אבני האפוד חלק ב· רבי דוד פיפאנו
סימן סו
א ס"ג ש"ע שאסור לאדם לדור עם אשתו בלי כתובה. מבואר בב"י דאיסור זה אינו אלא מדרבנן וייפו כל כך חקנתם עד שאמרו דכל בעילותיו בעילת זכות. ובקונט' המילואים הנה הבאתי מחלו' הרש"ט עם הכנה"ג במוחלת כתובתה מחמת שהבעל רוצה להוכיחה לפי שראה בה דבר כיעור דדעת הרש"ט הוא דאינו אסור להיות עמה בלי כתובה והכנה"ג כתב עליו ואינו נ"ל. ואני בעניי כתבתי שם דלא זכיתי לירד לסוף דעתו של הכנה"ג דהטעם שאסרו חז"ל לשהות עם אשתו בלי כתובה הוי מטעם שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ובכה"ג תהא ותהא כי שנא שלח ולמאי ניחוש לה י"ש.
על אלה קבלתי מכתב מאחד חכם מחכמי קושטא יע"א הרומ"ץ ר' יעקב ארגואיטי נר"ו ואיתיה בהשג יד דניחוש וניחוש ע"כ בעילותיו מכאן ואילך שיהיו בעילות זנות דהן אמת דשורש דברי חז"ל נאמרו אסור לשהות ובלי כתובה טעמא הוי כדי שלא תהא קלה בעיניו אבל אם יבוטל הסיבה לא בעבור זה הותר לשהות עמה רק צריך לגרשה כדי שלא יכשל באיסור זה דיהיו בעילות במ"ז ולפי דעתי גם דעת הרש"ט הוא דעדיין כתובתה עליו דלא תהיה קלה בעיניו אף דמחלה לו משום דכל מגמתה למחל הכתו' הוי כדי שלא יגרשנה משום הכיעור דנראה בעיני בעלה ודין גרמ"א לבא במחולו"ת אבל מ"מ אם יגרשנה ס"ד דצריך ליתן לה כתובתה במשלם ולא תהא קלה בעיניו דאמר תאמר לו כלום לא מחלתי כתובתי לך אלא כדי שלא תגרשני וכו' אבל אם יהיה האופן שיחיו בלי כתובה לגמרי אף דבטל הטעם לא אמרו אדם מעולם וכו' ולעולם אמרו דאסור להשהות עם אשתו בלי כתו' ולא חילקו בדבר ול"פ רבנן וכו' והאריך בזה.
ולדידי חזי לי דאין כאן השגה כלל דהנה אמת דרז"ל הפליגו בדבר במשהה אשתו בלי כתו' ואמרו דבעילותיו בע"ז כדי לחזק תקנתם היינו היכא דשייך התקנה התם אמרו דכל שאינו עושה כן בעי' ב"ז אבל לא היכא דלא שייך התקנה וא"כ ברואה באשתו דבר כיעור דהדין נותן דצריך לגרשה ואין יועצין אותו להחזיקה רק דאין כופין וכמ"ש האחרו' בסי' י"א א"כ ממילא נפקא דאין לנו לעשות טצדקי שלא יוציאנה אדרבא חובה עלינו לעשות טצדקי שיוציאנה ומשו"ה איכא למימר דלא אסרו מעיקרא בכגו"ד להשהותה בלי כתובה וכיון דבטלה הסיבה בטל המסובב ולא עשו בב"ז ודוק ומה שהעמים בדברי הרש"ט לא ירד בני' עמו דאין דבריו סובלין כן והמעין יבחר.
ב סי"א ש"ע ומה שהאשה מכנסת וכו' אבל לשאר דברים אין דינו ככתובה. ע' כנה"ג הגה"ט ס"ק כ"ג. יד"א ס"ק כ"ו. ומ"ש אני הדל בתשו' טבת עזרת"ה לי בס"ד והיא בסי' ט'.
ג ביאור הכתובה ח"ב
א שאנו מונין. ע' בנד' או"ב. עתה אחד חכם נר"ו מחכמי קושטא ערך אלי מכתב בענין זה ובאמצע דבריו כתב וז"ל ונהירנא שזה כמה שנים בראותי דברי הרבנים הנ"ז וגם מ"ש ה' ברכת המים עלה ע"ד לקראת הכתובה שאנו מנין בחולם וה' מארי דאתרין כמוה"ר שלום הכהן זצ"ל א"ל שא"כ אתה מוציא לעז ע"כ הרבנים שקדמונו שכולם היו קורין בכתובות ובגטין שאנו מנין בפתח וע"כ הדרי בי ויצאתי לחפש"י ומצא חיים בס' חיים לעולם ח"ב ובמימר חיים שם בסי' ז"ן אות י"ג שכתב וז"ל מנין כאן כתב הנח"ש וכו' מנין בלא ויו כ"כ בכל כו ומוהרמ"מ ושאר אחרו' וכתב הלבוש וכו' וכ"כ בסי' קכ"ו סז"ך וכו' וע' למוהר"ם ב"ח שם בס"ק ע"ה ושמדברי כולם מבואר שאפי' שנכתב חסר ויו מ"מ יש לקרות בחולם וכן ראיתי בס' ברכות המים וכו' עכ"ל הצד השוה דנה מני"ר ס"ל דצריך לקרות בחולם וכן הסכים מרן החבי"ב בגופו של גט ומו"ה מוהרי"ך ומה מאד גדלה תמיהתי דמיום היותי ראיתי לכמה רבנים מסדרי גטין וכמה ש"ץ שקורין הכתובה ברוב עם ורובה חכמים מופלאים וכמה מהם נמנו למ"ת וכולם קורין את המה בפתח ולא היה מי שקרא ערער אפי' חד עכ"ל (ה' מימר חיים) ועלה ע"ד להליץ בעדם דבכונה מכוונת שינו וקראו קריאת המס בפתח משום דאם היו קוראים בחולם יבאו סופר הגטין לטעות ויכתבו מונין וכו' ולכתחי' איכא עיכובא אם יכתבו מונין וכו' לכן שינו הקריאה ובזה סרה תלונת ה' מימר חיים. ועתה נבא למ"ש רו"מ שיחי"א ומשמע מלשונם וכו' דלעד"ן מכל מ"ש למעלה מכל הרבנים נראה בהדייא מלשונם שהיו קורים בחולם עכ"ד נר"ו. ובתחי' אפריין נמטייה דהביא לנ"ד לשון ה' מימר חיים שאינו מצוי אצלנו והנאני הרבה. אך במה שתמה עלי עמ"ש בנדפס ומשמע מלשונם וכפי דעתו הוא ברור בהדייא. אנא לא חזינא כי האי סימנא בדברי הרבנים שכולם לא נטפלו אלא על אות הויו אבל לא על הקריאה ויד הדוחה נטויה לומר דאינהו היו קורין המם בפתח ולא עליו תלונותי כי זו אינה משלו שהן הנה דברי ה' מימר חיים שכתב כן ואהס"ר לדבר הזה יסלח האדון ואם לפניו גלוי לפני אינו גלוי.
ב פנויה שנתעברה וילדה בן. ע' בנד' או"ג עתה ראיתי בס' אחי וראש סי' ס' דנ"א ע"ג דהעד העיד בנו ה' מוהרד"ח ז"ל דעשו מעשה באזמיר לכתב ע"ש אביו הבועל כיון דהודה שהוא ממנו וכן קורין אותו לס"ת עי"ד.
ג לענין היפוים הכתו' בכתו' ע' בנד' אות י"ט וע' בתשו' טבת התרע"ז והיא בסי' ס' מה שהארכתי בזה. (ד) המנהג בגלילותינו לכתב בכתובת בתולה ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי וכו' כסף זוזי מאתן ידחזו ליכי מדאורייתא (וכן היה מנהג שלוניקי כמ"ש מוהרש"דם סי' פכ"ז וקכ"ט אח"ך נשתנה שאין כותבין תיבה זו כלל ע' בנדפס בביאור הכתובה או"ט) ובכתובת אלמנה כותבין כסף מאה זוזי דחזו ליכי מדרבנן. ויש מקום לפקפק בהאי מנהגא דלכאו' אין בזה מובן דכבר ידוע מה שנחלקו הראשונים דאית מנייהו דסברי כתובה דאורייתא והק"ר הם כסף צורי בין לבתולה ובין לאלמנה ואית מנייהו דסברי כתובה דרבנן והק"ר הם כסף מדינה לזו ולזו ומ"ש בכתובה דחזו ליכי מדאורייתא טעותא הוי ואית מנייהו דאע"ג דס"ל דכתו' דרבנן מ"מ הכסף יהיה כסף דאורי' ומ"ש בכתו' דחזו ליכי מדאור' אינו קשור עם תיבות דחזו ליכי רק קאי על משקל הכסף וכמבואר כל זה בב"י ובמורם בהגה. והנה בעלמא במקומות דלא כתבי לא זה ולא זה רק כותבי' סתם שפיר אך להנהו אתרותא דכתבי הכי והכי ק' ממ"ן אי תיבת דאור' קאי אעיקר כתוב' לא יתכן דנקטי כס' מיעוט הפוס' דס"ל דכתובת בתולה היא דאורי' ושבקי רובא דרררבא דרבוואתא דס"ל דהיא מדרבנן ובפרט דאפי' אותם דסברי הכי לא איפסיקא הלכתא בהדייא פרש"בג ע' שיטה מקוב' על דף זה מהש"ס. ואי תיבת דאורי' כתבי בכתו' קאי אכסף א"כ תיבת דרבנן דכתבי בכתו' אלמנה קאי ג"ך אכסף וז"א דמ"ד דהוא כסף דאורי' אינו מחלק בין אלמנה לבתו' ומ"ש מור"ם בהגה דהמנהג לכתב לבתו דחזו ליכי מדאורי' אבל לא לאלמנה לא בא לומר דבאלמנה כותבין דחזו מדרבנן רק דבאלמנה כותבין סתם דחזו ליכי וכמתבאר מדברי ה' הלבוש דוק בדבריו וא"כ ק' לכאורה דמאין נתפשט לכתב לאלמנה תיבת מדרבנן דהוו תרתי דסתרן. אך באמת מתבאר מדברי ה' הלבוש גופיה לקמן בנוסח הכתו' בש"ו כתב להדייא דאם אינה בתולה כותבין מאה זוזי דחזו ליכי מדרבנן עי"ש וצ"י איך יתכנו ב' מקראות הללו ודוחק לומר דהאי לחודיה קאי דבכתובות שדינן תיבת דאור' רק אכסף ובאיזה כתובות שדינן תיבת דרבנן אעיקר כתובה.
ובחפש"י מצאתי לה' נח"ש סי' י"ב אות ל"ב שהביא משם הדרישה שנרגש בזה דאי מדאור' לא קאי על הכתובה רק על הכסף א"כ גם באלמנה שגובין החצי יכתב ק' זוזי דחזו ליכי מדאור' ולא תירץ קושיא זאת אך מר ניהו יישב בדרך נכון. והיה בהניח דאליבא דכ"ע כתובת בתולה היא מדאור' מקרא דכסף ישקל כמוהר הבתולות ובהא רשב"א ורשב"ג דנחלקו בכתובות דיו"ד יודו ומחלוקותם אינו אלא על השיעור דרש"בא ס"ל דמדאור' בפרוטה סגי ובאו חכמים ונתנו השיעור מאתיים ורש"בג ס"ל דמדאו' הוא השיעור ושכן מצא במרדכי סוף כתובות בשם הירוש' דבין רשב"ג ובין רשב"א ס"ל כתו' דאורייתא ואחר שכן שפיר כתבי' בכתו' דחזו ליכי מדאור' דממרן אי הוייא הלכתא דהסך ג"ך מדאוריי' א"כ תיבת דאור' קאי על השיעור ועל הסך ואי הלכתו כמ"ד דהסך הוא דרבנן תיבת דאורייתא קאי על המוהר שלפני פניו מש"אכ באלמנה דאין לה מוהר דאי כתיב דחזו ליכי מדאו' הוה משמע בפשיטות דהלכתא כרשב"ג והא לא איפסיקא הלכתא ובשום פנים אינו יכול לכתב מדאו' את"ד יש"ב והגם שהוא דרך חריפות נתפשטו כל הקמטין והמנהג הנה נכון לכל הסברות.
ולדידן לא נ"מ מידי אם הוא דאור' או דרבנן דידוע ס' הפוס' הובאו בכנה"ג הגב"י ס"ק כ"א דבמקום שנוהגים שלא להגבות הקו"ר מנהגם מנהג יען שהוא כלול בכלל התוס' ואע"ג דדבר זה מידי פלוגתא ל"ן הלא כתב מוה"ר ב"ד ז"ל באה"ע סי' ס"ט דס"ו ע"ד דבשלוניקי המנהג שלא להגבות קו"ר. ע' בנדפס בביאור הכתו' אות כ"ז. הגם דבסופיאה לא ידעינן מנהגא כי עובדי דאתו קמן רובם ככולם עניים ואינו מספיק עזבון הבעל אפי' לכתובה וכשהגבייה היא מחמת גירושין הם משתוין ביניהם על הכתובה והתוס' הן חסר הן יתר ולא באו לידי מדה זו מ"מ מנוסח הכתובה נראה שהמנהג הוא שלא להגבות שהרי בשלוניקי שכותבין בכתובה שעלה בין הכל נדוניא ותוס' סך פ' ומאתן זוזי דחזו לה עכ"ז כתב הרב"ד דהמנהג שלא להגבות כ"ש בסופיאה דאינן נוהגין לכתב כן דפשיטא דלא מגבינן ע' בביאור הכתו' שם אות י"ז וע"פז מאי נ"מ אם הוא כסף דרבנן או דאוריי' ולא מתנייא הך מתניתא כי אם למקומות שגובין וק"ל.
ה בכתובת אלמנה כותבין ויהיבנא ליכי כסף ארמלותייכי זוזי וכו', ובגרושה כסף מתרוכתייכי ובחלוצה כסף הליצותייכי. נח"ש סי' י"ב אות כ"ט ובאזמיר נוהגין לכתב מוהרייכי. ע' שבט בנימן סי' ע"ה דקיים הגירסא.
ו והוסיף לה מדיליה בנח"ש הביא הנוסח מן דיליה וכ"כ ה' שבט בנימן שם משם מוהר"ם מינץ.
ז בנדפס אות י"ב בד"ה אך מנהג סופיאה נכתב בטעות ובשיטה ח' אחד תיבת נמצא שעלה יש דילוג התיבות הללו. נמצא שעלה בין הכל המטלט' מאתיים וסך ק"ן מהמדודים הרי שלש מאות וחמשים מוסיפין עליהן עוד קע"ה ועולה בין הכל נדוניא ותוס' ס"ה תקכ"ה וכו' כצ"ל והנה שם הבאתי מדברי הזל"א שבשעת גבייה מגבין אותה רק מה שהוא האמת. ועכשיו לא נהגינן הכי יען שבכתו' אשר באו לפני היה כתוב המלבו' ושימושי דערשא הסך מבלי העמסה כלל וכלי כי האי אין לנו להוריד מאומה לבד מהזהב כנהוג שעדיין המנהג להוסיף המחצית ושיימינן מה שהוא האמת ממדודין ונדוניא ועל הכל אנו מוסיפין את המחצית דהיינו שליש גם על המטלטלין. עתה באו לידי כתבי ח"ר שבתי הכהן ז"ל אחד מהדיינים שבדור הזה וראיתי שבזמנו נעשית תקנה הלזו לכתב מבלי העמסה ולכן אין כאן הורדה כי אם בזהב כנהוג ואחר עלות סך המדודין והנדוניא מוסיפין עליו עוד המחצית ע"כ באופן שמוסיפין שליש על הכל כנ"ז שם ובסיון התרע"ט אנשי הועד רצו לשנות עוד בנוסח הכתו' ע' בתשו' סי' י"ט
ח בחיי ובתר חיי. ע' בנד' בביאור הכתו' אות ב"ך על פירוש תיבות הללו. עתה ראיתי בכנה"ג ח"מ סי' ק"ז הגב"י סקי"ז שהביא בשם יש מי שכתב דלכך כותבין כן כדי שתגבה מהראוי ושמוהרי"ל בתשו' סי' ע"ד חלוק על זה והוא מצא בתשו' הגאונים דכותבין כן כדי לשעבדה לאחר מיתה עי"ד,
ט והכל היה ע"פ התנאים וכו' ע' בנדפס אות כ"ג מה שרשמתי בזה וע"ע למוהרח"ש ז"ל באה"ע סי' ל"ד שכתב דלשון זה מועיל לשיפול אחריות הכתוב בדף הזה לההשבון הכתוב בדף הב' ששם אין כתוב אחריות מפורש. ומר הוא דקאמר דאם לא היה כתוב כן בדף הא' כיון שבדף הב' כתוב לבסוף ואחרי' וכו' נמצא דיש אחריות גם על ההשבון עי"ד וע' ירים משה סי' קי"ג הגה"ט אות ו' ולפ"ז בכתובות של סופיאה שאינם כותבים לא זה ולא אותו לא בדף הא' תיבת והכל ע"פ התנאים וכו' ולא אחריות בדף הב' א"כ אין כאן אחריות על ההשבון ולא נשתעבדו המטלט' עי"ש בתשו' מוהרח"ש ז"ל.
י כדת מו"י אם לא נכתבו תיבות אלו אין לפסל הכתובה מצפה אריה תניינא אה"ע סי' ג"ל וע' בנד' אות ו' מה שהקשתי על ה' נח"ש וישבתי. עתה ראיתי לה' הנז' נר"ו שגם הוא הקשה ויישב כמ"ש אני עני.
י"א בנדפס בנוסח הכתו' בדף ה"ב דע"ז ע"ד מהספר אחר תיבות שום סך מסכי כתובתה הנ"ל קרא שמטה תיבות ולא שום תנאי מתנאי הכתובה הנ"ל ויש לדון עליהם הרבה ע' צל הכסף ח"א סי' ו' דכ"ח עג"ד ובתשובתי של סיון התרע"ג והיא בסי' ג'.
י"ב והאמין החתן הנ"ל עליו ועב"ך וכו' בנוסח הכתובות של סופיאה אינו כתוב נאמנות בדף הב' כלל לא ובדקתי אחריהן עד ש' התק"פד ולא מצאתי שכתוב בהן נאמנות בדף הב' ועמ"ש בזה בתשו' הנ"ז אך בפיליבי כותבין נאמנות בב' דפין.
י"ג) ע"ע שבועת הכתובה שכותבין בדף הב' כתבתי בנד' אות מ"ד שהרב ידי דוד סי' ט"ו וה' שבט בנימן סי' ש"א כפי מה שהביא דבריו ה' ידי דוד שם הוא דהושוו שניהם לדעת מוהרח"ש דהשבועה אינה אלא עמ"ש בדף הב'. עתה ראיתי בס' ירים משה סי' קי"ג סק"ו שכתב להפך משם ה' שבט בנימן ומי שיש בידו ספר זה ישים עיניו בו. ומ"מ ע"פ דרכנו למדנו דהרב ירים משה הוא משלנו.
ד לפנינו ב"ד נתיצבה אשה א' לגבות כתובתה בשטר שבידה כתובה בעיר אורוסגוק יע"א והיא נעשית ככל הכתובות אשר עשו עתה מחדש הכל בדף אחד. וראיתי שערוריה בזה כי לאחד שסיימו כל נוסח הכתו' יש חלק בין הכתיבה לחתימת העדים והחתן קרוב לעשרים שיטות משורטות בשריטת דיו משעת הדפוס שנסדרו לכתב שם המלבושים והצדונייא מה שאנו קורים רול ומקום שכלו רשימת המלבושים משרטין שריטה אחת באלכסון מלמטה למעלה עד שיטה אחרונה ששם בסוף השיטה כותבין הזמן וחותמין העדים. ורע עלי המעשה כי ע"פ הדין כתובה זו פסולה שהרי פסק מרן בחה"מ סי' מ"ה ס"ו וז"ל ידקדקו העדים שלא ירחיקו מהכתב רוחב ב' שיטין ואם הרחיקו ב' שיטין פסול אפי' כתב שו"ק אפי' ידוע שלא הוסיף ולא זייף בו שום דבר ואפי' טייטוהו בדיו פסול שלא יאמרו חתמו על הטייוטא ולא על עיקר השטר וכתבו הש"ך והסמ"ע דאפי' מלא אויר הב' שורות נקודות ושריטות והילוכן נראה בין נקודה לנקודה עכ"ז פסול והוא מהראשו' כי הובאו ב"י ושזהו פי' דברי מרן שכתב אפי' טייטוהו בדיו והוא מוסכם מכל הפוס' והרש"ך בסי' מ"ם ובסי' מ"ו ס"ק פ"ז לא כתבו אלא לפי' הש"ס ולא לעיקר הדין ועכ"ז בספק אמרו ואין ספקו מוציא מידי ודאן של הראשונים וע' כנה"ג שם הגה"ט סק"ו שכ"כ משם מוהר"ם אלשיך ז"ל דדן הדין בשטר קידושין וכ"כ בהגב"י ס"ק י"ד ולא ידעתי מי עשה כן ומי גזר כן להשהות אותם בכתובה פסולה דהו"ל כמי שאינה וכבר דברתי עם ידי"ן המו"ץ של שם פה אל פה ופצו שפתיו דהוא יתקן המעוות הלזה