אבן האזל על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ח · הלכה א
הנותן ביצים לבעל התרנגולים להושיב התרנגולים עליהן עד שיצאו האפרוחים ויגדל אותן בעל התרנגולים ויהיה הריוח ביניהם צריך להעלות שכר עמלו ומזונו, וכן השם עגלים וסייחים על הרועה להיות מתעסק בהן שיגדילו והשכר לאמצע חייב להעלות לו שכר עמלו ומזונו בכל יום כפועל בטל ומגדל אותן עד שיהיו העגלים בני שלש שנים והחמור עד שתהא טוענת ואינו יכול למכור שלא מדעת חבירו בתוך זמן זה, וכן השם בהמה על המפטם להיות מפטם אותה והשכר לאמצע צריך ליתן עמלו כפועל בטל, ואם אמר לו הרי הראש והאליה שלך בעמלך יתר על מחצית השכר מותר, היו לפני מפטם בהמות אחרות שמפטם אותם עם זו השומא אצלו, וכן אם היו לו עגלים וסייחים אחרים או ביצים אחרות שלו הואיל והוא מתעסק בשלו ובשל חבירו אפי' לא העלה לו אלא דבר מועט בכל ימי השותפות הזאת דיו וחולק בשכר בשוה, ואם היה אריסו הואיל והוא מטפל בשלו ובשל בעל השדות א"צ להעלות לו כלום.
השגת הראב"ד וכן השם בהמה על המפטם וכו' עד יתר על מחצית השכר מותר, א"א דבר זה אינו מחוור שהרי אמרו דהיכי דאית ליה בהמה לדידיה סגי ליה בריש עגלא דהיינו דבר מועט ואי לא לא סגי ליה לא במותר שליש ולא בריש עגלא, אלא שיש לפרש הא דאמרינן אי אית ליה בהמה לדידיה אמותר שליש קאי אבל ריש עגלא הואיל וראוי הוא לכל אדם סגי ליה בהכי ודבר מועט דקאמר היינו מותר שליש שהוא ספק.
עמש"כ הלח"מ בדברי הראב"ד והנה כד' הראב"ד כתב הריטב"א בש"מ וכתב דמה דפריך בגמ' והאמר רב ריש עגלא לפטומא מאי לאו דא"ל מותר שליש זהו דאילו ריש עגלא לחוד ליכא למימר דא"כ רב דאמר כמאן, ומפרש שם הריטב"א דכדמשני כגון דאית ליה בהמה אחריתא זה קאי בין על מותר שליש בין על ריש עגלא והוא כדברי הראב"ד, ולפי דבריו צ"ל דמה דאמר ואבע"א אינו חוזר משינויא קמא דאמר או מותר שליש או ריש עגלא אלא לפי דמעיקרא לא הוי מסתבר למקשה דסגי בריש עגלא משום דר' יהודא דטובל עמו בציר הוי שיטה ואין הלכה כמותו, ומשני דלעולם מהני וכמש"כ הריטב"א דבעסק מועט כזה סגי בריש עגלא וע"ז אמר ואבע"א דלעולם לא מהני לא ריש עגלא לחוד ולא מותר שליש בלחוד, ורק בדאית ליה בהמה אחריתא, וקצת דחוק דמשמע דואבע"א הוא תי' אחר ולא דמותר שליש וריש עגלא שוים.
ונראה דאפשר לפרש לפי פי' זה באופן אחר דמעיקרא הוי סבר בגמ' דמה דאמר רב ריש עגלא לפטומא אינו דמותר להתנות על ריש עגלא דבמותר שליש אמר להדיא מותר שליש בשכרך ומוכח דהוא לשון תנאי, אבל ריש עגלא לפטומא משמע דזהו הלכה דבעגלא לפטומא צריך ליתן בשכרו הראש וזה קשה דבסתמא ודאי לא סגי בהראש וצריך ליתן שליש ומזה רצה בגמ' לפרש דמה דאמר רב ריש עגלא לפטומא קאי אם אמר מותר שליש ולא מצא מותר שליש אז סגי בריש עגלא, אבל לא משום דריש עגלא גרוע ממותר שליש דודאי מותר שליש גרע דהא שמואל פליג על מותר שליש ואמר קוצץ לו דינר ומשני שינוייא קמא דריש עגלא הוא ג"כ בדאמר ליה ולא בדאמר ליה מותר שליש, ואח"כ אמר ואבע"א דגם רב דאמר מותר שליש אינו בכל שומא של בהמה, אלא דאע"ג דאמר ליה מעיקרא מ"מ הוא דוקא באית ליה בהמה לדידיה, וע"ז אמר שמואל דקוצץ לו דינר דוקא דהוא שכר ודאי, אבל בלית ליה בהמה לדידיה לא מהני לא מותר שליש ולא קוצץ לו דינר וממילא דכ"ש דלא סגי בריש עגלא אם לא קצץ מקודם דעכשיו אינו מפרש כשנוייא קמא דריש עגלא הוא ג"כ בדאמר ליה אלא אע"ג דלא אמר ליה כיון דאית ליה בהמה לדידיה סגי, ומבואר דלתי' ואבע"א הוא באמת שינוייא אחרינא ולא כשינוייא קמא, ומטעם זה סוברים רבותיו של הרמב"ם בהל' ד' שאין תנאי לפחות משליש מועיל אא"כ היה לו עסק אחר כמש"כ.
ומה שפי' הראב"ד פי' ב' ליישב שיטת הרמב"ם דמה דאמר אי אית ליה בהמה לדידיה קאי רק על מותר שליש, ומה שכתב הרמב"ם דבר מועט היינו מותר שליש אע"פ שהוא ספק קשה לבאר כן דעת הרמב"ם דהיה לו לכתוב בפי' כלשון הגמ' מותר שליש שהוא ספק ולא דבר מועט שהוא ודאי רק שכר מועט, ונראה בדעת הרמב"ם דמחלק בין הא דקוצץ לו דינר ובין ריש עגלא לפטומא, דהא דאמר שמואל קוצץ לו דינר לא אמר דוקא כששם עגלא אחת ואפי' בהרבה בהמות סגי אם קוצץ לו דינר דהא קאי על מימרא דרב דאמר מותר שליש דהוא בסתם וזהו דבר מועט אלא דכיון דאוקימנא בשינוייא בתרא דרב מיירי באית ליה בהמה אחריתא, וע"ז הוא דאמר שמואל קוצץ לו דינר א"כ מיירי נמי בכה"ג, וזהו שכתב הרמב"ם בפ"ו הל' ב' דביש לו עסק אחר מותר אפי' אם קצץ לו דינר לכל ימי השותפות, וזהו שכתב כאן הרמב"ם דאפי' לא העלה לו אלא דבר מועט בכל ימי השותפות דיו, וכל זה הוא בקצץ לו דינר אבל ריש עגלא לפטומא דאמר רב לא מיירי דוקא באית ליה בהמה אחריתא, אלא דצריך שיתנה עמו בתחלת העיסקא או במשך ימי העסקא כשנתרצה המקבל בזה, אבל זה ודאי דבסוף העסקא כשבאו לדין א"א לבעל הממון לומר די לך בריש עגלא דאז צריך ליתן לו או שכר עמלו של כל יום ויום או שליש בשכר ובהפסד, ולכן מבואר מה דהוי סבר מעיקרא דהא דריש עגלא מיירי בדאמר מותר שליש משום דהוי ס"ד דזהו הלכה דבסוף העסקא צריך ליתן לו בעמלו ריש עגלא וזהו א"א כמו שכתבנו והוי סבר דע"כ מיירי בדאמר לו מותר שליש ולא מצא מותר שליש וכנ"ל.
ולכן מיושב דמשני מעיקרא דלא מיירי בסוף העסקא אלא דאמר לו בתחלת העסקא או באמצע העסקא שזה יהיה שכרו ונתרצה, דאז מותר, ואח"כ משני ואבע"א דרב מיירי דאית ליה בהמה אחריתא ובזה דוקא מהני תנאי וזה דוקא במותר שליש דהוי ספק, אבל ריש עגלא מהני אפי' בלית ליה בהמה אחריתא, אבל זה ודאי דאין זה אלא בדין היתר דאם התנה עמדו בתחלת או באמצע העסקא דריש העגל יהיה שכרו מותר, ועיקר תי' בתרא הוא לומר דדין מותר שליש ודין ריש עגלא אינם שוים ולא מיירי בחד גוונא ומיושב במה דאמר רב שתי ההלכות דקמייתא מיירי באית ליה בהמה ובתרייתא בלית ליה.
ומבואר עכשיו דמה דפסק הרמב"ם דסגי בריש עגלא זהו ממימרא דרב דמיירי בלית ליה בהמה אחריתא, ומה שכתב דאם נותן ליה אפי' דבר מועט דיו זהו ממימרא דשמואל דאמר קוצץ לו דינר והא דמותר שליש לא פסק הרמב"ם משום דלא קיי"ל כרב אלא כשמואל וכמש"כ בפ"ו, ומה שכתב הרמב"ם ואם היה אריסו וכו' א"צ להעלות לו כלום, וכן כתב בפ"ו הל' ב' והוא מעובדא דר"א מהגרוניא, אלא שצריך לבאר דהרמב"ם אינו מפרש כפירש"י ותוס' דכשנשתתף לא היה עסקא, אלא דגם אח"כ היה עסקא ולקח האריס ג' חלקים חצי משלו ורבע בשביל העסקא וכמו שפי' בתוס' בקושייתם ומ"מ לא נתן לו שכר עמלו הואיל ויש לו חצי הבהמה משלו, ומזה כתב הרמב"ם אם יש לו בהמות אחרות ובפ' ו' אם יש לו עסק אחר, וכן מבואר שם מד' הכ"מ בפי' א' ודבריו כאן תמוהים כמש"כ הלח"מ, וראיתי בהגהות הגר"א בגמ' שכתב דהרמב"ם מפרש שלקח האריס בהמות אחרות לעצמו והוא תמוה דלא מיקרי נשתתף, ועוד דמאי ס"ד דאשתו של האריס דבשביל זה יתן לו גם האליתא, ואף דגם לפי"ז קשה וכמו שהקשו בתוס' יש לומר דחשבה דראש שלם הוי דבר חשוב ומהני במקום שכר עמלו אבל חצי הראש לא מהני אפי' על חצי הבהמה, אח"כ ראיתי בביאור הגר"א לחו"מ שפי' לדעת הרמב"ם כמש"כ ע"ש ועיין במש"כ בהל' ד' בביאור דעת רש"י בזה.
אכן עיקר דברי הרמב"ם במה שכתב ואם אמר לו הרי הראש והאליה שלך בעמלך יתר על מחצית השכר מותר קשה טובא דהא לא הוזכר בגמ' אלא ראש עגלא, ובגמ' איתא רק דאשתו של האריס אמרה לו אי משתתפת בהדיה יהיב לך אליתא אבל לא הוזכר כלל הראש והאליה, ולפלא שלא העירו בזה כל הנו"כ וגם הגר"א הביא דבריו ולא העיר בזה, ואולי צ"ל הראש או האליתא וצ"ע.