אבן העוזר על שבת· רבי בנימין עוזר הכהן
דף קיב:
בד"ה סנדל שנפסקה כו', ואגב דנקט ברישא כו' עכ"ל, ולענד"ל דברישא נקט ותיקנה לרבותא דאפילו אוזן חדש נעשה מדרס, הואיל והן גוף א' כמ"ש ר"י בתוס' (ד"ה אבל כו') ובסיפא אשמעינן דסנדל גופא טהור לגמרי, אף דבטל להאוזן ואוזן השני בטל להסנדל וטמא מגע מדרס, וזה פשוט ועוד נ"ל לתרץ דנקט ברישא ותיקנה למאי דס"ד דאתי כרבנן ואיירי אף בנפסקה החיצונה, ובזה נשמר התנא דלא נימא דהא דסתים לן כרבנן דבנפסקה החיצונה טמא מדרס, היינו דהתנא מספקא ליה ואזיל מספקא לחומרא לטמא מדרס, אבל היכא דנ"מ לקולא כגון חליצה לא איפסקא הלכתא כרבנן, אבל השתא דנקט ותיקנה יש בזה גם נ"מ לקולא, דהשתא דמטמאינן ליה במדרס, ע"כ אם הלך הזב בסנדל הזה שוב לא נטמא הואיל ושבע לה טומאה, ודלמא הלכה כר"י דטהור ממדרס וא"כ נטמא עתה במדרס, דאפילו נפסקה אחר כך הפנימית לא נטהר, אבל השתא דפסקינן כרבנן דטמא מדרס וא"כ אינו מקבל שוב השתא טומאת מדרס כדפי', וע"כ אם נפסקה אחר כך הפנימית טהור לגמרי דה"ל פנים חדשות, וע"כ לקולא נמי הלכה כרבנן, אבל אם לא היה נקט ותיקנה, הוי י"ל דלחומרא פסקינן כרבנן דהוי כלי מדרס, דלר"י לאו כלי הוא, ואפילו מכאן ולהבא לא מקבל טומאה, לכן אשמעינן ותיקנה ודרס בו הזב עתה אפילו הכי טמא מדרס מטומאה הראשונה, ובסיפא נקט ותיקנה, כי היכי דלא נימא דהא דפסקינן טמא מגע מדרס, היינו דהתנא גופא מספקא ליה אי אמרינן בבת אחת שבע לה טומאה, ע"כ הואיל ובזה התיקון בא המדרס ומגע מדרס יחד לכן טמא מספק, ע"כ נקט ותיקנה, דהשתא יש נ"מ לקולא, דהואיל ומטמא מגע מדרס אם נגע בו הזב עתה לא נטמא דכבר שבע לה טומאה, ע"כ אם חזרה ונפסקה אחר כך אוזן הראשונה נטהר, אבל אם נימא דלא נטמא מנע מדרס אז נטמא עתה במגע הזב, ואז אחר שנפסקה אוזן הראשונה אח"כ טמא, א"כ ע"כ התנא אינו מסופק בדין זה, אבל אם לא הוי נקט ותיקנה, לא הוי נ"מ לקולא במה שנגע בו הזב עתה דאפילו נטמא במגע הזב, אפ"ה אם ניתקן אח"כ אוזן הזה וחזר נפסק הראשונה טהור, (ועמ"ש אח"ז בשם התוס' פרק הקומץ), ולמאי דמשני בסנדל של ד' אזנים צ"ל דברישא נקט ותיקנה לרבותא דסיפא ובסיפא נקט כדפי'. ועכ"פ מ"ש התוס' דבסיפא נקט איידי דרישא הוא ללא צורך כדפי'.
שם בד"ה אבל טמא מגע כו', אלא ע"כ אחר שניטלה כו' עכ"ל, לפי מה שכתבו התוס' פ' הקומץ דף כ"ה (ע"א בד"ה בשני כו') להקשות על אביי שם דלמה חולק על רבא, הלא בברייתא שהביא אביי עצמו מבואר דבזה אחר זה אמרינן שבע לה טומאה, ותירצו שם דס"ל לאביי כיון שבשעת מגעו מהני לחצי עשרון השני לטמאו מיד ה"ל כבת אחת, מש"ה קשיא ליה דהוי כבת אחת כ"כ התוס' שם עיי"ש, נמצא גם לרבא י"ל כן, כיון שבברייתא שם מבואר דבזה אחר זה אמרינן שבע לה טומאה, צ"ל דלא מיבעיא ליה אלא היכא דמהני לטמא חצי עשרון השני בשעת מגעו, אבל כל דלא מהני נגיעתו בשעת מעשה איפשטא לה מברייתא שם דכבר שבע לה טומאה, ועמ"ש לעיל.
שם בד"ה ניפלוג וניתני בדידיה כו' בטיל לה מתורת כלי עכ"ל וקשה לי מנ"ל לר"י הא, דעד כאן לא דחו התוס' לעיל, (בד"ה סנדל כו') סברת רש"י דאף כשנפסקו האזנים עדיין כלי הוא לתשמישין אחרים אלא דהקשו התוס' לעיל על רש"י מדתנן בסיפא לא הספיק לתקן כו' עיי"ש, והיינו לשטת רש"י דס"ל דטעמא דטמא מגע מדרס הוא משום דנוגע בעצמו לדידיה עכצ"ל דלאו כלי הוא כלל, אבל לשיטת ר"י דלעיל (בד"ה אבל כו') דס"ל משום דה"ל טומאת בית הסתרים ולא נטמא מגע מדרס רק אחר שניתקנה, א"כ שפיר י"ל דאף כשנפסקו האזנים עדיין הוא כלי, ואם כן יש לומר מתני' אתי שפיר כר"י, ואפ"ה טמא מגע מדרס כיון שהמנעל גוף אחד עם האוזן הראשון דכבר נטמא במגע מדרס, ולא תקשה מסיפא דלא הספיק כו', דשם כיון דלא ניתקן אחר כך אם כן לא נחית לה מעולם טומאת מגע מדרס כמ"ש ר"י לעיל בתוס' וצ"ע: