אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ב · הלכה ט

הלכה ח

כל שליח שטען שאירעו אונס פלוני והפסיד כך וכך ה"ז נשבע שבועת השומרין על טענתו ויפטר, ואם היה האונס במקום שאפשר להביא עליו עדים או דבר שהוא גלוי וידוע שהרי ימצא עדים ה"ז צריך להביא ראיה על טענתו, ואם לא הביא עדים אינו נאמן ומשלם, מעשה באחד שאמר לשלוחו קנה לי ד' מאות גרבי יין ממעות שהיו לו בידו וקנה לו ונמצאו חומץ אמרו חכמים מנין גדול כזה שהחמיץ קול יש לו הואיל ואפשר להביא ראיה יביא ראיה שלא היה חומץ בשעה שלקח ויפטר ואם לא הביא ראיה ישלם, וכן כל כיוצא בזה מדברים שהראיה מצויה בהן אבל דבר הנעלם שאין ראייתו מצויה ישבע עליו, וכן הדין בכל טענה שיטעון השותף וכיוצא בו, וכן הדין בטענת השומרין אם הראיה יכולה להיות, או יביא ראיה על טענתו או ישלם.
מעשה באחד שאמר לשלוחו, כתב הכ"מ ומכאן למדו המפרשים דלאו דוקא בשבועת שומרים אמרה איסי אלא אפי' בעלמא בין בשליחות או שותפות, וזהו מדברי הר"נ שם בגמ', ודבר זה צריך ביאור, והנה הטור כתב על דברי הרמב"ם וז"ל והרמ"ה כתב דלא אמרינן הכי אלא בשבועת שומרין, אבל בעלמא כגון טענת פרעון והשבה וכיוצא בו דעבידי אינשי למיפרע בצינעא אפי' יש רואה מפטר בשבועה, וההיא עובדא דארבע מאה דני דחמרא פירש שפקדון היה שאמר לו לקנות ממעות שהפקיד אצלו, לבסוף אמר לו שקנאם והיו פקדון בידו והחמיצו, וכתב ע"ז הב"י וז"ל דמהנך ת' דני דחמרא משמע דלאו דוקא בשומרין שאפי' תאמר שהיו המעות פקדון בידו מ"מ שבועה זו לאו שבועת השומרין היא, וכו', והרמ"ה נראה שסובר דכיון דשבועה זו ע"י שמירה באה לו הוי כשבועת השומרין עכ"ל, ודברי הרמ"ה אינם מובנים דלמה הוצרך לומר שהיו המעות פקדון אצלו מקודם ולמה לא ניחא שנתן לו עכשיו מעות לקנות דג"כ הוי כדין שומר וכמו שכתב הרמב"ם בתחלת ההלכה, והב"ח כתב דמדלא אמר בגמ' ההוא גברא דיהיב זוזי לחבריה מוכח דעכשיו לא נתן לו מעות, ולפי דבריו בא הרמ"ה לפרש שלא נאמר שהשליח קנה ממעות של עצמו, וזה אי אפשר דא"כ השליח בא להוציא ובגמ' אמרינן זיל אייתי ראיה ואיפטר, ואף דזה נכון לפרש כן בגמ' וכן מוכח מדברי הרמב"ם שכתב ממעות שהיו לו בידו משום דכן משמע בגמ', אבל מדברי הרמ"ה מוכח דדוקא באופן זה חייב ולא באופן שנתן לו מעות לקנות וזה בודאי תימה.
והקצוה"ח כתב בזה עפ"מ דאיתא בסי' רצ"ד דכשנאנס חפץ אצל השומר וטוען שזהו חפץ הפקדון דאין בזה שבועת השומרין, ולכן בשליח ששלח לקנות יין א"כ ליכא אלא תביעת יין וכיון שראינו אצל הנפקד יין שנתחמץ ליכא שבועה, אבל כיון דמיירי במעות פקדון אמרינן שמא מעותיו עדיין אצלו, וחילוקו אינו מובן דכשנתן לו מעות לקנות יין כיון שנותן לו חומץ וחושדו שלא קנה יין והחומץ שלו הוא או שקנה חומץ ושינה וחייב א"כ ג"כ המעות ברשותו של השליח ומעות תובע ולא יין ומה נ"מ בין זה לזה.
ובמה שכתב הב"י דאפי' היו המעות פקדון מ"מ שבועה זו לאו שבועת השומרין הוא תמה הקצוה"ח דודאי אם חושדו שלא קנה עדיין כלל ממעות הפקדון והחומץ שלו הוא או אפי' קנה חומץ דשינה בשליחות א"כ המעות ברשותו או שפשע בהם וזהו שבועת השומרין ובפשוטו יש לומר דמ"מ עיקר הספק הוא אם קנה וקיים שליחותו או לא קנה והוי כמו טענת החזרתי, וראיתי אח"כ שכתב כן הנתיבות והוכיח מהא דמבואר בסי' צ"א בחנוני על פנקסו דאם הקדים מעות לחנוני והחנוני אומר נתתי ופועלים אומרים לא נטלנו דנשבע החנוני היסת והא ג"כ חושדו שנשארו המעות ברשותו וע"כ דזהו כטענת החזרתי כשאומר שעשה מה שצוה לו בעה"ב וה"נ הוי כטענת החזרתי, והנה מה שהוכיח מהקדים מעות לחנוני תמיהני ע"ז דהתם לא נעשה החנוני שומר אלא קנה המעות ע"מ ליתן להפועלים מחנותו ומאי שייך זה לשבועת השומרין, אלא דבעיקר מילתא ודאי זהו גדר החזרתי על המעות כשאומר שקנה היין שצוה לו וכמש"כ.
והנתיבות כתב על דברי הב"י דכיון דאפי' קנה יין ונתחמץ אצלו צריך לישבע שנתחמץ באונס ולא פשע, וכן אם אינו יודע המשלח שזהו היין שקנה בשבילו היה צריך לישבע דשמא היין שקנה הם ברשותו וזה יין אחר, וממילא צריך לישבע ע"י גלגול שלא קנה מתחלה יין שהוא חומץ, אבל גם דבריו אינם מוכרחים דמי לא עסקינן אם אין כאן לבוא מדין גלגול והוא שנותן המעות אינו חושדו שיש לו יין אחר וגם אינו חושדו שהחמיץ בפשיעה שרואים היין שמונח במקום טוב, ואינו חושדו אלא במה דאיתא בגמ' שלא קנה היין כשהיה כבר חומץ.
לכן נראה דאף דהוא בודאי כמו טענת החזרתי מ"מ יש כאן שבועת השומרין והוא ע"פ ד' המ"מ בפ"ב מה' שכירות הל' י"א שכתב בטעמא דליכא שבועה בטענת החזרתי משום שהמפקיד יודע בזה כמו הנפקד וסובר דלא חייבה התורה שבועה בטענת נאנסו אלא משום שהוא טענה שאין המפקיד יודע. וא"כ הכא דאף דהוי טענת החזרתי, מ"מ כיון דאין המפקיד יודע איכא שבועה לדעת המ"מ, אלא דמ"מ מסתבר דאפי' לדעת המ"מ אם טוען החזרתי באופן דליכא ריעותא כגון שהפקיד טלה מן העדר באופן להחזירה בעצמו לעדר באופן שאין המפקיד יודע מזה ליכא שבועה כיון דאפשר אין כאן היזק כלל, ודוקא בטענת נאנסו חייבה רחמנא דעכ"פ אין הפקדון, ולא הוצרך המ"מ לטעמו אלא בטענת החזרתי, דכיון שטוען המפקיד שלא החזיר היה בדין לחייבו שבועה, וזהו שכתב דכיון שהוא טענה ודאית אינו חייב אלא במודה במקצת, אכן גם לבד דברי המ"מ אפשר לומר דלא חייבה תורה שבועה בטענת נאנסו אלא משום דעיקר טענת נאנסו הוא טענה דלא שכיחא, אבל טענת החזרתי כיון דעומד להחזיר לא חייבה התורה שבועה, ולפי"ז היכי דטענת החזרתי תלויה בטענת אונס דא"א לומר שהחזיר אם לא ע"י זה שהחמיץ היין שפיר איכא חיוב שבועה, ובזה יסולק ראיית הנתיבות מחנוני על פנקסו אפי' אם היה זה באופן דאיכא גדר שומרין מ"מ כיון דטוען החזרתי ואין כאן טענה דלא שכיחא כלל ומה שהפועלים מכחישים זה אינו נוגע כלל להחנוני וכדאמר בריש ב"מ מאי אית לי גבי פועלים, לכן שפיר דליכא חיוב שבועה.
ועכשיו נראה דנוכל לבאר גם דברי הרמ"ה דסובר דאף דלבסוף יש כאן שאלת נאנסו מ"מ כיון דעיקר הד"ת הוא אם קנה יין או לא דהוי ספק בחזרה יש חילוק בזה בין אם האונס היה עכ"פ בשעת הפקדון או שהאונס לא היה בשעת הפקדון וסובר דאם נתן לו מעות לקנות יין וקנה יין אף שהביא היין לביתו לא הוי על היין שומר כיון שלא קבל מפורש שמירה על היין, וזה תליא במחלוקת ת"ק ורבי בב"ק דמ"ז במתני' דהקדר דת"ק סבר דאם הכניס ברשות הוי בעל החצר שומר, ורבי סבר דאינו חייב אלא אם קבל עליו לשמור וחולקים בזה הרמב"ם והטור, דהרמב"ם פוסק כרבי והטור פסק כרבנן, ועיין בביאור הגר"א סי' רצ"א דהפוסקים אין מחלקים משדה לבית, ולכן לשיטת הרמב"ם יש לומר דכאן לא נעשה שומר על היין דלא הוי אלא שליח לקנות יין, אבל אם אמר לו לקנות ממעות הפקדון סובר דבזה נעשה שומר גם על היין שהחליף הפקדון ממעות על יין, ואף דגם בנתן לו מעות לקנות יין הוי שומר על המעות כמו שכתב הרמב"ם זהו משום דעל מה שקבל בידו ודאי נעשה שומר, אבל מ"מ לא דמי להיכי שהיה פקדון בתחלה כיון דבעיקר לא נתן לו המעות אלא לקנות יין, לא נעשה שומר על היין כ"ז שלא קבל עליו לשמור, ולכן סובר הרמ"ה דהיכי דהאונס היה כשהיה הפקדון ברשות הנפקד, אז אף דאין לנו ספק על האונס דאם לקח היין והיה יין טוב ודאי ע"כ נאנס, מ"מ כיון דטענת החזרתי כאן הוא עי"ז שצריך לטעון שנאנס הפקדון צריך לישבע גם על החזרתי וכמש"כ למעלה, אבל היכי שאם היה אונס בהיין לא היה כאן אונס בפקדון כלל, דאחר שקנה היין כבר השלים שליחותו שנתן לו המעות ועל היין אינו שומר, א"כ נשאר כאן רק טענת החזרתי וליכא כאן שבועת השומרין.
והנה מה דמבואר מדברי הטור שמפרש בדעת הרמב"ם דדינא דאיסי הוא לאו דוקא בשבועת השומרין משמע מדבריו דהוא ממה שכתב הרמב"ם וכן בכל טענה שיטעון השותף, דעל זה כתב הטור שהרמ"ה כתב דלא אמרינן הכי אלא בשבועת שומרין, והב"י הביא שם עוד מש"כ הרמב"ם וכן הדין בטענת השומרין אם הראיה יכולה להיות או יביא ראיה על טענתו או ישלם, וכתב וז"ל דעתו דלא שנא בין שומרים לשותפין ושלוחין, ודבריהם צריכין ביאור דמשמע דשותפין ושלוחין אינם שומרים, ובאמת הא כתב הרמב"ם בהלכה זו דכל שליח שטען שאירעו אונס פלוני ה"ז נשבע שבועת השומרין, ומה דמפרש הרמ"ה דההיא עובדא דחמרא פקדון היה הא כתב כן גם הרמב"ם, ושותפין נמי הא קיי"ל דשומרי שכר הן, ואף דאסיקנא בגמ' דדוקא באמר לו שמור לי היום ואשמור לך למחר זהו משום דאי לא"ה הוי שמירה בבעלים וזהו לענין חיוב תשלומין כשודאי היה אונס אפי' כשהאונס היה בפשיעה דקיי"ל פשיעה בבעלים פטור, אבל כל זמן שלא נתברר האונס מוכח מדברי התוס' בב"ק דף נ"ז דגם בשמירה בבעלים צריך שבועה, והקצוה"ח בסי' רצ"א הביא ד' התוס' והביא דהוא מחלוקת מפורשת בירושלמי בשבועות, ואם הרמב"ם סובר דאינו נשבע יהיה ראיה דסובר דהא דאיסי הוא אפי' היכי דליכא שבועת השומרים, אלא דיש לומר דלפי"מ שכתבתי למעלה דהרמב"ם פסק כרבי דצריך קבלה מפורשת לשמירה, א"כ בסתם שותפין כל זמן שלא אמר לו שמור לי ואשמור לך לא הוו שומרין כלל, וא"כ אפי' אי נימא דבשמירה בבעלים נמי איכא שבועה מ"מ הא בסתם שותפין לא הוו שומרין כלל, ומה דפריך בגמ' בב"ב דף מ"ד במה דאמר שם דשותפין ש"ש זל"ז דהא הוי שמירה בבעלים ולא פריך דלא הוו שומרים כלל, זהו משום דלרבנן נעשו שומרים, ואף דהוי מצי למיפרך דשמואל גופיה אמר בב"ק דמ"ח דהלכה כרבי מ"מ פריך שפיר טפי דבשמירה בבעלים ליכא ספיקא, ועוד דהוי מצי לשנויי דאשמעינן דהיכי דקבלו שמירה נעשו שומרי שכר, אבל מדברי הרמב"ם דפסק בסתמא דבשותפין נמי איכא דינא דאיסי מוכח שפיר דלאו דוקא בדיני שבועת שומרין.
אך כ"ז כתבתי ליישב לשון הב"י שכתב דעתו דל"ש בין שומרין לשותפין ושלוחין, אבל באמת נראה דכונת הטור הוא ממה שכתב הרמב"ם וכן בכל טענה שיטעון השותף דמשמע דלאו דוקא בטענת נאנסו אלא אפי' בטענת החזרתי איכא דינא דאיסי, ולזה כתב דברי הרמ"ה דדוקא היכי דאיכא שבועת שומרין, אבל לא בטענת החזרתי, אלא דמה דכתב הרמב"ם הך דינא דוקא בכל טענות שומרים ושלוחין ושותפין ולא בדיני מלוה בטענת פרעתי, זהו פשוט דפרעון מלוה אפשר שלא תהיה במקום עדים, ואפי' אמר שנתן בפני עדים אינו מחוייב להביא עדים אלא ליפטר משבועת היסת, משום דאפי' כשיבואו עדים ויאמרו שלא ראו שנתן, אמרינן כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה, כדאיתא בשבועות דמ"א ובד' הרמב"ם בפ"ו מה' טוען, אבל בדיני שומרים ושותפין ושלוחין דאפשר שתהי' בדבר של פרסום גדול, וכמו בהא דחמרא, וגם בטענת החזרתי ג"כ אפשר שאם יאמר החזרתי לך אוצר גדול של הרבה סחורה שע"כ יש לזה רואים, בזה אפי' בטענת החזרתי איכא דינא דאיסי.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה