אבן האזל על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ז · הלכה טו
תבואה שלא הביאה שליש מותר לקצור ממנה ולהאכיל לבהמה וקוצרין מפני הנטיעות שלא יפסדו, וקוצרין לפנות מקום לבית האבל או לבית המדרש שנאמר קצירכם ולא קציר מצוה.
הלח"מ כתב בפ' ר' ישמעאל תנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמה אמר ר' יהודה אימתי בזמן שמתחיל עד שלא הביא שליש ושם בגמ' נראה דתליא הא בענין הפסק לפאה דאי לא מיקרי קצירה הוי הפסק לפאה ואי מיקרי קצירה לא הוי הפסק. ורבינו כתב בפ"ג מהל' מתנות עניים או שקצר באמצעה אפי' קודם שהביא שליש וחרש מקום שקצר דבעינן חרישה דליהוי הפסק וצ"ל דשם איירי בקוצר לאדם, ומ"מ סתם רבינו דהו"ל לבאר דבקצר לבהמה הוי הפסק בלא חרישה וכמו שכתב כאן דלא מיקרי קצירה עכ"ד. והנה בפ"ב דפאה בהא דתנן והקוצר לשחת מפסיק וחכ"א אינו מפסיק אלא א"כ חרש. כתב הרמב"ם בפיהמ"ש פי' שחת מלשון השחתה וענינו בזה המקום הקוצר גז לבהמות ואין הלכה כר"מ ומבואר בדבריו דמפרש מתני' בקוצר לבהמה ומ"מ דוקא אם חרש הוי הפסק.
והנה מה שכתב הלח"מ דבגמ' מוכח דתליא הך דינא דקצירה קודם לעומר בדין אם הוי הפסק לפאה זהו דאמתני' דתנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמה מייתי הגמ' מתני' דואלו מפסיקים לפאה דאמר ר"מ קוצר לשחת מפסיק ואמר דר"מ בשיטת ר' יהודה דמתני' אמרה ופריך אימר דשמעת לר' יהודה לבהמה לאדם מי שמעת ליה. אלא ר"מ בשיטת ר"ע אמרה דאמר אף לאדם לא הוי קצירה וחזינן דהגמ' מדמה הך דינא דקודם לעומר לדינא דהפסק לפאה אבל אינו מפורש בגמ' דלפי"ז אסור לקצור קודם לעומר אלא א"כ חרש. ובמתני' תנן סתמא קוצר לשחת ומאכיל לבהמה ונראה דיש לומר דכיון דאיכא נ"מ בין קוצר לאדם לקוצר לבהמה. ולכן אפשר דגבי דין קצירה קודם לעומר תלוי בו וכיון שהוא יודע שהוא קוצר לבהמה לא הוי קצירה. אבל בדין הפסק לפאה כיון דאינו ניכר בשביל מי קצר אם לבהמה או לאדם. לכן כל זמן שלא חרש אינו ניכר ההפסק ולכן במתני' דפאה מיירי בכל גווני בין בקוצר לבהמה בין בקוצר לאדם כדקתני סתמא. וכן פירש"י שם בד"ה לאדם מי שמעת ליה וכן הוא להלכה דבין לבהמה בין לאדם בעינן חרישה ובלא חרישה לא הוי הפסק משום דגבי הפסק צריך שיהיה ניכר דאינו בדרך קצירה בעינן דוקא חרש.
אח"כ ראיתי בס' טהרת הקודש במנחות סוגיא זו שכתב באופן אחר דגבי הפסק לפאה כיון שקצירה זו היתה ראויה להקרא בשם קצירה אם היה קוצר לאדם. לכן גם עכשיו שקצר לבהמה מאחר שראויה אותה קצירה לאדם אין קצירה זו עושה הפסק בין ב' שדות מאחר דיש לה איזה שייכות לקצירה האחרונה ולדעתי לא מסתבר דמה בכך דאם היה קוצר לאדם היתה נקראת קצירה עכשיו עכ"פ קצר לבהמה דלא הוי קצירה ע"כ נראה יותר כמש"כ.
עוד הקשה הטה"ק דבפ"ב שם הל' ז' פסק דבקוצר כל שדהו קודם שהביא שליש פטורה מן הפאה. ולא חילק בין קצר לבהמה ובין קצר לאדם וכתב דמאחר דליכא קציר כלל אין לו שם קציר בפ"ע וכונתו דדוקא היכי דקוצר השאר אחר שהביאו שליש מצטרף קצירה הקודמת שקצר קודם שהביא שליש ואין זה מבורר בסברא. ועוד מחלק בין קצר כל שדהו לקצר מעט לקליות או לבהמה ואינו מיושב דהא אין שיעור לשדה וקיי"ל דקרקע כל שהוא חייבת בפאה א"כ גם בקצר כל השדה אפשר שהוא מעט. ועוד דא"כ לפי דבריו בקצירה קודם לעומר אם יקצור כל השדה מותר גם בקצירה לאדם ובודאי א"א לומר חדוש בזה.
ונראה דהחלוק הוא דגבי דין פאה כתיב ובקוצרכם את קציר ארצכם. ובעינן שתהיה השדה עומדת לקצירה דאז נחשבת הקצירה להתחלת קצירה לחייב השדה בפאה וכדאמר בירושל' בריש פאה דתחלת קצירה מחייבת השדה בפאה. אבל קודם הבאת שליש אין השדה עומדת לקצירה ורק דאם קצר לאדם אחשבה להך קצירה שתהיה קצירה. אבל בכלל אין השדה עומדת שיקצרו אותה קודם הבאת שליש ולכן גם מה שהתחיל לקצור קודם הבאת שליש אינו חשוב שתהיה התחלת קצירה כיון שבכלל אין עומדת השדה שיקצרו אותה. ונמצא דכל משהו שקוצר ואפי' קצר כן כל השדה אמרינן על כל קצירה וקצירה שאין כאן התחלת קצירה ובלא התחלת קצירה ליכא חיוב פאה ולא קרינן בזה ובקוצרכם.