אבני אפוד על אהע מילואים· רבי דוד פיפאנו
אה"ע · סימן טז
א ס"א ש"ע א"א בכלל עריות ואין קידושין תופסין בה. דוקא קידושין לחודייהו אבל האשה שהלכה ונשאת לאחר במזיד בעודה תחת בעלה הראשון, והודע אליו דהיא נשואה אע"ג דדינא הוא דאסורה לשניהם מדינא דאסורה לבעל ואסו' לבועל עכ"ז צריכה גט גם מהב' אע"ג דאין קידושין תופסין בה ואף אם שהתה עם הב' זמן הרבה אחר שגרשה הראשון, וזה מבואר בסוגייא יבמות דפ"ט דגבי מתני' דהאשה שהלך בעלה למד"הי ובאו וא"ל מת בעליך ונשאת ואח"ך בא בעלה דתצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה חילקו בש"ס בין נשאת לנתקדשה ואמרו דניסת דעבדא איסורה קנסוה רבנן להצריכה גט דיאמרו העולם גירש זה ונשא זה ונמצא א"א יוצאה בלא גט ולא רצו להתירה משום נישואי טעות אבל נתקדשה לחוד דלא עבדא איסורא לא קנסוה רבנן למיחש דיאמרו גירש זה רק אמרינן דקידושי טעות הוו ויעו' בהרי"ף והר"אש ולהרמב"ם בפי"המ ולה' המאירי שם דנחלקו אי בעינן תרי טעמי מ"מ לדברי כולם בעיא גט מהב' וה"ה ה"ן אין לחלק דהתם שאני דהוי כמו שוגגת דבהיתר עשאו בפסקיו. משא"כ הכא דשניהם לדבר עברה נתכונו והוא זינות בעלמא דאדרבה מהך טעמא גופה הו"ל למימר דלא נקנסיה ועכ"ז בעבור דלא דייקא ואינסיבא הצריכוה גט כ"ש היכא דהיתה מזידה וכ"כ להדייא הרשב"א בתשו' הביאה מ' ב"י כוף הסימן בתשו' המתחלת רחל באה ואמרה פנויה אני וכו' י"ש וכל זה הוא פשוט:
ברם מאי דאיכא למבעי הוא אי מה שצריכה גט מהב' הוא מדאורייתא או מדרבנן. והנה כל היכא דהפרישום טרם גירושי הראשון אז פשיטא ודאי דמה שצריכה גט מהב' אינו אלא מדרבנן כיון דאעיקרא הביאה אינו אלא זינות בעלמא ועיקר החשש הוא מדרבנן דקנסוה וחשו שלא יאמרו א"א יוצאה בלי גירושין. אך כל ששהתה עמו ימים אחדים אחר גירושי הראשון התם יש להסתפק דאיפשר דצריכה גט מהב' מ"הת על הביאות שבא עליה אחר שהיתה פנויה מהראשון. ולכאורה מדברי הרשב"א באותה תשובה נראה כצד זה האחרון שכתב וז"ל ולא עוד אלא שחמורה היא מאשה שהלך בעלה למדיה"י ועמדה ונשאת דא"ץ גט אלא מהקנס אבל כאן צריכה גט מהספק דכיון שידע זה הב' שנתקדשה כבר לראובן וראה הגט בידה שגרשה ר' נודע הוא שאין קידושין תופסין בא"א וגמר ובעל אחר גירושי הא' לשם קידושין וכדאמרינן בהמקדש את הקטנה וכו' ובודאי אע"פ שאסורה לו מונטמאה ונטמאה מ"מ קידושין תופסין מ"הת הילכך אינה יוצאה בלא גט מהספק הזה וכו' את"ד. וה"ה הכא נאמר דאם כבר גרשה הראשון ועדיין היא שוכבת בחיקו של ב', דלא הספיקו להוציאה מתחת ידו בכה"ג איכא למימר דבעייא גט מהב' דחיישינן הך חששא גופה דכיון דראה בעלה הב' שנתגרשה מהראשון גמר ובעל לשם קידושין דהשתא קידושין תופסין בה מיהת וא"כ צריכה גט מיהת מספק:
אך כל היד המרבה לבדק, ידו תיסד אר"ש דרב המרחק ביניהם. דהנה טעמו של הרשב"א הוא משום דחזקה אין אדם עושה בעילתו בע"ז וכמו שאתה תראה בדברי הרשב"א דמדמי ליה למגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק א' דצריכה ממנו גט ב' והתם טעמא הוי משום דאין אדם עושה בב"ז ובכן בשלמא בנדון הרשב"א דלא ראינו להמקדש שבקש לעשות איסור דכשנשאה הוא לא ידע שהיתה נשואה לאחר רק הקיפה אליו הידיעה לאח"ך בכה"ג איכא למימר דכשידע אח"ך שהיתה נשואה ונתגרשה דעתו לקדשה בביאה זו דאין אדם עושה בב"ז אבל במאי דאנן קיימין דכבר הוחזק זה הבעל לפנינו לרועה זונות שנשאה בעודה א"א אלא דאח"ך נתגרשה מה לנו לומר דעתה בא עליה לשם קידושין מי הוציאו מחזקתו דראינוהו עד עתה צמא למים גנובים ואה"ן אם יהיה האופן דהאשה הלכה למקו"א: ולא ידע הבעל שהיא א"א ואח"ך נתגלה לו ונתגרשה. מהראשון ושהתה עם הב' דבר זה דמי לתשו' הרשב"א הלזו אבל כל שהוא ג"ך ידע בדבר ועכ"ז ראה והתקן עצמו לאיסור אע"פ שעתה אין כאן איסור א"א אין לנו להחזיקו לאיש טוב שרצה לבעל בתו' קידושין: וזה הדבר אשר בא מפורש במור"ם לקמן סי' ל"ג דל"א חזקה אין אדם עושה בב"ז אלא דוקא במי שלא הוחזק בזנות אבל אם כבר הוחזק לזנות לא חיישינן דבעל לשם קידושין והנה מתשו' ת"הד סי' ר"ט וכ"כ הרב"י בסי' קמ"ט משם תשו' הריב"ש סי' ו' וז"ל אפי' להגאונים שסוברין דבסתם אמרינן לשם קידושין בעל בנדון זה לא בעל לשם קידושי' דכיון שהתחילה בנישו' כתובות העכו"ם הרי הוא כאילו פירשו שאין דעתם לקידושין כדמ"וי וכו' א"כ אינה כנשואה וכו' ויותר מפורש כתבו הרדב"ז בחדשות ח"א סי' שניא דמי שהוא פרוץ בעריות ורגיל לבא ביאות אורות כיון דלא קפיד בהכי לח בעל לשם קידושין אלא לשם זנות בעלמא ע"כ ויעו' בס' קהלת יעקב דקפ"ה ע"נ:
וכי תאמר בלבבך הלא בנדון הרשב"א ג"ך איכא איסור, דונטמאה ונטמאה וכמ"ש להדייא הרשב"א ועכ"ז לא מחזיקינן ליה לרשע ואמרינן דכונתו לבעל לשם קידושין הא ודאי בורכא היא דלא דמו האיסורין אהדדי וידיעות מחלקות דאיסור זה דאסורה לבעל ואסו' לבועל לאו כ"ע ידעי ליה ואינהו סברי דציווי זה בא לבעלה שלא יוכל לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה עם אחר ומה גם היכא דהבועל לא ידע שהיא נשואה וסברי דג"ש דונטמרה אתי לזנה עמה במזיד לא היכא דלא היה כונתו מעולם לזנות עמה וכנדון הרשב"א אבל איסור א"א מי לא יודע דכל שהיא א"ח אינה יכולה להזדוג עם שום אדם והלך זה ונשאה ולא חש על האיסור בכה"ג ל"א דלשם קידושי' בעל והרי זו כההיא שכתב הרדב"ז שם דהמתיחד עם גרושתו והיא בנדתה אינה צריכה גט דממ"ן אם הוא זהיר בנדתה הרי לא בעל ואם אינו זהיר בנדה כיון דלא חייש לאיסור כרת לא חייש לבעילת זונות ולא בעל לשם קידושין עי"ד והמשנ"ל בפיו"ד מה"ג דין י"ח כתב דדבריו נכונים. אשר ע"פ חילוקנו זה בין היכא דהאיסור נודע ומפורסם להיכא דהאיסור אינו מפורסם לכל סלקן ואתיין דברי הרדב"ז עם תשו' הרשב"א במאמר אחד ורעי"ן באחו"ה. ולאפוקי מהגאון אבני מילואים שה"ד ה' פ"ת לקמן סי' קמ"ט ס"ב שכתב דמדברי הרשב"א בתשו' זו מבואר דחולק אהרדב"ז עי"ד ואהמ"ר כרוב גדלו רצה לחלק עלינו את השוין מאחר דגבה טורא בינייהו דנדון הרדב"ז קאי באיסור נדה דכל העולם יודעין שאסור לשכב עם הנדה ובא זה ושכב עמה היאך נאמר דאינו עושה בעילתו ב"ז אבל בנדון הרשב"א דהבועל חף מפשע דהוא לא ידע כי לא היתה פנויה ודאיכא בזה איסור דונטמאה ונטמאה וכנז' אין כאן חזקת רשע וכנז' ויעו' בכנ"הג סי' קמ"ט. הג"הט סק"ב דחילק ידע בין איסור שהכל מכירין בו לאיסור שאינו ידוע לכל עי"ד:
והנה בכתובות פ' המדיר על מחלוקת רב ושמואל שהביא הרי"ף בקדשה על תנאי וכנסה סתם שכתב הרשב"א דלענין גט אמרינן דבעייא גט משום דאין אדם עושה בעילתו ב"ז ובעל לשם קידושין אע"פ שיש עליו נדרים ולענין כתובה תצא שלא בכתובה כתב הר"ן אחר הביאו דברי הרשב"א וז"ל וכ"ת היכי מסקינן דטעמיה דרב משום דאין אדם עושה בב"ז והא כיון דאין לה כתיבה ב"ז הוייא וכדארי' בפ' אע"פ דנ"ד י"ל דהכא ל"ד בעילת זינות אלא לומר שאין אדם עושה בכונתו ב"ז. ולי נראה אי אמרינן דבעל לשה קידושין אין צורך לכך דכי אמרינן דכל הפוחת לבתו' מר' ולאלמנה מק' ה"ז בעילת זנות היינו בבא עליה לאחר שכנסה בלא כתובה אבל זה אי קידושיו הראשונים אינן קידושין עכשיו מקדש בביאה ולא שמענו במקדש בביאה ש היה בב"ז וכו' עי"ד באורך ולדידי חזי לי דכונת הר"ן כתירוצו לדעת הרשב"א הוא מה ששיערנו כדעתו וכונתו דאע"ג דמצד האמת איכא בעילת איסור משום ההיא דהפוחת וכו' אבל מ"מ בעינן דהוא ידע דאיכא איסור בזה ועכ"ז בעל אז איכא למימר אין אדם עושה בב"ז אבל כל שאין בכונתו לעשות בעילת איסור הגם דבעיקר הבעילה איכא חיסור וכגון הך דהפוחת דממילא בעילתו היא בע"ז עכ"ז אמרינן דצריכה גט כיון דדעתו לבעל בהיתר שהוא לא ידע דאיכא חיסורא אלא דהרב רוח אחרת איתו דאין אנחנו צריכין לדחוקי נפשין בהכי מאחר דהיכא דמקדש בביאה לא נאמר דינא דהפוחת וכו' ולפ"ז הר"ן והרשב"א יחד כולם ס"ל דכל שאין בכונתו לעשות בע"ז הגם דממילא יש בזה בעילת איסור עכ"ז דיינינן ליה בחזקת כשר וצריכה גט ממנו:
וראיתי אני לרב אחד בתשו' כי באה בס' שערי רחמים ח"ב הנד"מ בחא"ע סי' ט"ז מדע"ב ואילך שהאריך בענין זה והביא דברי הר"ן וגם דברי תשו' הרשב"א הלזו והעלה ממנה דברים אשר לדעתי המעט לא עלו בדעת הרשב"א והר"ן, ויען שכבר ראיתי להרב המחבר ז"ל שם דהשיגו בחוזק יד נמנעתי מלכותבם ושמח לבי שכיונתי לדעתו. כי אם בזאת במה שהפריז על המדה שם בדע"ז ע"ג לומר דהמעיין בצדק בדברי הרשב"א עיניו תחזנה משרים דאין ידיעות מחלקות לדעת הרשב"א אף אם ידע דאיכא איסור דונטמאה כיון דקידושין תופסין בה אמרינן אין אדם עושה בב"ז וכמ"ש הגאון אבני מילואים ז"ל אהמ"ר נשרי' לן מר דמדוע נעשהו חולק להרשב"א עם הרמב"ם שכתב להדייא בפ"ז מה' אישות דין כ"ג ז"ל חזקה אין אדם מישראל הכשרים עושה בב"ז והרי בידו לעשות בעילת מצוה ע"כ ונאמר שדעת הרשב"א דאפי' יודע האיסורעכ"ז אינו עושה בב"ז כגי"ד צריכא רבה ולפי מה שאמרנו דעת הרשב"א הוא כדעת הרמב"ם והנדון דעליו קאי שאני וכדאמרן:
אשתכח השתא דלפי כל האמור תורה יוצאה דכל שנשאת עם הב' בלתי גירושי הראשון ושניהם ידעו את הדבר אף שאח"ך נתגרשה מהראשון והיא יושבת תחת תומ"ר בעלה הב' הגם דאסורה היא לו וצריך להוציאה עכ"ז צורך הגט אינו אלא מדרבנן בעלמא ול"א דכיון דעתה היא פנויה דעתו לבעל בתורת אישות ואינו עושה בב"ז דאז הגט היא ככל גטי דעלמא רק אמרינן דאין זה אלא זנות בעלמא וצריכה גט משום שלא יאמרו א"א יוצאה בלא גט, וידעתי בייני כי תרצה להשיבני דכל זה הוא לשיטתנו דהרשב"א לא פליג עם הרדב"ז והת'הד והריב"ש ודעי' דלדברי כולם כל שהוא יודע האיסור ליכא חזקה דאין אדם עושה בב"ז. אכן מה נענה ביום שידובר בנו דברי הגאון אבני מילואים ואתו עמו ה' שערי רחמים דלדידהו דעת הרשב"א הוא דאפילו יודע האיסור אמרינן ביה חזקה אין אדם עושה בב"ז והיא א"א גמורה. ידוע תדע דאכתי יש לנו כח מספיק לומר דגט זה אינו אלא מדרבנן דאיכא הכא ס"ס. ספק אם היכא דהוא יודע האיסור לא נאמרה הך חזקה לכ"ע וכפי שיטתנו ואת"ל דהאמת הוא כשיטת הנהו תרי רבוואתא דס"ל דהרשב"א חילק עם הרדב"ז והריב"ש ודע מייהו ולפי דעתו אף אם הבועל יודע האיסור נאמרה חזקה זו דלמא הלכה כהריב"ש והרדב"ז ודעימיהו דאינהו רבים וסברי דבכה"ג לח נאמרה חזקה זו וכיון דאיכא הכא כ"ס הותרה האשה הזאת בלתי גט מ"הת ואתאן לדמעיקרא דהיא זונה ואינה צריכה גט אלא דוקא כדי שלא יאמרו א"א יוצאה בלא גט וכנז"ל:
, ומאחר עלות דצורך הגט מהבעל הב' הלזו אינו אלא מדרבנן בעלמא יש לנו לחדש דין אחר והוא דאם האשה הלזו פרה בת שתים לאחר שנתגרשה מהראשון טרם גירושי השני הלכה ונשאת לשלישי וילכו שניהם יחדיו בעצה אחת להנשא זל"ז בדרך אישות ולו' קרב אליה הגם דקימה לו ידיעה שלא נתגרשה מהב' דאז שרי ליה לג' לעכבה ברשותו ואין כאן איסורא דאסורה לבעל ולבועל דכיון דהאשה הזאת היא פנויה לגמרי מיהת ולא אגידא בבעלה הב' לא מדאורייתא ונא מדרבנן. דאי משום שקדשה הלא אין קידושין תופסין בא"א ואי משום הביאה הלא נחשבת רק כזנות בעלמא זולת דחכמים הצר'כוה גט משום שלא יאמרו וכו' אתאן לההיא דפסק מרן לקמן בסי' ק"ן דכל גט שאין פיסולו אלא מדבריהם להנשא בו לא תנשא לכתחי' ואם נשאת אפ' לא נבעלה לא תצא והולד כשר מדבריהם וכותבין נה גט אחר והיא יושבת תחת בעלה היא סברת כל המפרשים לבד הרי"ף ז"ל דס"ל דאף בזו תצא מהב' וחלקו עליו כל הפוסקים וכמבואר בטור וב"י ואל תשיבני מההיא דפסק מרן בסי' קנ"ה סכ"א גבי קטנה שנתקדשה והגדילה ולא בא עליה בעלה אח"ך וקדשה אחר דאם בא עליה הב' קודם גירושי הא' תצא מזה ומזה אע"ג דלא אנגידא ביה אלא מדרבנן דלא דמו אהדדי כלל דהתם שאני דהא מיהא איכא עם הראשון קידושין מדרבנן ובכי הא כל שלא נתגרשה מהא' אמרינן תצא מזה ומזה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון אבל הכא בנ"ד אין כאן קידושין כלל רק זנות בעלמא והו"ל כההיא דסי' ק"ן דהקידושין הראשונים נעקרו דהגט הוא כשר גמור אלא דרבנן רצו להחמיר שתתן לה גט אחר. ומוכרח אתה לחלק כן כי היכי דלא לשתרו פסקי מרן אהדדי ושו"ר לה' קרית מ"ר ח"א דמ"ח ע"ג שנרגש בזה והניחו בתימא' ולע"ד החילוק מבואר כמ"ש. וכיון שאינו אלא משום חומרא בעלמא מותרת לשני לעכבה אצלו והראשון יתן גט אם ירצה ואם אינו רוצה אין כופין אותו וכמ"ש מוהר"י כולי ז"ל במש"ל פיו"ד מה"ג רין ב' ע"ע, ואף שלא נשאת ע"פ חכם מבואר בהגהת מש"ל שם בשם הריב"ש סי' ר"ו דלא תצא ואף שהביא שם משם מוהר"ם דתצא היינו במים שאל"ס וכמ"ש הח"מ בסי' זה והובא בפ"ת סי' ק"ן סק"ב והביא שם שכ"כ הריב"ש בסי' רמ"ב ולו יהי מחלוקת הו"ל ספקא במידי דרבנן ולקולא:
הן עתה נד"מ ספר דברי מרדכי קו"ק לר' מרדכי לוריא אחד מחכמי צפת ת"ו וראיתי לו שם בסי' מ"ה שנשאל על נדון זה. ומר ברישא ה' המחבר העלה דאם מה שנשאת לב' היה שהלך בעלה למד"הי ובאו עדים וא"ל מת בעליך ונשאת לאיש ואח"ך בא בעלה הח' וגרשה ועד שלא נתגרשה מהב' נשאת לג' דינא הוי דמגרש ב' ומותרת לג' וסמך עצמו אההיא דסי' ק"ן שהבאנו ואההיא דהראב"ד והרא"ש שהביאם הטור סי' קנ"ה גבי קטנה שהגדילה ולא נבעלה ונשאת דמגרש ראשון ונושא ב' אמנם כאשר יהיה האופן בא"א שנשאת במזיד לאיש דאז הוא כזנות בעלמא ואינה צריכה גט מהב' כי אם לצאת י"ח ס' הרש"בא שהביא הר"בי בסי' י"ז וטרם גירושי הב' נסעה האשה ממקומה והלכה לה אל מקום אחר ונשאת לג' בהא מודה הרשב"א דמגרש ב' ונושא ג' דיש לסמך על דעת הראב"ד והר"אש גבי ההיא דקטנה דכיון דלא עבדא א סור תורה לא קנסינן לה. ובא רעהו רב אחד מרבני אשכנז וחלק עליו וכתב דאפי' נימא דבאיסורין דרבין לא תצא מזה ומזה הכא אפי נימא דנשואי הב' לא הוו רק מדרבנן מ"מ לפי דעתם דיאמרו דגירש א' ונשא ב' איכא איסור דאורייתא לג' בהא לכ"ע תצא מהג' דהא קי"ל דתצא מן הראשון אע"ג דאיהו ודאי נשאה בהיתר משום הך חששא דשמא יאמרו מחזיר גרושתו וכו', יש"בוה' המחברן בהערותיו שם הציל עצמו מהשגות הרב הנ"ל וסייע עצמו מדברי הרשב"א בחידו' ליבמות לדצ"ה ע"ב שכתב דלכ"ע עיקר איסורא דא"א שנשאת ע"פ עדים הוי מטעם קנסא ולא משום גזרה דשמא יאמרו וכו' י"ש וחיזק סברתו הראשונה יש"ב:
ובדברי קדשם של הרבנים הנז' לא נתבאר אם שהה עם הב' אחר גירושי הראשון איזה ימים אם לא דאם לא נשתהה עם הב' אז בין בחלוקה הראשונה שנשאת בשוגג ובין בחלוקה השנית שנשאת במזיד לכ"ע מגרש ב' ונושא ג' דמה דצריכה גט אינו אלא מדרבנן בעלמא ואפי' שנישואי הג' היו במזיד אך אם שהה עם הב' איזה ימים אחדים אזי יש לברר דבחלוקה הראשונה כיון דמה שנשאת עם הב' היה בלתי עברה אמרינן דכשידע הבועל הב' שנתגרשה מן הראשון בעל לשם קידושי' ואע"ג דחייב להוציאה מ"מ היא א"א גמו' וצריכה גט מספק מיהת ואז אסורה לג' וכדאמרן לעיל מדברי הרשב"א ובחלוקה הב' אם יהיה האופן שידע הבועל שהיא ה תה נשואה ועכ"ז נשאה אע"ג דשהתה עמו ימים אחדים ל"א דבעל לשה אישות דתחילתו בפשיעה הואי, אך אם לא ידע הבועל הב' שנשואה היתה ושהתה עמו י"ל דאחר שידע שהיא נתגרשה בא עליה לשם אישות ואז אסורה לג' וככל האמור לעיל והרבנים הנז' סתמו דבריהם במקום שהי"ל לפרש. שו"ר בס' דברי מרדכי שם בסי' מ"ח הובאה תשובת רב אחר שבדורו על נדון זה ובתו"ד בירר דהנדון שלהם היה שכאשר נשמע להב' שהיא א"א לא קרב אליה וגרשה מביתו מיד כזונה י"ש ובודאי דבכה"ג כיון שא"ץ גט מב' רק לרווחא בעלמא שלא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצא ח"א יוצאה בלא גט פשיטא ודאי דמותרת לג' אף שכנסה בלי גירושי הב' וכ"כ הר בהזה שם להתיר מצד זה והפריז על המדה ומר הוא דקאמר דבנד"ז דהבועל הב' גרשה מיד אינה צריכה גט מהב' אף לדעת הרש"בא הנז' שלא יאמרו קידושי' תופסין בא"א ואהמ"ר ז"א וכמבואר בדברי הרשב"א וכנז' אלא דראיתי עוד להרב שם בסי' מ"ח שהעלה לאסרה גם לג' ולכל העולם מטעם אחר כי כיון שזאת הרשעה אבדה חזקתה חזקת כשרות מי יודע אם אין לה עוד אנשים אחרים שריא נשיאה להם ומי יודע אם בעלה זה שגרשה היה האחרון ואיך נאמין לה על הכשר נדה וכיוצא. ויפה השיגו ה' המחבר בזה דלפ"ז כי ח"א שזנתה ברצון תהיה אסורה לכל אדם ובאמת אינו כן ח"ד ודברי טעם הם:
ב לפנים סוף אות ח'. א"ד ז"ל ועמ"ש עוד בזה לקמן על סט"ל:
ג לפנים אות יו"ד ד"ך ע"ג שיטה ל'. די"ג ע"ד אחז"ר מצאתי להרשב"ש סי' תקי"ב דנ"ט למה בש"ס לא מצאו תקנה ע"י שבועה יש"ב דמוכח מדבריו להדייא דבעלמא בשאר מילי מהנייא שבועה ונדר וחרם ונעלם דבר מכל הרבנים הניתנין למעלה דלא אחד בהם שהזכיר תשו' הרשב"ש דסי' תקי"ב הלזו:
ד לפנים סוף אות י"ז. דס"ו ע"ד - וע' אביר יעקב סי' ב' דל"ד ע"א שכ"כ על כיוצא בזה. וכ"כ בס' פאת נגב סי' ח' משם מוהרח"ש סי' מ"ח: ה לפנים אות ך' שיטה ב' - תיבות הפסולים מחמת קורבה וכן. הן ט"ס ויש להעביר הקולמוס עליהן:
ו ומן האמור באות הקודם (אות ד') מבואר יוצא דסומא כשר לעדות אשה לכ"ע היכא דמעיד שמעתי שמת פ' וכן הביא היד"א מ"ב הגה"ט סק"ח משם הפוסקים. גם ה' אביר יעקב סי' ט"ז עמד בזה והעלה נדינא להשכיר ע"ע: ז לפנים אות כ"א דכ"ב ע"א שיטה ב"ב וע'. לה' שפת הים הוא ט"ס -וצ"ל שרשי הים:
לפנים שם עד שיטה ל' חתה תחזה - וע' דברי חכמים אות ס"ו:
לפנים שם דכ"ג ע"א שיטה ך. הרב"י וע' בקונט' זה לקמן בסי' מ"ב: ח לפנים סוף אות כ"ד. דבריו י"ש - וע' משנת ר"א ח"א סי' קל"ג וכעת אינו בידי רק נמצא רמוז אצלי באסיפתי לח"מ סי' ל"ו וע"ע בס' דברי חכמים סי' ע"ב:
ט ס"ד ש"ע וצרתה.
ה"ד ביודעת בודאי שיש לה צרה אבל רם הבעל הלך לעיר אחרת ונשא אשה והיא לא ידעה שיש לה צרה יש לסמך על עדותה ולו יהי אלא ספק אם היא מסל"ת בכי הא סמכי' על עדותה, כ"כ אני עני בתשובה אדר התרע"א:
י ס"ה ש"ע שואלים אותו היאך ראית וכו'. לאו למימרא דבעד הרואה כל שלא חקרו ודרשו ממנו היאך ידע והשתא מיהא ליתיה קמן דנשיילה דלא מהנייא הגדה שלו אלא לכתחילה הוא דקאמר, ה' שמן המר א"הע סי' ב' די"ד ולכן בנ"ד דהעידו העדים קי לו טופארון גוף בלי ראש אי סופיירון טודוס קי אירה ראובן הנז' ויש מקום לחקר בעיקר העדות כיצד היתה ההכרה תלינן להקל דהן היתה על ידי סימנין מובהקין של הגוף או ע"י טב"ע וצירוף סימני הגוף יעו"ש שהאריך:
י"א לפנים אות נ"ב שיטה ג'. בסי' זה - אביר יעקב סי' ט"ז:
שם שיטה יו'. ע"א - וע"ע לו בספרו אביר יעקב סי' ך':
י"ב לפנים אות נ"ג סוף האות. לקמן באות - ס"א ואות רמ"ח:
י"ג לפנים אות נ"ט סוף האות - וע' לה' בני אברהם א"הע סי' ז"ן שכתב להדייא היפך זה י"ש. י"ד לפנים סוף אות ע"ב. ודס' ע"ג - וע' לה' פאת נגב א"הע סי' א' פסק רבני קושטא שפלפלו הרבה על תשו' הפ"מ הנז' ודעתם היה להסכים דאף בע"א פלגינן דבור"ה ותפסינן לשון המועיל להיתר אך לא רצו לעשות מעשה ובנדון שבא לפניו באיש א' שהעיד לפני ב"ד אחד כי האיש חברו שבא עמו מת ושמו פ' ומכירו היה לשעבר בקושטא כי שניהם הם מתושבי קושטא ושהיה דר בבאלאט ושוב בב"ד אחר העיד שהוא נמצא עם המת במצרים והלך עמו לחלב ושם מת ושאלו אותו אם היה מכירו בשם זה מקודם ואמר שלא היה מכירו בשם זה אלא שהוא א"ל ששמו כך וכו' וגם הוא א"ל שדירתו בבאלאט וכו' וגם היה אומר שהיה נשוי ושיש לו ב' ילדים וכו' ונסתפקו הרבנים דכיון שהאיש אשר היו מבקשין לידע אם מת היה ארוס ולא נשוי ועל המת שהוא מעיד היה אומר שיש לו אשה ובנים א"כ איפשר לומר שהוא אחר ונכנסו הרבנים לפלפל בס' ה' משאת בנימן סי' ק"ט (שרמזוה הכנ"הג בס"ק מ"ד והיד"א אקי"ן) דמוכח מינה דאפי' אמר העד בתו"ד שקר אם אין צורך לעדות לא משגחינן ביה שהיא היפך ס' הפ"מ ושוב כתבו דבנד"ז גם הפ"מ יודה דהרב לא החמיר אלא כשנמצא שקר בדברי העד אבל בנד"ז לא נמצא שקר שהר יאומר שהוא לא הכירו אם היה ארוס או נשוי רק הוא מספר דברים שהיה אומר המבוקש וכו' ע"ע:
ואנכי לא ידעתי למה לא חשו דהעד הלזה הוא נסת"ר מחמ"תו שבעדות הא' אמר שהיה מכירו לשעבר בקושטא כי שניהם היו תושבי קושטא והמת היה דר בבאלאט ושוב בעדותו הב' לפני ב"ד אחר אמר שלא היה מכירו בשם זה מקודם אלא שהוא א"ל ששמו כך וגם הוא א"ל שדירתו בבאלאט שמהדברים האלה מוכח שלא היה מכירו מקודם ולא היה יודע כי הוא דר בבאלאט רק הוא אמר לו וכו' ואף אם ניישב דברי העד ונאמר דמ"ש שלא היה מכירו מקודם היינו ששמו כך אבל היה מכירו מצורת הפנים עכ"ז עדיין סותר את עצמו דבתחי' אמר שהוא היה דר בבאלאט ובעדות הב' אמר שהמת היה אומר לו שהוא דר בבאלאט ודוק:
ט"ו ע"א מעיד שרט=אהו בלתי ראש וע"א אומר שראהו שהיה שלם ל"מ הכחשה דא"ל דאחר שראהו האחד שלם חתכו ראשו וראהו האחר. מחזה אברהם סי' כ"א אות ל"ה:
ט"ז סי"א ש"ע מצאו כתוב בשטר וכו', ע' מה שפלפל בזה בס' שבט סופר הנד"מ ממש חא"הע סי' י"ד:
טו"ב לפנים אות ע"ה סוף האות ובס' אביר יעקב ר"סי י"א:
י"ח לפנים אות פ"א שיטה ג'. י"ג וע"ע למוהריא"ג בס' אביר יעקב שם:
י"ט לפנים אות פ"ג סוף האות - וכ"כ ה' שבט סופר בא"הע סי' י"ד דבערכאות יש להקל אפי' במכוין להעיד י"ש. וע"ע אביר יעקב שם: ך לפנים אות ץ' שיטה יו"ד:
סי' ט' - וע"ע אביר יעקב סי' ב' דל"ה ע"ד:
כ"א ע"כ לא החמיר מוהר"יס אלא דאיתחזק הקול ואוושא מילתא אבל היכא דלא איתחזק הקול טובא לא יד"א הגה"בי סק"ס וכן העלו רבני האחרונים מוה"רם ן' בשת בתשו' אביר יעקב סי' י"ג דפ"ג וה' המחבר שם סי' י"ד דצ"ד:
כ"ב אפילו לדברי מוה"רי סמוט דחיישינן לקול הברה ה"ד היכא שבקול שיצא אמרו בהדייא פ' נהרג ואח"ך אתו סהדי התם הוא דחיישינן לקול הברה. אבל אם הקול היה שיחודי אחד נהרג על בלי הזכיר שמו ואח"ך בא עד ואמר פ' נהרג אין לנו לומר ולהחזיק ריעותא שמחמת הקול העיד דכמה יאודים שכיחי בדרכים. ה' שמן המר א"הע סי' ב' דח"י ע"ג:
כ"ג ע"כ לח נחלקו מוהרי"ס עם מוהרש"דם אלא במעיד ישראל אבל במע"ד גוי אפי' המקלים יודו דאף ביבשה חיישינן. יד"ח הגה"בי ס"ק פ"ח משם הפ"מ ושה' מגן שאול חילק להיפך ושגם הא"ר תלמיד הפ"מ לא ניח"ל בהאי חילוקא בין גוי לישראל עי"ש ועוד לו לעיל בס"ק ס"ז, וע' שען המר שם די"ד שיישב דברי הפ"מ מקושיית ה' א"ר עי"ש:
כ"ד לפנים אות צ"א שיטה ז'. יעו"ש - וע' אביר יעקב סי' ב' דל"ה וסי' ח' דס"ו, פוסק א' הוב"ד שם בסי' י"ג וסי' י"ד דצ"ד דבאומר ראיתיו הרוג ליכא מאן דאמר דחיישינן שמחמת הקול אמר כן:
כ"ה לפנים אות צ"ט. לקמן דברי - צ"ל לקטן נכרי:
כ"ו סי"ד ש"ע כבר אמרנו שהגוי מסל"ת וכו', דבר בתחילה ע"י שאלה או בא לב"ד ואח"ך דבר במס"לת ע' כנ"הג הג"הט ס"ק צ"ח והגה"בי ס"ק ע"ג וס"ק ע"ו וע' בתשובה שהשבתי באדר התרע"א:
כ"ז לפנים סוף אות ק"ב:
סי' ב' וע"ע לקמן אות קי"ג:
כ"ח אם ראינו שכונת הגוי הוא שתטל אשתו הנמצא אצל ההרוג אע"פ שהזכיר אשה לית לן בה יד"א הג"הט ס"ק קע"ח וכ"כ ה' אביר יעקב בסי' ד' דנ"א ודקדק כן מכמה פוסקים:
כ"ט לא החמירו הפוסקים במזכיר שם אשה רק כשהתכלית להודיע לאשה מיתת בעלה אבל אם יש הוכחה קצת בדבריו שדעתו לדבר אחר חשבינן ליה מסל"ת. יד"א: מ"ק הג"הט ס"ק קפ"א והגה"בי ס"ק קי"א, וע"ע בתשובתי הנ"ל מש' התרע"א מ"ש עוד בזה:
ל לפנים אות קי"ג שיטה ד'.
קל"ה - ובס"ק קנ"ג לעיל אות ק"ב. בני אברהם סי' ג' די"ז ע"ג:
ל"א לפנים סוף אות קט"ו:
סי' יו"ד - וכ"כ ה' מחז"א בסי' י"ח דאם בא גוי ואמר מכאן היה אותו פ' שהרגוהו במקום פ' דאפי' לדעת הר"ן מהני יעו"ש:
ל"ב לפנים סוף אות קי"ז. דכ"ז ע"א - מחזה אברהם סי' י"ח דנ"ג וסי' י"ט דס"א ע"א:
ל"ג לפנים סוף אות קי"חי סי' ב' - וכ"כ ה' מחזה אברהם שם דס"א ע"ג: ל"ד היכא דאיכא למיחש להנאת עצמו עמש"ל אות ק"ך ולאו דוקא הנאת ממון אלא אפי' שאר הנאות שאינן ממון חיישינן להו. ה' בני אברהם סי' יו"ד:
ל"ה לפנים סוף אות קכ"ז ע"ע - וכן העלה בס' בני אברהם שם:
ל"ו לפנים סוף אות קכ"ח. הלזו - וע"ע בס' אביר יעקב סי' ח"י על דין זה:
ל"ז אם המעידים הם רבים לא אמרינן דבדו מלבם כל הדברים שרחוק הוא לומר כן שכולם לסיגנון אחד נתכונו מר בריה דה' אביר יעקב בתשו' כי באה בס' אב"יע סי' י"ט:
ל"ח סט"ו ש"ע גוי שהסיח לפ"ת תחילה, גוי שהעיד שהרג סוחר אחד ולא הגיד מי הוא ושאלו ממנו מי הוא? והשיב שהיה פ' היה נראה להתירו דאע"ג דנחלקו הפוס' בשאלו לו על זה שאומר שמת אם הוא פ' דיש מי שמתיר ויש מי שאוסר מ"מ כששאלו לו סתם מי הוא זה שאתה אומר שמת נאמר דחשיב מסל"ת כיון שכן דרך העולם לשאל מ"מ יש להחמיר וכו'. ה' פאת נגב א"הע סי' ג' וחלק על הרב המתיר יעו"ש:
ל"ט לפנים סוף אות קמ"א - וכ"כ ה' בני אברהם סי' ז"ך דס"ח סע"ב: מ לפנים אות קמ"ג שיטה חיי. פלאי - וע' בני אברהם סי' כ"ז דס"ב ע"א ודס"ח:
מ"א ישראל ששאל לגוי איך היתה הליכת היהודים מהמלון והוא השיב להם סדר ההליכה אשר מתוך הדברים יוצא לנו עיקר מבוקשינו ה' מוהר"ם הלוי ז"ל בתשו' כי באה בס' אביר יעקב סי' ז' דנ"ז ע"ד פשיט"ל דזה מקרי ע"י שאלה. אך ה' המחבר שם בסי' ח' דס"ג וס"ד כתב דלא מקרי זה ע"י שאלה כיון שאינה על הריגת המת אלא כיצד סדר ההליכה אם בקרון או בסוסים ואם נתלוו בדרך אחרים או"ל וע"ע למוהר"ש הלוי שם בסי' י"א דס"ח ע"א:
מ"ב היכא דשאל הגוי מה חידוש מהספינה וכו' עמ"ש: לפנים אות ק"ן ומ"מ אפי' לס' האוסרים דס"ל דבשאלת מה חידוש מהספינה היינו שרוצה לידע כל פרטיה ה"ד היכא שהשואל הוא איש זר שאין לו שייכות בספינה אבל אם השואל הוא בעל הספינה ולא שאל אלא על ממונו ולעצמו הוא דורש ובכגו"ד לכ"ע מסל"ת הוי, סרכין תלתא בתשו' בני אברהם סי' ל"ז ושכ"כ מוה"רי הלוי בתשו' כת"י והסכים עמהם ה' מוהר"א מיוחס שם וכ"כ בס' פאת נגב סי' ז':
מ"ג לפנים אות ק"ן שיטה ה'. דמ"ג ע"ג וע' לה' פאת נגב סי' ז' דבתחילה עלה על דעתו לומר דאם השאלה היתה מה נעשה מהספינה שנטבעה דגם המתירין יודו לאסר כיון שהזכיר טביעה ושוב הדר ביה דאע"ג שהזכיר טביעה אינו מזיק לסברת המתירין יעו"ש:
מ"ד לפנים אות קנ"ד שיטה ט'. עש"ב ובתוך דבריו הביא משם רב אחד בתשו' מוהר"י קצבי סי ב' והובא בס' באמ"ח שם דאריכות דברים אדרבא מגרעות נתן לשלא יחשב מסל"ת י"ש וכן ראיתי לה' בני אברהם בסי' יו"ד דהאריך להציל נ"ד מאריכות דברים שספר הגוי דהיה מקום לחשב כי בערמה דבר ונפיק ממס"לת וכמו שנראה מדברי מוהרד"ך בבית ך' והוא ירד לומר דדברי הגוי שבנ"ד היו מצודקים ומה שהאריך לית לן בה שכן דרך האנשים שמאריכים בסיפורים ובעבור זה לא נפיק ממסל"ת יעו"ש. ועוד לו כד"לב עג"ד, גם ה' מחז"א בסי' י"ט דס"א ע"ג הביא משם ה' משא"מ ח"ב סי' א' דמביא תשו' מוהרי"בל בס"ג סי' פ"ט שכתב להדייא דכל המוסיף לאמת הענין לאו מסל"ת הוא ושזה הפך מ"ש בראשונות סי' ב' וה' מחז"א חש לה ובקש להציל נ"ד מפקפוק זה:
מ"ה לפנים סוף אות ק"ס שו"ר לה' אביר יעקב בסי' ח' דס"ב דהאריך לסתר דברי הח"מ וב"ש הנז' והעלה להלכה דאפי' היה הגוי המשיב בפניו כיון שהשאלה לא היתה לו מקרי מסל"ת ומדבריו שם בדס"ג מתבאר שהוא ריע אהוב לה' מוה"רמ בר יצחק ז"ל עי"ש:
מ"ו לפנים אות קס"א שיטה ד'. כוותיה וע' אביר יעקב סי' ח' דס"ב שהאריך להוכיח דהלכתא אזלא כדעת מוה"רמ ומוהרי"קו:
מ"ז לפנים אות קס"ד שיטה י"ב. דס"ג ע"ב גם ה' אביר יעקב סי' י"ד דצ"ב האריך בזה והעלה להתיר כדברי הריב"ש דקודם חזרה י"ש:
מ"ח לפנים אות קס"ו שיטה ג'. קמ"ד - פאת נגב סו"סי ג':
מ"ט לפנים סוף אות קע"ב אביר יעקב סי' ט"ז:
אם הכירו את המת הגם דעדות ההכרה בפ"ע לא מהני מאומה להכשיר וגם עדות הגוי היה ע"י שאלה אלו הן הנצר"פין ומהני העדות להתיר. ה' אביר יעקב שם דצ"ט וסמך עצמו אתשו' מוהרש"דם סי' נ"ד והא"ר סי' ד' עש"ב: נ"א סי"ו ש"ע גוי מסל"ת מפי גוי מסל"ת וכו'. ע' מוהרח"ש בק"ע דטו"ב ע"ג מה שפלפל בתשו' מוהריב"ל. וע' מחזה אברהם סי' י"ח דנ"ג וסי' י"ט מ"ש בזה ושם העלה להלכה כדברי מור"ם דאפילו אם מספק"ל אם הגוי הא' היה מסל"ת תלינן להקל להלכה ולמעשה יעו"ש וע' מה שרמזתי לפנים אות קע"ד:
נ"ב אפילו לס' המחמירין ע"כ לא תלינן להחמיר אלא דוקא היכא דהוי גוי מפי גוי אחד אבל אם הגוי אמר דבשנים או בג' מקומות הגידו לו על מיתת הנעלם רחק מאד לומר דכולם כיונו להתפאר או למרמי אימתא ושאר מילי אלא לכ"ע אמרינן דהראשונים היו מסל"ת. ה' מחז"א שם ד"ס ע"ג:
נ"ג סי"ו מור"ם בהגה לא העיד בפי' שהגוי הא' הסיח לפ"ת וכו'. הלכו הישראלים לחקר ולדרש מהגוי על הנעלם ובא העד והעיד מה ששמע מפי הגוי ולא פירש בדבריו אם הגוי היה מסל"ת תלינן שהישראל נתחכם בדבר ונכנס עמו בדברים עד שמתוכם הסיח הגוי לפי תומו, פוסק א' הוב"ד בס' אביר יעקב סי' ט"ז דצ"ז והרב המחבר הרבה להציב אפו עליו דישתקע הדבר ולא יאמר והאריך להוכיח מדברי הפוסקים דכל שהלך לחקר ולדרש על הסתם אמרינן דדברי הגוי באו ע"י שאלה עד שיפרש שהיה מסל"ת יש"ב:
נ"ד לפנים סוף אות קע"ח וכ"כ בס' שער אשר סי' י"א וסי' כ"ד וע"ע לקמן אות ר':
נ"ה לפנים סוף אות קע"ט וכ"כ ה' בני אברהם סי' ז' דכ"ו ע"א: נ"ו לפנים אות קפ"א שיטה חי. לדעתו וע' בני אברהם:
סי' ז' ועוד לו בסי' ל"ו מה שפלפל על דברי הרמב"ם אלו וע' פאת נגב סי' ב'. מחז"א סי' י"ט דס"ב וכתב שם דאפי' לדעת הר"אש היינו היכא דהגוי מעיד שראה ההריגה או מיתתו אבל לא היכא שמעיד ע"פ מה ששמע מאחרים יעו"ש:
נ"ז לפנים אות קפ"ג שיטה ז'. מוסבר והן הנה דברי ה' בני אברהם סי' ז' דכ"ז ע"א פאת נגב סי' ב'. נ"ח סטו"ב ש"ע וי"א דצריך שיאמר קברתיו. אם הזכיר בלשון ליש נפק מחשש בדדמי ול"ב קברתיו מוה"רי המון בתשו' בני אברהם סי' מ' וה' אביר יעקב בסי' ב' דל"ד ע"ג חלק עליו בכח ושדבריו צ"ע שאין לחלק בזה ודחה דברי ה' הפוסק שסמך עצמו על טע"ז יעו"ש נ"ט לפנים אות קפ"ה שיטה ג' ס"ק רל"ב מחזה אברהם סוס"י י"ח:
ס העיד שראה שהרגוהו והפילוהו לתוך החפירה של בית הכסא או לתוך בור של מים הוי כקברתיו ה' אביר יעקב סי' י"ד דצ"ד ע"א:
ס"א לפנים אות קצ"א דל"ו ע"א שיטה יוד. לכלום וע' בני אברהם סי' ז' פאת נגב סי' ב' אביר יעקב סי' ח' ד"ש ע"ב שכ"כ:
ס"ב ג' אנשים נטבעו ויש עדות שראו הטביעה ושהו כדי שת"ן ואח"ך נמצאו ג' מתים סמוכים זה לזה במקום ההוא והזכירו לאחד מהם, ע' פאת נגב סי' ב' דצדד להתיר נשותיהם מכבלי העיגון עי"ד:
ס"ג לפנים סוף אות קצ"ג וע' למוהר"מ הלוי ז"ל בתשו' כי באה בס' אביר יעקב סי' ז' דנ"ו ע"ג שכתב גדולה מזאת דאפילו שלא הזכיר מקום היציאה רק שאמר מקום הריגתם ואנו יודעים שאותו מקום שהזכיר הגוי הוא דרך הליכתו הו"ל כאילו אמר הגוי שהלכו ממקום פ' למקום פ' יעו"ש ולמד כן מדברי הפ"מא והרב המחבר שם בסי' ח' דס"א אחר דהאריך לתמוה אדברי הפמ"א כי סברתו תמוהה חקר ומצא ריע טוב לס' הפמ"א הוא ה' מ"ב דגם הוא הלך בסברתו ועכ"ז על שניהם הוא אומר כי סברתם נפלאת היא אך סיים וכתב כי ח"ו לסתר דבריהם ולהחמיר במקום שאמרו להקל וכ"ש שלא מצינו בפירוש חולק עליהם וכ"כ עוד בדס"ד ע"ד ואחריהם בא ה' מוה"רי אלקבץ ז"ל שם סי' ט' וכתב דאין זו כונת ה' פמ"א והמשא"ב ולפי דעתו אין להורות כן ע"ד ומוה"רם הלוי שם בסי' י"א חזר וקיים דבריו הראשונים וכתב דדינו של הפמ"א הוא רמוז בש"ס עי"ד:
ס"ד סי"ח ש"ע הואיל ואנו יודעים פ' הידוע בשם זה איש אחד בהיותו בקושטא הוחזק שמו טוביה אח"ך הלך לעיר אחרת ואמר ששמו הוא ראובן ונתן אמתלא לדבריו ומת. לא חיישינן שמא אותו ראובן הנאבד הוא חי במקום אחר וזה שמת שמו היה טוביה דאיפשר שהי"ל ב' שמות טוביה ור' והילכך הוא נאמן ואשתו מותרת, בני אברהם סי' י"ו:
ס"ה שם ש"ע א"א שמא אחר הוא שמת וכו'. אם האיש אשר אנחנו מבקשין לדעת ממנו כשיצא מאיתנו לא הי"ל אשה ובנים והעד המעיד אומר משמו שאמר לו שהיה לו אשה ובנים לא מספקינן לומר שמא אחר הוא אלא תלינן לומר שהמת היה משקר לומר כן מפני סיבה. רבני קושטא הו"ד בס' פאת נגב א"הע סי' א'ס"ו לפנים אות קצ"ו שיטה י"ב. יעו"ש ובס' אביר יעקב סי' י"א דע"ב ועוד לו בסי' י"ד מדפ"ח ואילך שהאריך הרחיב בפרט זה והעלה דכל שאומר פ' בן פ' מת בעיר פ' אע"פ שלא הזכיר שם עירו שלא אמר שהיה תושב במקום פ' אעפ"כ אשתו מותרת ואע"ג שלא היה דר באותו מקום שמת בקבע אלא כאורח נטה ללון וגם א"ץ שום חיפוש ובדיקה במקום שמת למען דעת אם היה שם איש אחר ששמו כשמו ותמה על הפ"מ ז"ל ביתר שאת וככל דברי מו"הר מוהר"אק ז"ל יש"ב:
ס"ז לפנים סוף אות קצ"ז וע' אביר יעקב סי' ג' ד' מה שפלפלו בזה ובסי' ט"ז ד"ק העלה כהסכמת האחרונים דתלתא בעינן ע"ע:
ס"ח לפנים אות כ"א שיטה ב'. שלשתן וכ"כ להדייא ה' בני אברהם סוס"י ח' דכ"ח, ואין כן דעת ה' אביר יעקב סי' ד עי"ש בדמ"ה ע"א:
ס"ט לפנים סוף אות כ"ד וכ"כ ה' מוהר"אמ בן בנשת בתשו' כי באה בס' אביר יעקב סי' י"ג דמ"ח עג"ד והסכים עמו ה' המחבר שם בסי' י"ד דלא בעינן אומנות קבוע:
ע' לפנים אות כ"ה שיטה ד' יש ט"ס וכצ"ל ובהא אפילו ה' פני משה יודה: ע"א לפנים אות כ"ז שיטה ט ע"גד וע"ע בס' אביר יעקב סי' ד' דמ"ד ובסי' ח"י עמד מר בריה היכא דכ"ע קרו ליה הכי איקמיק"גי אוגלו או עמל אוגלו דר"ל בן פ' המוכר נחם או בן פ' נושא סבל דזה מהני לשמו משכ"כ ה' בני אברהם סי' ג' ואף שה' בנ"א לא עמד בזה הוא כתב דחילוק דמסתבר הוא ואביו קרא לו שם בסי' י"ט דרבים מהפוסקים מודים בחילוק זה ושס' הבנ"א היא יחידאה י"ש:
ע"ב לפנים סוף אות רי"ב ובתשו' מוהר"מ בן בנשת כי באה בס' אביר יעקב סי' י"ג ד"פ ולה' המחבר שם דפ"ה ע"א:
ע"ג לפנים אות רי"ג שיטה י"ב. י"ח כולם גם ה' אביר יעקב סי' ב' דל"ה ע"ב העלה דמדבר בעיר הנהרג הוי כהזכרת שם עירו:
ע"ד לפנים סוף אות רי"ד בסופה וע"ע אביר יעקב סי' א' וב':
ע"ה לפנים סוף אות רי"ט וע"ע בתשו' מוהר"מ בן בנשת שבס' אביר יעקב סי' י"ג בד"פ ולה' המחבר שם בסי' י"ד דפ"ה ע"א:
ע"ו לפנים סוף אות ר"ך ובתשו' מוהר"מ ב"ב שבס' אבי"ע סי' י"ג דפ"ג: ע"ז אם לא הזכיר שם עיר המת רק שם עירו של אבי המת כתב ה' אב"יע בסי' ד' דמ"ט ע"א דמהני ופוסק אחר הוב"ד שם בסי' ה' דנ"ג ע"א פקפק בזה ודחה ראייתו אך מוה"רי אלקבץ שם בסי' ו' דנ"ה כתב דמהני י"ש: ע"ח לפנים סוף אות רכ"א וכ"כ ה' מחז"א סו"סי י"ט דס"ג:
ע"ט לפנים סוף אות רכ"ד. בד"ס ע"א ובדנ"ט ע"ד הביא משם ה' בני אברהם בסי' ז"ך דס"ח שהסכים כן ע"ע. ועיניך תראנה בס' בני אברהם סי' י"א בגוי שאמר לישראל אותו העבד שקניתי מכם לשעבר מת דהאריך הרב ז"ל והעלה להתיר אע"פ שלא היה כאן שום שם עש"ה אולם כבר נרגש ה' בנ"א עצמו מזה, ובדס"ח ע"ד כתב לחלק עי"ש. גם מוהר"ם בנבשת בתשובת אביר יעקב סי' י"ג דפ"ב ע"א העלה להתיר בהוכחות בשהיה שם שמו ושם אומנותו דמהנו ההוכחות לומר דמאי דקאמר איסטאמבולי היינו על האיש הזה וה' המחבר שם בסי' י"ד דכ"ז הסכים להתיר בהוכחה רק שתהיה הוכחה ברורה כדי שלא נכנס במחלו' הפוסקי' ועמד ע"ד היד"א בהג"הט אות שי"ג עי"ש: פ' על ס' מוהרימ"ט בענין באלי איזנימיטלי עמ"ש לפנים ותו איכא דע"כ ל"ק מוהרי"מט אלא היכא דלא הפסיק בשום דבר בין תיבת באלי לאיזנימיטלי אבל אם אמר אוגלו קירקיסלי אין לומר כן דלא הי"ל להפסיק בתיבת אוגלו בין אשר לקירקיסלי דלא מצינו שמכנין לאדם בב' כינויין אביר יעקב סי' ד' דמ"ט ע"ד וסמך עצמו אתשו' ה' בני אברהם ושם בסי' ה' וסי' ו' חלקו עליו חבריו דאין כונת ה' בני אברהם כן ע"ע: פ"א לפנים סוף אות רכ"ט וע' בני אברהם סו"סי ג' דלא נחית לחלק בהכי: פ"ב לפנים סוף אות רל"א וע' לה' הפוסק בתשו' אביר יעקב סי' י"ג דפ"א דמגרר ואזיל בתר סברת ה' ראש משביר ז"ל אך ה' המחבר שם בסי' י"ד דפ"ג ע"ד שדי ביה נרגא:
פ"ב לפנים סוף אות רל"ג. י"ש הן עתה ראיתי לה' מוה"רי אלקבץ ז"ל בתשו' כי באה בס' אביר יעקב סי' ג' דע"ב ע"א שהאריך בזה והעלה להתיר אף כשהעד הציע דברי הראשון לפנינו בדאיכא עוד סניף להקל והוו תרתי לטיבותא י"ש:
פ"ד לפנים אות רל"ד שיטה ז'. דקמ"ב ע"ד מחזה אברהם סי' י"ח דנ"ה ע"ג. פ"ה צירוף העדוייות אע"ג שהעדות שבאנו לצרפו היה ע"י שאלה מ"מ כיון שעדות ההריגה היה בלתי שאלה רק שאין אנחנו יודעין מי הוא וע"פ עדות שע"י שאלה נתברר לנו מי הוא אלו הן הנצרפ'ין מוהר"מ הלוי בתשו' אביר יעקב סי' ז' דנ"ז ע"ד וה' המחבר שם בסי' ח' ד"ס ע"ד פקפק בדבר והצ"ע למעשה אך מוהר"מ הלוי שם בס' י"א דס"ח חזר והחזיק דבריו הראשונים י"ש. פ"ו לפנים אות רל"ה שיטה ו'. הפוסקים מחזה אברהם סי' י"ח דנ"ו:
פ"ז לפנים אות רל"ו שיטה ו':
סי' ד' בני אברהם סו"סי ז"ך, מחז"א שם ועמד עד ה' צרור הכסף סי' ג' בהצותו עם ה' בני יעקב סי' ט':
פ"ה לפנים אות רל"ז שיטה ד' בני אברהם סי' ג' די"ט ע"ג:
פ"ט סי"ט ש"ע אבל אם אמר אחד יצא עמנו מעיר פ' ומת וכו', ל"ד שאמר מת אלא אפי' אם אמר שמצא הרוג בדרך לא חיישינן דלמא איניש אחרינא הוא דכיון דלא נפקד ממנו איש אלא זה אמרינן דודאי הוא אע"ג דלא בקיאינן ביה ולא בסימניו ולא בטביעות עינא משכנות הרועים מע' הסמך אות ח':
ץ לפנים סוף אות רמ"ז ובספרו בני אברהם סי' ו':
צ"א לפנים אות רנ"א שיטה ד'. ת"יט משכנות הרעים מע' העין אות מ"ו דרנ"ד:
צ"ב לפנים אות רנ"ה שיטה פ' בחידושיו וכ"כ ה' פאת נגב סי' ד'. שב"ב לפנים אות רנ"ז שיטה י"ט. יעו"ש וע"ע אביר יעקב סי' ד' מדמ"ה ואילך מה שהאריך בזה שם שיטה ז"ך. דכ"ז ע"ג גם ה' שמן המר בא"הע סי' ב' דכ"ו ע"ד סמך על הס"ס שעשה הפ"מ ע"ש:
צ"ד סכ"ד ש"ע דחיישינן לשאלה. אם נמצאו אתו כתבים שכתבו לו מבני ביתו ומכיריו ל"ח לשאלה דקפדי אינשי שלא יראו כתביו אחרים ה' אביר יעקב סי' ד' דנ"א ע"א אך לא סמך דעתו למעשה בטע"ז לחוד כי אם מהני לסניף יעו"ש:
צ"ה למ"ד דסימנין שבגופו עם סימנין שבכליו מצטרפין, ה"ה דהזכרת שמו או שם אביו חשיב כסימן א' שבגופו. מוה"רי אלקבץ בתשו' כי באה בס' אביר יעקב סי' ג'. וה' המחבר שם בסי' ד' אחר שהאריך לסתר את הדין ולפסק דסימנין שבגופו עם סימנין שבכלים אינן מצטרפין כתב דאפי' תימא דמצטרפין הזכרת שם אביו או שמו לא מקרי סימנין שבגופו עי"ש מדמ"ה ואילך וע"ע שם בסי' ו' דחזר מוה"רי אלקבץ לחזק דבריו הראשונים: צ"ו לפנים סוף אות רנ"ט וע"ע בס' שמן המר סי' ב' דכ"ו ע'גד שכ"כ. ושם בדכ"ו ע"א כתב דלא בעינן כל מלבושיו אלא אפילו באחד ממלבושיו סגי יעו"ש:
צ"ז אפי' למאי דמשמע מדברי מוהרי"מט דבעינן הכרת כל מלבושיו ה"ד לענין בגדים שעליו אבל לענין גיסמי"ס (מנעלים) דלא עבדי אינשי מעולם ללבש שתי זוגות גיזמיס עד דניחוש לשמא השאיל הזוג האחר לית לן למיחש לשאלה, ה' שמן המר שם דז"ך ע"א:
צ"ח לפנים אות ר"ס שיטה ד'. אין חולק בזה וכ"כ ה' פאת נגב סי' ד' וכן הסכים בס' שמן המר סי' ב' דז"ך וכ"ט:
צ"ט אם הבגדים שמצאו עליו היו שאולין מאחר ל"ח שמא גם השואל השאיל לאחר והנמצא הוא מת אחר דהא קי"ל דאין השואל רשאי להשאיל וכמ"ש מרן בתשו' לענין פקדון, ה' שמן המר שם דכ"ז ע"ב ושכ"כ להדייא ה' לקט הקמח בשם ה' צמח צדק יעו"ש. ולפי מ"ש לפנים אות רס"ד דבפקדון ג"ך נחלקו הפוס' נראה, דה"ה גבי שאלה:
ק לפנים סוף אות רס"ו:
סי' י"ב וע"ע שמן המר שם דל"א כשנמצא איתו הרשימה של הסחורות שלקח מכ"תי של הסוחר עי"ש:
ק"א שם ש"ע ואפי' שומא אין מעידין עליו. שומא הוי סימן בנוני כנ"הג הגה"בי ס"ק שע"א. ומה שנראה מדברי הטור דשומא הוי סימן גרוע ליתא, ע' בני אברהם סי' ה' וע"ע פאת נגב שם היכא דאומר שיש לו כויה בארכובו דיש לצרפו לסימן:
ק"ב לפנים סוף אות רע"ח משכנות הרועים מע' הסמך אות ט':
ק"ג לפנים סוף אות רפ"א משכנות הרועים שם:
ק"ד לפנים סוף חות רפ"ד וה' בני אברהם סו"סי כ"ט, וע"ע אביר יעקב סי' ב' דל"ה וסי' א' דס"ו:
ק"ה לפנים סוף אות רפ"ו. י"ש וע' בני אברהם סי' ח' דהתיר להדייא היכא דחסר לגמרי ונעלם דבר מה' עבודת השם ז"ל דהוא תנא דמסייע ליה וע"ע שמן המר חא"הע סי' ב' מה שהאריך בהך דינא:
ק"ו סכ"ו ש"ע אבל אחר ג' אין מעידין עליו. ע' בני אברהם סי' ד"ן מה שהעריך בפירושא דהך דינא:
ק"ז הא דאין מעידין עליו דוקא שאינו ניכר וידוע למעידיו אבל אם הוא ניכר וידוע למעידיו אי מעידין עליו אפי' אחר כמה ימים, הכנ"הג הג"הט ס"ק של"ב הביא מחלוקת הראשונים בזה. וע' יד"א ס"ק תס"ד מה שרמז. וע' בני אברהם סי' ח' שצרף דעת מוהר"מ המקל אפי' כשהמעיד הוא גוי והתיר בנ"ד מס"ס ולא עלה על דל שפתיו דעת החולקים בזה:
ק"ה ש"ע שם שאינו משתנה במים אלא אח"ז מרובה. ע' כנ"הג הגה"בי ס"ק ת"ב ות"ג יד"א ס"ק תקס"ח בני אברהם סו"סי כ"ג:
ק"ט לפנים סוף אות רצ"ד ע' בני אברהם סי' מ"ב:
ק"י לפנים סוף אות רצ"ח. דסל"ה וע' פאת נגב סי' ו' דאסף איש טהור סברות הפוס' בענין אשתהי והחילוקים הנאמרים בזה:
קי"א שם ש"ע לפי שהמים מקלקלין המכה. מכה שחיתה קודם שהושלך לים ל"א מייא מרזו מכהו אך ה' משאת בנימן בסי' ס"ג כתב דאין לחלק בין מכה שלא נתרפאית לנתרפאית כנ"הג הג"הט ס"ק שע"א, ודברים תמוהים הם ואיפשר דאף ה' מ"ב לא אמרו אלא בהתחילם להתרפאת אבל בנתרפאית לגמרי לא וגם נדון ה' מ"ב הוא ענין אחר. ה' בני אברהם סי' כ"ג:
קי"ב אמרו העדים איל פיי טיניאה אטאדו קי טיניאה און גראניקו. ר"ל רגלו היה קשור במטלית שהי"ל שם מכה איפשר לומר שכבר נתרפאה שהם לא התירו סמטלית רק אמרו כן ע"פ מה שהוגד להם שהמבוקש קודם שהלך היה לו מכה ברגלו ונשאר רגלו קשור מחשש שמא יכנסו המים, ה' בני אברהם שם: קי"ג לפנים סוף אות ש. שם ואני הדל בהגהותי שם שויתי עזר על גבור דהכי הסכימו שני צנתרות הזהב מו"הר מוהרא"ק ומוהרד"ק ז"ל. אך לא נכחד דבנדונם איכא תרי ותלת ספקי דבזה יש להתיר לכ"ע דהנה אמת דה' משא"מ בח"ב חאה"ע סי' א' התיר בתרי ספקי אך ה' בני אברהם בסי' כ"ג הביא דבריו וכתב דלבו נקפו להתיר בס"ס אולם היכא דאיכא עוד ספקא אחרינא גם הרב העלה להתיר יעו"ש וכמ"ש היד"א הג"הט ס"ק תצ"ג: ק"יד לפנים אות ש"ט שיטה ב'. עד שמן המר א"הע סי' ב' דב"ך:
קט"ו לפנים סוף אות שי"א ובמ"ש הכנ"הג שם והיד"א בס"ק תקצ"ט משם הפוסקים דפשט המנהג להקל ע' לה' אביר יעקב סי' ב' מדל"ו עד דל"ח שכתב גם הוא שכן הסכמת גדולי האחרונים להקל בספק אשתהי כס' ר"ת אף באין גופו שלם יעו"ש ועוד לו בסי' ח' דס"ה:
קי"ו אם איתיה קמן הגוי המעיד ונוכל לשאלו אם היה תוך ג"י אי שיילינן ליה. עמד בזה ה' אביר יעקב שם והעלה להלכה דא"ץ לשואלו אך למעשה לא סמך לבו רק בנ"ד דכבר בקשו את הגוי כמה פעמים ולא מצאוהו י"ש:
מטו"ב היכא דאיכא טביעות עינא בגופו וסימנים בבגדיו ע' ס"ת ס"ק קכ"ב משם ה' נו"בי דהקל להתיר בספק תוך ג"י ובס' דברי מרדכי לורייא הנד"מ סי' מ"ד באחד שיצא עליו קול שנאבד ואחר ימים מעטים בערך עשרה מצאוהו הרוג מונח בבור ואנשי העיר הכירוהו בטביעות עינא וגם בבגדים שזהו שיצא עליו הקול מקודם שנאבד, וגם מצאו אצלו כתבים שידוע שהם של הנאבד העלה להתיר מכח סימני כלים עם ט"ע וסמך אתשו' משאת בנימן סי' מ"ד עי"ד ולא זכר תשו' הנו"ב המסייע ל"ה וע' לפנים באות ש"ח מ"ש בזה:
קי"ח סכ"ח ש"ע אבל אם אינו חבול וכו' מעידין אפי' אחר כמה ימים ע"י ט"ע של גופו וצורתו. מוהרח"ש ז"ל בק"ע מדמ"א עד"מג האריך להוכיח דלא התיר ר"ת אלא בגופו שלם לגמרי אבל אם חסר ממנו אפי' קצת בשר אין מעידין עליו. וכתב ה' בני אברהם סי' ח' דע"כ ל"ק הכי מוהרח"ש אלא בודאי לאחר ג"י אבל בספק אשתהי דלדעת ר"ת תלינן להקל בהא ודאי לא בעינן גופו שלם והגם שיש מהאחרונים שכתבו להיפך וכמ"ש מוהר"אא ומוה"רא יצחקי עכ"ז התיר בנ"ד דהיה חסר רגל שמאל חדא דלא שבקינן סברת כל גדולי האחרונים רוב מנין ורוב בנין דס"ל דבספק אשתהי לא בעי גוף שלם ועוד דאפילו לסברתם היכא דחסר רק הרגל גוף שלם מקרי וכס' הרא"ם סי' ט"ל את"ד וכ"כ ה' אביר יעקב סי, ב' דל"ח:
קי"ט לפנים סוף אות שט"ז וע' לה' אביר יעקב בסי' ט"ז דהוא והרב הפוסק אשר אתו הלכו להחמיר כשיטת החולקים על ר"ת ולא העלו על שפתם דבנ"ד היו שם ב' עדים והיכא דאיכא ב' עדים לא חלקו על ר"ת וכמ"ש בפנים:
ק"ך לפנים סוף אות שי"ח וע' לה' בני אברהם סי' מ"ז דהך דינא דבעינן סימנין אפי' לדעת הר"אש אינו אלא מדרבנן בעלמא דחיישינן דהעד אמר בדדמי י"ש:
קכ"א אי בעינן דוקא ראה הטביעה או אפי' לא ראה רק ששמע חיישינן, ע' כנ"הג הג"הט ס"ק תי"ג דבמחלוקת הוא שנוי ורבו המחמירין ואבוהון דכולהו הריב"ש בסי' שע"ח וע' יד"א ס"ק תקל"ה. פ"ת ס"ק קכ"ו וע' בני אברהם סי' כ"ג שכתב דאפי' לס' המחמירין ה"ד בידע ידיעה פרטית אבל ידע שזה המבוקש היה עמהם איפשר שבשעת ההפכה הלך לבית אחר או יצא השדה ולא נמצא שם ולא חשיב כידע הטביעה עי"ד וע' כנ"הג הג"הט ס"ק תי"ד:
קכ"ב אפי' לא הגידו לו כל האנשים שנטבעו אלא שא"ל הספינה נטבעה שהיו בה אנשים ראה הטביעה מקרי. כנ"הג הג"הט ס"ק תי"ד משם הר"בא בתשו' סי' כ"א ושהמ"ץ סי' ח' מגמגם בזה יע"ש וע' מוהרימ"ט ח"ב סי' ל"א שאף שאמרו לו נשברה הספינה ומסתמא טבעו כל ההולכים בה הואיל והוא ידע כמה נפשות היו שם גויים וישראלים אפי' אם ראה ממש בטביעתו של זה בים למה יאמר בסמיכות דעתו שזה פ' וכו' אלא ודאי שמכירו יפה עי"ד וה"ד מוה"רי המון בתשו' כי באה בס' בני אברהם סי' מ' והצ"ע דבריו יעו"ש בדצ"א ע"ג:
קכ"ג היכא דראה הספינה הפוכה הוי יותר חמור מידע הטביעה כמו שנראה מדברי הרי"בש סי' שע"ז ומ"מ אף לדבריו אם המעיד אמר שראה את הספינה שהשליכוה גלי הים למקומו אף הריב"ש יודה דאיפשר שקם רוח סערה בים ומחמת הסערה קפצו מהספינה לאיזה מקום מהיבשה מה גם אי לא ידעינן אמתי הכירו אם קודם שראו הספינה שבורה או אח"ך דתלינן שקודם שראה את הספינה ראה הנטבע. סרכין תלתא בתשו' בני אברהם סי' ל"ז:
קכ"ד סכ"ט ש"ע ראוהו שנפל לגוב אריות וכו' אין מעידין עליו וכו'. אם נשתהה שם אדם סביבות הבור יום או יומים וראה שלא עלה נראה דודאי מעיד עליו דתו ליכא למטעי שמא לא היו רעבים ולמעשה נסים לא חיישינן כנלע"ד אע"פ שלא נתבאר כן בדברי הפוס' ה' חסדי דוד ביבמות דקכ"ז ע"א:
קכ"ה ס"ל ש"ע וכן כל כיוצא בזה מדברים שא"א שיחיה וכו' ה"ז מעידין עליו. העידו על איש יהודי שהאויב כפתו ודחפו מההר והשליכו עד שנעשה אברים אברים עמד בזה מוה"רא גירון ז"ל בתשו' כי באה בספרו של ר' אבהו ה' אביר יעקב בדח"י אם יש לדמותו לנפל לכבשן האש או"ד הרואה שנפל למטה מההר במקום עמק שופט בדעתו כי בודאי מת אבל איפשר שאינו כן וגם שהעולם אומרים שא"א שיחיה והאריך בזה והוא הצ"ד צדדין וצדי צדדין ואסיק דפשיטא ודאי דמאיסו' דאורייתא נפקא אך להתירה לגמרי לא מלאו לבו כי אם בקב"ע שהועד שהיה המקום עמק וצר שא"א לצאת משם בשום אופן אם לא שיפילו אבלים ואף גם זאת בדוחק גדול ובנדון דידיה דהיה קשור אף אם יפילו חבלים א"א לו לצאת דמי יתירהו כדי שיקשר עצמו בחבלים ואם נשאר שם ימות ברעב או חיה רעה יאכלהו בכנו"ד לכ"ע מותרת להנשא וכו' להלכה אבל לא למעשה יש"ב:
קכ"ו סל"א ש"ע ראוהו צלוב וכו' וב"ח כתב דוקא צלוב בזרועותיו אבל לא מגרונו. והח"מ בס"ק נ"ה והב"ש בס"ק צ"ג חלקו עליו. וע' חסדי דוד ביבמות דקכ"ז דהסביר פנים לס' הרב"ח:
קכ"ז שם אין מעידין עליו. בכל הני דתנן אין מעידין היינו להנשא לכתחילה אבל אם נשאת לא תצא דאינו אלא חומרא בעלמא דרבנן, מוה"רא ן' ארולייא ז"ל בתשו' כי באה בס' אביר יעקב סי' א' די"ט ע"ג וד' ודקדק כן מדברי הרמ"בם פ"ז מה' נחלות הלכה ג' ואריה שאג ה' המחבר שם בסי' ב' דכ"ו כי נעלם ממנו דשל כת הקודמין היא זו דהריב"ש בסי' תק"ח ושע"ט והובא בב"י לקמן כתב להדייא דבכל הנך אף אם נשאת תצא והגם שהר"בי כתב שם דאין נראה כן מדברי הרמ"ה הרי הכנ"הג בהגה"בי ס"ק תקנ"ט כתב משם מוהרח"ש דלא פליג הרמ"ה ז"ל אלא דאיהו גופיה נפק דק ואשכח בתשו' הרא"ם ח"א סי' ל"ו דס"ל בדעת הרמ"בם דאם נשאת לא תצא ושהסכים לזה סב' רי"ו בשם הר"מה מ"מ מידי פלוגתא לא נפקא ואיך קא פסיק ותני בהחלט דאם נשאת לא תצא יעו"ש:
קכ"ח לפנים אות שכ"ז דמ"ב ע"ב שיטה ב' חסר תיבות אלו אחר תיבת שנאבד בים שפירש בספינה ולא נודע לאיזה מקום הלכה ונשכח זכרו שהנאבד:
קכ"ט לפנים סוף אות של"ה, וע' משכנות הרועים מע' העין אות מ"ו דרנ"ד ע"ד על כיוצא בזה. אביר יעקב סי' ח"י דק"י ע"א:
ק"ל לפנים סוף אות של"ט וע' בס' דברי מרדכי לוריא הנד"מ בסי' מ"ד שהביא משם ש"ות תפארת יוסף סי' ו' שכתב שיש לצרף סניף זה להתיר: קל"א לפנים סוף אות שמ"א וע' משכנות הרועים מע' העין אות מ"ו דרנ"ה: קל"ב סל"ג אם אמר קברתיו וכו', בעד מפי עד עמ"ש לפנים אות שמ"ו ואפי' למאן דס"ל דבעמ"ע תלינן שהראשון טלטלו אם אמר שהיה בדעתו לקברו וחזר בו אין לתלות דטלטלו כיון דנחית לפרושי ענין הקבורה ולא פירש עוד לא תלינן דטלטלו. ה' משא"מ סי' מ"ג דר"ל ע"ב והם דברים תמוהים במה שהפריז על המדה ולא מחוורא מילתא. ה' אביר יעקב סי' ב' דל"ד ע"ד:
קל"ג סמ"ג ש"ע מת בעלי תנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירין אותה. ע' שמן המר א"הע סי' ב' דכ"ט עג"ד.קל"ד לפנים סוף אות שמ"ט וע"ע משכנות הרועים מע' העין אות מ"ז דרנ"ג:
קל"ה ס"לה ש"ע יש מ"ש שאם נפל למים שא"לס גובה כתובתה, ע' כנ"הג הגה"בי ס"ק תק"ך יד"א ס"ק תרע"ד משכנות הרועים מע' העין אות מט"ר דרט"ו ע"ד:
קל"ו לפנים סוף אות שע"ו וע' למוה"רי אלקבץ בתשו' כי באה בס' אביר יעקב סו"סי ג' דהאריך להוכיח דאעיקרא סברה של ריא"ז היא יחידאה ודיינו להחמיר באשה עצמה אך לא בע"א. וה' המחבר שם בסו"סי ד' אישר וקיים דבריו וכתב דכ"ש בשאר קטטות שבין איש לאשתו דגם ריא"ז לא אמרה יעוש"ב:
קל"ז ס"ן בהגה אבל ב' אפילו לא אמרו קברנוהו נאמנין, לאו דוקא להציל מחששת אם חי אם מת מהני שנים אלא אפילו לענין ההכרה והידיעה אם איהו ניהו הנעלם מהני עדות ב' דל"א בדדמי, ה' שמן המר א"הע סי' ב' די"ט עג"ד ואילך:
קל"ח לפנים סוף אות שפ"א וע' אביר יעקב סי' ח' דס"ה:
קל"ט סנ"ה בהגה וי"א דאינה נאמנת, ע' יד"א הגה"בי ס"ק תשי"ג. שהביא דבע"א הוא מחלוקת דאיכא מ"ד דלכ"ע נאמנת וע' אביר יעקב סי' י"א דע"ב ע"ד דגם דעתו להתיר מחמת דאיכא ס"ס עי"ד:
ק"מ לפנים סוף אות שפ"ה וע' בתשו' מוהר"א בן ארולייא ז"ל כי באה בס' אב"יע סי' א' די"ט ע"ג דסבר מימר דהך עובדא דש"ס דאמרו דחיישינן דלמא ערק היינו שלא להשיאה לכתחי' אבל אם נשאת לא תצא, וה' המחבר שם בסי' ב' דכ"ו ע"ד חלק עליו בכח והכריע מדברי הש"ס דליתא להא אלא אפי' בדיעבד אם נשאת לא תצא עי"ד וע"ע בס' פאת נגב סי' ט' דאם אחר השריפה מצאו גוף אחד נחרך והכירוהו שהיה פב"פ ולא קדמה להם הידיעה אם נעלם זה כלל דלא סמך להתיר אם לא ע"פ עדות מספיק מאיש אחד שהעיד דבשכבר סבב האש אותה השכונה ראה לאיש הנשרף שהיה מכירו והיה מבקש לצאת ולא יכול שהדלת היתה סגורה והיו אנשים שהפצירו לשבר הדלת שלא יכולו וכו' יעו"ש ובמפתחות מציין לעיין בס' משפט צדק ח"ג סי' ל"ה: