אבן האזל על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ז · הלכה כ
וכן תבואה שהיתה בקרקע וחנטו עליה או הנצו עלים שלה כשהביאו שתי הלחם הרי זה ספק אם הנצת העלין או חנטתן כמו השרשה והותרה להביא ממנה מנחות או אינה חשובה השרשה לפיכך לא יביא ואם הביא הורצה.
הלח"מ הביא הגמ' ופירש"י דהבעיא דגמ' הוא בפירות האילן אבל הרמב"ם מפרש דהבעיא היא בתבואה. ועמד הלח"מ על זה דאמאי בעי בדין שתי הלחם לגבי מנחות ולא בדין עומר להדיוט וגם לפירש"י דמפרש בפירות האילן קשה דאמאי לא בעי הנצת עלה באילן לענין מנחות קודם לעומר. וכתב הלח"מ ע"ז מיהו אין זה קושיא דנקט שתי הלחם שהוא מאוחר יותר מעומר וכ"ש לעומר הקודם לו שיש בעיא בו אם אסור או לא. ומדבריו משמע דלא כתב כן אלא לפירש"י דאין זה קושיא משום דבין קודם לעומר בין קודם לשתי הלחם הוא לענין דין קרבן. וגם זה אינו מבואר דלמה הבעיא לשתי הלחם חדוש יותר ולעומר הוא כ"ש. אבל מה שהקשה על פי' הרמב"ם זה נשאר בקושיא משום דכיון דמפרש לענין תבואה והוי מצי למיבעי לענין עומר להדיוט זה צריך יותר למיבעי בפרט שזהו להלכה ונוהג עכשיו. ולמה בעי לענין מנחות דאינו אלא לכתחלה ואם הביא כשר אכן גם לפירש"י הוי צריך יותר למיבעי קודם לעומר דאם הביא פסול.
והנה בעיקר פי' הרמב"ם דהבעיא הוא לענין תבואה העיר הרא"ש העליר הנ"ל דאיך הוא המציאות שיהיו חנטו או הנצו עליה ולא תהיה מושרשת בקרקע. ונראה ע"פ ד' התוס' בשבת דף נ' ע"ב בד"ה הטומן לפת וצנונות שכתבו דע"כ מיירי בשלא השרישו. ומ"מ שייך דינא לענין מעשר לענין התוספת שרגילות הוא שמתוספים מחמת לחלוחית הקרקע. ולפי"ז יש לומר דכונת הרמב"ם לפרש שקצרו השיבלים והטמינום בקרקע ואפשר שהעלין יחנטו בקרקע ואחר הבאת שתי הלחם השרישו ועשו דגן ובעי אם זה חשיב כמו השרשה. והנה בפירות האילן לא שייך דהשרשת האילן יתיר דבפירות האילן אנו דנים רק על הפירות. וכל זמן דליכא פירות אין שתי הלחם מתיר אלא דמ"מ בעי בגמ' לפירש"י בחנטת והנצת העלין אי חשיב כמו השרשה להתיר הפירות שיגדלו אח"כ. והיינו דהחנטה לגבי הפירות יהיה כמו השרשה לגבי תבואה. וא"כ לפי' הרמב"ם דמפרש בתבואה וכשהטמינו השבלים בקרקע יחנטו עליה צריך לומר דאף דבאילן כשחנטו עליה הרי האילן גדל בקרקע וכשחנטו עליו זהו תחילת צמיחת הפירות. והאילן הוא מושרש בקרקע והפירות יגמרו באילן אבל הכא לגבי השבלים הטמונים בקרקע ולא השרישו מה מועיל שחנטו העלים של השבלים כיון שלא השרישו בקרקע וע"כ צריך לומר דמ"מ כיון דכבר הוי תחלת גדול הדגן שבהשבלים שייך ששתי הלחם יתיר.
ולפי"ז יש לומר דהך אבעיא דגמ' אינו אלא בדין שתי הלחם דבעיקר יש להסתפק בפירות האילן אם מתיר חנטה והנצה דעלין. ואפשר דהרמב"ם סובר דבפירות האילן פשיטא לגמ' דמתיר מדלא בעי אלא בתבואה. ועכ"פ בזה יש לומר דכמו דבפירות האילן שייך שחנטה והנצה דעלין יהיה מועיל שיתיר שתי הלחם לכן גם בחנטה והנצה דשבלים ג"כ אפשר שיתיר משום דהוא חד דינא דין תבואה ודין פירות האילן. אבל בדין קודם לעומר כיון דתבואה שקצרוה קודם לעומר אין העומר מתיר אא"כ הביאה שליש בזה אין לנו טעם לומר דחנטת והנצת העלין יועיל שיתיר העומר כיון דאכתי ליכא דין בהשבלים ולא מהני מה שהעלים טמונים בקרקע כיון שלא השרישו.
ובעיקר מה שהקשה הלח"מ לפירש"י דלמה לא בעי לענין פירות האילן בדין קודם לעומר זהו רק אם נאמר דגם קודם לעומר יש איסור לקרבן בפירות האילן, אבל כבר כתבתי בהל' י"ח דאין זה מוכרח ולא מצינו גילוי בקרא לאסור קודם לעומר ולמנחות בשאר מינים, רק לפי' המלבי"ם מבואר כן בספרא אבל הראב"ד אינו מפרש כן וגם בה' מיני דגן כתבתי דבפשוטו ליכא איסור למנחות אלא משום ממשקה ישראל והרמב"ם שכתב משום מצוה הבאה בעבירה ע"ש שבארתי זה בארוכה.