אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן לז
סעיף א
ס"ק א
וכן הוא זכאי במציאתה. עיין בח"מ ובב"ש שנסתפקו אם האב זוכה במתנתה כמו שזוכה בכסף קידושין. ובספרי קצה"ח סימן ע"ר כתבנו להביא ראי' דאב זוכה במתנת בתו הנערה מהא דכ' בש"ע או"ח סימן שס"ו סעיף ט' שאין מזכה עירוב ע"י בנו ובתו הסמוכים על שולחנו אפי' הן גדולים ולא ע"י בתו אפי' אינה סמוכה על שולחנו כל זמן שלא בגרה ע"ש. והוא בב"י שם ואי נימא דאינו זוכה במתנת בתו הנערה א"כ אמאי אינו מזכה ע"י בתו הנערה כשאינו סמוכה על שולחנו כיון דלענין מתנה הרי היא כאחרת ואין ידה כיד האב לענין מתנה וע"ש. ובסימן קע"ו שם כתבנו בשם הרשב"א דאין האב זוכה במתנת בתו ז"ל בתשובותיו חלק ג' סימן קמ"ג עוד שהשותפין הותנו ביניהם כו' ומ"מ אין המציאה בכלל שאין המציאה כמתנה כו' שהרי הבת שמעש' ידי' לאבי' ומעש' ידי אשתו לבעלה אינו מציאתם להם מן הדין אלא מן התקנה בת משום איבה ואשה כדי שלא תבריח משל בעלה ותאמר מציאה מצאתי ומחנ' שנתנו לה אחרים הרי היא לעצמה ולא לאב ולא לבעל כדאיתא בגמרא בהדיא אלא בעל אוכל פירות בנכסי מלוג עכ"ל ומבואר להדיא דמתנה שנתנה לה אחרים אינו לאב ע"ש. וכעת מצאתי מבואר כן מדברי המרדכי בפ"ק דקידושין ז"ל אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה כו' ועוד אומר ר"י דאין שווין ממש עבד ואשה שהרי אם נתנו אחרים לעבד סתם מתנה זכה בהם הרב בין בגוף בין בפירות ואם יתנו אחרים לאשה אין לבעל כי אם הפירות והגוף לאשה כו' וכן משמע בפירקן לעיל דקאמר נשאת יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחיי' ולא קאמר שאם יתנו לה במתנה שיהי' הגוף שלו אלמא משמע דאין הגוף שלו כו' והרב ר' יעקב מקורביל הי' מסופק בדבר אם יתנו לאשה מתנה שמא יזכה הבעל בין בגוף בין בפירות והאי דיתר עליו הבעל יש לדחותה דלא איירי במתנה עכ"ל. ואי נימא דאב זוכה במתנתה א"כ היכי מצי תני נשאת יתר עליו הבעל שזוכה במתנתה דהא התם במתניתין דנשאת יתר עליו הבעל בפ"ק דקידושין דף ד' קאי על זכותו דאב דתנן האב זוכה בבתו בקידושיה בכסף כו' נשאת יתר עליו הבעל וכיון דאב נמי זוכה במתנתה א"כ אין הבעל יתר גבי מתנה ומאי ראי' מייתי המרדכי דלא שווין עבד ואשה אלא ע"כ דאב אינו זוכה במתנת בתו ודו"ק:
ס"ק ב
דאין קידושין תופסין בנפל ח"מ כתב דהוי ספק קידושין ע"ש ועיין מ"ש ב"י בזה והרמב"ן בחידושיו לנדה כתב בפשיטות דאין קידושין תופסין בנפל ע"ש דף כ"ג בהא דבעי בהמ' במעי אשה וקבל' אבי' קידושין מהו ונ"מ לאתסורי באחותו ואמרו שם ע"כ הביא ר' ירמי' לר' זירא לידי גיחוך מי קא חיי ע"ש שכתב ז"ל פירוש רש"י דהא אחותו לא מיתסרה אלא בחיי' ותמהני א"כ יפה שאל ר' ירמי' ונ"מ לענין אתסורי באמה ואם אמו דאסור אפילו לאחר מיתה מותר מן התורה. ועוד נ"מ לאתסורי באחותו ב' וג' ימי' אלא כך פירושה למימרא דחיי שאם אי אפשר לו לחיות כלל אין קידושין תופסין בנפל גמור כגון בת שמונה והוא לכל דבר כאבן אלא ודאי דסבר ר' ירמי' דחיי עכ"ל. ומבואר בפשיטת דאין קידושין תופסין בנפל. ומ"ש הח"מ ראי' מעובר דתפסי קידושין ע"ש עובר שאני דהוא בן קיימ' וכן הוא לענין ירושה דעובר ירית ונפל לא ירית כמבואר בסוגי' בפרק מי שמת דף קמ"ב ועי' ש"ך סימן ר"י ובס' קצה"ח סימן ער"ו ס"ק א':
ס"ק ג
שיאמר לה צאי וקבלי קדושיך בקדושין דף י"ט אמר רבא אמר רב נחמן אומר אדם לבתו הקטנה צאי וקבלי קדושיך מדר"י בר' יהודא לא אמר ר"י בר' יהודא מעות הראשונות לאו לקדושין ניתנו וכי משייר בה ש"פ הוי קדושי ה"נ לא שנא וכתבו תוס' ז"ל תימא מאי אתי לאשמוענן פשיטא למה לא תתקדש אפילו הי' אומר תן מנה לפ' ותתקדש בתי לך היתה מקודשת מדין ערב וכ"ת דהכא לא שייך דין ערבות דהא לא דיבר למקדש א"כ לר"י בר"י דאמר דמקודשת בפרוטה אחרונה אטו נילף מיני' דאם לא אמר כלום לא לבת ולא למקדש תהא מקודשת אע"כ המכירה חשובה כאלו אמר אבי' לבת התקדשי ביעו' א"כ המכיר' נמי תחשב כאלו אמר אבי' למקדש. וי"ל דלא הוי לא כאומר לו ולא כאומ' לה אלא הכי מוכיח ע"כ קטנה יש לה יד לקבל קדושין מדאשכחן גבי יעוד דאמר רחמנא שתייעד על ידי עצמה שאם לא הי' מועיל בעלמא כשנותן לה רשות להתקדש מדעת ע"י עצמה לא הי' אומר הכתוב שיהי' מועיל לענין יעוד עכ"ל. ודברי תוס' צריכין ביאור דכיון דאינו אלא גזירת הכתוב א"כ היכי מוכח כלל הך דינא דאומר אדם לבתו כו' כיון דגבי יעוד ליכא אמירה ונראה דודאי גופה של יעוד אינו אלא גזירת הכתוב וכדמוכח מדברי הרשב"א שכתב ז"ל כשאומר לה צאי וקבלי קדושיך ה"ל כאלו נותן לה זכותו שנתן וזכה לו התורה עלי' שיקבל בה קידושין והיא תתקדש לדעתה לכל מי שתרצה וזה דומה לדר"י בר"י שהמכירה אנו חושבין כאלו אמר זכות שיש לי בך אני נותן לך שתתקדש עצמך לאדון זה ואעפ"י שאינו דומה לגמרי דבהא דר' יוסי אלו רצה האב לחזור בו אינו יכול אא"כ קדשה ממש לאחר ובאומר לבתו צאי וקבלי קדושיך אם רצה לחזור בו הדעת נותן שחוזר עכ"ל וזה הוא נמי שיטת התוס' דאומר אדם לבתו הוי כח והרשאה שנותן לה כח וזכות שיש לו בה אלא כיון דיעוד הוא בע"כ דאב א"כ תו ליכא למימר מדין ערב דהא דין ערב אינו אלא משום האי הנאה שזה הוציא ממונו על פיו בהאי הנאה קא מקדשא ומשעבדא נפשיה והכא כיון דאב צווח ואמר שאינו רוצה שיתן לבתו כלום א"כ מאי הנאה אית לי' בגווה במה דמשייר לה שוה פרוטה כיון דאינו רוצה בזה ונהי דה"ל כאומר בשעת מכיר' שנותן לו בתו ליעוד ושיתן לה שוה פרוטה מעבדות ליעוד אם חוזר ואומר שאינו רוצה א"כ מאי הנאה אית לי' ואינו מקבל האב כלום דכה"ג באומר אדם תן לפ' וערב אני לך וחוזר ואומר אל תתן ליתי' לדין ערב. אע"כ דיעוד אינו בתורת קדושי אבי' כלל אלא דה"ל כאומר שהוא נותן לבתו כמו וזכותו וכיון שנותן לה כחו וזכותו הדר האדון ומקדשה לה בשיור שוה פרוטה בקידושי דנפשה זה הנראה לענ"ד לולי דברי התו' ורש"י כתב ז"ל וכי כשייר בה ש"פ הוי קדושין אלמא הואיל ומכרה ויודע שהאדון יכול ליעדה לאחר זמן מדעתי' הוי וה"ל כאומר לה קבלי קידושיך עכ"ל. יש להקשות בהא דתנן המוכר את בתו והתנה שלא ליעדה נתקיים התנאי דברי ר' מאיר ורב אמר אם רצה לייעד מייעד מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנ' על מה שכתב בתור' תנאו בטל והלכ' כחכמי' וא"כ היכי הוי כאומר לה קבלי קידושיך כיון דהתנה בפירוש שלא לייעד. ונראה דזה דהוי כאומר לה קבלי קדושיך לאו מצד אמירת האב הוא אלא דהתורה הוא שאמרה דכל המוכר בתו שיהי' בה דין יעוד ושיהי' ניתן זכות האב שיש לו בבתו לבת ומש"ה אפי' התנ' בפירו' ע"מ שלא לייעד ה"ל מתנ' ע"מ ש"ב וילפי' מיניה דאומר אדם לבתו כו' דאי לא מצי יהיב לה כלל זכותו שתקדש נפשה א"כ במכירתו לאדון ליכא למימר שהתורה אמרה שבמכירתו יהי' כאלו נותן לה כחו וזכותו כיון דלא מהני אלא ודאי דמהני והשתא ניחא דהאב אינו יכול לחזור אע"ג דבאומר אדם צאי וקבלי קדושיך האב יכול לחזור וכמ"ש הרשב"א משום דכיון דבדין מכירה אית בה דין יעוד אפילו פסק ע"מ שלא לייעדה א"כ ה"ל מעשה ממש ותו לא אתי דיבור ומבטל מעשה כיון דהמכירה הוא המעשה אית בה דין יעוד ואינו חוזר אא"כ מקדשה דה"ל פנוי' וקידושין תופסין בה ודו"ק:
והנה לדעת רש"י דיעוד אינו אלא מדעתה וכמבואר שם ברש"י (דף י"ט) א"כ לפמ"ש אין צריך לומר ביעוד דגזירת הכתוב הוא אלא כיון דהתורה אמרה במכירה שיהי' בה דין יעוד ושיאמר האב צאי וקבלי קידושיך ואם אינו אומר כן ה"ל מתנה עמ"ש בתורה וכיון דיהיב לה זכותו הרי היא מקדשה מדעתה אבל לשיטת תוס' (ה,א ד"ה שכן) דהוא בע"כ של הבת אלא שצריך להודיעה שמייעדה וכן דעת הרשב"א בחידושיו ע"ש (דף ה') וא"כ כיון דאינו אלא גזירת הכתוב קשה דהיכי שמעת מיני' דאומר אדם לבתו כו'. ואפשר דהיכי דיהיב לה כחו וזכותו הרי יש לה כח לקבל קידושין אז הוא דאמרינן דיעוד הוי בע"כ ואפילו אינה רוצה אבל אי לאו דמצי יהיב לה כחו וזכותו א"כ לא שייך בע"כ כיון דהיא לאו בת קידושין כלל ואכתי צ"ע:
ושיטת הראב"ד והרמב"ן דכיון דאומר לה קבלי קידושיך ה"ל כאומר מי שיתן לך מעלה אני עליו כאלו נתן לי ומדין ערב וכן הוא שיטת הריטב"א בפ"ק דקדושין (דף ט') ע"ש, ולפ"ז אינו אלא בקדושי כסף דבזה שייך דין ערב אבל בקדושי שטר לא מהני אומר אדם לבתו כו'. מיהו בר"ן בפ"ק דקידושין (ה,א מעמודי הרי"ף) בהא דאמר רבא אמר רב נחמן כתבו על הנייר כו' בתך מקודשת לי בתך מאורסת לי בין על ידי אביה בין ע"י עצמה מקודשת והוא שלא בגרה, ושם הביא דברי הרמב"ן מהא דעל ידי עצמה ומשמע שם מדבריו דקאי נמי על קידושי שטר, וקשה לי כיון דשיטת רמב"ן שם מדין ערב א"כ איך מהני אדם לבתו כו' בקדושי שטר:
אמנם בשיטת תוס' רי"ד מבואר דאפי' בגט כל שהיא מצווה לבעלה שיתן על מקום פ' הוי כאילו הגיע לידה ע"ש פ"ק דף ח' ז"ל ונראה לי דה"ה לגבי גט אם היה בעלה נותן לה גיטה ואמרה לו שים אותו על גבי סלע או ע"ג קרקע ואתגרש מגורשת היא וכאלו בא לידה דמי ולא דמי לטלי גיטך מעל גבי קרקע דהתם אין שם נתינת בעל דשלא מדעת האשה נתנו ע"ג קרקע אבל היכי דאמרה לו תנהו ע"ג קרקע כאלו נתן בידה דמי וכן כשאמרה תנהו לפ' ואתגרש בו אע"פ שאין אותו פ' שם מגורשת ולא מטעם שליח קבלה דהא לא שמע השליח מפי' אלא כיון שנתינת הבעל לפ' הוא בציווי האשה וברצונה כאלו נתן בידה דמי אבל שליח קבלה אינה יודעת היא כשהבעל נותנו לו גם היא לא אמרה לבעלה שיתן לפ' אלא יד שלוחה הוי כידה ומש"ה בעינן שתמנהו שליח פה אל פה כו', כלל אומר איזה יקרא שליח לקבלה כשלא אמרה לבעל תנהו לפ' אלא מינתו שליח לקבלה מיד בעלה ההוא ודאי בעינן שתמנו שליח פא"פ ולא ע"י שליח אבל כשאומרת היא לבעל תנהו לפ' ואתקדש לך כאלו נתן בידה דמי ואע"פ שלא מינתה אותו פ' שליח לקבלה הוי מקודשת וכן לגבי גט עכ"ל. ולפ"ז ה"ה בקידושי שטר היכי דאב מצווה למקדש שיתן השטר לבתו דה"ל כאלו נותנו לאב ואכתי צ"ע:
ובשיטת תוס' רי"ד קשיא לי דא"כ הא דאמרינן בקידושין (דף ז') תן מנה לפ' מקודשת מדין ערב ע"ש ותיפוק ליה דהוי כאלו נתן בידה כיון דאומרת תן לפ' ולא גרע מתן ע"ג סלע, ונראה דגבי כסף שאני דבעינן הנאת מקבל דאפי' באומר הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי באשה אינה מקודשת ודעת הרמב"ם פ"ה מאישות (הכ"ד) דאינה מקודשת מדאורייתא ומשום דאינה נהנית ע"ש והובא בסי' כ"ט ס"ק ד' ומש"ה בקדושי כסף בעינן דמטא לידה ממש או ליד שלוחה אבל באומרת תן ע"ג סלע שאינה שלה דלא אתי לידה הנאה אינה מקודשת וכמו באיסורי הנאה ומש"ה בעינן דוקא מדין ערב דה"ל הנאה לגבי' במה שהוציא הנותן ע"פ. ולפ"ז במקח וממכר נמי כל שאומר המקבל מתנה או הלוקח שים אותו ע"ג סלע אפי' אינו שלו ה"ל כאלו מטי לידי' ממש:
אמנם מסתימת דברי הפוסקים רובן דלא מהני כה"ג גבי גט היכא דאומרת תן ע"ג קרקע. ובלא"ה אינו עולה דברי הר"ן לפי שיטה זו דבתוס' רי"ד נמי לא קאמר אלא באומרת למקדש בפניו והוא נותן ע"ג סלע לפניה אבל היכא דאינה יודעת בעינן שליח קבלה וא"כ באומר צאי וקבלי קידושיך אין האב יודע מתי נותן המקדש לבתו הקטנה. והריטב"א בחידושיו לקידושין (דף י"ט) כתב בשם הרמב"ן באומר צאי וקבלי קידושיך דהוי מדין ערב ודוקא בקידושי כסף אבל לא בשטר ע"ש. וא"כ צריך לומר דהר"ן שם בשם הרמב"ן לא קאי אלא אקידושי כסף ולא אקדושי שטר:
ושיטת הרא"ש (סי' כ"ה) באומר צאי וקבלי קידושיך דהוא מדין שליחות ואע"ג דאין שליחות לקטן כה"ג שהוא לזכותה ולטובתה נעשית שליח ע"ש. וראוי להתבונן תינח קידושי כסף או שטר דהוי בתורת שליחות ומה שמקבלת הבת ה"ל כאלו מקבל האב כיון דאמרינן כה"ג שליחות לקטן היכי דהוי לטובתו ולזכותו, אבל בקידושי יעוד דאין האדון נותן כלום לבת אלא שמוחל לה שעבודה בשוה פרוטה וא"כ לא אתי האי כסף ליד האב כלום. ואפי' נימא דצריכה להחזיר פרוטה שמוחל לה האדון לאב ומשום דכסף קידושין לאב וכן משמע מדברי הר"ן פ"ק דקידושין (ה,א מדפי הרי"ף) ע"ש, מכל מקום כיון דהאב אינו מקבל כלום וליתיה לתורת שליחות, ונראה לפמ"ש הרא"ש דמאי קמ"ל באומר צאי וקבלי קידושיך פשיטא דמהני מדין ערב כו' וכתב הכא לא שייך ערבות לפי שלא דיבר למקדש אלא לבתו ע"ש וכיון דמהני שליחות בקטנה כה"ג שהיא לטובתה ולזכותה ה"ל כאומרת הבת בשליחות האב תן מנה ומקודשת מדין ערב דמדין שליחות ה"ל כאלו דיבר האב למקדש תן מנה לבתי דמהני מדין ערב, וכן מוכח בפרק האיש מקדש (דף נ"א) שם בגמ' הבמ"ע דשויתי' שליח ופריך ומי לא עסקינן דאמרה ליה קדושי לדידך ע"ש וא"כ במה מקדשה כיון דערבות לא שייך היכא שלא דיבר למקדש אלא כיון דשויתי' שליח הו"ל כאלו דיבר הוא למקדש דשלוחו כמותו ובקידושי שטר וכסף ה"ל כאלו אתי ליד האב ממש מדין שליחות, ובפ"ק דמציעא (דף ח') בהא דאמרו שם חרש ופקח שהגביהו מציאה תרווייהו לא קני דמגו דחרש לא קני פקח נמי לא קני ע"ש ולפמ"ש הרא"ש דקטן נעשה שליח כל שהוא לטובתו א"כ חרש נמי דלא גרע מקטן אמאי לא הוי כשני פקחין שהגביהו דאמרינן דה"ל כל א' כאלו הגביה החצי לחבירו ובחרש נמי נימא הכי דה"ל שלוחו של הפקח דה"ל לזכותו ולטובתו דיקנה המחצה דאם פקח לא קנה החרש נמי לא קנה ע"ש בש"ס וצ"ע. ושיטת הרמב"ם נראה כשיטת הרא"ש מדין שליחות שכתב בפ"ג מאישות (הי"ד) ז"ל וכן האב עושה שליח לקבל קידושי בתו כשהיא ברשותו ואומר האב לבתו הקטנה צאי וקבלי קדושיך ע"ש ומדכתב וכן האב עושה שליח כו' ואומר האב לבתו כו' משמע דמחד טעמא הוא ומדין שליחות. ואכתי תיקשי לפמ"ש הראש מדין שליחות א"כ בקידושי שטר היכא מהני אומר אדם לבתו כו' כיון דבשטר בעינן דעת המתקדשת שיכתוב לשמה ושליחות לא מהני כה"ג דה"ל מילי ולא מימסרי לשליח וכמ"ש הרמב"ן הובא בר"ן בפ"ק דקידושין (ה,א מדפי הרי"ף) דאם אמרה לשלוחה אמור לפ' שיכתוב שטר לדעתי לא מהני וצ"ע:
ס"ק ד
וצ"ל כן בפני עדים. והנה לשיטת הרשב"א דצאי וקבלי קידושיך לאו מדין שליחות הוא אלא דכל מדעת האב יש יד לקטנה דמהני כאלו נתן לה כחו וזכותו א"כ על נתינת כח זה אין צריך עדים וכן משמע מדברי ב"ש ע"ש וכן לשיטת הרא"ש דה"ל בתורת שליחות א"כ בלא עדים נמי יש להחמיר לפי דעת הרא"ש דבקידושין אין צריך לעדים בשליחות לקבלה ועיין רמ"א סי' ל"ה סעיף ג', אבל לשיטת המפרשים דאתי עלה בתורת ערב והובא בס"ק ג' בזה ודאי צריך עדים כיון דעיקר נתינת הקידושין לאב לא ידוע אם לא ע"פ עדים שאמר לבתו צאי וקבלי קידושיך:
ס"ק ה
אבל י"ח ואומרים דאין בת קטנה יכולה לקבל קידושיה אלא האב. והוא במרדכי ע"ש (ספ"ק) [פ"ב סי' תקי"ז] דקידושין שכתב דהא דאמר רבא אמר רב נחמן אומר אדם לבתו צאי וקבלי קדושיך מדר"י בר"י היינו לר"י בר"י אבל אנן קי"ל כרבנן דאמרו מעות הראשונות לקידושין ניתנו ומדין ערב לא מהני דהא דאמרינן תן מנה לפ' ואתקדש אני לך דמקודשת מדין ערב מיירי שאותו פ' מוטל עלי' ונהנית בכך עכ"ל. ותמהני בזה דאי נימא דבקידושין דהוי מדין ערב היינו דוקא שאותו פ' מוטל עלי' ונהנית א"כ בערב גופא דחייב נמי היינו דוקא שאותו פלוני מוטל עליו ולא אשכחן בשום פוסק לחשוש בכך בדין ערב ואדרבה ערב דמשתעבד ודאי משמע אפי' אין אותו פ' מוטל עליו ואם חשש הרמ"א כאן בקידושין להך דמרדכי א"כ היה לו להזכיר הך דיעה בח"מ סימן קל"ב בדין ערב דהיינו דוקא שאותו פ' מוטל עליו ואם התם בדין ערב אין חילוק א"כ קידושין דנלמד מדין ערב למה בעינן דוקא שאותו פ' יהא מוטל עליו. לכן נראה דהרמ"א שכתב הי"א לאו מטעמא דמרדכי אלא משום דדין ערב ליתי' אלא כשדיבר עם המקדש וכמ"ש הרא"ש ולפי"ז אם אומר האב למקדש תן לבתי ודאי מהני מדין ערב ואפילו לדעת הפוסקים דזרוק מנה לים לא מהני אלא דוקא כשאומר ליתן לבן דעת ודאי קטנה לא גרע בזה וה"ל מטא הנאה לבן דעת כיון דנהנה הקטן. אמנם מ"ש המרדכי דהא דאמר ר' נחמן אומר אדם לבתו כו' היינו לר"י בר"י ממילא נשמ' לרבנן כיון דלא פליגי בזה אלא בדין מעו' הראשוני' לקדושין ניתנו מיהו בחידושי ריטב"א כתב בשם החכם ר' יצחק הלוי דאיכא למידחי כדרב נחמן בר' יצחק דס"ל דגם לר"י בר"י מעות הראשוני' לקדושין נתנו והא דבעי שיור ש"פ היינו משו' דכתיב ויעדה והפדה שיהי' בכדי שיעו' פדיה ע"כ ע"ש. וא"כ אפי' מדר"י בר"י לא נשמע ומש"ה ליתי' להך דרב נחמן דאמר אומר אדם לבתו כו'. ויתיישב בזה קושית הב"ש שהקשה לרא"ם דס"ל דאין הקטנה יכולה לקבל קידושין מדעת האב הא אמר רבא אמר רב נחמן בתך מקודשת לי כו' בין ע"י עצמה בין ע"י אביה והוא שלא בגרה ואע"ג דמה שאמר רבא אמר רב נחמן דף י"ט מדר"י בר"י נלמד ס"ל דהיינו דוקא לר"י בר"י קאמר ולא לרבנן מכל מקום האיך דוחה מימרא דרבא אמר ר' נחמן שאמר בדף ט' וע"ש. ולפמ"ש ניחא דודאי אם נשמע מדר"י בר"י ממילא נשמע לרבנן כיון דלא פליגי בזה וכמ"ש. אלא משום דרא"מ ס"ל כדרב נחמן בר"י וא"כ מדר"י בר"י נמי לא נלמד ולרב נחמן דס"ל דנלמד מדר"י בר"י ומשו' דס"ל אליבי' דר"י בר"י דמעות הראשונים לאו לקידושין נתנו א"כ ס"ל ודאי להלכה כן דאומר אדם לבתו דממילא נשמע לרבנן ומש"ה אין ראי' מהך דאמר רבא אמר ר' נחמן בדף ט' ומשום דאנן לא ס"ל כרבא אמר ר' נחמן אלא כרב נחמן בר' יצחק ועיין ב"ש שכתב ז"ל ואפשר דס"ל דסוגי' איירי בנערה והא דאמר שם והוא שלא בגרה ולא אמר והוא שלא היתה קטנה אפשר איידי דסיפא נקט ודחוק עכ"ל. ואין זה קושי' דודאי אפי' לדע' הפוסקי' דאומר אדם לבתו קטנ' ס"ל נמי אינו אלא בקידושי כסף דוקא ולא בקידושי' שטר וכמ"ש בסק"ג אליבי' דר"ן וריטב"א א"כ התם דף ט' דמיירי בקידושי שטר צריך לומר הא דקאמר בין ע"י עצמ' בין ע"י אבי' בנערה וכ"כ בריטב"א שם ז"ל אלא ודאי דהא דאמרינן והוא שלא בגרה היינו למימר' דהוי נער' ואת' לאשמעי' כר' יוחנן דאמר שאין נערה מתקדשת מטעמ' אלא אבי' ולא הי' הא בקטנ' אינ' מקבל' שטר קידושין כלל וכן עיק' עכ"ל. והנה לפמ"ש הרמ"א די"ח דאין הקטנה יכולה לקבל קידושין וחושש לדעת הרא"מ והמרדכי ומשום דלא ס"ל כר"י בר"י או משום דאפי' ר"י בר"י נמי ס"ל דמעות הראשונים לקידושין נתנו א"כ הא דאמר רבא אמר רב נחמן המקדש במלוה שיש עלי' משכון מקודשת מדר' יוסי בר' יודא כו' והיא גופה משכון וכיון דלא ס"ל כרבא אמר רב נחמן באומר לבתו כו' א"כ הך דינא דמלוה שיש עליה משכון נמי אינו מוכח ובסימן כ"ח סעיף י"א שם כתב בש"ע הך דינא דמלוה שיש עלי' משכון ולא חלק עליו הרמ"א ומשמע דכ"ע סברי הך דינא ואמאי כיון דשניהם לא למדנו אלא מדר"י בר"י וצ"ע:
ס"ק ו
אלא האב בעצמו צריך לקבל כתב הטור שיאמר לה צאי וקבלי קידושיך בין בכסף בין בשטר כתב הב"י ז"ל כלומר דבביאה לא שייך למימר צאי וקבלי קידושיך אלא אומר לה התקדשי לפ' בביאה ומסרה לו שתתייחד עמה עכ"ל. ונרא' דאפי' אינו אומר סתם צאי והתקדשי עצמך בביאה למי שתרצה נמי מהני: והוא לפי מ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ט דמש"ה בעינן בקידושין דוקא אמר הוא ולא אמרה היא משום דכתיב כי יקח איש אשה ועיקר הקידושין מן הבעל אלא שדעת האשה בעינן שתהא מבטלת דעתה ורצונה כדבר של הפקר והבעל קונה אותה עכ"ל וא"כ בקידושי כסף או שטר דבעינן מטי ליד האב הוא דלא מהני לדעת החולקין צאי וקבלי קידושיך משום דין ערב לית בי' כיון דאינו אומר לקדש כמ"ש בס"ק ה' ושליחו' לא סבירא להו הקטן אף דהוא לטובת וזכות הקטן אבל בקידושי ביאה שפיר מהני כיון דאין צריך דעת האב אלא שיבטל רצונו והבעל קונה אותה ובזה שאומר צאי וקבלי קידושיך הרי עושה אותה כדבר של הפקר והבעל קונה אותה ומשו' דבע"כ דאב הוא דאינה מקודשת הא כל שהאב נתרצה שתקדש עצמה לכל הבא לקדשה שפיר מהני זה נראה. ונראה לפרש בזה לשון רש"י בפ' האיש מקדש דף מ"ו גבי נתקדשה שלא מדעת ונשאת שלא מדע' ואבי' כאן דרב הונא אמר אוכל' בתרומ' הואיל ונעשה בה מעשה יתות' בחיי אב וכתב רש"י ז"ל בחייו קדשה והשיאה עצמה שלא מדעתו כאילו היא יתומה והוא ראה ושתק או הפקיר זכותו או שתיקתו הודאה עכ"ל והנה שתיקתו כהודאה יש לפרש דהוי כאומר צאי וקבלי קידושיך דמהני לשיטת הפוסקים אבל הפקיר זכותו למאי מהני דהפקר אין בו לא משום ערב ולא משום שליחות וכן לפי טעמא דרשב"א באומר צאי וקבלי קידושיך דקטנה מקבלת קידושין דהוי כמרשה כחו לה נמי אינו שייך בהפקיר זכותו ולפמ"ש ניחא דרב הונא סבירא לי' חופה קונה ומהני כמו בקידושי ביאה דאין צריך רק שיפקר זכותו ורצונו לקדשה לכל מי שתרצה. ואע"ג דלרב הונא דאמר חופה קונה אינו אלא ארוסה ולא נשואה וארוסה אינו אוכלת בתרומה בחופה שאני דכיון דטעמא דארוסה אינו אוכלת בתרומה שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ובחופה מייחד לה דוכתי':
ס"ק ז
וכדי' להוציא נפשי' מפלוגתא כתב הב"ש ז"ל נראה אם אמר מקדש תן לבתי קידושי כסף ותתקדש לך אז לכ"ע יכולה לקבל הקידושין אף אם אביה אינו שם דהוי כאומרת תן לפלוני עכ"ל והמעיין במרדכי יראה דס"ל דאפילו אומר תן לבתי נמי לא מהני והובא בס"ק ה' ע"ש אלא דכבר כתבנו שם דאנן לא ס"ל כמרדכי בזה ע"ש:
ס"ק ח
יחזיק האב יד הקטנה ז"ל ת"ה סימן מ"ג יראה דשפיר דמי שהקטנה בעצמה מקבלת קידושיה והאב יעמוד אצלה ויחזיק בידה לקבל הקידושין במצותו ובמאמרו וכן כתבו תוס' וסמ"ג ואשר"י ומרדכי בשם ר"י וכן הרמב"ן דקי"ל בהא כרבא אמר רב נחמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך כו' ואע"ג דבמרדכי כתב בשם רא"ם דלא קי"ל הכי כו' עוד נראה דכל הני דברי הגאונים דלעיל לא מיירי אלא בנותן האב רשות לבתו להתקדש ולקבל קידושיה שלא בפניו לפי דעתה ורצונה הכי משמע לשון הגמרא ועלה פסקו הגאונים דאומר לבתו צאי וקבלי קידושיך אבל כשעומד על גבה ותופס בידה לקבל הקידושין הוי כאילו הוא בעצמו קיבל ואע"ג דאין המקד' אומר בתך מקודש' אלא הרי את מקודשת אין קפידה דרוצה לומר הרי את מקודשת מכח אביך עכ"ל. והנה אכתי צריך טעמא דהא כיון דחושש לדעת המרדכי דלא קי"ל כרבא אמר רב נחמן א"כ מאי בכך כשאב עומד על גבה סוף סוף הא לא מטו הכסף קידושין ליד האב וליכא למימר דכל שהאב עומד על גבה ה"ל כאילו דיבר להמקדש ומהני מדין ערב וכמ"ש בסק"ז מ"מ תיקשי לפמ"ש הרמ"א בסימן כ"ט סעיף ב' דלא מהני מדין ערב באומרת תן מנה לפלוני אלא בהתחילה היא ע"ש. ובקידושי קטנה אע"ג דהאב
עומד על גבה אינו נראה כהתחיל האב אלא כאילו התחיל המקדש. ועוד דא"כ אינו אלא בקידושי כסף אבל בקידושי שטר דלא שייך בי' דין ערב לא מהני עומד על גבה, ומדברי רמ"א שסתם משמע שאפילו בשטר מהני כל שעומד על גבה. לכן נראה דכיון דכתב בת"ה דהאב יעמיד אצלה ויחזיק בידה לקבל הקידושין וכשתופס בידה ה"ל כמאן דנקט לי' איהו בידי' כדאמרינן בשבת ר"פ נוטל אדם את בנו. אמר רבא הוציא תינוק חי וכיס תלוי בצוארו חייב משום כיס ע"ש א"כ ה"נ כיון דתופס את ידה ה"ל כמאן דנקט ליה האב ומהני לי' בין בקידושי כסף בין בקידושי שטר. אלא דהרמ"א כתב לא שיעמיד האב אצלה והרי לפנינו שהת"ה דקדק בלשונו וכ' יחזיק בידה דוקא וצ"ע מיהו לפמ"ש הרמ"א שיעמיד אצלה נראה דבקידושי שטר ודאי לא מהני עומד אצלה ודוקא בקידושי כסף איכא למימר דס"ל מדין ערב ואע"ג דבתן מנה לפלוני אם התחיל המקדש לא מהני כמבואר בסימן כ"ט ע"ש. י"ל דבקידושי קטנה כשאב עומד אצלה והכל יודעין שרוצה לקדש וליתן הכסף לבתו הקטנה ה"ל כאילו התחיל האב. אבל בקידושי שטר עמידת האב אינו מעלה כלל ותופס ביד' אפשר דמהני אפי' בשטר ומטעמא שכתבנו דה"ל כנקט לי' אביה וכמו האי דשבת וכמ"ש ואכתי צ"ע:
ס"ק ט
אי שווי' שליח אחרינא כתב הב"ח דין זה שייך נמי בבעל ואשה דשווי' שליח אחרינא וכתב עוד דאם של בתרא קדמו א"צ גט אלא מבתרא ממ"נ אי של בתרא בטלו לקמי' הרי קידושי קמא לאו קידושין ואי לא בטלו לקמא אלא לא סמיך דעתו קסבור דקמא לא משכח אבל אי משכח לא בטלי הרי כיון דשל בתרא קדמו קידושיו קדושין ושל קמא לא הוי קידושין דקמא לא משכח יעו"ש. ובט"ז כתב ז"ל ולא נהירא לי דמי הגיד לנו דבאותו צד דלא בטלו לקמא הוי דעתי' דאי לא משכח קמא דילמא נימא דדעתי' הוי דשליח קמא ניחא למשלח טפי דהוא ודאי יעשה השליחות יותר מן השני אלא דאם לא יקבל הראשון שום קידושין כלל אזי עכ"פ יקבל לו השני ונמצא אם יקבלו שניהם ניחא לי' בהאי קמא ע"כ בכל גווני צריכה גט משניהם עכ"ל גם בח"מ מפקפק על דברי הב"ח. ונראין דברי הב"ח דכיון דשליח בתרא ודאי הוי שלוחו ושלוחו כמותו ה"ל כאלו הוא בעצמו קידש ותו לא מצי שליח קמא מקדש בתר מעשה הקידושין של שלוחו שהוא כמותו. ומשום אומדנא ליכא בהאי מלתא כלל דנימא דניחא לי' דאם יקדש הראשון שום אשה אחר משך שנה או שנתי' והי' שליח בתרא בטל אלא שליח קמא הוי שלוחו וכן שליח שני אלא מי שקדם ועשה שליחתו דהוי כמותו תו אין במעשה שני הן קמא הן בתרא כלום:
ס"ק י
או נשאת כתב הב"ש ז"ל היינו קידושין ונשואין הי' הכל בלא דעת אבי' בש"ס פליגי בזה רב הונא ור' ירמי' ולרב הונא אוכלת בתרומה ש"מ דהוי קידושי ודאי וכ"כ הריב"ש סימן קצ"ג. ובשו"ת הרשב"א סימן אלף רי"ט כתב בשם הרמב"ן בקידש ונשאת לכ"ע צריכה גט ומיאון דבזה לא נדחה דברי רבו שמואל ותימא על המחבר שפוסק בפשיט' דלא הוי קידושין עכ"ל. ונראה דהתם בגמ' ובתשו' הרשב"א מיירי שאביה כאן ואמרינן דנתרצה כיון דנעש' לה מעשה יתומ' בחיי אב ושתק ש"מ דנתרצה אבל כאן בש"ע מיירי שנתקדשה ונשאת שלא לדעת אביה ואין אביה כאן. ועוד נראה דאף אם אביה כאן לא הוי קידושין דהא טעמא דרב הונא הואיל ונעשה לה מעשה יתומה בחיי אב כולי האי לא הוי שתיק אבל בקידושין גרידא אפי' אבי' כאן אמרי' מרתח רתח ע"ש. ולדע' הר"ן והרמב"ם אפילו נתרצה האב בפי' אחר הקידושין לא מהני כל שנתקדשה שלא לדעת אביה וכמו שיבואר בס"ק י"ד וא"כ אפילו אח"כ נשאת ונעשה לה מעשה יתומה דהוי ראי' מדשתק כל כך נתרצה תו לא מהני ריצוי של האב אחר הקידושין ורב הונא לטעמי' דס"ל חופה קונה א"כ כיון דנשאת ושתק כל כך ש"מ דאודי ונתרצה וקונה החופה ועמש"ל סק"ו. אבל לדידן דקי"ל חופה אינו קונה א"כ לא מהני נשאת דנהי דנשאת חשיב כשתיק' וכהודא' שנתרצה כיון דבשעת קידושין אינו מוכח שנתרצה תו לא מהני הריצוי אח"כ ובמה מקדשה. ובעת הנשואין נמי חופה אינו קונה ודו"ק:
ס"ק יא
ואפילו שדכה אביה תחלה עיין ב"ח שהקשה כיון דשדכה וגילה דעתו שהי' חפץ לקדשה ומבואר בסעיף י"ב דכה"ג הוי קידושין ע"ש שהגי' ואפי' שדכה באביה ובח"מ כתב דאין צורך לזה דאף דנתרצה בשידוכין לא נתרצה בקידושין של עכשיו דאולי לא נתרצה עד שיתן כסף הקידושין לידו דוקא כאשר התורה זכתה לו ואין רצונו שתקבל היא הקדושין בלא דעתו עד שיגלה דעתו דניחא לי' בקבלתה עכ"ל וכ"כ הב"ש בשם הריב"ש ולפי"ז צריך לומר דהך דינא שכתב הש"ע בסעיף י"ב מיירי שגילה האב דעתו דניחא לי' בקבלתה דאם לא גילה דעתו אלא לקידושין אמדינן דעתו שיקבל בעצמו. והמעיין ירה דהך דסעיף י"ב הוא בטור בשם הרמ"ה והוא מסוגיא דקידושין מ"ה מהאי עובדא ההוא אמר לקריבא והיא אומרת לקריבה אדאכלו ושתו אתי קריבי' באיגרא וקידשה אמר אביי כתיב שארי' ישראל לא יעשו עולה רבא אמר חזק' אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ומזה למד הרמ"ה הך דינא והתם בהאי עובדא לא הי' שום גילוי דעת אלא במה שרצה לקדשה לקריבי' ונימא דלא נתרצה אלא שהוא בעצמו יקבל הכסף קידושין כאשר זכתה לו התורה ואפילו לפי מה שמפרש שם הרי"ף האי עובדא דכיון דגילה האב דעתו לקדשה לקריביה אמרינן שמא שדר בחשאי לקדשה ע"ש א"כ הכא נמי בשידכה דהוי נמי גילוי דעת ניחוש שמא שדר בחשאי לקדשה. ולכן נראה דשידוך לא הוי גילוי דעת כלל שהוא רוצה לקדשה וכן מוכח שם בקידושין דף מ"ה גבי הנהו בי תרי דהוי קאי שתו חמרא כו' אמר מקדשה לי ברתך לברי אמר רבינא אפילו למ"ד אמרינן שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן כו' ודילמא ארצויי ארצי קמי' כו' והתם משמע דמיירי משידוך דהא אפי' מ"ד חיישינן שמא נתרצה האב אינו אלא בשידוך כדאי' דף מ"ד וכ"כ הר"ן שם דמיירי בשידוך ע"ש וכן משמע מפי' רש"י שם ע"ש. והדר פריך ודילמא ארצויי ארצי קמי' והיינו גילה דעתו שחפץ בה ומשמע דגילה דעת שחפץ בה לקדש' עדיף משידוך והיינו משום דשידוך גרידא לא הוי גילוי דעת כל כך שרוצה לקדשה דהא גבי בן שידוך לא מהני וכדאמר רבינא אפי' למ"ד חיישינן שמא נתרצה האב והוא בשידך אבל נתרצ' הבן לא אמרינן ואלו בגילוי דעת שחפץ לקדשה שפיר מהני כדפריך וניחוש שמא ארצויי קמ"ל אלא דאמרינן לא חפץ איניש למשווי' אבוה שליח ומשום דלא נכנס האב בדיבור זה אפי' אומ' בפירוש כל הרוצה להיות שליח וכמ"ש הר"ן שם וא"כ ע"כ דשידוך לא הוי קרוב הדעת כל כך לקידושין כמו גילה דעת לקידושין וא"כ הך דינא דסעיף י"ב איירי בגילה דעת לקדשה וכהאי עובדא בדף מ"ה וכמ"ש מהאי דאמר לקרובאי. והך דהכא דאיירי בשידך דלא הוי גילוי דעת לקדשה. ובט"ז ראיתי שכתב בקושי' הב"ח ז"ל וצ"ל דהך שדכה אין פירושו שיאמר בפירוש שרוצה להתחתן עמו אלא סיפור דברי' היו בין הבעל והאב וביניהם לא הי' שום הסכמה עכ"ל. ולפמ"ש שידכה דהכא ככל שידוכין דעלמא אלא דלא הוי גמר ריצוי וגילוי דעת שע"י שידוכין יקדשה אלא היכא דגילה דעת שרוצה לקדשה וכמו שהוכחנו מהאי דנתרצה הבן לא אמרינן דמיירי בשידוך ואפ"ה פריך שמא ארצויי קמי' והארכנו בפשיטות לפי שמדברי אחרוני' לא משמע כן ולענ"ד כמ"ש.
ס"ק יב
ואפילו נתרצו בפירוש אחר הקידושין. בפ' האיש מקדש דף מ"ד אתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' אמר שמואל צריכה גט ומיאון אמר קרנא דברי' בגו אם גט למה מיאון ואם מיאון למה גט כו' אפכוהו ושדרוהו לקמי' דרב אמר להו האלקים צריכה גט ומיאון וחס לי' לזרעא דאבא בר אבא דנימא הכי וטעמא מאי אמר רב אחא בר"י דרב איקא צריכה גט שמא נתרצה האב בקידושין צריכה מיאון שמא לא נתרצה האב ויאמרו אין קידושין תופסין באחותה. והנה שטת רש"י ותוס' והרא"ש דכי
נתרצה האב כששמע הוי קידושין למפרע ע"ש. וטעמא דלמפרע כתב הר"ן לפי שכל אדם רוצה להשיא אם בתו ומצוה דרמי' עליה הוא וזכין לאדם שלא בפניו. וטעמא דנתרצה כששמע הא לא נתרצה לא הוי קידושין לפי שאינו זכות גמור שהרי היא יוצאה מרשותו לכמה דברים אבל כל שנתרצה גלי דעתו דזכות הוא לו ומהני משעה ראשונה עכ"ל וראוי לדקד' מל' הר"ן שכתב הא לא נתרצה כו' לפי שאינו זכות גמור כו' ותיפוק לי' אפילו בזכו' כל שמיחה כששמע אין בזכי' כלום ולא מהני הזכי' שזכו לו שלא בפניו ואם זכו לאדם מתנה שלא בפניו וכששמע אמר אינו רוצה אין במתנה זו כלום. כמבואר בכריתות וב"ב בפלוגתא דרשב"ג בשתק ולבסוף צווח ומשמע דאם צווח מתחלה ודאי אין מזכין לו בע"כ וכן בגר קטן דיכול למחות. ונראה משום דמשמע לשון הש"ס חיישינן שמא נתרצה האב כששמע ומשמע הא לא שמע אוזן האב מעולם לא הוי קידושין לזה כתב הר"ן לפי שאינו זכות גמור דודאי בזכות גמור כל שלא שמע כלל ממילא קם לי' בזכותו שזכו לו אבל בתו שיצאה מרשותו לכמה דברים דלא זכות גמור הוא אלא כשנתרצה כששמע אז הוא דאמרינן מסתמא ניחא לי' בזכותו שזכו לו אבל אם האב שמע ומוחה אעפ"י שנתרצה אח"כ תו לא מהני קידושין כן מבואר בר"ן: ושטת הרשב"א דנתרצה האב ה"ל קידושין ואפי' מיחה האב כששמע אם נתרצה אח"כ הוי קידושין ע"ש. ז"ל משום דכל מאן דמקדש את הקטנ' שלא לדע' אבי' יודע שאין קדושיו קידושין אא"כ נתרצ' האב בקידושיו ועל דעת כן שיתפייס האב הוא מקדש וה"ל כמקדש על מנת שירצה אביך ובמתנה בפירוש כך אעפ"י שצווח ולבסוף נתרצה מקודשת שהרי נתפייס דהא לא שירצה בשמיעה ראשונה קאמר אלא שירצה בקידושין ויתפייס לבסוף ויאמר אין קאמר ואעפ"י שמת האב אמרינן שמא נתרצה שעה אחת קודם מותו דהכי אי' בתוספתא במכילתי' פ"ג ע"מ שירצה פלוני אעפ"י שאמר אינו רוצה מקודשת שמא יתרצה למחר שעה אחרת והא דאמר רב לקמן בין היא בין אבי' יכולין לעכב לומר דלא הוי קידושי ודאי אבל קידושי ספק הוי כו' ודאמרינן בירושלמי נתקדשה שלא לדעת כו' ובא אביה ועקר הקידושין התם משום דנתקדשה ונשאת שלא לדעת אביה ודאי מיקפד קפיד ולא יתרצה לעולם הואיל ונעשה מעשה יתומה בחיי אב עכ"ל הרשב"א, מיהו לשטת הרשב"א לא חיילי הקידושין למפרע אלא לכשנתרצה האב הוא דחיילי הקידושין וכמ"ש הרשב"א דה"ל כאומר ע"מ שירצה אביך שמקודשת לכשישמע ולא ימחה. ואעפ"י שלא חלו בשעת נתינה כו' והכא אעפ"י שנתאכלו המעות קוד' ששמע האב נמי חוששין לה דה"ל כהרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום דאעפ"י שנתאכלו המעות מקודשת וכן הוא שטת הרמ"ה הוב' בטור והוא דעת הי"א שלפנינו דכל שנתרצ' כששמע הוי קידושין אחר הריצוי ואף שנתאכלו המעות כמו במקדש אחר שלשים. אבל למפרע לא חיילי ע"ש ועיין מוהרי"ק שורש ל"ב ואיכא למידק דהא בפ' יש בכור דף מ"ט איפלגי רב ושמואל בפודה תוך ל' ונתאכלו המעות רב סובר בנו פדוי מידי דהוי אקדושי אשה. ושמואל סובר התם בידו לקדשה עכשיו הכא אין בידו לפדותו תוך שלשים ובת"ה סימן רס"ד פסק כשמואל וכן פסק הרמ"א ביו"ד סימן ש"ה וא"כ במקדש את הקטנה לכשיתרצה האב אין בידו לקדשה עכשיו וכשנתאכלו הוי לי' מלוה כמו בפודה תוך שלשים כיון שאין בידו לפדותו עכשיו, ועוד דאפי' לדעת הפוסקי' שם כרב נמי תיקשי דבאומר הרי את מקודש' לכשיתרצה אביך ה"ל דשלבל"ע ולא מהני דמי איכא מידי דהשתא לא חייל ולבתר זמן חיילי כדאמרינן שם בפ' אעפ"י דף נ"ט וא"כ אפילו המעות קיימין איך חייל הקידושין כיון דהשתא לא חייל והאומר לקטנה הרי את מקודש' לכשיר' אביך ה"ל כאומר לאשה אחר שימות בעלך דה"ל דשלבל"ע ואינה מקודשת אפי' המעות קיימין והתם בפודה תוך שלשים לא הוי דבר שלא בא לעולם כמ"ש במ"ל בפ"ד מאישות דמחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה ע"ש. אבל לכשירצה אביך זה לאו בזמן דממילא תליא אלא בריצוי אב. וכיון דהשתא לא מצי חייל היאך חייל לאחר זמן. ונראה לפמ"ש הריטב"א בטעמא דגמרו הקידושין כשנתרצה האב דהוא מדין תן מנה לפלוני ותתקדש בתי לך כיון דנתן ע"פ מקודשת בהאי הנאה שעשה דברו דשוי פרוטה וה"נ כשנתרצה האב הרי הוא כאומר הניח הכסף שנתת לבתי שיהי' שלה ואל תטלנה ממנה ותתקדש לך כו' ואפשר שהמקדש נתכוין לכך שהרי כל אדם רוצה שיגמרו נשואין כדאיתא בפרק המדיר ע"ש. ויבואר לפנינו וא"כ כיון דהמקד' נתן אדעת' דהכי את הכסף ליד הקטנ' על דעת קידושין של האב וכשאב נתרצה ה"ל כאומר הנח לה המעות ולא תטלנה א"כ ה"ל כמדבר עם האב דתחלת נתינה ליד הקטנה היה על צד ערבות דאב ואעפ"י שתחלת הנתינה לא היה ידוע לאב דהכי אשכחן כה"ג בב"י ח"מ סימן קכ"ט בשם חזה התנופה ראובן שמכר לשמעון מלבוש על תנאי שיעמוד לו ערב ונתן לשמעון הלבוש והלבישהו ולאחר זמן העמיד לו ערב בשע' מתן מעות דתחל' הנתינ' הי' ע"פ ערבו' ה"ל כאלו לא ניגמר הדבר עד שעה שהעמיד לו ערב וע"ש וא"כ ה"נ כיון דתחלת נתינה הי' ע"מ שיתרצה אב ה"ל דין ערב בעת הריצוי דתחלת נתינה הי' לכך דאם לא יתרצה תחזיר לו הכסף ואפי' נתאכלו שביק לה חובה וכמו במקדש לאחר שלשים כיון דעיקר הקידושין מכח האב קאתי ולגבי אב לא הוי דבר שלבל"ע דהא ביד האב לקדשה עכשיו וה"ל כמקדש לאחר שלשים ודו"ק היטב. ובזה ניחא מה דקשי' לן בהא דמועיל ריצוי אב אפי' נתאכלו המעות הוי לה קידושין ואלו במקדש את הקטנה וגדלה ונתרצית לא הוי קידושין ואפי' הכסף בעין דלא קי"ל כהך מ"ד ביבמות פ' בית שמאי דגדלה קידושי' בהדה אלא דקדושי קטנ' לאו כלום היא אפי' גדלה ונתרצית לא הוי קידושין מן התורה כדמוכח בפ' יוצא דופן דף מ"ז ע"ש ומ"ש ריצוי דידה מריצוי דאב ועיין מוהרי"ק שורש ל"ב שכתב ז"ל ומ"מ אף כי נלמד ריצוי דידה לאחר גדלות מריצוי דאב כמו שאמרו החברים ע"ש הרי שעלה על דעת החברים להשוות זא"ז כמ"ש ולפמ"ש ההבדל מבואר דבריצוי דידה לאחר גדלות ה"ל דבר שלבל"ע דאפי' במחוסר זמן דממילא קאתי נמי ה"ל דבשבל"ע כמ"ש סימן מ"ג ס"ק א' ע"ש וכיון דהקידושין בינו לבין קטנה ה"ל דבר שלבל"ע ולא מהני אף אם הכס' בעין וכמו שלא מהני בלאחר שאתגיי' ואח' שתתגיירי אבל ריצוי דאב כיון דתחלת הקידושין לא הי' בינו ובין הקטנה אלא בינו ובין האב והנתינה הי' ע"מ שיתרצה האב וביד האב הוא לקדש עכשיו לא הוי דבר שלא בא לעולם וזה ברור ונכון. ושטת הריטב"א ג"כ דגמרו הקידושין כשיתרצה אב ולא למפרע ז"ל דגמרו הקידושין מדין תן מנה לפלוני ותתקדש בתו לך דכיון שנתן על פיו מקודשת כו' דמקדשה בהאי הנאה שעשה דברו דשוי פרוטה כו' ה"נ כשיתרצה האב בקידושין הרי הוא כאומר הניח הכסף שנתתי לבתי שיהי' שלה ולא תטלנה ממנה ותתקדשה לך מיהו בעינן שיהי' הכסף בעין בשעה שנתרצה האב דאי לא במה מקדשה שהרי לא נתן ולא הניח לה כלום על פיו ומה שנתן תחלה מאיליו נתן לה על דעת קידושין שלו אבל השתא כשהוא בעין איכא נתינה על פיו שהרי אלו לא נתרצה האב בקידושין הדר איהו ושקיל כספי' מינה ועכשיו מניחן בשביל אבי' ואעפ"י שאין דעת המקדש לכך בהאי הנאה דמטי לאב שזה מניח המעות לבתו גמר ומקנה לה ואפשר שהמקדש נתכוין לכך שהרי כל אדם רוצה שיגמרו נשואין כדאי' בפ' המדיר ובבתו נערה לא בעינן שיהי' הכסף בעין בשעת ריצוי דנערה נהי דלית לה יד לקבל קידושי' מכל מקום בת זכי' היא וכי מקבלת להו הרי היא כזוכה בכסף לאבי' וכי שמע האב ונתרצה זכתה לו למפרע דזכין לאדם שלא בפניו וכן באומר לראובן זכה בכסף לאחותך ותתקדשי לי בו ושמעה ונתרצית הרי היא מקודשת למפרע משעה שזכה לה עכ"ל. וביאור שטה זו דס"ל נמי דקידושי בתו ה"ל זכות דאביה וכמ"ש הר"ן הובא לעיל אלא דבקטנה ס"ל להריטב"א דאע"ג דה"ל זכותא דאב לא מצי' הקטנה זכי לגדול ולא מהני בקטנה אלא מדין ערב ומש"ה אינ' מקודשת אלא מכאן ולהבא אחר הריצוי דאב ובהנאה דאית לי' לאביה שמניח הכסף על פיו אבל קידושי נערה דמהני באומר צאי וקבלי קידושיך אפילו בשטר ומתורת שליחות ומש"ה מהני נמי למפרע ומתורת זכי' אלא דבהא נחלק הריטב"א משטת הרמ"ה דלהריטב"א אינה מקודשת אלא היכא דהמעות בעין אבל נתאכלו לא ולשטת הרמ"ה מהני אפי' נתאכלו המעות ונראה דטעמא דריטב"א דמקדש לאחר שלשים כיון דיהיב לאשה המתקדש' הוא דמהני אעפ"י שנתאכלו המעות וכמ"ש הריטב"א בטעמא ר"פ האומר ע"ש ז"ל מקודשת ואעפ"י שנתאכלו המעות פי' וכיון דברשותה אכליתנהו ויהיב לה רשותא לא נפקינן לא נעשו מלוה ומתקדשת באותה הנאה עכ"ל וע"ש והכא דהכסף שמקבל הוא האב
והיינו הנאה שמניח על פיו הכסף ביד הבת וכיון דכבר נתאכלו לאו הנאה הוא לגבי האב דהא מחול חובך לפלוני ואתקדש אני לך נמי לא מהני דמלוה לא מהני אפי' במוחל לאשה גופה ומכ"ש שמוחל לאחר על פי' דלא מהני ועוד נראה לומר דס"ל לריטב"א כדעת הר"ר יונה הובא ברא"ש פרק שני דייני גזירות דקטן שלוה אין צריך לשלם אפי' הגדיל אח"כ ע"ש וא"כ לאו מידי שביק לה כיון דכבר נתאכלו וקטן פטור מלשלם היכא דליתי' בעיני' והרמ"ה סובר דקטן שלוה צריך לשלם וכדעת הרא"ש שם וכן פסק בש"ע חשן משפט סימן צ"ו א"כ אפי' נתאכלו ה"ל הנאה במה דשביק לה חובה: והיכא דמקדשה בביא' הנה לדע' רש"י ותו' והרא"ש דכשנתרצה האב מקודשת למפרע א"כ קידושי ביאה נמי מהני כיון דאמרינן דמעיקרא ניחא לי' בכך ומקודשת בביאה אבל לשטת הרמ"ה והרשב"א והריטב"א דכשנתרצ' אינה מקודשת אלא אחר ריצוי וא"כ בכסף אי הכסף אכתי בעין לדעת הריטב"א ולדעת הרמ"ה אפי' נתאכלו וכמ"ש בהאי הנאה דשביק לה חובה אבל בביאה דמעיקרא לא מצי מקדשה עכשיו נמי אינה מקודשת דמשוך פרה זו ולא תיקנה אלא לאחר שלשים לא קנה מיהו נראה כיון דבנערה ס"ל להריטב"א דאפי' נתאכלו המעות מקודשת למפרע ומשום דה"ל זכותא דאביה אלא דבקטנה דלא מצות זכי בכסף קידושין לאבי' בתורת שליחות הוא דלא מהני למפרע וא"כ בקידושי ביאה נמי מקודשת בנערה כיון דבנערה קידושי למפרע חייל וא"כ ה"ה בקטנה דבקידושי ביאה אין חילוק דכיון דאמרינן דניחא לי' לאבוה בזכו' בתו א"כ כל דניחא לי' לאבוה הרי מתקדש' בביא' דבקידושי ביא' אין צריך שליחות אלא כיון דניחא לי' לאבי' קונה אותה המקדש בביאה דבקידושי כסף או שטר הוא דצריך שיבוא הכסף והשטר ליד האב אבל בביאה מעצמה מתקדשת כל דניחא לי' לאבוה וכן משמע מהא דפריך שם בסוגיא לרב אסי דאמר אבי' ולא היא מהא דתניא אם מאן ימאן כו' וקס"ד שפיתה לשום אישות ע"ש ומשמע דמקודשת למפרע בקידושי ביאה מיהו התם בנערה מיירי ע"ש אלא דלענין קידושי ביאה נראה דאין לחלק בין קטנה לנערה וכמ"ש אמנם במ"ש הריטב"א דבנערה מקודשת למפרע ומשום דזכות הוא לאב וזכין לאדם שלא בפניו ולשטת רש"י ותו' והרא"ש אפי' בקטנה מה"ט מקודשת למפרע אם נתרצה כששמע ומשום דניח' לי' בזכות בתו וכמ"ש לעיל בשם הר"ן. וקשה לי מהא דאי' בנדרים דף ל"ו התורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים או לא מי אמרינן כיון דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו או דלמא מצוה דלי' היא וניחא לי' למעבדי' וכתב שם הרשב"א בחידושי' ז"ל הא דאיבעי' לן התורם משלו על של חבירו מי אמרינן כיון דזכות הוא לו אין צריך דעת בעלים קשיא לי הא שליחות לאו מדין דניחא לי' או לא ניח' לי' אלא גזירת הכתוב הוא דמה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם ותדע לך שהרי האומר לחבירו צא ותרום לי והלך ומצא תרום למ"ד אין חזקה שליח עושה שליחתו אמרינן בפ"ק דחולין דלמא שמע אינש אחריני ותרם ורחמנא אמר אתם גם אתם מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם ואע"ג דסתם ניחא לי' שתיקן כריו וי"ל דתורם משלו על של חבירו שאני דלא בעינן שלוחו לדעתו אלא בתורם משל בעל הכרי על בעל הכרי אבל בתורם משלו על של חבירו כיון שאינו של בעל הכרי לא בעינן שליחותו ממש ואין הדבר תלוי אלא אי זכות לו וזכין לאדם שלא בפניו אי לאו זכות דמצוה דנפשי' עדיף עכ"ל וא"כ לפ"ז תיקשי לדעת הרא"ש דצאי וקבלי קדושיך הוי מטעם שליחות ומשום דקטן נמי נעשה שליח לטובתו וזכותו והובא בס"ק ג' דכיון דבשליחות בעינן לדעתיכם א"כ היכא מקדשה למפרע משום ניחות' דאב הא בשליחות בעינן דעת משלח ואע"ג דניחא לי' והא דאמרינן בסוגי' ודלמא ארצויי קמי' ופי' רש"י והרא"ש דכיון דארצי הבן קמי' אבוה דניחא לי' באשה זו נעשה האב שלוחו משום דזכין לאדם שלא בפניו ע"ש התם בתורת זכי' אתינן עלה דהו"ל כמו זוכה חפץ לחבירו וה"ה זוכה לו אשה אבל גבי קטנה אין כאן דבר שזוכין לאב אלא דניחותא בלבד הוא דאי' ומשו' מצוה הוא דרמיא עלי' וא"כ אכתי אינו אלא בתורת שליחות ושליחות בעינן לדעת אע"ג דניחא לי' וכמו שהוכיח הרשב"א מהאי דחולין דשמע אחר ותרם דניחא לי' שתיקן כריו וכן במ"ש הריטב"א בנערה דחיילי קידושין למפר' ומשום דזכות הוא לו נמי קשיא נהי דזה הוי זכות במה שזוכית הכסף קידושין לאבי' אבל בריצוי דאב לקידושין ליכא זכי' ואין בו אלא משום ניחות' דאב ושליחות בעינן לדעת אפי' היכא דניחא לי' וצ"ע ועיין בתו' נדרים שם שכתבו ג"כ כדברי הרשב"א הנז' ז"ל והא דאמרינן מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם וי"ל דהיינו כשתורם משל בעל הכרי אבל בתורם משלו אז אין צריך דעת עכ"ל והיינו כדברי הרשב"א דמשל בעל הכרי ה"ל בתור' זכי' וזכין לאדם שלא בפניו וצ"ע ועיין מה שכתב' בספר קצות החושן סימן רמ"ג סק"ט:
ס"ק יג
בפירוש אחר הקידושין והוא דעת הרי"ף ז"ל הני בי תרי דשתי חמרא כו' אפי' למ"ד חיישינן שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן א"ל רבנן ודלמא שליח שוי' לא חציף אינש כו' ודלמא ארצויי ארצי קמי' א"ל רבא בפירוש אמר מר לא ס"ל להא דרב ושמואל וכו' וכולהו רבוותא הכי פסקו הלכתא כרבינא ודחו לדרב ושמואל בין קטנה ובין נערה דהיכא דקידש קטנה או נערה נפשה בלא דעתה דאבה דלא הוי קידושין בין נתרצ' האב בין לא נתרצה האב עכ"ל. וכתב הר"ן ז"ל והוא ז"ל מפרש כן משום דאם איתי' בנתרצה בשעת מעשה הוי קידושין הי' לנו לחוש שמא נתרצה שהדבר קרוב כו' וא"כ אפי' נתרצה בפירוש אח"כ לפיכך אין אנו חוששין דלמא ארצויי ארצי קמי' כיון דאפי' ארצי' קמי' לא מהני כיון דאפי' נתרצה בפירוש לא מהני כל שהי' שלא ע"י שליחות מתחלה וע"ש. וכיון דמשני אהא דפריך ודלמא ארצויי ארצי קמי' דליתי' לדרב ושמואל דאפי' נתרצה בפירוש לא מהני א"כ מוכרח לומר דאפי' ידעינן דארצי קמי' נמי לא מהני דהא לשטת הרי"ף הא דמשני ליתי' לדרב ושמואל לאו משום דלא חיישינן לספיקא אלא משום דאפי' ידוע בודאי שנתרצה לא מהני א"כ מוכח דאפילו ארצי בפירוש לא מהני. וא"כ קשה לפי"ז הא דפסק בש"ע סימן ל"ה סעיף ד' דהיכא שגילה דעתו שחפץ באשה פ' והלך השדכן וקדשה לו בלא מינוי שליחות דמקודשת ע"ש והא לשטת הרי"ף לפנינו ודעימי' והוא גאון רב אחא משבחא ובעל ה"ג ורבינו האי בתשובותיו דס"ל דאפי' נתרצה האב בפירוש לא מהני וא"כ אידחי' לה לגמרי ואמרינן דאפי' ידו' בפירו' שארצויי קמי' לא מהני דאי נימא דלא חיישינן לארצי קמי' א"כ היכי קאמרי עלי' ליתי' לדרב ושמואל דהוא אפי' בידוע וא"כ ארצי קמי' נמי אפי' בידוע לא מהני. ולכן נראה לענ"ד דלהנך רבוותא דמפרשי ליתי' לדרב ושמואל דהוא אפי' בידוע שנתרצה א"כ ארצי קמי' נמי לא מהני אפי' בידו' והך דסימן ל"ה סעיף ד' בשם יש מי שאומר הוא דכתב והוא לדעת הרא"ש ודעמיה דמפרשי ליתי' לדרב ושמואל דהיינו דלא חיישינן לספיקא ומש"ה נמי לא חיישינן לספיקא דארצי קמי' הא בידו' דארצי קמי' מהני ולפי"ז הך דסימן ל"ה סעיף ד' תליא באשלי רברבי ומידי ספיקא דרבוותא לא נפקא אמנם הך דינא דסעיף י"ב בקטנה שקידשה עצמה למי שגילה האב דעתו שהי' חפץ לקדשה דחיישינן שמא נתרצה והוא בטור בשם הרמ"ה נראה דלא יחלוק בזה הרי"ף דהא גמרא ערוכה היא והובא להלכה ברי"ף וז"ל ואיכא מאן דחש להא דרב ושמואל משום דאשכח לאביי ורבא דשקלו וטרו אליבי' דרב ושמואל דאמרינן איהו אמר לקרובאי ואיהי אמרה לקריב' אדאכלו ושתו אתו קריבי' באיגרא וקידשה אמר אביי שארית ישראל לא יעשו עולה רבא אמר חזקה אין אדם טורח בסעודה כו' מאי בינייהו איכא בינייהו דלא טרח ואנן מסתברא דלא שייכי הא דאביי ורבא אליבי' דרב ושמואל אלא הכי קאמרי לא חיישינן שמא נתקדשה לדעת האב וקא משדר לי' לקדשה בחשאי לאביי כדאית לי' ולרבא כדאית לי' ע"ש. וכיון דחיישינן בגילה דעת שמא לקדשה בחשאי שדר לי' וכמ"ש שם הר"ן דאע"ג דבשדיך לא חיישינן לכך אבל בגילה דעתו שחפץ לקדשה חיישינן שמא שדר לקדשה בחשאי ע"ש. וזה כמ"ש לעיל ס"ק י"א דשידוך גרע מגילוי דעת שחפץ לקדשה ע"ש. והא דלא חיישינן גבי
בן שמא שליח שוי' דלא חציף אינש וכן בהך דסעיף ל"ה סעיף ד' לא חיישינן שמא המקדש שליח שוי' לזה האחר דאין אנו חוששין שמא שליח שוי' אלא דוקא האב לגבי בן דסתמ' מפקח הוא בעסקי בנו אבל לא באחר. ומש"ה הך דינא דסעיף ל"ה לאו דכל"ע היא אלא בשם יש מי שאומר והך דסעיף י"ב אליבי' דכ"ע הוא ומשום דגם הרי"ף מודה להך דסעיף י"ב ומטעמא דשדר לקדשה בחשאי ובזה נתיישב מה דקשיא ליה לב"ש בס"ק כ"ז:
ס"ק יד
אבל אם מיחתה היא או אבי'. שם בסוגיא אמר רב בין היא בין אבי' יכולין לעכב ורב אסי אמר אבי' ולא היא. והקשו תו' מה יועיל עיכובתה דידה אחר שנתרצה האב כיון דיכול לקדשה בע"כ וי"ל היינו דוק' בתחלת הקידושין אבל הכא דנתקדשה שלא לדעת אבי' ואח"כ נתרצה האב ועתה י"ל דמקודשת מטעם דזכות הוא לו אמרינן כיון דבתו מעכבת דחוב הוא ולא הי' מתרצה אם הי' יודע דמעכבת ולפי' הקונט' לא קשיא מידי דפי' הואיל ובשעת הקידושין לא נתרצה האב אם באתה לחזור קודם שיתרצה האב חוזרת ולא מהני תו ריצוי האב עכ"ל. והנה אכתי צריך טעמא גם לדעת רש"י דמפרש שחוזרת קודם שנתרצה האב נמי תיקשי מאי מהני חזרתה ומחאתה כיון דסוף סוף הרי נתרצה. ונראה דלשטת הרמ"ה והריטב"א דלא הוי קידושין למפרע אלא מכאן ולהבא דהיינו אחר שנתרצה ולדידהו טעמא דמקודשת אחר שנתרצה האב היינו משום דין ערב ובהאי הנאה שמניח לה הכסף עפ"י האב והובא בס"ק י"ב ע"ש וא"כ תן מנה לפ' ואקדש אני לך אינו אלא כשרוצה פ' לקבל המנה אבל אם אינו רוצה לקבל לא שייך בי' דין ערב דהא עיקר דין ערב אינו אלא כשבא הנאה לבן דעת על פיו והכא שמיחת' הקטנ' ואינו רוצה בכסף א"כ ממילא ליכא דין ערב. אלא דלשטת רש"י דמקודשת למפרע כשנתרצה בסוף. תיקשי כיון דנתרצה לבסוף ומקודשת למפר' א"כ אמאי מהני עיכובא דידה ונראה דלשטת רש"י נמי דמקודשת למפרע כשנתרצה לבסוף אינו אלא משום דאמרינן דכיון דנתרצה לבסוף מסתמא ניחא לי' בזכות בתו אבל כל זמן שלא נתרצה ולא שמע אינו מוכח דניחא לי' בזכות בתו כיון דיוצאה היא לכמה דברים מרשותו וכמ"ש הר"ן הובא לעיל. וכיון דמיחתה הבת א"כ מוכח דריצוי שנתרצה האב אח"כ לאו משום דניחא לי' בזכות בתו כיון דאיהי גופה לא ניחא לה וא"כ כיון דלאו משום זכות בתו וניחותא דידה הוא דנתרצה א"כ אינו מוכח שנתרצ' מעיקר' לניחותא דידה ולרצונה ודו"ק:
ס"ק טו
או אבי' והנה הרמב"ם הביא בהלכותיו הך דינא דבין היא בין אבי' יכולין לעכב. והקשו עליו כיון דלשטתו אפי' נתרצה בפירוש לא מהני א"כ מאי נ"מ במחאתה ובכסף משנה כתב דנ"מ דאפי' הי' ריצוי בשעת קידושין יכולה לעכב אח"כ וכמ"ש תו' דאלו ידע שתמחה בתו לא הי' מתרצ' ע"ש. ומוהרי"ט בחידושיו הקשה עלה דא"כ לעולם תהי' קידושין תלויין דשמא תמחה אח"כ וכוונת תו' אינו אלא כשמיחתה קודם ריצוי דאב או אחר ריצוי דאב והיא לא שמעה ריצוי דאב ואמרינן דאדעתא דהכי לא נתרצה אבל אם נתרצית הבת בתר דשמעה רצוי דאבוה ודאי תו לא מהני מחאת' וא"כ זה שנתרצה בשעת קידושין ושניהם בבת אחת נתרצו האב והבת ודאי תו לא מהני מחאת הבת ועיין שם. ובני הב"ח כמר זאב וואלף ש"ן אמר דלפי שטת הרא"ש הא דמהני צאי וקבלי קדושיך דהוא בתורת שליחות ואע"ג דאין קטן נעשה שליח לטובתו ולזכותו נעשה שליח וזה היא נמי שטת הרמב"ם וכמ"ש בס"ק ג' ע"ש. ואמרינן פ"ק דכתובות דף י"ג גר קטן מטבילין אותו ע"ד בית דין דזכין לאדם שלא בפניו כו' הגדילו יכולין למחות. וכתב שם הר"ן מדאמרינן הגדילו יכולין למחות משמע דמחאה דקטנות לאו כלום הוא ואי אפשר לצמצם שתמחה מיד כשתגדיל אלא דנהי דמחאה דקטנות לאו מחאה היא לענין שאם נתרצית אח"כ אין מחאתה כלום אפ"ה מהני לה מחאה דקטנות לענין עמדה במחאה דקטנות גם אחר שתגדיל וע"ש. וא"כ ה"נ כיון דאין שליחות לקטן אלא משום דזכותו ולטובתו נעשה שליח ומהני בזה מחאה וכמו בשאר זכי' דקטן דמהני לי' מחאה ואע"ג דמחאה דקטנות לאו כלום הוא מהני לי' לענין שאם עמדה במחאתה זו גם אחר שתגדיל דתו לאו זכות היא ואינה נעשית שליח למפרע דבתר מחאה דידה ה"ל חוב עכ"ד. והנה בעיקר הדין דבין היא ובין אבי' כו' הוא מימרא דרב שם. ולא אתברר לפי"ז הא דאמר רב והאלקים צריכה גט וצריכה מיאון צריכה גט שמא נתרצה האב צריכה מיאון שמא לא נתרצה האב ויאמרו אין קידושין תופסין באחות' וכיון דהיא יכול' לעכב א"כ למה לי גט תסגי במיאון גרידא דאפי' נתרצה האב מהני מחאתה והוא מיאון דידה וכבר נתקש' בזה בשו"ת מוהרש"ך ח"א סימן ו' ע"ש. ובס' עצמות יוסף ראיתי שכתב בזה ליישב וז"ל ולי נראה דהתם מיירי שבאת היא לקיים הקידושין וכאן השמיענו דאפשר לה לעכב עכ"ל. ושותא דמרן לא ידענא דהא התם דצריכה גט ומיאון וכיון דצריכה מיאון היכא בא לקיים הקידושין וכיון דמיאנה בקידושין היינו מחאה דידה וקושיות מוהרש"ך קושיא גדולה. ונראה בשטת תו' דהא דאמרינן בגמ' עלה דרב דאמר צריכה גט וצריכה מיאון והוא ששידכו דמשמע הא לא שידכו לא אין הטעם משום ספיקא שמא נתרצה האב אינו אלא בשידכו אלא דחששא דשמא נתרצה היא אפי' בלא שידכו אלא הא דבעינן שידכו הוא מחמת קושיא זו כיון דצריכה מיאון א"כ היינו מחאה דידה ורב דס"ל בין היא כו' יכולין לעכב א"כ גט למה ולזה קאמרי והוא ששידכו ומשום דע"כ לא אמרינן דהבת יכולה לעכב אלא היכא דלא הי' שום גילוי דעת מן האב שרוצה לקדש' אלא שהיא בעצמ' הלכה ונתקדשה ובזה הוא דאמרינן דאע"ג דנתרצה האב כששמע אינו ריצוי אלא למעשה הבת ואלו ידע האב שתמחה אח"כ אינו מסכים ג"כ כיון דאינו אלא כמסכים למעשי' אבל היכא דשדיך ואבי' עצמו גילה דעתו שחפץ לקדשה לזה א"כ הא דנתרצה כששמע אינו משום מעשה הבת אלא מסכים לכוונתו הראשונ' בשעה ששידך שחפץ בזה וכה"ג תו אין הבת יכולה לעכב כלום וא"כ מימרא דרב דאמר בין היא בין אבי' אינו אלא בדלא שדיך. ובזה ניחא דברי תו' שם ד"ה בין היא בין אבי' יכולין לעכב ז"ל ואע"ג דאמר רב לעיל חיישינן שמא נתרצה האב היינו בסתמא ששמע ושתק אבל היכא דמיח' גיל' בדעתו עכ"ל ומאי קושיא תיפוק לי' דהתם אינו אלא בששידכו והך מימרא דבין היא כו' משמע בדלא שידך דמייתי עלה בגמ' הא דתניא אם מאן ימאן ע"ש בפיתוי לשום אישות וזה משמע בלא שידך וע"ש בחידושי מהרש"א ולפי מ"ש יתיישב דאפי' בלא שידך נמי חיישינן שמא נתרצה האב אלא הא דבעי שידכו היינו משום דאי לא שידך סגי במיאון לחודי' כיון דיכולה לעכב אפי' נתרצה האב. וניחא נמי הא דכתבו תו' ד"ה אלא דקידשה נפש' ע"ש דמשמע מדבריהם דגבי שידוך צריכה גט ומיאון ובדלא שידך צריכה מיאון ואינה צריכה גט ע"ש ובחידושי מהרש"א. ולפי' מ"ש דגם בדלא שידך חיישינן שמא נתרצה ומש"ה צריכה מיאון דמהני לי' במקום מחאת הבת כיון דבלא שידך אינו אלא כמו נתרצה למעשי' ואמרינן אלו ידע שתחזור בה לא הי' מתרצה אבל בשידך צריכה גט ומיאון ומשום דלא מהני בזה מחאת הבת דבשידכו אמרינן דריצוי דאביה אינו אלא כמסכים לדעתו הראשונה דרצה לקדשה לפ' אבל לא למעש' הבת ודו"ק:
ס"ק טו
ונתגדלה הבת ושתקה. במוהרי"ק סימן ל"ב שם האריך בזה בנתקדשה שלא לדעת אבי' וגדלה אם גדלה קידושי בהדה. ורצה להביא ראי' מהא דאמרינן בקטנה יתומה דקדשה נפשה ע"י אחי' ואמה דאמרינן כי גדלה גדלי קידושין בהדה והוי קידושי תורה אפי' בלא בעל וה"ה בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' וגדלה דגדלי קידושי בהדה ואפי' לא בעל ואח"כ כתב עלה וז"ל ואם כי נחלק רבינו יצחק על דברי ה"ג ואמ' דלא תקינו לה רבנן קידושין לענין חלות הקידושין בגדלות לא נחלקו עליהם כמו שאמרו החבירי' המקשיבי' לדבר אמת כדכת' מר ותדע דכן הוא דהא מדאורייתא קאמר דגדלי קידושי בהדה ולענין חלוק דאורייתא אין לחלק בין אם תיקנו לה רבנן נישואין וקידושין ובין לא תיקנו כדכתבתי לעיל עכ"ל. אמנם לפי ענ"ד דיש לחלק גם בדאורייתא בין תקינו לה רבנן נישואין או לא והוא דהא דאמרינן ביבמות דף ק"ט שם דגדלי קידושי בהדה כתב
עלה הרשב"א ז"ל וטעמ' דמלתא משום שנשאר עלי' שעבוד הדינר שנתן לה בקידושי' ואעפ"י שקטנה היתה באותה שעה ואינה משתעבד' דבר תורה מכי יתן איש אל רעהו פרט לקטן אפ"ה כיון דתיקינו לה רבנן נישואין הרי הוא משתעבדת בכסף קידושי' ולפיכך כשגדלה גדלי קידושי' בהדה דבר תורה והוא שקידשה בכסף כדהתם ואעפ"י שלא בעל עכ"ל. וא"כ לפי"ז לדעת רבינו יצחק שנחלק על בה"ג וס"ל דלא תקינו רבנן נישואין בקטנה שיש לה אב אינה משתעבדת בכסף קידושי' כיון דאינה משתעבדת אלא משום דתקינו לה רבנן נישואין ונהי היכא דהכסף בעין אין לחלק בכך אבל כשנתאכלו מיה' יש לנו לחלק דלדעת רבי' יצחק לא גדלה קידושין בהדה ומסתמא אחר שהגדילה בין כך ובין כך ליתי' לכסף בעין. וגם בנימוקי יוסף כתב כדברי הרשב"א ע"ש פ' ב"ש עלה דגדלה קידושי בהדה ז"ל ותלמודא מפרש לה בתרי גווני או לומר קידושיה תלויין עד שתהא גדולה ואז גמרי הקידושין דה"ל בשעה שנותן לה כסף קידושין כאלו התנה עמה הרי את מקודשת לי לאחר שתגדיל וכאותה ששנינו הרי את מקודשת לאחר שלשי' שאם לא חזרה בה תוך שלשי' הוי מקודשת מדאוריתא לאחר שלשים אעפ"י שנתאכלו המעות משום שנשאר עליה שעבוד הדינר וה"ל כיון דתקינו רבנן נישואין הרי היא משתעבדת בכסף קידושי' ולפיכך כשגדלה גדלי קידושי בהדה דבר תור' והוא נמי ע"ד הרשב"א הנזכר. מיהו נראה דהרשב"א והנ"י דאתו עלה מכח נישואין דרבנן היינו משום דס"ל דקטן אינו משתעבד ומשום דכתיב כי יתן איש אל רעהו וזה כדעת הר"ר יונה הובא ברא"ש פ' שני דייני גזירות דקטן שלוה פטור מלשלם ע"ש אבל לפי דעת הרא"ש שם דקטן שלוה חייב לשלם ודוקא קטן שהזיק פטור מלשלם וכן פסק בטור וש"ע ח"מ סימן צ"ו דקטן שלוה חייב לשלם כיון שיש לו הנאה וע"ש וא"כ אפי' לא תקינו רבנן נישואין נמי משתעבדת בכסף קידושי' ואפי' נתאכלו ושפיר קאמר מוהרי"ק דאין לחלק ודו"ק.
ס"ק יז
למי שגילה האב דעתו עמ"ש בזה ב"ש ומ"ש ליישב בס"ק י"ג ובגמ' בהא דאמר מקדשה ברתך לברי אפי' למ"ד חיישינן שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן ופי' רש"י דגברא דייק ונסיב ע"ש ובאשר"י כתב ז"ל דגבי בת אם נתרצה האב חיילי קידושין למפרע והוי כאומר אדם לבתו צאי וקבלי קידושיך כדאמר לקמן גבי נתקדשה לדעת והלך אבי' למד"ה ועמדה ונשאת אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבוא אבי' וימחה ואם נתרצה הוי חופה למפרע וכן בקידושין כשנתרצה הוי קידושין למפרע אבל בבן אפי' נתרצה הבן אח"כ אינו מועיל דצריך שיעשה האב שליח עכ"ל ולא נדע לחלק דהא לפי שטת הרא"ש גם באומר צאי וקבלי קידושייך אינו אלא מטעם שליחות והוא מבואר בס"ק ג' ע"ש וא"כ מ"ש דהבת נעשית שליח למפרע והאב אינו נעשה שליח למפרע וצ"ע:
ס"ק יח
ואמר בתך סתם מקודשת ני בטור כת' בשם השאלתות ראובן הי' לו ד' בנות ונתן לו שמעון קידושין סתם על אחת מבנותיו ולא פי' למי נוטל כו' נאמן לומר לזו נתכוונתי על' קבלתי קידושין ואם אינו יודע ששכח כולן צריכין גט עכ"ל והקשה הב"י אמאי יהי' נאמן לומר לזה נתכוונתי ע"ש ובט"ז כתב ז"ל ולענ"ד נראה שהלכה ברורה היא דהא יש לדקדק במ"ש ולא פי' למי הי' נוטל ולמה לא אמר למי הי' נותן כו' אלא דמיירי כאן שהמקדש נתן הברירה לאב שאיזו שנתכיוין הוא בשעת קידושין יתן לה נמצא דהוי כאלו פי' בתך פ' והשאר שלא נתכוון עליהם אותו פעם אינם בכלל כלל בזה דהברירה שנתן לו היינו בשעת קידושין לא אח"כ שוב ראיתי בד"מ שכתב ג"כ דכאן מיירי שתולה בדעת האב ולא זכר שם דהיינו מה שבדעתו דוקא בשעת קידושין דאז הוי דוקא נמסר לביאה וכ"נ עיקר עכ"ל ונראה ליישב דברי ד"מ והוא דס"ל לשאלתות בדאורייתא נמי אמרינן ברירה כיון דעת רבינו יצחק הובא בר"ן ר"פ השותפין ע"ש וא"כ כיון שתלה בדעת האב אפי' אחר הקידושין הוברר הדבר למפרע שלזו נתרצה האב ובתו' רי"ד בסוגיא דקידושין שאין מסורין לביאה ז"ל הכל מודים היכא דאמר מיקדשי ארבעים מתוך שמונים כו' וגם בחמש נשים אין לסמוך על הברירה ולומר זו אני רוצה והוברר הדבר שזו קידש כיון שבשעת הקידושין הי' ספק מה בריר' יש לומר שלא ידע איזו קידש בודאי אם הי' אומר איזה שארצה היום או מחר בזה הי' יכול לסמוך על הברירה כיון שתלה ברצונו אבל זה שקידש מתחלה בספק שלא בירר איזו קידש אין לומר שם ברירה עכ"ל וא"כ ה"ה תולה ברצון האב אפי' היום או למחר נמי מהני משום ברירה ועמ"ש בסימן מ"א ס"ק ב'. ומיהו לדידן דקי"ל בדאורייתא אין ברירה לא מהני מה שתולה ברצון האב והאי דע"מ שירצה אבא דמהני כבר כתבו בראשוני' לחלק בזה והוא דמילי דתנאי לית בי' משום בריר' והדברים עתיקין ועמ"ש בקצה"ח סימן ס"א ס"ק ב' ולדידן לא מהני מה שתולה ברצון האב בשעת קידושין וכמ"ש בט"ז והא דנאמן האב יותר מן המקדש נראה דגבי מקדש נמי נאמן לומר לזו נתכוונתי אלא כיון דדברים שבלב אינו דברים והוא קידש בסתם ולכן כולן בכלל אבל זה שאומר בפירוש לזו שנתרצו בשעת קידושין ולא הוי דברי' שבלב כיון
שתלה הדבר בפירוש ברצון האב
ס"ק יט
וכולן ברשות שלו לקידושין ולאפוקי בוגרת דאינה בכלל הספק ואפי' שויתי' שליח ועיין בח"מ שכתב ומיהו אם עשתה שליח לקבל קידושין מפ' נתבאר לעיל דגם היא בכלל וא"כ אם היא הגדולה שבגדולות מקודש' כמו אם היו כולם בוגרת ונתנו לו רשות עכ"ל ולענ"ד נראה דמידי ספיקא לא נפקא דע"כ לא אמרינן בכולם בוגרת ונתנו לו רשות דהגדולה שבגדולו' קאמר משום דלא מעייל אינש לספיקא ואמרינן מסתמא לישנא דגדולה קא מכוין על גדולה שבגדולות אבל שויתי' שליח לקבל קידושין מפ' הוא ספיקא אחריני מי אמרינן כיון דשויתי' שליח לקבל קידושין מפ' מסתמא שליח עושה שליחתו דכה"ג גבי מקח וממכר היכא דשויא שליח לקנות קרקע פ' אמרינן דודאי לשליחות קא מכוין ולא מהימן לומר לדידי קניתי או דלמא כיון דלא שביק אינש מצוה דרמיא עליו מסתמא מצותו קא עביד וכיון דזה הספק אינו מחמת לשונו לומר בזה לא מעייל אינש לספיק' דאם כוונתו למצו' דרמיא עלי' ודאי אין הבוגרת בכלל וא"כ מידי ספיקא לא נפקא וה"ל ספק קידושין אפי' היא גדולה שבגדולות ודו"ק:
ס"ק כ
באו שנים וכל אחד אומר אני קדשתי' בפרק האומר דף ס"ה שנים שבאו ממד"ה ואשה עמה' וחביל' עמהם זה אומר זו אשתי וזה עבדי וזה חבילתי זה אומר זו אשתי וזה עבדי וזה חבילתי ואשה אומרת אלו שני עבדי וחבילה שלי צריכ' שני גיטין וגובה כתובה מן החבילה כו' והכא הכי קאמר צריכה שני גיטין כדי לגבו' כתובתה מן החבילה ור' מאיר היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה ע"ש. בס' קצה"ח סימן פ"ח ס"ק ו' שם הקשיתי לפי מ"ש הר"ן דאם תוב' דוקא וזה מודה שוה לא הוי ממין הטענה ופטור גם מן השוה מהך סוגיא דהא היא טוענת דוקא גוף החבילה שלי וזה מודה שוה דהא חוב הכתובה אינו אלא שוה וא"כ למה גובית הכתובה מן החבילה בתורת ממ"נ ושם הבאתי דברי הריטב"א שכתב דודאוי כל היכא דאתיא למיגבי בתורת כתובה לית לה כלל דכל כה"ג בתר הודאה דידה אזלינן כו' ולא עוד אלא כיון דהודית השתא שאחד מהן בעלה דקא תבעה כתובה הרי היא כאלו הודית שאין לה בחבילה זכות אחר אלא מדין כתובה ונמצאת קרחת מכאן ומכאן אלא הבמ"ע דקא אתי' עלייהו ממ"נ ע"ש ואכתי תיקשי מה מהני ממ"נ כיון דהוי טעון חיטין והודה בשעורין דכבר נפטר משעורין וגבי חטין ושעורין נמי אומר ממ"נ לדברי חטין ולדבריך תן לי חטין שיעור שעורין אלא דכבר נפטר משעורין מטעם הודאה ומחילה וע"ש שהנחנו בצ"ע וכעת מצאתי בתומים סימן קל"ה שהקשה ג"כ קושיא זו וע"ש מ"ש בזה אמנם כעת נראה לישב לפי מ"ש בשטה מקובצת פ' השואל דף צ"ח ז"ל אבל הרשב"א כתב דשאלה ושכירות הרי הן כמלוה ופקדון וכל שתבעו א' מהן והודה לו בחבירו פטור כטענו חטין והודה לו בשעורין וכ"ת א"כ היכא אמרינן גבי ז"א שאולה וז"א שכורה אשתבע לי מיהת דכדרכה מתה והא לא מחייב בה כלל כטענו חטין והודה לו בשעורין תירץ הוא ז"ל דהכא בטענו על פרה מסוימת עסקינן שהמשאיל אומר פרה זו שמתה שאולה היתה בידך ואתה חייב באונסימן והלה אומר לא כי אלא שכורה זו דבכה"ג כיון שהן טוענין על פרה זו מסוימת הרי הודה במה שתבעו ובכה"ג ליכא מאן דפליג ואפי' במלוה ופקדון כגון שטענו מנה זו הלויתיך והלה אומר אין מנה שלך ולא הלוית לי אלא פקדון הוא שהפקדת בידיך דבכה"ג ודאי הודאה גמורה היא עכ"ל וא"כ ה"ה הכא כיון דבדבר מסוים שהיא החבילה זו אומרת החבילה שלי וזה אומר החבילה בתורת הלואה דהוי כמו הלואה ופקדון מסויים דהוא נמי שוה ודוקא אלא כיון דהוא על מנה מסויים לית בי' משום טענו חטין והודה בשעורין ודו"ק:
ס"ק כא
אינו נאמן לאוסרה עליו כתב בח"מ אבל אם הביא שני עדי' שהוא קידשה ואעפ"י שהאב מכחיש את העדים אין נאמנו' של אב מועיל נגד עדים ואסורה לבעל ולבועל כך כתב רי"ו ופשוט הוא עכ"ל. ולפי מ"ש הרמ"א ס"ס י"ז דאם הורו לה ב"ד בטעות ונשאת על פיהם הוי כאנוסה ע"ש והוא מתשובת הרשב"א וא"כ ה"נ הרי התירוה ב"ד ואנוסה היא ואפילו לפי מ"ש בסימן ל"א ס"ק י"ב בשם מוהרי"ק שורש פ"ד דאפי' נשאת ע"פ הוראת חכם אסורה לזה ולזה מ"מ הכא דקטנה היא ופיתוי קטנה אונס היא אפי' זנתה ברצון וכיון דמיירי בקטנה והיא גם עכשיו קטנ' מדכתב ואפי' האב מכחישו ואי בגדולה מאי ענין אב לגדולה א"כ אפילו זינתה ברצון נמי אינה נאסרת והא דמשמע בגמ' ר"פ האשה רבה ובפ' המגרש דאם בא בעלה הראשון דתצא מזה ומזה ואמרו שם משום גזירה דיאמרו גירש ראשון ונשא שני ולכאורה הך גזירה גם בקטנה איתי' כיון דמחזיר גרושתו משנשאת שייך גם בקטנה מכל מקום עיקר הגזירה גופה אינה אלא משו' דעבדה איסורא דהא בנתקדש' מותרת לחזור לראשון ואע"ג דשייך בנתקדש' נמי הך גזיר' אלא ע"כ לא גזרינן אלא היכא דעבדה איסורא וכדאי' ביבמות דף צ"ד בהא דתנן מי שהלכה אשתו למד"ה ובאו ואמרו לו מתה אשתך ונשא אחותו ואח"כ באתה אשתו מותר' לו ופריך ותיאס' בשכיבה דאחותה מידי דהוי אאשה שהלך בעלה למד"ה ומסיק לא דמי אשתו דבמזיד מיתסר' מדאוריית' בשוגג גזרו בה רבנן ע"ש. והיינו דאע"ג דבשוגג לא מתסרא כיון דבמזיד מתסרא בשוגג נמי קנסוה וכ"כ תו' פ' הזורק דף פ' ע"ש ד"ה נשאו אין זינו לא וכן בפ' המגרש פ"ט נשאת דעבדא איסורא קנסוה רבנן וע"ש ברש"י דמדינא אנוסה היא ע"ש וכיון דגבי קטנה אפי' במזיד לאו רצון היא זולת דעת הרמב"ם דפיתוי קטנה אסור' ואין כן דעת רוב הפוסקי' וכיון דלא מיתסרא במזיד נרא' דבקטנ' לא שייך כלל גזירה זו דלמא גירש ראשון ועוד נראה דאפי' לדעת הרמב"ם דס"ל דקטנה נאסרת ברצון הכא כיון דמדינא אפילו גדולה לאו ומזיד היא כיון דאנוסה היא מה שעשתה עפ"י ב"ד ואינו אלא משום קנסא דהי' לה להמתין כדאמרינן ביבמות ר"פ האישה רבה ע"ש דהי' לה לחקור ואפי' בשני עדים וכן בצרות שנמצאו איילינות הי' לה להמתין ע"ש היינו דוקא בגדולה אבל קטנה דלא ידעה במילי דאבו' ומנא ידעה שאבי' קיבל קידושי' מזה ומזה וכיון שהוא מותרת מדינא אפי' בגדולה דאנוסה היא א"כ בקטנה לא גזרינן מידי דלאו בת קנסא היא ומטעמא שכתבנו ובפרט לפי מאי דקי"ל פיתוי קטנה אונס הוא נראה לענ"ד דכה"ג מותרת היא והנרא' לענ"ד כתבתי:
ס"ק כב
בתוך כדי דיבור ובט"ז הקשה דהא קי"ל דגבי קידושין לא מהני חזרה תכ"ד וכמ"ש הרמ"א סעיף ט"ז באומר בתך סתם מקודשת
לי דאפילו חזר תכ"ד ופירש בתך פלונית אינו מועיל וע"ש מה שכתב בזה. ואיני רואה קושיא בזה דכבר כתב הריב"ש בסימן רס"ו דהא דאמרינן גבי קידושין תכ"ד לאו כדיבור היינו דוקא כשמקדש ועבד מעשה אבל העדים שהעידו פלוני קידש יכולין לחזור תכ"ד ע"ש וא"כ התם בסעיף ט"ז שמקדש בתך סתם דכולן בכלל וכבר נתקדשה אחת מהם תו לא מצי חוזר בתך פ' כיון דבמעשה קידושיו כולן בכלל אבל הכא דליכא מעשה קידושין אלא שאומר האב או האשה ולא עדיף מעדים שאמרו דיכולין לחזור תכ"ד וא"כ הוי מגו שפיר וזה פשוט וברור:
ס"ק כג
ואמר קידושי ראשון הי' בפסולי עדות ומשמע דבזה אפי' אחר כדי דיבור יכול לומר כן והא דבעינן גבי גרשתי' דוקא תכ"ד כתב בט"ז לחלק משום דכל האומר קידושי ראשון הי' בטעות ה"ל אמתלאה לדבריו ויכול לחזור ע"י אמתלא אבל בגרשתי' דאינו אמתלאה להודאת הקידושין מש"ה בעינן דוקא תכ"ד ודבריו נכונים ועמ"ש בקונטרס שב שמעתתא: