים אסורה לינשא בלא גט שמא תלך אצל חכם להתיר הנדר ומה"ט נמי אסור בקרובותי' אף קודם שהותר הנדר מטעם שמא תלך לחכם ולהכי באשה חשובה ודאי דעתי' שאם ימצא עלי' נדרים שלא יועיל התרת חכם כי היכי דלא ליתסר בקרובותי' קודם התרה ומש"ה לא מהני התרת חכם באש' חשוב':

ס"ק ו

הוי ספק מקודשת כתב הב"ש ז"ל ועיין בש"ג דף תק"ד כתב דאפי' באש' שאינה חשובה ספק קידושין היא דהלכה מסופקת היא ואיני יודע מה הספק באשה שאינה חשובה עכ"ל ונראה דספק הוא לפמ"ש הרא"ש בפ"ק דקידושין גבי נתנה היא ואמר הוא דבאדם חשוב מקודשת ז"ל וצריך חקירת חכם מי נקרא אדם חשוב ומי אינו חשוב להתירה בלא גט ע"ש והובא בש"ג פ"ק דקידושין א"כ ה"נ אשה שאינה חשובה הלכה מסופקת היא כיון דלא נודע מי הוא החשוב ומי אינו חשוב ועיין בש"ג שם שכתוב בין אשה חשובה וממשפחה גדולה בין אשה שאינה חשובה והיינו דאפי' אינה ממשפחה גדולה אפשר דזה מיקרי חשובה:

ס"ק ז

ובעל סתם ז"ל הב"ש כבר כתבתי בסימן הקודם דיני' הללו ואי' בזה שני טעמים א' לפי שמקדש אותה בביאה לפי"ז צריך עדי יחוד וטעם הב' שמוחל התנאי וחלין קידושין הראשונים וא"צ קידושין אחרים ואין צריך עידי יחוד והרמב"ם ס"ל טעם השני וטור ס"ל טעם הראשון וצריך עידי יחוד עכ"ל וכבר כתבנו לעיל סימן ל"ח ס"ק י"ז דאפי' לטעם שמוחל התנאי וחלין הקידושין הראשונים נמי צריך עידי יחוד וע"ש: עוד כתב הב"ש ז"ל ואם שהה עמה יש לה כתוב' ואין להקשות מאחר דהכתוב' הראשונה בטילה איך יכולה לגבות בכתובה זו וי"ל דעתו הי' אם לא יקפוד אא"כ יתקיי' הכתובה כמ"ש בסימן הקודם וע"ש והנה הא דכתב הרמב"ם בעל ושהה דעת הכ"מ דבעל לחודי' נמי ושהה נקט לרבות' ע"ש ולדידי' ניחא דאמרינן כיון דבעל מסתמ' בדקה ומחיל לתנאי לגמרי אבל לדעת הרה"מ שם דתרוייהו בעינן בעל ושהה א"כ תיקשי כיון דבעל נודע לו דמסתמא בדקה ואי נימא דלא מחל אא"כ שהה א"כ תו לא מהני מחילתו אחר שכבר נודע וכיון דדעת הרמב"ם משום דמהני מחילתו בתנאי' אפי' בדבר שאינה של ממון וכאן דכבר נודע לו בשעת ביאה מה מהני מחילה אח"כ וכן לדע' הטור שכתב דבעל ושהה מהני הא לדברי הטור בעינן עידי יחוד וכיון דבשעת ביאה לא מחל אלא עד ששהה ואח"כ תו ליכא עידי יחוד ומ"ש הרא"ש דאם דר עמה הוי כעידי יחוד כבר כתב הריב"ש בסימן קצ"ב דחולקין עליו כל הבאים אחריו ולפמ"ש בסימן ל"ח ס"ק י"ו בטעמא דבעי עידי יחוד ניחא ע"ש אלא דברי הרמב"ם קשי' וכמ"ש ואפשר דבעל גרידא נמי אי' חזקה דאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו וידע ומחל תיכף אלא דאיכא נמי חזקה להיפך והי' אין אדם מתפי' במומין ומש"ה כל ששהה וחזינן דנתפייס זה במומין הדרא חזקה הראשונה לדוכתי' דנתפייס בשעת ביאה ומחל:

ס"ק ח

הרי ראה ונתפייס עיין בטור שכתב בסימן זה דינים היוצאים מסוגיא דהי' בה מומין אם נמצאו המומין אחר אירוסין ואינו ידוע אימת נולדו כמ"ש לקמן סימן קט"ו וע"ש: והב"י כתב בבדק הבית דאין דינים אלו שייכים לסימן זה דכאן לענין קידושין אם נמצא בה מומין אחר אירוסין והיא טוענת שנולדו בה אחר אירוסין לא אמרינן כאן נמצאו כאן היו לבטל הקידושין אלא צריכה ממנו גט רק לענין כתובה יש לחלק חלוקים אלו ולכן השמיט בסימן זה כאן בש"ע דינים אלו גם החילוק שבין מומין שבגלוי למומין שבסתר אינו אלא לענין כתובה דוקא אבל לקידושין אין חילוק בין מומין שבסתר למומין שבגלוי ע"ש: והב"ח כתב דגם דברי הטור אינו לקידושין אלא לכתובה וע"ש בב"ש שהאריך בזה ז"ל ואין נ"ל דהא מוכח לדעת הטור דמבטלין קידושין דהא כתב דצריכה להחזיר הקידושין והיינו עפ"י הסוגיא וכמ"ש בסימן נ' ושם מבואר היכא דצריכה גט אין מחזירין הקידושין שלא תאמר דא"צ גט ש"מ לדעת הטור א"צ ממנו גט מש"ה כתב דצריכה להחזיר לו הקידושין ולכאורה יש להביא ראי' לדברי הטור דהא קי"ל דמוציאין ממון עפ"י סברה זו כאן נמצא כאן היו. וכמ"ש בפ' המדיר ובח"מ סימן רל"ב א"כ ה"נ אינה צריכה גט עכ"ל. והנה יסודו מדברי הטור שכתב דאם נמצאו המומין בבית אבי' צריכה להחזיר הקידושין אלמא דא"צ ממנו גט וכמו שביאר: אמנם דברי הטור צריכין ביאור דנראין דברי הטור מסוגיו' הם הש"ס פרק המדיר דף ע"ז אמר רב נחמן בר יצחק כלה בבית אבי' ולקידושין וקשי' לי בגוה דשם בסוגיא אמר רב יהודא המחליף פרה בחמור משך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור על בעל החמור להביא ראי' שהי' חמורו קיים בשעת משיכ' הפרה. ותנא תונא כלה הי כלה אלימא כלה בבית אבי' מי דמי התם מייתי אב ראי' ומפיק הכא בעל החמור תייתי ומוקים כו' אמר רב נחמן בר יצחק כלה בבית אבי' ולקידושין ולא תימא למ"ד קידושין לאו לטבועין ניתנו אלא אפי' למ"ד קידושין לטבועין נתנו הני מילי קידושי ודאי אבל קידושי טעות אי מייתי ראי' אין אי לא כו' אלא כי אתי רמי בר יחזקאל אמר לא תצייתינהו להני כללי דכייל יהודא אחי משמי' דשמואל הכי אמר שמואל כל הנולד הספק ברשותו עליו הראי' ותנא תונא כלה כו' וע"ש בהרא"ש שהעלה לעיל לפי המסקנה אפי' מת החמור ברשות בעל החמור ג"כ בעל הפרה צריך להביא ראי' וחזקה זו מהני אפי' להוציא וע"ש בטור ח"מ ובש"ע ורמ"א סימן רל"ב: ולפי"ז קשה טובא למה צריך להחזי' הקידושין כשנולד הספק ברשו' האב ודאי לפי ס"ד דרב יהודא דכל שנולד הס' ברשותו עליו הראי' ומשום חזקה דכשעת מציאתן כמ"ש התוס' בטעמא דרב יהודא א"כ חזקה ודאית היא להוציא הממון מש"ה כל זמן שהאב אינו מביא ראי' צריך להחזי' הקידושין דאמרינן כשעת מציאתן אבל לפי המסקנא דלא אמרינן חזקה כשעת מציאתן אלא אדרבא אמרינן כל מי שנולד הספק ברשותו עליו הראי' ומשום דאין מחזיקין מרשו' לרשות והשתא הוא דאיתרע ברשות שנול' הספ' וא"כ אפי' נולד הס' ברשות האב ראוי לומר דהבעל יביא ראי' כיון דכבר קנאה ונכנסה לרשותו בכל מקום שהיא אלא דהרא"ש כתב שם משום דארוסה היא ברשות אב עדיין לכמה דברים וע"ש וכיון דליכא חזק' להיפך לומר דודאי הי' המומין קודם ולמסקנא לא סבירא לן חזקה דכשעת מציאתן להוציא ממון וא"כ אמאי צריך האב להביא ראי' לכסף קידושין שהוא מוחזק בהן נהי דצריך ראי' לכתובה ומשום דלא הוי נולד הספק ברשות הבעל כיון דאכתי לא יצאה מרשות האב לכמה דברים אבל חזקה להיפך נמי ליתי' דלית לן הך כללא דרב יהודא כשעת מציאתן. והנה לשטת האלפסי והרמב"ם דאם מת החמור ברשות בעל החמור אמרינן חזקה דרב יהודא ועיין בב"י סימן רל"ב לשטת רי"ף ורמב"ם א"כ ניחא דברשות האב צריך ראי' לכסף קידושין. אמנם לדעת הטור שנמשך אחר דעת אביו הרא"ש שם בסימן רכ"ד דלא אמרינן כלל חזקה כשעת מציאתן קשה: לכן נראה דהא דמייתי האב ראי' לקידושין לאו משום חזקה

דודאי היה כאן המומין מקודם דהא לדעת הרא"ש וטור לא אמרינן הך כללא דשעת מציאתן ולית להו אלא חזקה דרמי בר יחזקאל וכלה בבית חמי' הוי לי' ודאי ברשות הבעל אבל כלה בבית אבי' דעדיין לא יצאתה לגמרי מרשו' האב ה"ל ספיקא וצריך ראי' לכתובה. והא דצריך להחזיר הקידושין היינו משו' דספק קידושין לאו לטבועין נתנו וכמ"ש בש"ע סימן נ'. ואע"ג דהח"מ וב"ש שם השיגו על הש"ע כבר כתבנו שם מלתא בטעמא דש"ע: ומה שהביא הב"ש ראי' מהאי דח"מ סימן רל"ב ע"ש התם הוא להיפך דאמרינן חזקה דהשתא הוא דנולד ברשות הקונה וגבי קידושין רוצה הב"ש להחזיק למפרע ואי קשי' לדעת הב"י דס"ל לענין קידושין הוי ספק כיון דלדעת הב"י בח"מ סימן רכ"ד דס"ל כשטת הרי"ף והרמב"ם דאמרינן חזקה דרב יהודא דכשמת החמור ברשות בעל החמור צריך בעל החמור להביא ראי' ע"ש א"כ ה"נ כשנולד המומין ברשות אב נימא דודאי נעשה המומין למפרע וה"ל קידושי טעות ודאי וה"ל פנוי' ואפשר דכי היכי דלא מהני חזקת פנוי' בספק קידושין להתירה לכתחלה וכמ"ש תוס' פרק שני דכתובות דף כ"ג דכיון דודאי זרק לה קידושין לכתחלה לא תנשא דאתרע חזקתה ה"נ לא מהני חזקה דרב יהודא להתירא לכתחלה: עוד כתב הב"ש ז"ל אבל אין להביא ראי' דצריכה גט מטעם כיון דהיא אומרת דנולדו אחר אירוסין א"כ הוי כאומרת קדשתני וצריכה גט די"ל הכא גרע טפי משום דאמרינן כאן נמצא כאן הי' ומוכח דהיא משקר' עכ"ל. וליתי' דודאי כל היכי דשוי' אנפשה חד"א אפילו איכא כנגדה אלפי חזקות איהו מהימנא לשויה אנפש' חתיכה דאיסור' וגדולה מזו כתב מוהרי"ן לב ח"ב סימן פ"ה באומרת קדשתני בפני פלוני ופלוני ובאו פלוני ופלוני שלא נתקדשה בפניהם דהיא נאמנת נגד עדי' דשוי' חד"א וע"ש וכ"ש הכא נגד חזקה ואולי לא קאמר הב"ש אלא לענין כופין אותו ליתן גט דכיון דחזקה דמשקרת אין כופין אותו ליתן גט ועיין סימן קס"ו ובב"ש ואכתי צ"ע:

ס"ק ט

המקדש אשה סתם ואם נמצאת איילנות ודאי אינה מקודשת וכמ"ש הרא"ש בפ' המדיר ז"ל דשאני מום דאיילנות דעיקר דעתו של אדם הנושא אשה בשביל בנים הלכך הוי קידושי טעות עכ"ל. מזה נראה דכ"ש בנושא אשה סתם ונמצא עלי' נדר שנדרה נטולה אני מיהודים דכה"ג אסורה לו לגמרי ואין אשה אלא לבני' ולא גרע מאיילנות וה"ל קידושי טעו' ודאי וניחא בזה הא דאמרו בפ' המדיר דף ע"ב אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר כו' ולמה לא נקט דברים שבינו לבינה והר"ן כתב דה"ה לנדרים שבינו לבינה ע"ש ולפמ"ש בדרכי משה דנדרים שבינו לבינה לא הוי קפידא אלא בנדרה נטולה אני מיהודים וכה"ג לא עדיף מאיילנות ולא בעי גיטא כלל אפי' בקידשה סתם ומש"ה מפרש ר' יוחנן בהני שלשה נדרים של עינוי נפש:

ס"ק י

והלך אצל רופא וריפא בתוס' דף ע"ד כתבו הטעם משום קפידא ובדידה הוא דהוי קפידא כשזוכר שהי' בה מומין אבל בדידי' ליכא קפידא ע"ש וקשה תינח לדעת הר"ן דס"ל דמהני מחילת התנאי בדבר שאינו של ממון ומשום דלא התנה אלא להנאתו וכשיקפיד וא"כ ה"נ כיון דליכא קפידא אצל האשה שהי' בו מומין כיון דנתרפא אבל לדעת הרשב"א דלא מהני מחיל' התנאי בדב' שאינו של ממון א"כ כיון דהי' תנאי שאין בו מומין וכבר הי' לו מומין בשעת קודושין ונתבטלו הקידושין מאי מהני לה הריפוי של הבעל ונרא' עיקר כדע' הח"מ דבהלך אצל רופא וריפא מהני אף אחר שנודע ומשו' שאינה מקפדת על הבעל אלא על מומין שאין לו רפואה ע"ש וא"כ תחלת התנאי לא הי' אלא על מומין שאין לו רפואה אבל לדעת ב"ש דלא מהני רפואה אחר שנודע א"כ תיקשי להרשב"א מהלך אצל רופא דלרשב"א קודם ידיעה כמו אחר ידיעה בדבר שאינו של ממון: ומה שהק' ב"ש על מ"ש ח"מ דמהני אפי' אחר שנודע דא"כ הא דפריך והתניא הלך אצל חכם והתירה אצל רופא וריפא מקודשת ומאי קושי' הא גבי בעל מהני אפי' אחר שנודע וע"ש מ"ש בזה: ונראה דלפי מ"ש ב"ש דאם היא מתנה ע"מ שאין בו נדרים ונודע לה לא מהני היתר כיון דנדרים לאו במיאוס תלי' וע"ש א"כ תו לא מצינו למימר דהלכה אצל חכם והתירה מיירי אחר שנודע דתיקשי מסיפא דתניא הלך הוא אצל חכם והתיר מקודשת הא בנדרים ודאי לא מהני היתר כיון דנדרים לאו במיאוס תליא. ובתוספתא פ"ב דקידושין זה תוארה ע"מ שאני עני והי' עני והעשיר ע"מ שאני עשיר והי' עשיר והעני כו' הרי זו מקודשת שאיני אלא עשי' והי' עני והעשי' שאיני אלא עני והי' עשי' והעני שאין לי בנים והי' לו בנים ואח"כ מתו שיש לי בנים ולא הי' לו ואח"כ נולדו אינ' מקודשת זה הכלל כל שמתקיים בשעת קידושין אעפ"י שבטל לאחר מיכן הרי זה מקודשת וכל שאינו מתקיי' בשעת קידושין אעפ"י שבטל לאחר מכן אינה מקודשת ע"כ. ואיני יודע לפרשה כהוגן האי כללא דאינו מתקיים בשעת קידושין דאינה מקודשת דמ"ש הלך אצל רופא וריפא דמקודש' אעפ"י שאינו מתקיים בשעת קידושין. ואפי' בהלכה היא אצל רופא דאינ' מקודש' לדעת תוס' אלא משום קפידא דבעל שיזכיר שהי' לה מומין. אבל היכא דליכא קפידא במה שזוכר כגון האי דתוספתא דודאי אין קפידא דזוכר מבנים וכיוצא מה ששנו שם. וביותר קשה לפי שטת הרא"ש והר"ן דמהני מחילת התנאי אפי' בדבר שאינו של ממון ומשום דלא התנה אלא להנאתו כשיקפיד כשיודע לו והכא כיון שמתקיים התנאי בשעה שנודע אמאי אינה מקודשת. ולדעת הרא"ש דטעמא דידי' משום דאתי דיבור ומבטל דיבור התנאי ניחא דבתוספתא מיירי דאינו מבטל התנאי והלך אצל רופא וריפא נמי ניחא לפמ"ש בח"מ דאינה מקפדת על הבעל אלא במומין שאין להם רפואה אבל בהנך תנאים דמקפדת ואינה מתקיים בשעת קידושין לא הוי קידושין. אבל לדעת הר"ן דמחילת התנאי משום דאינו אלא להנאתו כשיקפי' כשיוד' לו והנך דתוספתא מאי קפידא אית בהו כשנודע כיון דבשעה שנודע מתקיים התנאי. וצ"ע:

תוכן העניינים

אבני מילואים א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה