אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן לה
סעיף ב
ס"ק א
השליח נעשה עד. בפ"ב דקידושין דף מ"ג דבי ר' שילא אמרי אין שליח נעשה עד כיון דאמרי שליח של אדם כמותו ה"ל כגופא ע"ש. ואיכא למידק כי ה"ל כגופי' מאי הוי הא בע"ד גופי' היכא דנסתלק מגרמת ממון יכול להעיד כדאמרינן השותפין מעידין זה לזה וכן אמרו נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי ואפי' אין מקחו בידו ה"ל עד לחייבו שבועה וכמבואר רפ"ק דמציעא גבי ולחזי זוזי ממאן נקט בתו' שם וא"כ ה"נ נהי דה"ל כגופי' כיון דאין בו נגיעת ממון למה לא יוכל להעיד ומ"ש ממוכר דנמי בשעת מעשה המכירה ה"ל בעל דבר וכן בשותפין וכל שנסתלקו מנגיעת ממון מעיד וצ"ע. שוב ראיתי בתשובת הריב"ש סימן פ"ג שכתב וז"ל ואם השליח אומר קדשתיה למשלח והיא אומר' לא נתקדשתי הנה המשלח אסור בקרובותי' מפני דברי השליח שהוא כמותו כו' ואע"פ שאין השליח כבעל דבר לגמרי דהא איפסקא הלכתא בפ' האיש מקדש שהשליח נעשה עד והאומר לשנים צאו וקדשו לי אשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו היינו משום דאינו נוגע בדבר ואין לו הנאה בעדות זו אבל מכל מקום הרי הוא כמותו בכל ענייני השליחות ולזה היה דעת מי שסובר שאין השליח נעשה עד לומר שהוא כבעל דבר לגמרי אע"פ שאין נוגע בדבר ובזה לא נפסקה הלכה כמותו אמנם כל מה שהשליח אומר בענין השליחות הרי הוא כאלו אמרו המשלח עכ"ל. ומבואר דהיינו באמת טעמא דאין הלכה כמותו דר' שילא ומשום דאף ע"ג דכגופיה הוא כיון שאינו נוגע בדבר הרי הוא עד ור' שילא סובר דכיון דכגופיה הוא אע"פ שאינו נוגע אינו עד וא"כ הך דבעל המקח נאמן וכן הך בשותפין מעידין אע"ג דה"ל בע"ד אלא משום דאינו נוגע הוא לפי הלכתא דקי"ל שליח נעשה עד
ס"ק ב
נעשה עד. כתב הכלבו סימן ע"ה בה"ל אישות ז"ל כתב ה"ר יצחק האומר לשנים צאו וקדשו לי אשה פ' הן הן שלוחיו הן הן עדיו והרי"ף ז"ל כתב וצ"ע אם נאמר כן גבי שלוחי האשה לקבל גיטה וקידושי' עכ"ל
ס"ק ג
והיא מודה שקבלתו כו' אלא לשום פקדון. והוא דעת הר"ר יונתן הובא באשר"י דבזה ליכא כפירת ממון וה"ל עדי' ובחידושי מוהרי"ט כתב עלה ז"ל וכתב הר"ן לא מבעיא כשהיא מכחישתו אלא אפי' כשהיא מודה שקיבלתן אינה מקודשת דה"ל כמקדש בלא עדים. וקשה דכיון שהיא מודה שקיבלה הכסף הרי עשו עדים שליחותן שהרי הכסף ביד האשה בפקדון ועכשיו שאין נוגעין בעדותן מי לא מצי מסהדי שבתורת קידושין קיבלה וכ"כ הרא"ש בשם הר"ר יונתן הכהן ונ"ל שהר"ן מיירי דוקא כשהאשה מוד' שקיבלתן בתורת קידושין ואינה מחזרת הכסף נמצא שמוכרחין להעיד שקדשוה בה דאל"כ פושעים הם שנתנו לה הכסף שלא בתורת קידושין אבל כשאומרת בתורת פקדון נתן לי ברשותי' דמארי' איתי' ולאו נוגעין בעדותן הן בדברי הר"ר יונתן עכ"ל ומדברי חלקת מחוקק נראה שדברי הר"ן חלוקים המה על דברי הר"ר יונתן וע"ש: וכן נראה דהא כיון דאם היא מודה שקבלתו לשום קידושין ס"ל למוהרי"ט דה"ל נוגעין בעדותן לפי דעת הר"ן א"כ בשעה שקדשוה בפרוטה לפי דברי העדים אז עדיין לא כפרה האשה בקידושין ואם היתה עומדת בהודאתה לא היה עדים כלל דה"ל נוגעין בעדותן וה"ל מקדש בלא עדים א"כ אפי' עכשיו שאין האשה מודה בקידושין כבר נתקדשה בלא עדים ותו לא מהני עדים כיון דבשעת קידושין מודה האשה א"כ גוף הקודש הי' בלא עדים ודו"ק: וטעמא דהר"ר יונתן וש"פ דמהני הודאתה לאו משום דאומרת לשום פקדון וכמו שהבין מוהרי"ט אלא אפי' מודה האשה לגמרי דלשום קידושין קיבלה נמי ה"ל קידושין וכמ"ש הרשב"א בחידושיו וז"ל ובאינה מכחישתו איכא למימר דאפ"ה אינה מקודשת כו' דעדות אין כאן וה"ל כשניהם מודי' וזה עיקר ויש לומר דמקודשת דהשתא לאו נוגעין בעדותן ואעפ"י שבהכחש' אינו נאמנים הא אין פיסולן אלא משום נגיעתן ונסתלק הגורם וחזרו להכשירן עכ"ל. וזה נמי טעמא דהר"ר יונתן דכיון שאין פסולים אלא משום נגיעה כל שמודה האשה ונסתלק הנגיעה ה"ל עדים ממש ועמ"ש בס' קצ"ה סימן נ"ח ס"ק ד':
ס"ק ד
או שטר שיש בו שו"פ. והוא מדברי הרב המגיד ע"ש ומשמע הא פחו' משו"פ ה"ל קידושי ודאי ומשום דכל פחות משו"פ לא הוי נוגעין. ולדעת תו' והרא"ש דחיישינן שמא שו"פ במדי ומפני הרואין דשמא יבא א' ממדי לכאן ולא חיישינן שמא יבא א' ממדי לכאן ויראה דהוי קידושי ודאי ויאמר דאין קידושין תופסין בפרוטה דהא אדרבה אנן לקידושי ודאי אמרינן בי' ומשום קידושי שטר ומה דלדידהו ה"ל נוגעין בזה וה"ל לדידהו קידושי ספק כולי האי לא חיישינן ועיין ט"ז ולדעת הרמב"ם דשמא שו"פ במדי ה"ל ספיקא דאורייתא נמי אינו אלא משום דה"ל כאלו אמרה לדידי שוה פרוטה כיון דקבליתנהו לשום קידושין וכמ"ש בסימן ל"א ס"ק ז' אבל נוגעין לא הוי כיון דכאן אין בו שו"פ אין בו שבועת היסת ועמ"ש בקצה"ח סימן פ"ח ס"ק ה':
ס"ק ה
הרי זו ספק מקודשת בירושלמי וכן בקידושין אמר' ר' אבין הדא דתימ' בשטר אבל בכסף לא ר' יוסי אמר מכיון שהאמינתו התורה אפי' בכס' נמי. וכתבו תו' אבל בכסף לא דמיירי אחר שנתקנה שבועת היסת דה"ל נוגעין דאי קודם שנתקנה שבועת היסת לא הי' נוגעין ע"ש. ובמרדכי כתב בשם ראבי' דהא
דאמר ר' יוסי מכיון שהאמינתו תורה אפי' בכסף נמי מיירי קודם שנתקנה שבועת היסת דאי לאחר שנתקנה היסת ה"ל נוגעין ע"ש. ודברי הירושלמי צריך ביאור בין לפי' תו' בין לפי' הראבי' דלפי' תו' דמיירי אחר שנתקנה היסת א"כ תינח דברי ר' אבין אבל דר' יוסי מאי איכא למימר ומה זה דאמר מכיון שהאמינה תורה כיון דהוא נוגע ולפי' הראבי' תינח דברי ר' יוסי אבל האי דר' אבין מאי איכא למימר כיון דקודם שנתקנה היסת אינו נוגע וא"כ אמאי בכסף לא. וליישב דברי הראבי' נראה לפי מ"ש הרמב"ם בה"ל שלוחין דכל שליח צריך לישבע בנק"ח שביעת המשנה וכן פסק בש"ע ח"מ סימן צ"ג דהוי כמו שבוע' השותפין דמורי היתר' ע"ש והרשב"א בתשובותיו סימן תתק"ב כתב ז"ל ועדיין במקומי אני עומד שלא אמרו אלא בבן הבית וכו' וכן מסתבר שאם כדברי הרמב"ם כו' ועוד דא"כ הא דאמרינן בפ' האיש מקדש הן הן שלוחיו הן הן עדיו והשתא דתיקון רבנן שבועת היסת משתבע ואי שליח נשבע הא אפי' קודם שתיקן רב נחמן היסת כבר קדמה שבועת בן הבית ע"ש והובא בב"י ח"מ סימן צ"ג. מיהו נראה לפי מ"ש הריטב"א פ"ב דקידושין דף מ"ב שם בהא דאמרו קודם שנתקנו היסת אית להו מגו דאהדרינהו ללוה וכתב עלה ז"ל ואע"ג דאמרינן בעלמא שכל עד שאינו נאמן מתוך עדותו אינו נאמן במגו התם הוא כשאינו נאמן מתוך פיסול עדות אחר אבל הכא כשר לעדות הוא אלא שאתה אומר שנוגע בעדותו ובהא אמרינן דלאו נוגע בעדות הוא דהא אי בעי אמרי אהדרינהו ללוה עכ"ל. ולפי"ז ניחא דקודם שתקנו היסת כיון דאי בעי אמרי אהדרינהו למשלח תו לא הוי נוגע אע"ג דשליח שאומר שעשה שליחתו צריך שבועה בנק"ח כמו בן הבית אע"ג דאית לי' מגו דאהדרינהו למשלח היינו משום דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה והוא שטת הרמב"ם בשומרין ובשותפין דלא מהימני במגו משום דלא אמרו מגו לאפטורי משבועה אבל הכא דלאו מחמת מגו אתינן עלה דהא עדים לא מהימנו במגו אלא משום דכל היכא דמצי לאפטורי נפשייהו תו לא הוי נוגעין וכיון דלאו נוגעין ממילא אית להו נאמנות כדין עדים. וגם שבועה תו לא צריכי כיון דאית להו דין עדים היכא דלאו נוגעין נינהו ודו"ק. וא"כ דברי ר' אבין אבל בכסף לא מיירי קודם שנתקנה היסת אלא דצריך שבועה הקודמת מדין בן הבית וכדברי הרמב"ם וה"ל עד הצריך שבועה ועל זה אמר ר"י מכיון שהאמינתו התורה אפי' בכסף נמי והיינו כיון דאי בעי אמרי אהדרינהו למשלח תו לא הוי נוגע ונסתלק הנגיעה וכיון דלאו נוגעין המה ה"ל דין עדים והאמינתו תורה ותו לא בעי אשתבועי שבועת השלוחין כיון דאיכא עלייהו תורת עדים אבל אחר שנתקנה שבועת היסת דלא נסתלק הנגיעה דאפי' יאמרו אהדרינהו ללוה בעי שבועת היסת וכל עד הצריך שבועה לא הוי עד ודו"ק היטב:
ס"ק ו
ספק מקודשת כתב בח"מ דאם מתחלה פטר העדים משבועה לא הוי נוגעין וא"כ הוי קידושי ודאי ע"ש. ובב"ש כתב אם נתן פטורים להשליח בשעת השליחות לא מהני דהא בח"מ סימן קכ"א הביא רק בשם יש מי שאומר דמהני ואם הוא הלך עם השלוחים מתבאר ג"כ שם בהג"ה דאין נאמנין להוציא ממון א"כ כאן הוי קידושי ספק עכ"ל. ובמרדכי פ' האיש מקדש ז"ל והשתא דתיקון רבנן שבועת היסת כו' וא"ת ויפטור הלוה העדים ויהיו נאמנין מהשתא כדאמרינן בחזקת הבתים וליסלקי בי תרי מינייהו ולדייני גבי בני העיר שנגנב להם ס"ת וי"ל הכא למה יפטרם הלא גם הם חייבים לו ועוד תימא דאפי' הי' פוטרם הלוה היו נוגעין בעדותן דכיון דעד שלא פוטרם הוזקקו לומר פרענו השתא נמי אתי לאחזוקי שקרייהו תו' עכ"ל ומשמע מדברי המרדכי לתי' קמא דמהני פטור אפי' אח"כ וכן לפי תי' שני דאתי לאחזוקי שקרייהו אינו אלא היכא דכבר אמרו דפרעי למלוה אבל אם עדיין לא אמרו כלום בב"ד מהני פטור דלא שייך בזה אתי לאחזוקי אמנם בריטב"א הקשה ג"כ קושיא זו דליפטרם ללוה ותו לא נגעי בעדותן וכתב עלה וז"ל והנכון דבעינן תחלתו וסופו בכשרות הלכך התם גבי בני העיר שנגנב ס"ת שלהם דמהני בדסלקי בי תרי מינייהו דהתם כל כמה דלא סליקי נפשייהו הרי הם כבני העיר ובעלי דבר נינהו ולא עדים כלל וכדאמרינן התם במכות רובע יציל נרבע יציל במקיימי דבר הכתוב מדבר ומכי סלקי נפשייהו והוי עדים הי' תחלתן וסופן בכשרות אבל הכא מקמי דליפטרינהו לוה אינם בעלי דבר לגבי מלוה אלא עדים והוי נוגעין בעדותן ופסלי להו וכי פטרינהו לוה השתא דאתכשרו ה"ל תחלתן בפסלות וסופן בכשרות וכן תי' הרב ר' אשר בר' משלם עוד י"ל דקושיא מעיקרא ליתי' דהתם כי מסלקי נפשייהו לאסהודי לאחרינא לא מרווחי מידי אבל הכא הרי העדים מרויחים שפוטר אותן כדי שיעידו ודומה כאלו משכירם שיעידו עכ"ל. ונראה מזה דאפי' פטרן קודם שהגידו שום דבר בב"ד נמי לא מהני או מטעמא שכתב הרב ר' אשר דה"ל תחלתו בפסול או משום טעמא דריטב"א דה"ל כאלו משכירם שיעידו. מיהו נראה דטעמא דה"ל כאלו שוכרן הרי הם כשרים מן התורה דאפי' נוטל שכר להעיד אינו פסול מן התורה כל שאין מעיד לעצמו וכמבואר אצלינו בס' קצה"ח סימן ל"ד ס"ק ד' ובסימן ל"ז ס"ק ה' ומכ"ש כה"ג דאינו שכר ממש אלא דומה לשכר וא"כ גבי קידושין כה"ג מקודשת לדעת פוסקי' דמקדש בפני פסולי עדות דרבנן הו"ל קידושין מן התורה ואע"ג דהיסת גופה אינו אלא דרבנן ואפ"ה אינה מקודשת כלל היינו משום דנוגע מיהא הוי ופסול מן התורה וכן משום עד הצריך שבועה אפי' שבועת היסת תו לא הוי עד אפי' מן התורה כיון דלא הוי עד אלא היכא דנאמן בדיבורו לבד וכיון דאינו נאמן עכשיו בדיבורו לבד תו לא הוי עד כלל אבל היכא דלאו נוגע הוא ואינו צריך שום שבועה אלא דה"ל כנוטל שכר וכיון דניטל שכר להעיד גופי' אינו אלא מדרבנן א"כ מן התורה עד הוא. ומיהו אפי' בשבועת היסת שצריך העד נמי אפשר דכיון דאינו צריך שבועה אלא מדרבנן אבל מן התורה נאמן בדיבורו לבד א"כ ה"ל עד ממש מן התורה וכ"כ ב"ש אבל בח"מ כתב דכיון דצריך שבועת היסת אפי' מן התורה לא הוי עד. וכל זה אינו אלא שהוא מחייב שבועה ואפילו היסת אבל היכא שפטרו אע"ג דה"ל כנוטל שכר להעיד מן התורה הוי עד וכמ"ש. ומ"ש הריטב"א לחלק בין ס"ת שניגנב לבני העיר לסילק דהכא משום דהתם ה"ל בעל דבר והכא אינו בע"ד אלא נוגע כו' לא אתברר לנא דודאי כל שיש צד נגיעה בדבר הרי הוא בע"ד ומה לי בע"ד בכולו או בקצתו ואפי' נוגע בדרך רחוקה ונפלא' ה"ל בע"ד ממש ומש"ה סתם בש"ע ח"מ סימן נ"ג סעיף ט"ו וכתב דכל פסול ממון לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות משום דהוא כבע"ד ע"ש ונראה לישב לפי מה שהקשו תוספות בסוגיא שם אמאי הוי נוגעין במה דאמר פרעונהו למלוה משום שבועת היסת כו' לישתבע נמי השתא דפרעינהו למלוה ותו ליכא צד נגיעה ותירצו דא"כ ה"ל עד צריך שבועה והתורה אמרה עפ"י שנים עדים יקום דבר בעדותן לבד ע"ש וכ"כ הריטב"א שם. וא"כ אפי' קודם שפטרן משבועה נמי לאו נוגע הוא כיון דמחויבין לישבע היסת וגם אם יאמרו אהדרינהו למלוה ישבעו היסת וא"כ מתחלתן לא נפסלו משום צד נגיעה אלא משום דה"ל עד הצריך שבועה והתורה פסלה לעד הצריך שבועה וא"כ השתא שיפטור אותן משבועה ה"ל תחלתו בפסול וכמו דקרוב ונתרחק כיון דלאו מחמת נגיעה המה פסולי עדות וזה נכון אלא דמלשון הריטב"א אינו משמ' כן ובעה"ת שער כ"ט כתב דלא מהני סילוק אלא כמו האי דס"ת שנגנב דמסלקי בי תרי משום דהמחילה תלוי בידו א"כ מעולם לא הוי תחלתו בפסול כיון שבידו לסלק אבל הכא דהמחילה תלוי ביד אחרים שפוטר לשלוחין משבועה כדי שיעידו ה"ל תחלתו בפסול ע"ש והובא בב"י ח"מ סימן קכ"א ע"ש. אמנם נראה לענ"ד דהכא לענין קידושין ודאי לא מהני פטור שיפטור אותן משבועה אפילו לדעת הפוסקים דמהני תחלתו בפסול גבי פסול ממון. והוא לפי מ"ש בס' משפט צדק ח"מ סימן כ"ב דהא דמהני סילק היינו דוקא בעדי ראי' אבל בעדי הודאה לא מהני סילוק מפני שיכול לומר שמפני שראה שם שלא הי' מי שהי' יכול להעיד כנגדו הודה מה שאינו והובא בקצה"ח סימן ל"ג ס"ק ג' וע"ש וא"כ כיון דבקידושין בעי עדים ובעינן נמי שיהיו יודעים מן העדים המקדש והמתקדשת ואם הי' עדים אחורי הגדר לא הוי קידושין וכמבואר סימן מ"ב ע"ש וא"כ הכא כיון שבשעת קידושין פסולין היו ה"ל כמו עדים אחורי הגדר אע"ג דאח"כ חזרו להכשירן כיון דלא היו עדים כשרים בשעת גוף הקידושין. ואם הוא הלך עם השלוחין. נראה דאפי' לדעת הסוברים בסימן קכ"א דאם הלך עם השלוחין ה"ל עדים הכא לא הוי עדים כיון דאפילו אשה מודה שקיבלה לשום קידושין ה"ל מקדש בלא עדים לדעת הר"ן א"כ ה"נ בהלך עם השלוחין כיון דאין נאמנים העדים אלא משום דהמקדש בעצמו מודה שראה שנתנו לה הקידושין א"כ ה"ל מקדש בלא עדים, והיכא דאיכא עד המסייע משמע מדברי מוהרי"ק דתו לא הוי עד הצריך שבועה ובב"ש כ' דעד הצריך שבועה אף עם עד המסייע נמי לא הוי עד כיון שאינו נאמן בדיבורו לבד וע"ש ולפי מ"ש
הרמ"א בח"מ סימן פ"ז דהא דעד המסייע פוטר היינו דוקא שטוען הנתבע טענ' שאפשר להאמינו בלא מיגו אבל אם אין מאמינין אותו אלא מכח מיגו דטוען טענה אחרת צריך לישבע כאלו טען טענה אחרת ע"ש. וא"כ אכתי ה"ל נוגעין בעדותן דהא צריכין לומר דנתנו לאשה דכשיאמרו אהדרינהו למשלח יצטרכו שבועה דבזה הטענה לא יהיה להם עד המסייע וכיון שהיו צריכין שבועה כשיאמרו אהדרינהו למשלח והשתא לא יהי' צריכין שבועה ה"ל נוגעין וכשישמעו גם עתה ה"ל עד הצריך שבועה ודו"ק:
ס"ק ז
אין צריך עדים במינוי האיש שליח כתב הר"ן ר"פ האומר ז"ל כתב הרמב"ם פ"ג מאישות כל העושה שליח לקבל הקידושין צריך לעשותו בפני שני עדים אבל האיש שעשה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים שאין מקום לעדים בשליחות אלא להודיע אמיתת הדבר לפיכך אם הודו כו'. ודברים אלו תמוהין בעיני הרבה מה בין שליח קבלה לשליח הולכה ומ"ש כמו שליח הגט אינו יודע לו ענין דהתם כיון דנפק גיטא מתחתי' מתותי ידי' בדין הוא שיהי' נאמן דהא המני' בעל כדאי' פ' התקבל אבל בשליחות קידושין אין הוכחה עכ"ל ובשו"ת מוהרי"ט חלק אה"ע סימן מ"ג הביא הך דר"ן וכתב עלה ז"ל ואני תמי' ואי לאו דנפיק גופי' מתותי ידי' מי מהימנין לשליח כו' אבל השליח עצמו מודה שמסרו לו שלא בעדים ואי חשבינן לי' דבר שבערוה הא קי"ל המקדש בלא עדי' אין חוששין לקידושין לכך הביא הרב ז"ל ראיה דבמידי דשליחו' לא מקרי דבר שבערו' להצריך שנים בגוף המעשה אלא בשליח קבלה כדתנן שנים שיאמרו בפנינו אמרה ולא סגיא בשנים שיאמרו בפנינו הודית ומעתה הר"ן עצמו צריך להודיענו מה בין שליח קבלה שלה לשליח הולכה שלו לענין הגט דאין הוכחה מהכתב אלא שבא לידו ואפשר שנתנו לו שלא בעדים וצריך לחלק כמו שחלקו לדעת הרמב"ם עכ"ל. ונראה דברי הר"ן נכונים בטעמא שכתב בפ' המגרש שם בענין עדי מסיר' כרתי כר"א וכדעת הרי"ף דגם עדי חתימה כרתי דאם מסרו לה בינו לבינה גט ואחר שהאריך שם להוכיח דלר"א לא מהני עדי חתימה כלל אלא עדי מסירה העלה בדעת הרי"ף ז"ל אבל מה שנראה לי בזה דלר"א ס"ל עדי מסירה כרתי בלחוד ולא ע"ח והיינו דאמרינן בכל דוכתי דר"א ס"ל עדי מסירה כרתי ולא אמרינן אף ע"ח ומיהו מאי דמוד' ר"א דעדי חתימה מהני היינו משום דס"ל שהמסירה כורתת כל שיש בשעתה עדים בדבר בין שהם מעידים על המסירה עצמה או על גוף הדבר ומעתה מה שמודה ר"א דגט החתום בעדים כורת אעפ"י שלא נתן בעדי מסירה כמו שמוכיחות כל אותן הראיו' שכתבתי למעלה לאו משום דס"ל עדי חתימה כרתי אלא שהמסירה כורתת מכיון שיש עדי' על עיקר הדבר דה"ל ע"ח כעדי מסירה שהרי הגט יוצא מתחת ידה בעדי' הללו ובידוע שהבעל מסר לה ונמצאו כאלו הן עצמן מעידין על המסירה עכ"ל וע"ש. וא"כ מה שתמה מוהרי"ט דאין הוכחה מהכתב אלא שבא לידו ואפשר שנתנו לו בלא עדים אינו קושיא דכיון שיש הוכחה שבא לידו מן הבעל היינו עדיו וכל שבידוע שהבעל מסר לו הגט החתום שביד שליח ה"ל כעדי מסירה ואע"ג דלא ידעי אם לפקדון או לגירושין הא הימני' וה"ל סהדי אבל שליחות קבלה נהי שהגט יוצא מתחת ידו ובידוע שהבעל מסרו לו אבל אינו מוכח שמינתה אותי שליח לקבל' ומש"ה בשליחות קבלה בעינן עדים ומעתה דברי הר"ן נכונים וזה ברור
ס"ק ח
והלך השדכן וקידשה לו והוא שטח הרא"ש ומשום דכיון דכבר גילה דעתו זכות הוא לו ובתו' רי"ד כתב דזה לא הוי זכות משום דאוסרו בקרובותי' ומפרש כפי' הרמ"ה שבסעיף שאח"ז ועמ"ש בזה סימן ל"ז ס"ק י"א ובקצה"ח סימן שפ"ב סק"ב:
ס"ק ט
והעבד לפי שאינו בתורת קידושין כתב ב"ש ז"ל ואיני יודע למה פסק כאן דעבד פסול ובסימן קמ"ה הביא דעת הפוסקים כשהוא שליח הולכה הוי ספק גט ע"ש ונרא' דהא דהוי ספק גט בשליח הולכה הוא ע"פ דעת הר"ר יוסף הלוי דהוא סובר דהא דאמרינן דאין העבד נעשה שליח לקבל גט לאשה משום דלאו בני כריתות נינהו היינו דוקא שליח קבלה אבל שליח הולכה מצי מיהוי ובר"ן פ"ב דגיטין כתב בטעמו דשליח קבלה אינו יכול להיות דאין לו יד לקבל גט כיון דהוא לאו בר כריתו' אבל שליח הולכה מצי להיות כיון דשליח הוי לכל מילי וע"ש ואכתי אינו מובן דודאי שליח הולכה דגט נמי צריך להיות בר כריתות ומ"ש מקבלה ועיין ב"י סימן קמ"ה. ולענ"ד נראה בטעמו של הר"ר יוסף הלוי משום דהא דהמגרש צריך שיאמר הרי זה גיטך אינו אלא מדרבנן אבל מן התורה אינו צריך לומר כלום אלא הגט הוא המגרש ובו כתוב לשון בעל איך הוא מגרש אותה וכמ"ש הרמב"ם פ"א מגירושין ז"ל המגרש צריך שיאמר כשיתן לה הגט הרי זה גיטך ואם נתן בידה ולא אמר לה כלום הרי זה גט פסול וע"ש בכסף משנה דאינו מעכב מן התורה ואע"ג דכתב באותו פרק שאחד מעשר' דברים שהם עיקר הגירושין מן התורה הוא שיתננו לה בתורת גירושין היינו שלא יאמר דברים שאינם ענין גירושין כגון כנסי שט"ח זה וכיוצא אבל כל שנותן סתם אינו יוצא מתור' גירושין ולפיכך אינו מעכב מן התורה ע"ש. והטעם כמ"ש ומשום דעיקר גירושין כתוב בגט אלא כשאומר לשון המקלקל היינו כנסי שט"ח זה אז נראה כמבטל אבל כשר מן התורה אפי' אינו אומר כלום. ולפ"ז ניחא דעבד יכול להיות שליח להולכ' כיון דלשון הגירושין כתוב בגוף הגט ואינו צריך שיאמר הרי זה גיטך מן התורה וא"כ אינו צריך להיות שלוחו אלא לגוף הנתינה דהא בעינן ונתן בידה ואלו אמר טלי גיטך מעל גבי קרקע לא הוי גט ועושה שליח על גוף הנתינ' ובזה עבד נמי נעשה שליח על גוף הנתינה דכל שבא ליד האשה מיד הבעל בתורת נתינה אפי' שלא בתורת גירושין נמי הוי נתינה וכמ"ש הר"ן בפ' הזורק דכל שבא לידה מכח הבעל אפי' בתורת הפקדון ואומר אח"כ הרי זה גיטך ה"ל נתינה ע"ש וכיון דאין הנתינה צריך לשום גירושין אלא שיהי' נתינה מיד הבעל והא איכ' דעבד נעשה שליח בכל מקום ואע"ג דאינו בר כריתות כיון דאינו עושה מעשה גירושין אלא שליחות לנתינה והאמירה שאומר הרי זה גיטך אינו מעכב מן התורה ומשום דכתב הגט הוא המגרש אבל נכרי דליתי' בשליחות כלל בשום מקום א"כ אפי' לנתינ' אינו שליח ואנן בעינן נתינה מן הבעל ושליחות לקבלה דהשליח עושה מעשה גירושין מש"ה ליתי' בעבד דאינו בר כריתות ובקידושין דודאי צריך שיאמר הרי זה קידושיך אפי' בשטר אירוסין וכמ"ש ב"ש סימן קל"ו סק"א לחלק בין גט לקידושין משום דלשון הגט הוא לשון הבעל אבל בקידושין אפי' מקדש בשטר וה"ל כאלו הוא מדבר מכל מקום אינו ניכר אם דעתה גם כן לקידושין ע"ש וכיון דבקידושין האמירה מעכב וצריך שיאמר הרי את מקודשת ועבד דאינו בר קידושין אינו נעשה שליח לאמירה זו ודו"ק היטב:
ס"ק י
אם מוסר לו הקידושין במרדכי ס"פ התקבל דיעות חלוקות אם המקדש יכול למנות שליח כשיש ביד השליח כסף או שטר ע"ש וע"ש ר"פ האי' מקדש בשם הקדוש מדריו"ש דאינו יכול למנו' שליח כיון דלא נגמ' הדבר עדיין כיון דאם לא תאבה האשה אינו יכול לקדשה בע"כ ע"ש. ובתו' רי"ד מחלק בין קידושי שטר לקידושי כסף דגבי שטר כיון דאינו יכול לקדשה אלא בשטר זה יכול לעשות שליח כמו בגט ולא הוי מילי אבל בכסף כיון שיכול לקדשה בכסף שלו ואין
קפידא לקדשה דוקא בכסף זה ה"ל מילי וכ"כ בש"ג ועמ"ש בזה בקצה"ח סימן קפ"ב ס"ק ב' ובסימן רמ"ד ס"ק ב':
ס"ק יא
אם לא קדשה במעות המשלח. כתב בט"ז ז"ל דאי במעות המשלח ה"ל גזל וכ"כ במרדכי. והקשה בדרישה דבלאו טעמא דגזל הוא כן דהא בח"מ סימן קפ"ג כתב בשם הרמב"ם דאם שולח לקנות סחורה וקנ' השליח במעות המשלח ואמר זקפתי המעו' במלוה ולדידי קניתי דאין בדבריו כלום וצריך ליתן הסחורה לבעל המעות והתם לא שייך טעמא משום גזל עכ"ל ונ"ל דלק"מ דשם נמי משום גזל הוא דלא חשדינן לי' בגזלן שנוטל מעות חבירו בלי ידיעתו דרך הלואה עכ"ל הט"ז. מיהו בסימן קפ"ג שם דעת כמה פוסקי' דאפי' יש עדי' לדבריו שקנה לעצמו נמי צריך ליתן המקח לבעל המעות ע"ש. אלא נראה דקושיא מעיקרא ליתי' דגבי סחורה אמרינן כיון שקנ' במעו' המשלח אעפ"י שקנה במשיכה וכיוצא אפ"ה אין דעת המוכר אלא לבעל המעות אבל בקידושין כיון דאשה לא נתרצית אלא לזה ודאי לא הי' דעת האשה לבעל הפרוטה דאולי בעל הפרוטה אינו הגון לה ולכך צריך לומר הטעם משום גזל וא"כ קידושה בדבר שאינו שלו וזה פשוט ועיין ב"ש שכתב במעות המשלח לאו דוקא דאין מקדשין במטבע. וכבר כתבנו בסימן כ"ז סק"א דשפיר מקדשין במטבע
ס"ק יב
אין כאן בית מיחוש. בח"מ וב"ש מפרשי דאין כאן בית מיחוש ומקודשת לראשון ע"ש וקשה לי נהי דמה שאמר לי הי' בטעות ואינה מקודשת לשליח אכתי היכי מתקדשת לראשון כיון דלא אמר הרי את מקודש' למשלח אלא לי ומ"ש בח"מ דתיבת לי בלא כוונה משמע לעשות שליחותי ע"ש ואינו מוכרח דתו' לא כתבו אלא בהא דתנן והלך השליח וקדשה לעצמו מקודשת לו והקשו דמאי קמ"ל וכתבו דה"א לי כוונתו למשלחו ולעשות שליחותי' ע"ש. ונהי דזה הי' ה"א אבל בתר דקמ"ל במשנה דתיבת לי אינו במשמ' לעשות שליחותי א"כ בלא כוונה נמי אינו במשמע ותדע דהא בתשובת מוהר"מ האריך בזה אם נאמן השליח לומר טעיתי ואי נימא דבמשמע לעשות שליחותי א"כ ליהוי נאמן לומר השליח דמה שאמרתי לי היינו לעשות שליחותי ומשום דבתר דקמ"ל מתני' דמקודשת לשליח ושאין במשמע לעשות שליחותי א"כ תו אין לפרש לי לעשות שליחותי ומש"ה הוכר' מוהר"מ לבא מצד טעיתי וכיון דאינו אלא טועה היכא תתקדש למשלחו אם לא אמר למשלחו. ואפשר דמיירי בעסוקין באותו ענין שאמר לה לקדשה למשלחו ואח"כ כשאומר לי כיון דהוא טועה ה"ל כנתן בשתיקה וממילא מקודשת לראשון כאלו נתן בשתיקה ואע"ג דבפ"ק דקידושין גבי מייעדת מיוחדת בעי לה אפי' בעסוקין באותו ענין משום דהתם הנך לישני דלמלאכה קאמר מגרע כחו דעסוקין באותו ענין דהתם לאו טועה הוא אבל הכא דהוא טועה לא מגרע וה"ל כשתיקה דמהני גבי עסוקין באותו ענין. אבל היכא דאין עסוקין באותו ענין אינו מקודשת לא לראשון ולא לשני וכמ"ש. אמנם לא ידענו מי הכריחו לזה לפרש בעסוקין באותו ענין דיותר נראה דמ"ש אין כאן בית מיחוש היינו דאינו מקודשת לא לראשון ולא לשני לשני לא כיון דטועה ולראשון לא קידושה וכן משמע להדיא בתשובת מוהר"מ סימן ג' ז"ל נראה לי דאינה צריכה גט מן השליח דקי"ל הקדש טעות אינו הקדש והמתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר אומר תרומה עולה ואמר שלמים שלמים ואמר עולה לא אמר כלום והוי חולין גמורים ומהימן לומר שכן הי' בדעתו להוציא בפי' וטעה ואפי' אינש אחריני סמיך עלי' ומצי שחיט הבהמה בחוץ ולהאכיל תרומה לזרים וע"א נאמן באיסורין היכא דלא אתחזיק איסורא ע"ש וא"כ כיון דמדמי לה לתרומה ואמר מעשר דלא אמר כלום ה"נ בקידושין לא אמר כלום אלא דהתם בעובדא דמוהר"מ חזר השליח ואמר הרי את מקודשת למשלח ע"ש אבל אם לא חזר ואמר למשלח הרי את מקודשת נראה דה"ל פנוי' לגמרי. וכן מוכח מהא דכתב שם מוהר"מ דע"א נאמן במקום דלא אתחזיק איסורא וע"ש ואי נימא דמקודש' לראשון ה"ל מתחזיק איסורא דהא בין כך ובין כך מקודשת היא אם לראשון אם לשני והיכא נאמן ע"א בזה לומר לראשון ולא לשני אלא ודאי כשאומר טעיתי אינו אלא פנוי' לגמרי וחשיב לא אתחזיק ומש"ה עד אחד נאמן בזה למשוי פנוי'. ולפי מ"ש הר"ן פ' האומר גבי אב שאומר קדשתי את בתי סתם ואח"כ אומר לזה נאמן ומשום דאינו אלא מברר ואינו מפקיע עצמה מאיסור אשת איש ע"ש וא"כ ה"נ נאמן השליח לומר שמקודשת לראשון ולא לשני מיהו אין זה במשמעות לשון תשובת מיימוני דהא כתב דלא אתחזיק איסורא א"כ משמע דליכא איסור כלל ולא כתב משום דמברר את דבריו ע"ש עוד בתשובת מיימוני שכתב עוד צד להתיר במה שפשטה ידה אח"כ וקיבלה קידושין שתהי' מקודשת למשלח דנאמנת כמו אשה שאמרה לבעלה גרשתני ע"ש ומשמע דצריכה קידושין אחרים למשלח וז"ב. שוב מצאתי להדיא כדברינו בתשובת מוהר"י ן' לב ח"ד סימן ח' ז"ל וא"ת היכי אפשר דהוי מקודשת גמורה למשלח או ספק אם אין כאן אלא דברים שבלב ודברים שבלב אינו דברים הא ודאי לאו קושיא היא דמיירי כשהי' מדברים עמה או לפני' על עסקי קידושין כו' הכלל עולה ממה דכתבינן הוא דלמאן דס"ל אינה מקודשת כלל גם למשלח אינה מקודשת אם לא שהיו מדברים עמה או לפני' על עסקי קידושין למשלחו עכ"ל ומבואר דהיכא דאין עסוקין באותו ענין אינה מקודשת כלל ומ"ש דבעסוקין באותו ענין מקודשת למשלח אינו מוכרח דיותר נראה כיון דאמר לי אע"ג שהי' בטעות ה"ל לשון גרוע וכמיוחדת לי דלא מהני עסוקין באותו ענין ולכן לולי דברי מוהרי"ן לב נראה דאפילו עסוקין באותו ענין אינה מקודשת לראשון דהא קידושין בעי עדים והרי העדים סוברין דזה חזרה הוא במה שאומר לי ואינה מקודשת לא לראשון ולא לשני כיון שנאמן לומר שטעה:
ס"ק יג
אלא אשה שיכול הוא לקדשה בשעת השליחות פ"ק דנזיר דף י"ב לא משוי אינש שליח אלא במלתא דמצי עביד השתא במלתא דלא עביד השתא לא משוי שליח וס"ל להרמב"ם דהיינו אפי' עושה בפירוש שליח שיעש' שליחותו כיון שיכול הוא לקדשה לא מהני דה"ל דשלבל"ע. ובתו' שם ז"ל וא"ת דהא מעשים בכל יום שהאשה אומר' לחברת' לושי לי קמח והפרישי חלה בעבורי וגם תלמידי של בית רבן אומרים כן ואיך נעשה שליח בדבר הזה הא בשעה שעושה אותה שליחות לא היתה יכולה בעצמה להפריש חלה מקמח זה שאינו בר חיובא שאין מפרישין חלה מקמח ואומר ר"ת דיש בידה להביא עיסה מגולגלת ולומר עיסה זו תהא חלה על קמח לכשיהי' נלוש ודברים שבידה קיימים דאין זה דשלבל"ע כיון שבידה ללוש ולגלגל העיסה קרוי שפיר בא לעולם כיון שבידה לעשו' כדאמ' פ' האומר פירות ערוגה זו תלושה יהא תרומה על פירות ערוגה
מחוברת כשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין דכל שבידו לעשות לאו כמחוסר מעשה דמי ובידו לתולשם ומכל מקום בהאי טעמא לחוד לא סגי לן למימר דמצי למיעב' שליח כאן כיון שבידו ללוש ולגלגל מדאמר פר"ג דף נ"ב האומר לחבירו כתוב גט לארוסתי לכשאכניסנה אגרשנה הרי זה גט מפני שבידו לגרשה ובעי התם ליבמתו מהו מאי קא מבעי' לי' והא בידו לבא עלי' ולגרשה אלא ודאי כיון דהשתא לא מצי לגרשה לא מצי משוי שליח כיון דמחוסר מעשה לבא עלי' ה"נ כיון דהשתא לא מצי להפריש אינו קרוי בידו מה שבידו ללוש ולגלגל לענין זה שיכול לעשות שליח כיון דמחוסר לישה וגלגול עכ"ל. ודברי תוס' צריכין ביאור רחב דקשה טובא בדבריהם. חדא במ"ש להוכיח דלא מצי משוי שליח בדשלבל"ע אפי' היכא דבידו ואמאי דהא משמע דשליחות בדשלבל"ע עדיף טפי מהיכא שהוא בעצמו מקנה או מקדיש דשלבל"ע דהא בשליח דעת רש"י דמהני בדשלבל"ע היכא דאתני בפירוש אלא דבסתמא אין דעתו על דשלבל"ע ואלו היכא שהוא בעצמו מקנה או מקדיש דשלבל"ע ודאי לא מהני' וכיון דבידו מהני לדשלבל"ע להקנות או להקדיש ולמה לא יהי' מהני לשליחות כל שהוא בידו ועוד קשה בראי' שכתבו מהא דכתוב גט לארוסתי כו' ליבמתו מהו כו' דהתם כתב הגט קודם שכנסה וכמו שפי' רש"י שם ז"ל ליבמתו מהו כתבו קודם שכנסה וכשכנסה נתנו לה מהו שתתגרש בו עכ"ל וכיון שכתבו קודם שיבמה ומספקא לי' מי אמרינן כיון דאגידא בי' כארוסתו דמיא או דלמא כיון דלא עבד ביה מאמר לא תיקו והתם ראוי שלא יועיל מה שבידו דגבי תרומה אומר שיהי' תרומה על פירות מחוברין כשיתלשו ומש"ה מהני מה שבידו אבל באומר שיהי' תרומה על פירות מחוברין עכשיו קודם שיתלשי ה"נ דלא מהני והתם כתיבת הגט קודם שיבמה מש"ה לא מהני בידו כיון דהכתיבה לא הי' מועיל לשעתו כלל מש"ה לא מהני מה שבידו ונראה בזה דס"ל דכי היכא דלר"מ דס"ל אדם מקנה דשלבל"ע מהני אפי' באומר מעכשיו וכדאי' בקידושין דף ס"ג בלוקח עבד ע"מ לשחררו כו' כגון דכתב לי' לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו וע"ש בתו' ד"ה כגון דכתב לי' ע"ש וכ"כ הרשב"א בחידושיו שם דהא דצריך מעכשיו משו' דקמ"ל דאפי' נקרע השטר וכן אינו יכול לחזור בו היכא דאמר מעכשיו דקנין לר"מ בדשלבל"ע כמו קנין לרבנן בדבר שבא לעולם ולא קאמר ר"מ דיכול לחזור בדבר שלא בא לעולם אלא היכא דלא אמר מעכשיו דגם לרבנן בדבר שבא לעולם יכול לחזור כל שאינו אומר מעכשיו אלא לאחר שלשי' אבל כל שאומר מעכשיו הרי הוא לר"מ כמו דבר שבא לעולם לרבנן ותו אינו יכול לחזור ע"ש ועמ"ש בקצה"ח סימן ר"ט סק"ה. וא"כ ה"ה בדבר שבידו לרבנן כל שאומר מעכשיו מהני ותו אינו יכול לחזור ואפי' נקרע השטר קוד' שבא לעולם ומש"ה הוי מהני הגט שנכתב ליבמתו קוד' שיבמה כיון דבידו ואפי' נקרע הגט קודם שיבמ' כמו דמהני לר"מ במעכשיו בדבר שלא בא לעולם ועיין תו' יבמות דף צ"ג. ומש"ה הוכיחו תו' כיון דלא מהני הגט ליבמתו קודם שיבמה אע"ג דבידו מוכח דלא מהני בידו לשליחות בדבר שלא בא לעולם והתם גבי כתבו גט ליבמתו נמי אינו אלא שליחות דהסופר הוא שליח הבעל ודוקא היכא דהוא בעצמו עשאו וכמו בהאי דתרומה שאומר פירות ערוגה זו יהי' תרומה על פירות לכשיתלשו דבידו מהני משום דהוא בעצמו הוא המפריש אבל שליחות לא מהני בדבר שלא בא לעולם אע"ג דבידו וכדמוכח מהאי דכתוב ליבמתו דאע"ג דבידו לא מהני שליחות הסופר ודו"ק. ומאי דקשיא לן דאמאי שליחות גרע בדבר שלא בא לעולם דלא מהני אפי' בידו נראה לפי מה דאיתא פ' האומר דף ס"ב בהא דאמר ר' יוחנן כל שבידו לאו כמחוסר מעשה אלא הא דאמר ר' אושיעא הנותן פרוטה לאשתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך אינה מקודשת ה"נ לר' יוחנן דהוי קידושין ומשני נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה ופי' רש"י וכי בידו לקדשה אם יגרשנה שמא לא תתרצה בקידושין וע"ש וכתב שם הרשב"א בחידושיו ז"ל בידו לקדשה תמיהא לן מלתא דכיון דשניהם נתרצו עכשיו בקידושין דלאחר גירושין ודבר שלא בא לעולם לא הוי דבידו לגרשה אמאי לא מהני כמו במקדש לאחר שלשים ע"ש ובתשובת הרשב"א סימן אלף רי"ב גבי נותן שתי פרוטות א' היום וא' לאחר שאגרשך דשם מביא ראיה דמהני מהא דאומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך אקחנ' ממך תיקדש ומשו' דבידו. בפ' אעפ"י וכתב עלה דיש לדחות דאכתי לא איפשטא בעיין מדר' אילא דהאי דר' אילא שאני דבידו להקדיש עכשיו לעולם אין צריך דעת אחרים אבל גבי קידושין לאו בידו לגמרי דהרי צריך שהיא בדעת האשה להתקדש לו ואעפ"י שהאשה עכשיו מתרצה בכך ודעת שניהם שוה מכל מקום כיון שאין ביד אחד לגמור הקנין מעכשיו בלא דעת חבירו כמחוסר מעשה חשבינן לי' עכ"ל ע"ש וכ"כ הריטב"א בחידושיו ז"ל בידו לקדשה פי' שהרי אין בידו לקדשה עכשיו עד שיגרש והיא מחוסרת מעשה גמור משא"כ בפירות מחוברין דהשתא מצי למיתלשנהו ולאפרשינהו ובתלישה גופה עכ"ל וזה נראה כדברי הרשב"א בתשובה אלא שדברי הרשב"א בתשובה בביאור יותר דאע"ג דהשתא שניהם מתרצים כיון שאין ביד אחד לגמור בלא דעת חבירו כמחוסר מעשה חשבינן לי'. ולפ"ז ניחא דשליחות בדבר שלא בא לעולם לא מהני אפי' בידו כיון דצריך דעת השליח ה"ל כמו התם בדעת האשה ומש"ה הוא עצמו יכול לגמור הקנין בדבר שלא בא לעולם כל שבידו אבל ע"י השליח לא מהני בדבר שלא בא לעולם כמו התם גבי אשה שצריך דעת וה"נ צריך דעת השליח ומש"ה קשיא לי' לתוס' גבי חלה דהיכי מצי משוי שליח בדשלבל"ע אע"ג דבידו דהא התם גבי כתוב ליבמתו מוכח דלא מהני בידו ומשום דצריך דעת הסופר ואין ה"נ אם כתב בעצמו הגט ליבמתו מהני אפי' קוד' שיבמה ומשום בידו וכמו בתרומה גבי מחוברין דהוא רק דעת עצמו אבל היכא דצריך דעת השליח כמו בסופר או גבי חלה ע"י שליח לא מהני בידו כיון דצריך דעת אחר. ועיין חידושי הרשב"א גבי בידו לקדשה מיישב ג"כ בזה כמ"ש בתשובה דכיון שאין ביד א' מהם מחוסר מעשה הוא שאף אם תרצה היא להתקדש לו לאחר שתתגרש אין בידה בע"כ ע"ש וזה כדברי הרשב"א בתשובה והיינו שאינו ביד אחד מהם לגמור וא"כ ה"ה מה"ט ע"י שליח לא מהני בידו בדשלבל"ע כיון דצריך דעת השליח כשעושה ע"י שליח ודו"ק כל זה נראה לענ"ד בביאור דברי תוס'. ולפ"ז הא דמבעי' באומר כתבו ליבמתי אע"ג דהוא בידו ליבמה היינו משום דשליחות לא מהני בדשלבל"ע אע"ג דבידו ומשום שאינו ביד א' לגמור דכיון שעשאו ע"י שליח ומחוסר דעת השליח וכמו באומר לאשתו הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך אע"ג דכל שבידו מהני הקנין מעכשיו וכמו לר"מ בדשלבל"ע והיא עכשיו נתרצית אלא כיון דאינו בידו לגמרי אלא ע"י ריצוי אשה לא מהני בידו ה"נ בשליח אע"ג דבידו לא מהני כיון דאין בידו לגמור כשעשאו ע"י שליח אלא ע"י ריצוי השליח ואם כי הי' יכול לכתוב בעצמו הגט מכל מקום כשעשאו ע"י שליח וצריך דעת השליח תו לא מהני בידו ומש"ה בחלה נמי לא מהני שליח אע"ג דבידו כל זה נראה לענ"ד מדברי תו' לפי מ"ש בביאור דבריהם. אמנם לפי"ז גבי יבמתו אם כותב בעצמו הגט קודם שיבמה שפיר מהני דהא בידו הוא ליבמה. אולם מדברי הרמב"ם נראה דאפי' כתב בעצמו הגט נמי ספיקא הוי ע"ש פ"ב מגירושין ז"ל אמר לסופר כתוב גט לפלונית ויהי' עמי לכשאשאנה אגרשנה אינו גט מפני שלא היתה בת גירושין כשנכתב גט זה וימצא שנכתב שלא לשום גירושין אבל אם אמר להם כתבו לארוסתי כו' וגירש בו כשר כתבו ליבמתו ואחר שיבמה גירש בו הרי זה ספק גירושין עכ"ל. ומדקאמר כתבו ליבמתו משמע דבעצמו כתבו ואפ"ה לא מהני. ונראה דהוא מטעמי' שכתב דלא הוי לשמה ואפשר דס"ל להרמב"ם דשליח נמי מצי משוי כל שבידו ומש"ה העלה טעם הדבר משום דה"ל שלא לשמה דלכאורה לא הי' צריך לומר הרמב"ם דה"ל שלא לשמה ותיפוק לי' דה"ל דשלבל"ע אלא משום דס"ל דכל שבידו לא הוי דשלבל"ע ושליח נמי מצי משוי וא"כ מאי קא מבעי' ביבמתו כיון דבידו ליבמה לזה העלה טעם הדבר משום דה"ל שלא לשמה ומש"ה אפי' למ"ד אדם מקנה דשלבל"ע לא מהני כיון דה"ל שלא לשמה וגם בידו לא מהני ודו"ק. ובטור סו' קל"ב ז"ל צוה לכתוב גט לגרש בו אשה בעלמא לכשיכניסנה כתב הרמב"ם אינו גט וליבמתו הוי ספק וא"א הרא"ש ז"ל כתב דאפי' לאשה דעלמא הוי גט למ"ד אדם מקנ' דשלבל"ע עכ"ל וז"ל הרא"ש פ' ר"ג דהיינו דוקא למ"ד אין אדם מקנה דשלבל"ע אבל למ"ד אדם מקנה הוי גט כי היכא דמהני לענין שחרור בלוקח עבד ע"מ לשחררו וכתב לו הרי גופך קנוי לך מעכשיו כדמוכח בהאשה רבה ובקידושין פ' האומר וגט אשה וגט שחרור שוין דילפינן לה לה מאשה עכ"ל. ובב"י הקשה, על הטור במ"ש בשם הרא"ש דאפי' לאשה דעלמא כו' כיון דאנן הא קי"ל דאין אדם מקנה דשלבל"ע ע"ש שהניח בצ"ע. ולפי מ"ש ניחא דאלו מטעמא דדבר שלא בא לעולם הי' מהני ביבמתו כשכתב בעצמו הגט ואיבעי' דכתוב ליבמתו אינו אלא ע"י שליח וכמ"ש בביאור דברי תו' אבל אם כותב בעצמו מהני משום בידו ולטעמא דרמב"ם משום דה"ל שלא לשמה וא"כ אפי' למ"ד אדם מקנה דשלבל"ע וא"כ אפי' בידו לא מהני א"כ אפי' כותב בעצמו הגט
ליבמתו הוי ספק גירושין. ובט"ז סימן קל"ב כתב ליישב דברי הטור במה שהביא בשם הרא"ש משום דפסקו הרא"ש וטור בח"מ סימן ר"י דבאומר לכשתלד קנה אפילו במזכה לעובר וה"ה בכל דשלבל"ע אם אומר לכשיהי' לאחר זמן דמהני כו' ולפי"ז שפיר מביא דברי הרא"ש דלאשה דעלמא דהטעם משום דשלבל"ע א"כ באומר לכשאכנסנה אגרשנה מהני לכ"ע דהוי כמו לכשתלד וע"ש ולא נהירא לענ"ד דהא כיון דנכתב הגט קודם הכניסה וכמבואר שם מדברי רש"י ותו' והרא"ש א"כ באומר לכשאכנסנ' דהוי כמו לכשתלד מאי מהני הכתיבה דעכשיו כיון דאינו חל אלא לכשיכנסנה וע"כ צ"ל דהוא מגרשה מהני וכמ"ש אבל אח"כ כבר אסתלק מעשה הגט ולדידן דס"ל אין אדם מקנה דשלבל"ע ודאי לא מהני הכתיבה שקודם הכניסה. ועוד דהרא"ש וטור לא פסקו דמהני לכשתלד אלא במזכה לעובר ומשום דעובר חשיב קצת בא לעולם אבל בשאר דבר שלא בא לעולם ודאי לא מהני לכשיהיה וכמבואר אצלינו בקצה"ח סימן ר"י סק"ב ע"ש. איברא דקשה טובא לדעת הרמב"ם דס"ל הטעם משום דה"ל כמו שלא לשמ' ומש"ה לא מהני אפי' למ"ד אדם מקנ' דשלבל"ע א"כ תיקשי הא דאמר רבי לא תסגיר עבד אל אדוניו בלוקח עבד ע"מ לשחררו וכתב לו לכשאקחך הרי את קנוי לך מעכשיו ומשום דרבי ס"ל אדם מקנה דשלבל"ע ומה מהני דהא בשחרור נמי בעי לשמה כמו בגט ומזה הוכיח הרא"ש דבריו דאינו אלא למ"ד אין אדם מקנה דשלבל"ע ונראה דהתם בכותב לכשאקחך הרי את קנוי לך מעכשיו לאו להתירו בבת חורין קאמר אלא להקנאת גופו דבזה אין צריך לשמה דמה לי מכרו לאחר או מכרו לו לעצמו והא דצריך לשמה אינו אלא להתירו בבת חורין דילפינן לה לה מאשה אבל למיקני גופי' לא גרע משאר שטרי קנין וכיון דקנה לעצמו קרינן בי' לא תסגיר עבד אל אדוניו. מיהו קשה דא"כ לשמואל דס"ל המפקיר עבדו יצא לחרות בפ' השולח דף ל"ח ומשום דכתיב עבד איש א"כ הא דתנן בשלשה דרכים שוה גיטי נשים לשחרורי עבדים וע"ש דחשיב שלא לשמה ולשמואל גם להתירו בבת חורין לא בעי לשמה כיון דלמקני גופי' לא בעי לשמה א"כ ממילא מותר בבת חורין דאינו עבד איש וכמו במפקיר עבדו דמותר בבת חורין לשמואל. ובס' קצה"ח סימן ר' סק"ה כתבנו ליישב זה והוא לפי מה שאמרו ר"פ הזורק טעמא דעבד משתחרר ע"י עצמו משום דגטו וידו באין כא' וכתבנו שם דלא אמרינן גטו וידו באין כאחד אלא היכא דלא בעינן דעת המקבל וכוונתו יהי' לזכות בגטו דהא עבד משתחרר בע"כ דודאי ליכא זכי' בע"כ אלא משום דלא צריך גבי שחרור רק נתינה וכמו כן בגט אשה דמהני אפי' בע"כ א"כ ודאי ליתי' בכוונת זכי' בגטה כמו בשטר מתנה דצריך המקבל לכוין לזכות בשטר המתנה אבל גט אשה דהוא בע"כ ודאי אינו משום כוונת זכי' בגיטה אלא סגי בנתינה כדכתיב ונתן בידה ומה"ט אמרי' גטו וידו באין כאחד וכמו שפי' רש"י בפ' הזורק גיטה וידו באין כאחד ע"י הגט באה ידה לה ע"י נתינתו עכ"ל ע"ש וזה לא מהני אלא כשנכתב לשמה דהוא אפי' בע"כ ומשום לה לה מאשה מהני נמי גיטה וידה כאחת שע"י הנתינה באין לה כאחת אבל שלא לשמה דאינו אלא למקני גופי' דבזה צריך כוונת המקבל לזכות בו ולא בע"כ כיון דאינו שחרור אלא שטר קנין וכה"ג לא אמרינן גיטו וידו באין כאחת דה"ל כראובן שכותב לשמעון שטר מתנה על חצירו ונתן השטר מתנה תוך חצירו דודאי לא קנה שמעון כיון דשטר מתנה הוא תוך חצירו של הנותן ולא בא ליד המקבל לא השטר ולא החצר וכה"ג לא שייך גיטו וידו באין כאחת וגבי עבד נמי כיון דיד עבד כיד רבו דלא אמרינן כה"ג גטו וידו באין כאחת אלא היכא שאין צריך זכי' בשטר אלא נתינה גרידא כמו בגט ושחרור בזה הוא דאמרינן דעם נתינתו באין כאחת ומש"ה כל שנכתב שלא לשמה בזה לא אמרינן גטו וידו באין כאחת ומבואר היטב דבר זה בקצה"ח שם. וכעת מצאתי הדבר מפורש יותר בחידושי הרמב"ן ליבמות דף מ"ה שכת' ז"ל אבל עכו"ם גופי' כיון דקני לי' קנין הגוף בלא טבילה צריך גט שחרור ומספקא לי מלתא כיון דעכו"ם ליתי' כלל בתורת גיטין היכא אית לי' יד בשלמ' עבד שטבל הא איתי' במצו' וגמרי לה לה מאשה וגיטו וידו באין כאחד לשחרור אלא עכו"ם היכי מקבלי לי' כו' ואיכא למימר כאן דקרוי הוא קנין הגוף כעבד דמי שצריך שטר וקונה עצמו בשטר ע"י אחרי' דקי"ל זכות הוא לעבד שיוצא מת"י רבו כו' אי נמי בכסף ע"י אחרי' שקבל' רבו גרמה עכ"ל ומדבריו למדנו דלא אמרינן בכל דוכתי גטו וידו באין כא' אלא משום דגמרי לה לה מאשה וכי היכא דאשה מתגרש' ע"י ידה וכדכתי' ונתן בידה ה"נ בשחרור אע"ג דלית לי' יד אפ"ה משוחרר ע"י עצמו וכמו בגט אשה דיליף לה לה ובעכו"ם דליתי' בדין לה לה אינו יכול לקבל הגט שחרו' בעצמו דלא אמרינן בעלמ' גיטו וידו כא' וא"כ ה"ה שלא לשמה דליתי' בדין לה לה אלא בתורת קנין וה"ל כעכו"ם דלא אמרינן בשאר קניינים גיטו וידו וזה ברור: ולפי"ז יתיישב קושיות תוס' שהקשו ביבמו' דף צ"ג ובקידושין ס"ג דלמה נקט רבי בכותב לכשאקחך הרי את קנוי' מעכשיו כיון דס"ל כר' מאיר דאמר אדם מקנה דשלבל"ע ור' לא נקט גבי לאחר שאתגייר כשיאמר מעכשיו. ולפי מ"ש ניחא כיון דשחרור נמי בעי לשמה א"כ בתור' שחרור להתירו בבת חורין אי אפשר כיון דדב' שלא בא לעולם פסול משום שלא לשמ' וכמ"ש לשטת הרמב"ם ואינו אלא למיקני גופי' וכיון דלמיקני גופי' לא מהני גטו וידו כאחד וכמ"ש להכי נקט הרי את קנוי לך מעכשיו ואז קודם שקנה אותו אין ידו כיד רבו ודו"ק היטב והוא נכון:
ס"ק יד
לקדשה בשעת השליחות. כתב המ"ל פ"ט מאישות באשה שהיתה ספק מקודשת כגון שהקידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה ובא אחר ועשה שליח שיקדש לו אשה זו לאחר שיגרשנ' הראשון מהו מי אמרינן דחשי' שליח שהרי איהו אם הי' מקדשה הי' תופסין בה קידושין וא"כ חשוב מילתא דמצי עביד ומצי משוי שליח. או דילמ' זיל לאידך גיסא כיון דהוא לא יכול לקדשה קידושין גמורין הוי מילתא דלא מצי עביד ולא מצי משוי שליח ולכאור' נראה דשליחות זה הוי ספק ואם קידש השליח לאחר שגירש הראשון הוי ספק מקודשת כו'. וראיתי לרבינו ז"ל בפ"ו מהל' אלו ז"ל האומר ליבמה הרי את מקודש' לי בזה לאחר שיחלוץ לך יבמך ה"ז מקודשת הואיל ואלו קדשה עתה ה"ז קידושין תופסין בה מספק ע"כ וכתב שם הרה"מ דלדעת רבינו הוי ספק מקודשת משו' דאפשר אין קידושין תופסין ביבמה כו'. אך מרן ז"ל בכ"מ כתב דלדעת רבינו הוי מקודשת ודאי משום דכיון דעכשיו נמי תפסי בה קידושין מספק לא הוי דשבל"ע כו' הן אמת שדברי מרן הללו מעולם תמהתי עליהם ע"ש וכו' ודע דבפי"א דיבמות תנן גבי כהנת שנתערב ולד' בולד שפחתה ואין מוציאין שלהם מידיהן ופירש"י דהיינו לענין עבודתה ועורה כו' והקשה לפי' זה דהיכא דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח וכדאי' בהגוזל
והתו' כתבו דאינו קושי' דשאני הכא דאם יבא אליו ויאמר שהוא כהן הי' ראוי לעבוד עבודה כמו חולה זקן שנותן לאיזה משמר שירצה הואיל וע"י הדחק הוא ראוי לעבודה ושוב כתבו שהדבר מפורש בירושלמי דהספיקות משוי שליח יעו"ש והנה ע"פ הדברים הללו נראה דבספק שנסתפקנו הוא מחלוקת רש"י ותוס' דלרש"י מלתא דלא מצי עביד אף שהו' מחמת ספק לא מצי משוי שליח ולדעת התוס' כיון דמאי דלא מצי עביד אינו אלא משום ספק משוי שליח עכ"ל וע"ש. ולדעתי הקלושה אינו ענין להאי מחלוקת דרש"י ותו' דהתם כי משוי שליח אם הוא כמותו נעשה שליח מספק וא"כ כיון דשלוחו הוא מספק ואומר כהן הוא אין מוציאין מידו עבודתה ועורה ואע"ג דאיהו גופי' לא מצי עביד עבודה מספק אבל שלוחו מצי עביד דה"ל כמו חולה וזקן וכמ"ש התוס' אבל שיהי' שליח ודאי אי אפשר כיון דספק הוא אם הוא כהן וא"כ הכא נמי אין השליח ודאי יותר מהוא עצמו ואם קידש הוא בעצמו לאחר שיגרשנה ה"ל ספק וע"י שליח נמי אינו אלא ספק ואם הוא יכול לקדש קידושי ודאי לאחר שיגרשנה וכדעת הכ"מ א"כ שלוחו נמי מקדש קידושי ודאי אבל שיהי' הוא ספק והשליח קידושי ודאי זה אינו נשמע כלל מדברי התוס' ולרש"י נמי דס"ל התם דאינו יכול לעשות שליח כלל משום דאיהו לא מצי עביד עבודה אבל הכא דאיהו גופי' מצי מקדש לאחר שיגרשנה אם קידושי ספ' אם קידושי ודאי שלוחו כמותו וזה פשוט. מיהו בש"ע סימן מ' סתם הב"י לאחר שיחליץ לך יבמך אינו אלא קידושי ספק ע"ש: