אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכנים· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יב · הלכה ב

הלכה א

הבכור שחלק נוטל ב' חלקים שלו כאחד אבל היבם שחלק עם אחיו בנכסי האב נוטל חלקו וחלק אחיו בגורל, אם עלו במקום אחד עלו ואם עלו בב' מקומות עלו.
כתב המ"מ וז"ל לדעת המחבר הכוונה שאפי' אין השדה כולה שוה וכגון שהיו בה שני חלקים בינונית והחלק האמצעי עידית שא"א לו לבכור שיטול כל חלקו כאחד אא"כ כל העידית שלו ה"ז נוטלו ובשומת דמים, וכן פירש רבו ז"ל ולדעת שאר המפרשים דוקא כשהכל שוה הא לאו הכי חולקין כל אחד בעידית וכל א' בבינונית והבכור נוטל בכל אחת שני חלקיו ביחד עכ"ל, ומבואר דהמ"מ מפרש דעת הרמב"ם דאפי' בעידית ובינונית נוטל הבכור במקום א' אף שע"כ יטול הוא העידית וטעמו משום דבשדות שוות גם יבם נוטל אחד מצרא, אבל הוא תימה גדולה דהא כתב המ"מ דדעת המחבר כדעת רבו, והר"י מיגש הא כתב בטעמא וז"ל דכיון דזכי ליה רחמנא פי שנים כחלק אחד דמי, וא"כ א"א להאלים כחו של בכור יותר משל פשוט ובפשוט הא ודאי דבשתי שדות עידית ובינונית אין חולקין עידית כנגד בינונית אלא נוטלין שניהן בעידית ובינונית, וזהו טעמו של הרא"ש שכתב דמיירי דשתי השדות שוות, דבאינן שוות לא עדיף כחו מפשוט דשני פשוטין חולקין בעידית ובינונית, ואין לומר דהרמב"ם חולק בעיקר סברת הרא"ש ושני פשוטין יכול אחד לומר נחלוק את השדות עידית כנגד בינונית, דהא בבכורות דף נ"ז איתא דבחלקו גדיים כנגד תיישים אין אומרים זהו חלקו המגיע משעה ראשונה, ופי' רש"י משום דאינו עומד לחלוק כן, אלא שיחלקו שניהם בגדיים ובתיישים, ואף דיש לחלק דגדיים ותיישים הם שני מינים אבל עידית ובינונית הוא מין אחד מ"מ לא מסתבר כן דלמה יטול אחד עידית והשני בינונית כיון שיש כדי חלוקה לשניהם בשתי השדות.
לכן נראה דגם הרמב"ם אינו חולק על זה ובודאי שלדעתו ע"כ דמיירי בעידית ובינונית דבשוות גם יבם נוטל אחד מצרא, אבל מיירי בשאין בכל שדה כדי חלוקה שאין בשליש מאחת ט' קבין וע"כ צריכין לחלוק עדית כנגד בינונית ובשומא וביבם אינו נוטל אחד מיצרא אלא בגורל, וזהו עדיפותו של בכור שנוטל אחד מיצרא שלא בגורל, והרא"ש דסובר דגם בשוות אינו נוטל יבם אחד מיצרא, לכן פירש דמיירי בשוות אבל בעידית כיון דיש להפשוט אפשרות שבגורל תעלה לו העידית אינו יפה כחו של בכור ליטול העידית, ומה דהרמב"ם סתם דבריו ולא פירש דזהו דוקא אם אין בכל אחת כדי חלוקה זהו פשוט דביש בכל אחת כדי חלוקה אין מן הדין כלל לחלוק שדה כנגד שדה כיון דאינם שוות, ולהדיא כתב דעדיפותו של בכור הוא דאינו נוטל בגורל ושהיבם נוטל בגורל, וא"כ ע"כ דהוא באופן דבלא עדיפותו היו נוטלין בגורל וזהו בשאין בכ"א מהן כדי חלוקה וכנ"ל.
אלא דצ"ע בדברי הרא"ש דכיון דמשמע דסובר דבכור אין לו עדיפות אלא בשוות א"כ מה זה שכתב דבאינם שוות דשני פשוטין חולקין בכל אחת לא עדיף כחו של בכור, דהא אין זה הוכחה להיכי שאין בכל אחת כדי חלוקה, וכן הגר"א בסי' קע"ד במה שהביא הרמ"א דעת הסוברים דהא דבכור ופשוט מיירי בששתיהן שוות ודלא כדברי המחבר, כתב ג"כ טעמו של הרא"ש משום דלא עדיף מפשוט בחלקו, ובאמת משמע דאפי' אין בכל אין בכל אחת כדי חלוקה סוברים דלא עדיף כחו של בכור, כיון דאפשר שבגורל יזכה הפשוט בעידית.
ונראה בדעת הרא"ש דסובר דהוא דוחק להעמיד דוקא שאין בכל שדה כדי חלוקה דהו"ל לגמ' לפרש, ולכן ע"כ דמיירי או בשדות שוות או באינם שוות ואכתי לא ביאר הרא"ש פלוגתא דרבה ורב יוסף אי מיירי בשוות או באינם שוות, ולכן כתב הרא"ש דהא דבכור ע"כ מיירי בשוות דבאינם שוות הא אפשר לחלוק בכל שדה ושדה, וממילא מפרשינן גם פלוגתא דרבה ורב יוסף ג"כ בכה"ג דלפי' הר"י מיגש דמפרש הא דרבה ורב יוסף באינם שוות, אבל בשוות גם רב יוסף מודה כמו בתרי ארעתא אחד ניגרא, א"כ א"א לפרש הא דבכור בשוות דאפי' ביבם יהבינן ליה אחד מיצרא, ולפי"ז כיון דלא ניחא להרא"ש לפרש באין בו כדי חלוקה, וע"כ דבכור הוא בשוות ומבואר בזה מה שמפרש אח"כ פלוגתא דרבה ורב יוסף ג"כ בשוות לרש"י בשדה הבעל ולר"ת אפי' בבית השלחין, ומ"מ כיון דמפרשינן הא דבכור בשדות שוות ממילא באינם שוות אפי' צריך ע"כ לחלוק עידית כנגד בינונית מ"מ לא עדיף כחו דבכור לגרוע להפשוט דבגורל אפשר יעלה לו העידית וכמש"כ.
והנה אח"כ ראיתי שהרמ"ה דסובר בהא דמעלינן כדעת הרמב"ם דהוא דוקא בשאינן שוות, כתב בהא דבכור דע"כ מיירי בשא"א לחלוק שדה כנגד שדה אלא שטרח להעמיד כגון שהעידית אורכה ברוחב השדות ושבצד אחד מן השדות נהר דאם יחלקו העידית לא יגיע לאחד מהם הנהר, ולכאורה אינו מובן דלמה לא יחלקו העידית שיגיע לכל א' כל ארכה וצ"ל דכונתו שהעידית קצרה ברחבה שאם יחלקו על כל ארכה לא יהיה בה שיעור תלם לכל א' ועיין בדף נ"ד במה דאמר כדאזיל תיירא דתורי ובתוס' שם, וב"ה שבעיקר כיונתי לדבריו, אלא שבאמת אינו מובן כלל דלמה הוצרך הרמ"ה לצייר כשיש בצד אחד נהר ושצריך להוסיף מש"כ שהרוחב הוא קצר שא"א לחלקו, ולמה לא כתב בפשוטו שאין בשליש שדה ט' קבין, ומתוך הדוחק נראה לכאורה דאפשר דסובר דבכה"ג כיון דהשדות סמוכות אפי' כשיגיע לכל א' בכל אחת פחות מט' קבין כיון דביחד יהיה לכל א' יותר מט' קבין אף שמפסיק ביניהם שדה אחר דזה ודאי דעידית ובינונית מצטרפות לט' קבין לכן אפשר לחלוק כיון דביחד יהיה לכל א' שיעור שדה, אבל בדעת הרמב"ם נראה דבכל חלק צריך שיהיה שיעור שדה וכדתנן כל שאילו יחלק ושמו עליו, וכיון דחלק זה בפ"ע אין בו שיעור שדה אינו מצטרף לצד השני שמפסיק ביניהם שדה של אחר וכן נראה פשוט, ואולי דגם דעת הרמ"ה כן ורק דציור שלו נראה לו יותר מצוי.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכנים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה