אבני אפוד על אהע מילואים· רבי דוד פיפאנו
אה"ע · סימן מב
א ס"א ש"ע אבל האיש שאנסוהו וכו'. ע' בס' חקר הלכה: חקירה ג' פלפול עצום בדין זה ובדברי הראשונים:
ב לפנים סוף אות ט' וע' משכנת הרועים מע' העין אות מ"ה:
ג לפנים אות י"ג שיטה ה'. מהלכה וע' משכנת. הרועים מע' העין אות ס"ו שהציע דברי התוס' הנ"ל. וע' ח"קל א"הע סי' ך' ורמזתיו לקמן אות ט"ו: ד ס"ה ש"ע אבל בפיסו"ע דרבנן או בעדים שהם ספק פיסולי תורה וכו' לכאורה היה נראה דפירוש ספק פיסולי תורה ר"ל שיש ספק אם העברה היא מ"הת או מדרבנן אבל אם העברה שעשה היא גופא אסורה דאורייתא ההוא יקרא פסול דאורייתא. אולם אין כן האמת דאף: אם העברה היא אסורה ודאית מדאורייתא העובר עליה אינו פסול מן התורה דאינו נפסל העד מן התורה כ"א כשעבר עברה שחייבין עליה מלקות מ"הת וכמבו' בדברי הרמב"ם פיו"ד מה' עדות ובטוש"ע ח"מ סי' ל"ד אבל על עברה שאין בה מלקות אף שאיסו' מיהת אינו נפסל רק מדרבנן וכמ"ש רי"ו והובא ביתה יוסף שם ובהגה ס"ב ואם בעברה ודאית שהיא מ"הת אינו נפסל אלא מדרבנן כ"ש בעברה שהיא ספק אם אסורה מ"הת או לאו. וכפ"ז ע"כ דמ"ש מרן פה ספק פיסולי תורה היינו דיש ספק בעברה שעשו אי לוקין או לאו או מחמת פלוגתא דרבוואתא או מחמת דבר אחר והכי פירשה מוהרי"בל בח"ד סי' ט' והחידוש הוא דאפי' בכי האי דהוי העברה ודאי אסורה מדאורייתא מ"מ העובר עליה אינו נפסל אלא מדרבנן וחוששין לקידושיו להצריכה גט:
והכין חזינא להגאון בע"ס פ"מג בספרו שושנת העמקים אשר לו בפתיחת הספר ד"ב שכתב וז"ל ראובן קידש דינה בת לאה בפני עדים שחללו יו"ט במלאכה דאור' שבשלו לצורך עכו"ם או בהמה אי חוששין לקידושיו תשו' בשל ביו"ט לצורך עכו"ם ולבהמה פשיטא דאינו לוקה כרבה דאמרינן הואיל, ואם אין ראוי לישראל שהיא טריפה דאין שיך כאן הואיל בזה לכאורה יש מחלוקת דלהרמב"ם פ"א מה' יו"ט הלכה ט"ו המבשל לעכו"ם וכו' אין לוקה עליה שאילו באו אורחים היה התבשיל ראוי להם משמע דאי אין ראוי להם לקי וכנראה ממרוצת דברי המ"מ וכו' ומשמע כל שאין ראוי לישראל לקי ולתו' ביצה די"ב ע"א שכתבו דלב"ה דנדרים ונדבות לא קרבי ביו"ט מלכם הוי רק עשה ולאו ליכא ולפ"ז ה"ה לעכו"ם ובהמה ואפי' אין ראוי לישראל לא לקי והוי ספק ע' א"הע סו"סי מ"ב ובח"המ סי' ל"ד דפסו"ע ד"ת בעברה שיש בה מלקות וכו' ועדיין צ"ע עכ"ד מבואר דאע"ג דחלל יו"ט במלאכה דאורייתא כיון דלדעת התוס' לא לקי לא מפסלי והוי ספק ומינה דחוששין לקידושיו. הרי עד ממהר לדברינו דמ"ש מרן ספק פיסול תורה היינו דעברי אדאורייתא במידי דיש ספק אי לקי אי לאו ועכ"ז אין פסולין חלא מדרבנן וכדברי רי"ו המובאים בח"המ הנז'. ונקטינן דאע"ג דעבר אדאורייתא ודאית וכ"ש בספק דאורייתא וגם היכא דעבר אעברה שיש ספק אי לוקין עליה בכל אלה אינו נפסל אלא מדרבנן:
אפם כי עז מה שראיתי עוד לה' שושנת העמקים שם בד"ג ע"א שכתב וז"ל ויש לי חקירה אחת בענין פיסו' עדות אם אחד עבר עברה ספק איסור תורה אם נפסל לעדות מדרבנן או כשר לגמרי ומה שהביאני לזה הוא דקדוק דברי הרמב"ם ה' עדות שכתב וז"ל עבר עברה שחייבין עליה מלקות מ"הת פסול מה"ת היה החייוב שבה מדבריהם ה"ז פסול מדבריהם ומדכתב היה החייוב שבה ולא כתב בקיצור עבר עברה מדבריהם ה"ז וכו' אלמא דאין פיסול כי אם ביש חייוב מלקות דחז"ל עשו לדבריהם כשל תורה וכשחייב מכות מדבריהם פסול מדרבנן והיכא דליכא מ"מ מדבריהם כשר אף מדרבנן וכו' וכפי דברי הב"י ביו"ד סי' רצ"ה דעל הספקות אף מ"מ לית ביה וא"כ לכאורה בספק איסור תורה אף למ"ד ספק מ"הת אסור לית ביה מ"מ וכשר אף מדרבנן א"ד ז"ל וכ"כ בקיצור בפתיחה כוללת לספרו פ"מג על א"ח אות כ"ד ורמזו ה' פ"ת בח"המ סי' ל"ד סק"ז ראה זה חדש דלפי דעת הרב אם עשה עברה שיש בה ספק תורה בעשייתה וכן אם עבר עברה מדרבנן שאין פה חייוב מ"מ כשר לעדות מ"הת ומדרבנן:
ונוראות נפלאתי עליו דמלבד דזה דבר תמוה לעין כל וכמו זר נחשב בבא לפנינו שני עדים האחד אכל כזית בשר ספק נבלה שהוא ס' איסור תורה ונכשירהו לגמרי והאחד שאכל בשר עוף בחלב נפסל אותן מדרבנן, עוד בה דמדברי הפוסקים יש להוכיח דלא כוותיה והן קדם אני אומר דאה"מר וגלגול מחילות מכבודו כי רב הוא. מה שסמך עצמו אדקדוק דברי הרמב"ם נראה דאין כאן סמיכה יען שהוא הבין דמ"ש הרמב"ם היה החייוב שבה מדבריהם דהיינו חייוב המלקות וכדמשמע לכאורה מריהטא דלישניה דהרמ"בם אך לא כן אבי דעיקר כונת הרמ"בם היינו על עיקר האיסור אם הוא מדבריהם ויגד עליו רעו שסיים וכתב וכבר נתבאר בכל מצוה ומצוה דברים שאיסו' מ"הת ודברים שאיסורן מד"ס מבואר דעל עיקר האיסורין קאי לא על המלקייות דאי הכי היל"ל דברים שלוקין עליהן מ"הת ודברים שלוקי' עליהן מד"ס וכן הבינו הבע"הט ומרן כש"הט. דכשהעתיקו דבריו בח"מ סי' ל"ד (וכמ"ש הרב"י שם דלשון הטור הוא לשון הרמב"ם) כתבו היתה עברה שעבר מדרבנן פסול מדרבנן, גם הרב"י כשהביא לשון המרדכי דמי שהגביה ידו על חברו נקרא רשע ופסול לעדות כתב וז"ל ואם המגביה יד ע"ח אינו לוקה צ"ל דעובר על ל"ת שאין בו מלקות פסול מדרבנן ואע"ג שמדברי הרמב"ם ורבינו נראה שאינו פסול מדרבנן אלא העובר על דברי רבנן משמע דכ"ש הוא לעובר על ד"ת שאין בו מלקות וכו'. ומורם בהגה שם ס"ג פסק להא ואין ראיה מדלא פסקה מרן דמאחר שכתב שאם היתה העברה מדרבנן וכו' לא הוצרך לכתב הך דמכ"ש נפקא וכמ"ש בב"י ולא מצינו דמגביה יד ע"ח לוקה מ"מ:
העוד לנו ראיה חותכת בדברי הרמב"ם בעצמו שם שכתב לבש בגד צמר או שאבד בו חוט של פשתן הרי הוא פסול מדבריהם. ובגד זה שאבד בו כלאיים היינו קודם צביעה ופי' אבד בו כלאיים אינו ר"ל שבודאי יש חשש של פשתן ואינו ניכר דהא הוייא איסורו מדאורייתא ולקי וכמ"ש פיו"ד מה' כלאיים אלא הכונה דיש ספק אם יש חוט של פשתן בבגד זה וכדתרגמה ה' לח"מ ז"ל שם בה' עדות עי"ד והו"ל ספק ולפי שיטתו אין כאן מ"מ כיון דהוי ספק והיאך יהיה פסול מדבריהם אלא דאי דדעת הרמ"בם דבאיסו' דרבנן אף שאין בו מ"מ פסול מדבריהם ומעתה כונת הרמ"בם בתיבות היה החייוב שבה מדבריהם היינו האיסור שבה וכדפרישנא לה אנן בענייותין: ובר מן דין היסוד שהניח הרב דכל ספק איסור תורה אין בהם מ"מ אהס"ר כרב גדלו אמר רב הנ'חה שובר"ת דאיכא רבים מהפוסקים דס"ל בדעת הרמ"בם גופיה דאף בספקי איסור תורה יש בהן מ"מ וכמו שאסף וקבץ בזה איש רמ"י ה' מוהר"ח מדיני ז"ל בס' דברי חכמים סי' נ"ו כמה פוסקי' דהחליטו בדעת הרמב"ם דס"ל דלוקין מ"מ אף בספק איסור תורה וממילא דנפסל לעדות גם לפי דרכו:
ולפום ריהטא מדברי הריב"ש סי' שי"א שכתב דאם עבר עברה שאין חייבין עליה מלקות אע"פ שהיא עברה מ"הת אינו נפסל לעדות ודייק לה מדברי הרמ"בם משמע דלא מפסל כנל לא מדאורייתא ולא מדרבנן מדכתב סתמא וכ"ן שהבין בדבריו הכנ"הג בח"מ סי' ל"ד הג"הט סק"ד וכתב משם הריב"ש שכתב שכן דעת הראב"ד ושכן היא הסכמת מוהרי"מט בא"הע סי' מ"ג ורמז למ"ש הוא עצמו בהגה"בי ס"ק כ"ו ושם יתבאר דמדרבנן מיהא מפסל וכדברי רי"ו ע"ע, ואם כנים אנחנו בזה ולפי שיטה זו דאפי' אם עבר עברה דאורייתא בעבור שאין בה מלקות אינו פסול לא מ"הת ולא מד"ס מוכרחין אנו לפרש בדעת הרמב"ם דהא דמפסל בעבר עברה דרבנן היינו דוקא בעברה שיש בה מלקות כי היכי דלא תהוי יציבא בארעא וגייורא בשמי שמייא וא"כ הרי יש לנו סרכין תלתא הריב"ש והרא"בד ומוהרי"מט דקיימי בשיטת הפ"מג ז"ל, כי לפי האמור מה מאד תמיהני על הבר"כי בח"המ סי' ל"ד אות כ"ו שכתב וזיל וקצת יש להרגיש במ"ש מוהרי"בד (דברי אמת קונט' ליה) ואם נאמר שאף לדבריהם כל שיש בו איסור תורה נפסל מדרבנן וכו' דמשמע דלאו מילתא פסיקתא היא דהעובר על איסו' תורה נפסל מדרבנן ולכאורה נראה דלפסל מדרבנן מיהא מאן דעבר על איסור תורה ליכא ספקא וכ"כ מרן ב"י וכו' ואף לדברי האומרים שהעובר עברה מדבריהם כל דליכא חימוד ממון אינו פסול מ"מ מודו בעברה מ"הת שאין בה מלקות דמפסל מדרבנן כמ"ש מוהרימ"ט וכו' יעו"ש דלפי האמור האיכא סרכין תלתא הראב"ד והריב"ש ומוהרי"מט לפי עדות הכנ"הג דס"ל דאינו נפסל אף מדרבנן:
האמנם כי יתן את רוחו המעיין בזה יראה דאין כאן סברה דאם עבר אדם עברה דאורייתא שאין עליה מלקות שיהיה כשר לגמרי, ויצא הראשון מ"ש הכנ"הג שהריב"ש כתב שכ"ד הראב"ד ז"ל עיניך תראנה דלא הוזכר בדברי הריב"ש שמו של הראב"ד בזה. וגם על דברי הריב"ש עצמו יש לצדד דכונתו דלא מפסל מדאורייתא אבל אי מפסל מדרבנן בזה לא דבר גם מ"ש דמוהרימ"ט הסכים לזה הרואה דברי מוהרימ"ט בשרשן בא"הע בעיניו יראה דהסכמתו היא דפסולין מדרבנן נמצא דליכא מ"ד דבעבר עברה דאורייתא שאין בה מלקות שיהיה כשר לגמרי ועל האמת דגם הכנ"הג הבין כדעתנו בדעת הריב"ש במ"ש דאינו נפסל דהיינו מ"הת אבל מדרבנן לכ"ע מפסל וכמו שכן הסכים גם מוהרימ"ט והרב בא לחלוק עליו דלדעתו יהיה פסול מדאורייתא וכמ"ש להדייא בתשו' כי באה בס' עדות ביעקב סי' טו"ב דל"ו ועפ"ז אין גם אחד שיאמר דבעברה דאורייתא ודאית יהיה כשר לגמרי בעבור דלית בה לא מלקות ולא מ"מ, ויעו' בס' ירים משה סי' ל"ד הגה"בי סק"ג והספרים שציין אמ"א לראות מה דברו בזה:
ואת זה חזיתי ואספרה לה' עדות ביעקב סי' י"ח שכתב ע"ד הרמ"בם דפיו"ד מה' עדות וז"ל מאי דקאמר בתר הכי ואם היה החייוב שבה מדבריהם לאו למימרא דאם היה החייוב מ"הת פסול מ"הת דאמנם אף שיהא איסור תורה כיון שאין בה מלקות לא מפסיל אלא הרב רצה לומר דיני דחייבי מלקייות ולחלק בינייהו היכא דיהיה המחוייב מלקות מ"הת להיכא דיהיה חייב מלקות מדרבנן וכו' דאפ"ה לא מפסלי מ"הת אלא מדבריהם וז"א ואם יהיה החייוב שבה מדבריהם כלומר חייוב המלקות שבה מדבריהם לא מפסל כלומר אך כשיהיה החייוב מלקות שבה מן התורה מפסל אך לעולם דבאיסו' לחודה אף באיסו' תורה לא מפסל דייקא נמי לישנא דחייוב דנקט הרב ז"ל בדבריו ואם היה החייוב שבה מדבריהם דקאי למלקות דרבנן דאי קאי אעניינא דאיסו' מאי לשון חייוב שייך למימר וכו' לא היל"ל אלא לשון איסור או עובר כגון ואם היה האיסור או העברה מדבריהם עכ"ל. הביטה וראה דאע"ג דה' עדו"בי נקרא ריע אהוב להפמ"ג בהבנת דברי הרמב"ם בתיבות החייוב שבה (עם כי יש להרגיש על העדו"בי דקמפרש דברי הרמב"ם היפך מה שפירשוהו הטור ומרן מוהרי"קא וכמש"ל) דהיינו חייוב המלקות עכ"ז לא קאמר דהעובר עברה דאורייתא יהיה כשר לגמרי בעבור כי אינו חייב מלקות רק רצה להכשירו מדין תורה ולאפוקי מהכנ"הג דרצה לפוסלו מ"הת והוא הסכים לס' הריב"ש דסובר דלא מפסיל מן התורה דוק שם אשתכח
השתא דחידוש זה שהשמיענו הרב דכל היכא דהוי עברה שאין חייבין עליה מלקות ולא מ"מ יהיה איסורה ספק מדאורייתא או מדרבנן עכ"ז אותו העד כשר לגמרי, אחר הס"ר כפי האמור הוא דלא כהלכתא והוא נגד הפוס' ודינא הוי דכל היכא דהעברה שעשה חייבים עליה מלקות ה"ז פסול מד"ת ואי הוייא עברה מה"ת ודאית רק שיש ספק אי לקי או לא לקי זה נקרא ספק פיסולי תורה ודינו כמו עבר עברה דרבנן דפסול מדבריהם וכן הדין בעבר עברה דאורייתא ודאית או ספק אסורה מדאורייתא. וע' להגאון מ"מ בס' שער אשר א"הע סו"סי ג' דנסתפק על מי שעשה עברה שנחלקו הפוס' אי איסורה מ"הת או מדרבנן דאף למ"ד דחומר הספקות מדאורייתא עכ"ז אין פיסולו אלא מדרבנן מטעם חזקה יעו"ש ואע"ג דיש לעמד בדבריו דאפי' נימא דדינא הוי דחומר הספקות מדאורייתא מ"מ כיון שאין לוקין עליו אינו נפסל רק מדרבנן נקט מיהא דמדרבנן נפסל אע"פ שאין בה מ"מ, וכבר ידי יסדה אר'ש על תשו' הגאון הנז' מזה כמה יעו' לעיל סי' טו"ב אות כ"א ושם הבאתי דברי הגאון שושנת העמקים הנז' והן עתה הגיע עת להלך צעי"ר למד"בר בעיקר דברי הרב זל ממה שעלה מצודתי:
ד לפנים סוף אות ל"א. ל"ה משכנות הרועים מע' הק' אות כ"א ולה' אביר יעקב סי' כ"ד דקל"ח:
ה לפנים סוף אות מ"ג והן עתה ראיתי לה' אביר יעקב בסי' כ"ד דקמ"ג שעמד בזה:
ו לפנים סוף אות מ"ד וע' אביר יעקב סי' כ"ד דקמ"א ע"ג ועמד שם עלי בא"ר דאין לחלק בין הזמנה דקודם מעשה להזמנה דלאחר מעשה: