אבני אפוד על אהע מילואים· רבי דוד פיפאנו
אה"ע · סימן נא
א ס"א ש"ע עמדו וקדשו קנו אותן הדברים אין חילוק בזה בין קרקע למטלטלים. תשו' הריף סי' ר"ל:
ב שם ש"ע והוא שיהיו הדברים שפסקו מצויין ברשותם. זהו דעת הרמב"ם בפ"ו מה' זו"מ אך הגאונים חולקים ע"ז וכמ"ש הרב"י בשם בעה"ע ובאו הדברים בהרחבה בתשו' הריב"ש סי' שמ"ה משם הר"ר יוסף בן יחייא שכתב וז"ל וכתבו בשם הגאונים שלא ענין הפסק בלבד הוא שנקנה באמירה אלא ה"ה לכל תנאי שבעולם שנעשה בשעת הקידושין נקנה באמירה ואע"ג שלא בא לעולם אע"פ שאין בידו ואפי' מטבע ובלשון אסמכתא בין במקרקעי ובין במטלטלי וכו' עי"ש. וע' בתשובת הרי"ף סי' י"ד דבשאלה שם כתוב על כמה אתה נותן לבנך וא"ץ קנין אלא בחמורה נתנה בין שהוא מטבע בין שאינו מצוי בעולם וכו' עי"ש ויש לחקר לדעת הרמב"ם ומרן שהטילו תנאי שיהיו הדברים ברשותם דהיינו סוג דשלב"ל אי פליגי נמי במטבע וכגון שנדרו זל"ז לתת מטבע וישנן ברשותו אי נקנין או"ל מאחר דקי"ל אין מטבע נקנה בחליפין אלא אג"ק אי מדמינן ליה לדשלב"ל דכשם דדשלב"ל יען דאינו נקנה בקנין אינו נקנה באמירה וה"ה מטבע ופליג גם בזה עם הגאונים או"ד כל שהמטבעות ברשותן נקנין הן באמי' דשאני דשל"בל כיון דמיקר הקנאת אותו דבר כשהוא בעין הוא בקנין וכשלא ב"ל אינו נקנה בקנין לכן אינו נקנה אף באמירה דחיבת חיתון משוי האמירה במקום קנין הצריך משא"כ מטבעות וכיוצא דעיקר קנייתן אינם אלא באג"ק ולא בקנין דאז נחשב האמירה כאילו היה כאן קנין אג"ק:
ויש לי להכריע צד זה דבמטבעות אם הן בעין ברשותו נקנין באמירה בשעת נישואין מתשו' הרדב"ז בחדשות סי' תר"סר שנשאל בר' ששידך את בנו וכתב לו בשטר בלשון זה ואני נותן לבני מעכשיו חמשים פרחים וכו' ומת ובא בנו לגבות הממון והאלמנה מעכבת והשיב וז"ל אם אין קנין במתנה הזאת במה קנה הבן והלא לא קנה באחת מדרכי הקנין ואפי' היה שם קנין הא קי"ל אין מטבע נקנה בחליפין וכו' וא"ת דקי"ל כמה אתה נותן לבנך וכו' הם הם הדברים הנקנין באמירה הא אמרינן עלה עמדו וקדשו ותנאי זה לא היה בשעת השידוכין וכו' ועוד דדוקא שהיו משודכין תחילה ח"ן בשעת השידוכין אבל קודם השידוכין כדמשמע לשון השאלה לא קנה באמירה לבד הלכך איני רואה שיוכל הבן לקנת המעות אלא כגון שהקנה אותם לו אג"ק וכו' עי"ד ואי איתא. דבמטבע סי' הרמ"בם דאינו נקנה אפי' ישנן תחת ידו דבעינן אג"ק מה לו להטריח את עצמו בחילוקים דלא עמדו וקדשו מיד וכו' הלא אפי' עמדו וקדשו מיד לא קנה דבעינן אג"ק וליתא. אלא ודאי דס"ל להרדב"ז בדעת הרמ"בם דדוקא דשל"בל ודבר שא"ב אפיק מכללא משום דעיקר הקנאת אותם הדברים כשהם בעולם הוא ע"פ קנין וכשאינם בעולם לא שייך בהו קנין משו"ה ל"א הן הן הדברים הנקנים באמירה אבל מטבע וכיוצא דעיקר הקנאתם באג"ק חיבם חיתון משוי ליה כאילו עשו אותו דבר הצריך ונקנין ולכן בקש לו דרך אחרת בנ"ד לפטר את אבי המשודך מטעמא דלא עמדו וקדשו מיד. וליכא למימר דהרדב"ז לשיטת. הגאונים אמרה דהא ודאי בדותא היא דמלבד דהוא באתרא דמארי ביתא ודרכו לילך אחר הרמב"ם עוד בה דהי"ל להזכיר דהוא ע"פ שיטת הגאונים ולא לעבר דרך שתיקה. הוא הדבר אשר דברתי דמפשט פשי"טל דהרמ"בם במטבעות יודה דנקנין מטעם האמור:
ובהכי אתנח לן מאי דהוה קשה על מאי דכתבינן בכתובה וצבי איהו ואוסיף לה מדיליה תוספת על עיקר כתו' סך כו"ך גרושים שהם מטבע ואיך נקנין להאשה ומעשים בבל יום דגובין אף התוספת ועע"ג דאיכא קנין בסוף הכתובה הלא אין מטבע נקנה בחליפין והו"ל למיחש לדעת החולקים דהיינו הרמ"בם ודעימיה דס"ל דל"א בכי הא הם הם הדברים הנקנין באמירה. ולפי האמור הנה נכון דהא כיון דהוי שעת חיתון חיבת חיתון מקני ליה המטבע אלא דאי מטע"ז לחודיה לא היה יכול לגבות ממשעבדי דדברים הנקנין באמירה לא ניתנו ליכתב ואהני הקנין כדי שיוכל לגבות גם ממשעבדי וכמ"ש ה' תומת ישרים סי' קנ"ג ורמזו הכנ"הג בהג"הט ס"ק כ"ו והן הן הדברים הנאמרים באמת מפי הריב"ש בסי' קכ"ט וכ"כ הרב"א באסיפתו ר"פ אע"פ דהגם דאין התוס' צריך קנין מההיא דרב גידל אך לגבות ממשעבדי שפיר קנינן מניה דאילו מדר"ג הן הן הדברים הנקנין באמירה ולא ניתנו ליכתב וגבי רק מבני חרי משא"כ היכא דאיכא קנין דגבי אף ממשעבדי יעו"ש:
אלא דעדיין לבי נקפי במה שחדשנו דבהקנאת מטבע אמרינן חיבת חיתון מקני ליה ולמדנו כן מדברי הרדב"ז ויהבינן ביה טעמא דעיקר הקנאת מטבע הוא אג"ק ולא הוי כדשל"בל וככל הנ"ל. דהא גם בדשל"בל איכא אופן להקנות וכגון בלשון חייוב וכמ"ש הטור ומרן בסי' ס' וא"כ גם כשהדבר אינו בעולם היכא דהוי בשעת נישואין נימא דיקנה דחיבת נישואין משוי ליה כאילו נעשה כתחז"ל דהיינו שנתחייבו בדשל"בל ומה נשתנה ממטבע דאמרינן ביה חיבת חיתון משוי ליה כאילו הקנהו אג"ק. ולכן ספוקי מספ"ל בהאי מילתא טובא, ויותר הדעת מכרעת דל"ש דשלב"ל ל"ש מטבע וכיוצא כל היכא דאינו נקנה בקנין ל"א הן הן הדברים הנקנין באמי' לס' הרמ"בם ודעימיה הגם דמדברי הרדב"ז מתבאר להיפך וכדאמרן:
האמנם למאי דקא ק"ל איך אנחנו כותבין בכתובות התוס' במעו"ב וגובה אותו האלמנה באשר הוא מטבע ואין מטבע נקנה בחליפין אמרתי אחכמה דשפיר קנייא האשה ע"פ מה שראיתי להרדב"ז שם שכתב עוד וז"ל ל"א אין מטבע נקנה בחליפין אלא כגון שיש מטבע במקום פ' ורוצה להקנותו אינו נקנה בחליפין אבל מי שקנו מידו לתת מעה לפ' קנה לפי שנשתעבדו נכסיו לאותה מתנה ותו הקנין משתעבד ע"כ וכזאת וכזאת ראיתי בתשו' מרן לא"הע דיני כתובות סי' י"א שנשאל על מי ששדך בתו לבן ש' והתנה עמו לתת לה בנדונייא בהכנסתה לחופה שמנה מאות שולטאניס וכו' ובא על זה בק"ס ובתוך הזמן מת ר' ורוצה אחות המשודכת ליקח גם הם בחלק אחותם וכתב ע"ז מוהרי צאייח ז"ל דהדין עמם דלא קנתה עדיין המשודכת דאי מטעם דברים הנקנין באמירה הא לא עמדו וקדשו מיד וגם מטעם הקנין לא קנתה דאם הנדונייא לא היתה קנויה ברשותו בשעת הקנין לא שייך עלה תורת חליפין וגם לא על הדמים אף אם היו ברשותו דהא קי"ל אין מטבע נקנה בחליפין וכו' וע"ז חלק עליו מוהרי"קא וכתב דכיון דבנ"ד איכא קנין קנה מיד דהו"ל כההיא דרב גידל ואע"ג דהתם עמדו וקדשו והכא לא עמדו וקדשו מאחר ויש קנין לא גרע מאמירה דעלמא בלא קנין בעבור שיש עמה קידושין ובסוף הפסק נרגש דשמא לא היה ברשותו וחילק וז"ל וי"ל שאין דברי הרמב"ם אמורים אלא בפוסק דברים המסויימים כגון שדה פ' וכו' אבל מי שמתחייב לסך מעות לחתנו כמו בנ"ד מתחייב הוא ומשעבד עצמו לה תחייב לתת אותו כך במעות או קנויים בנדונייא ואפי' לא היו לו לא מעות ולא נדונייא מצויים בידו באותה שעה חייב ליתן לו כשיכנס דאז זכה למפרע משעה שנתחייב וכו' וכפל דברים אלה בדנ"ט יעו"ש מבואר דדעתו כדעת הרדב"ז דע"י הקנין זוכה במעות דהו"ל כנשתעבדו נכסיו למתנה זו ול"א כאן אין מטבע נקנה בחליפין וגם לית כאן ליתא דמקנה דשל"בל ונראה דהן הן דברי הר"ר אליהו שהביאו התוס' בר"פ אע"פ שכתבו דהקנין מהני לענין התוס' דכיון דהוא מוסיף לה מאה לטרין ואין לו ש"פ הו"ל מקנה דשל"בל אבל כשהוא ע"י קנין משעבד הוא גופו לזה החוב מעתה ולכשיהיו לו נכסים עי"ד שם ומבואר דעפ"ז ניצולנו גם מהקנאת מטבע דהמאה לטרין הן מטבע ונתנין לו בקנין והיינו ע"פ חילוקו של הרדב"ז הנ"ל ומצינו להר"אש בפסקיו שם שהסכים לס' הרר"א הנז' יש"ב: אולם ישוב זה אינו עולה לפום דינא דכל זה הוא היפך תשו' הרי"ף שהב"א הטור בח"המ סי' ס' וז"ל ראובן הוציא שטר על ש' וכתוב בו מחמת שנתתי לו הק' זהובים ושעבדתי לו כל נכסי באותן זהובים שיגבה מהן טען ש' שבשעה שכתבו על עצמו לא היו בידו ואין אדם מקנה דשל"בל וכו' כתב רב אלפס בתשו' אם הזהובים שנתן בקנין הוא מטבע שנ"ון בו כדרך שנ"ון במטבע של כסף הרי הקנין אינו כלום. שאין מטבע נקנה בחליפין אבל אם אין נ"ון וכו' הרי הן כפירות ונקנין בחליפין אלא שצריך שיהו ברשותו בשעת קנין וכו' והשעבוד ששעבד אינו כלום דכיון שהמתנה אינו כלום גם השעבוד לא חל. הרי דאף דלא בא להקנות לו מטבע שיש במקום פ' רק מתנה הוא שנתן לפ' ק' זהובים עכ"ז לא קנה אף אם היו ברשותו משום דאין מטבע נקנה בחליפין ואם היו מטלט' ולא היו ברשותו משום דאין אדם מקנה דשל"בל וגם הרא"בד שהביא הטור שם לא חלק על הרי"ף כ"א מטעם דלשון נתתי הוי הודיה ואין בודקין אחריו היאך נתן אבל אם הוא לשון מתנה גמורה גם הרא"בד יודה וכמ"ש האחרונים הלא בספרתם ומרן בב"י כתב שם דהרמ"בם קאי בשיטת הר"יף וכיון שהר"יף והרמ"בם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן וכן פסק להלכה בש"הט שם ומעתה יש להפליא הפלא ופלא על שני שרי צבאות ישראל הרד"בז ומוהרי"קא שהם נגררים אחר הרמ"בם איך פסקו הכא להיפך ולפחות לא העלו על שפתם דבריהם וצע"ר. ואחר החיפוש ראיתי לה' מ"ץ ח"ב סי' י"ז שקדמני בזה בהקשותו על מרן ב"י בתשו' הנז' מתשו' הרי"ף הנז', ובקש ליישב דמוהרי"קא איירי בלשון חייוב ולא מצא מנוח. שו"ר שגם על תשו' הרדב"ז קדמני ה' מוה"רמ סוזין ז"ל בתשו' כי באה בס' חוקי חיים סי' ט"ל דע"ט ע"ד שכתב עליו ודבריו שגבו ממני בחילוק זה דנראה היפך כל הראשונים וגם בקנין לתת דכמה מן הראשונים ס"ל דהוי ק"ד ודבריו צ"ע והשיב עליו הרב אג"ן ז"ל שם וז"ל אני תמיה על רוב בקיאותו ורוחב מבינתו איך קאמר הכי שהרי מצאנו ראינו להטור בסי' רנ"ג דמחלק בהכי וי"מ דהרא"בד שהביא הטור בסי' ס' סל"ה וע' לה' קול אליהו בח"ב בשער המחנה סי' ב' שעמה בדברי הרדב"ז וכתב שם עוד דהיה סבור לומר שזה דעת מרן בתשו' אך דא עקא דבשלחנו הטהור סי' רנ"ג פסק כדעת הרי"ף ומוה"רי אב"מ שהביא הטור ומוכרחים אנו לומר דהיה נ"ד בלשון חייוב את"ד. והנה ס' קו"א ח"ב אמ"א לראות מה דבר בזה אך שש אנכי כי כבר קדמוני שרים ועמדו ע"ז והצ"ע דברי הרדב"ז ומוהרי"קא ז"ל:
ומעתה חקירתנו במקומה עומדת איך אנחנו מגבין לאשה תוספת כתובתה שנתחייב לה במעות מאחר דאין מטבע נקנה בחליפין וסוף כל סוף מידי פלוגתא לא נפקא ויכול המוחזק לומר קי"ל. אם לא שנאמר דכיון דכתוב בשטר הכתובה שבועה חייב בעבור השבועה ודוק. שוב האיר ה' את עיני וראיתי דבאר זה חפרוה שדים דהכנ"הג בסי' ס"ו הג"הט סקי"ב רמז בזה תשו' מרן מוהריק"א בדיני כתובות סי' ט' דמ"ז ע"א שחלק על מי שרצה לומר דמה שכתוב והוסיף לה תוספת על עיקר כתובתה סך כו"ך דאינו חייב לפרוע מאחר שאין כאן חייוב ממון וע"ז השיב וז"ל הא ודאי חייוב ממון יש כאן מאחר שהוסיף לה על כתובתה ק' שולטאניס דלשון תוספת על כתובתה משמע שנתחייב בק' שולטאניס כמו שנתחייב בכתובתה שזה משמעות לשון תוספת ע"כ עיניך תראנה דלא הלך בדרך מרחק כי אם בדרך הפשוט דהוי כאילו כתוב כאן לשון חייוב ואזיל בשיטת רוב הפוסקים דס"ל דמטבע נקנה בלשון חייוב (וכבר כתבנו בזה בחידושינו לח"המ סי' ג"ר עי"ש) ושפיר תחול השעבוד ודוק:
ב שם ש"ע עמדו וקדשו קנו. דוקא עמדו וקדשו או נישאו אבל עמדו ושדכו לא מהני בלי קנין. יד"ח הגה"ט סק"ך. וכ"כ מוהר"א פאלאגי ז"ל בס' חוקות החיים סי' ע"ב משם הריב"ש סי' קכ"ט וכתב דבעבור זה השדכנים נוטלין קנין מאבי החתן והכלה י"ש:
ג לפנים אות ח' שיטה ג' אביר יעקב א"הע סי' ל' דקנ"ד: