אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכנים· הרב איסר זלמן מלצר

פרק י · הלכה ז

הלכה ה

מי שהיה לו אילן בתוך שדהו קרוב לבור חבירו אין בעל הבור יכול לעכב עליו ולומר לו הרי שרשי האילן נכנסים לבור שלי ומפסידין אותו שזה נזק הבא מאליו הוא לאחר זמן ובעת שנטע אינו מזיקו, וכשם שזה חופר בתוך שלו כך זה נוטע בתוך שלו, וכן ראובן שחפר וירד ומצא שרשי אילן של שמעון בתוך שדהו קוצץ וחופר והעצים שלו, ואם היה קרוב לאילן שמעון בתוך ט"ז השרשים של שמעון וקוצצן ונותן לו, ואם א"צ לחפור בור ויצאו השרשים של שמעון בתוך שדהו הרי הוא מעמיק ג' טפחים כדי שלא יעכב המחרישה, וכל שורש שמצא בתוך ג"ט קוצצו ואינו חושש שמא יבש האילן של חבירו שזה בתוך שלו הוא חופר.
וכן ראובן שחפר וכו' בגמ' איתא ר"פ ה"ל הנהו דיקלי אמיצרא דר"ה בדר"י אזל אשכחיה דהוי חפר וקא קאיץ שרשיו וכו', אמר ר"פ אמרי ליה כולהו ולא יכילי ליה עד דאמרי ליה הא דאמר רב יהודה מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו לבתר דנפק אמר אמאי לא אמרי ליה כאן בתוך ט"ז אמה כאן חוץ לט"ז אמה, ופירש"י שהחזיקו בו רבים לעשות להן דרך אסור לקלקלו אע"פ שהוא של יחיד ואנא נמי הא אחזיקי לי, והקשו בתוס' דמאי מייתי מרב יהודה דרבים שאני דאלת"ה קשיא מתני' דקתני קוצץ ויורד, וכתבו בתוס' דרבים החזיקו במצריה דר"ה ומלבד שהוא דוחק צריך לבאר דעת רש"י.
ונראה לי בזה דהנה בש"מ כתב על הא דאמר אמרי ליה כולהו דמהר"ם אומר מכולהו בבי דמתני' דכי ליכא סמיך ולא יכילי ליה דדחה לו כדדחה לעיל דכי ליכא נמי לא סמיך ובמשרה וירק נמי דחה לו בלוקח כדדחי ר"פ לעיל, והקשה ע"ז בשיטה דהא גם לאביי דכי ליכא סמיך תנן במתני' דקוצץ ויורד והוא באמת תימה, ונראה דהתוס' בדף י"ח הקשו דהיכי סמך ואי שלא ברשות א"כ יקוץ, וכתבו דצריך להעמיד בלוקח, והנה אם אין צריך להעמיד בלוקח אפשר לומר דבלוקח אין רשות למוכר לקוץ את השרשים דאף שהוא אילן יחידי ולא מכר לו קרקע שחוץ לאילן, מ"מ כיון דכ"ז שהאילן עומד יש לו זכות יניקה ואפי' מכר לו אילן לבד אינו רשאי לקוץ א"כ ה"נ מכר לו זכות שילכו השרשים בשדה שלו, אבל אי ע"כ צריך להעמיד בלוקח א"כ ע"כ מוכח דגם בלוקח יש לו רשות לקוץ השרשים בקרקע שלו כיון דהוא צריך לחפור בור.
ועכשיו מבואר פירושו של מהר"ם דזה צריך לפרש דר"פ היה יורש או לוקח דהא קאמר ר"פ הו"ל הנהו דיקלי ולא אמר ר"פ נטע דיקלי, ועוד דהיכי נטע ר"פ אי כי ליכא נמי לא סמיך וגם אין לומר שלקח ר"פ דהל"ל לומר ר"פ זבין דיקלי מר"ה וע"כ דהו"ל מכבר ואפשר אבותיו קנו מאבותיו של ר"ה, ולכן מבוארים דבריו של מהר"ם דר"פ הוכיח לו דכי ליכא סמיך וממילא בלוקח אינו רשאי לקוץ, ודחה לו ר"ה דכי ליכא נמי לא סמיך וע"כ צריך להעמיד בלוקח ומוכרח דבלוקח נמי יש לו רשות לקוץ השרשים.
והנה בדף ל"ח איתא האי מאן דזבין דיקלא לחבריה קני משיפוליה עד תהומא, ופי' בתוס' דהוא לענין שאינו יכול לחפור תחתיו, ומסיק רבא דזהו דוקא בבא מחמת טענה שטוען להדיא שקנה הקרקע שתחתיו משום שהחזיק ואם לא מכר לו איבעי ליה למוכר למחויי, ולפי"ז אם היה טוען בעל השרשים שבפי' קנה ממנו באופן זה שלא יקוץ השרשים הוא ג"כ הך דינא דמאי נ"מ זכות האילן או זכות השרשים, אלא דכאן לא טען זה ר"פ דאבותיו קנו בפי' זכות השרשים, אלא דיש לדון שנאמר טוענין ליורש דנטעון לר"פ דאבותיו קנו זכות זה, ויש כאן מקום עיון אי בכה"ג שייך דינא דטוענין ליורש.
ונראה דהך מילתא תליא בדין דר בה חד יומא דהקצוה"ח בסי' קמ"ו הביא דברי המהרי"ט דמה דבעינן לדין טוענין ללוקח שהמוכר דר בה חד יומא הוא רק שנדע שהוא לוקח, וממילא אם יש לו שטר מכירה לא בענין דר בה חד יומא והקצוה"ח השיג עליו מדברי הרשב"ם דמפורש להדיא דאפי' היה לו שטר מכירה בעינן דר בה חד יומא, וכתב הקצוה"ח בטעמא דאם דר בה המוכר חד יומא כבר יש בזה קצת אומדנא שקנאה מהמערער ואז טוענין ללוקח, והנה לפי דברי הקצוה"ח דמה דבעינן דר בה חד יומא הוא שיהיה קצת אומדנא, לפי"ז כאן גבי מוכר אילן בתוך שדהו או קרקע עם אילן דאין לו זכות בגידול השרשין, וכן במוכר אילן לבד שלא יהי' המוכר רשאי לחפור תחתיו בעומק דבעינן בזה חזקה ובא מחמת טענה ומטעם איבעי ליה למחויי אם באנו לדון אם טוענין בזה ללוקח יש לומר דלדברי הקצוה"ח לא מהני כאן מה שהמוכר דר בה חד יומא דהתם הוי קצת אומדנא ממה שדר בה שקנה אותה, אבל הכא הא אין ראיה ממה ששהה האילן ברשות המוכר שקנה גם קרקע שתחת האילן ותחת השרשים דמה שלא קצץ המוכר ולא חפר תחתיו הוא בשביל שלא היה צריך לו, וא"כ כאן כל עיקר הראיה הוא דוקא בשהה שלש שנים ומטעם איבעי ליה למחויי וא"כ לא מהני זה בחזקת יום אחד דמוכר.
והנה זה שכתב הקצוה"ח דדין דר בה חד יומא הוא משום דבעינן קצת אומדנא שקנה המוכר כדי שיהיה הדין דטוענין ללוקח, נראה דזה תלוי אם בחזקה שלא בטענה הוי מוחזק או לא הוי מוחזק, דאם הוי מוחזק ואנחנו באין להוציא ממנו למה לא נטעון בשבילו אם הוא אינו יכול לטעון ואיך נוציא ממנו בספק, וע"כ דאם נימא כן זהו משום דכל זמן שאין לנו קצת ראיה שקנה המוכר שמכר לו לא חשבינן אותו למוחזק כלל, דמוחזק הוי רק מי שטוען טענה שבשבילה הוא מוחזק, אבל לוקח שאינו יכול לטעון שהוא שלו לא הוי חזקתו חזקה, ולכן בעינן שיהיה המוכר דר בה חד יומא דמזה קצת ראיה שקנה, ואז טוענין לו שהמוכר קנה, אכן מדין מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו מוכח דחזקה שלא בטענה הוי נמי חזקה, דלכן אמרינן דכיון שהחזיקו ברשות אף דע"פ דין יזכה לבטל חזקתם, וכהא דאמר בסוף חז"ה ובדף ק' ובריש המניח וכן מבואר בדברי הר"י מיגש בדף ק', מ"מ אינו רשאי לבטל חזקת הרבים דאינו יכול לדון עמהם, וע"ז בעי למיפשט בדף ק' דלא עביד אינש דינא לנפשיה ומשני משום מיצר שהחזיקו בו רבים, אבל כל זה אם הוא בא להוציא מידי הרבים כשהם מוחזקים אבל אי נימא דחזקה שלא בטענה לא הוי מוחזק כלל א"כ לינקוט פזרא וליתיב כדפריך בדף ק' ובריש המניח, ולכן הוכיח ר"פ מהא דמיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו דחזקה שלא בטענה הוי נמי חזקה, ולכן כתב רש"י שפיר ואנא נמי הא אחזיקי לי, והיינו דכיון דהוא מוחזק טוענין ליורש שאביו קנה זכות השרשים שילכו בהשדה אף דלא מהני כאן הראיה דדר בה חד יומא וכמו שכתבנו, ועיין במש"כ בפ"ב מה' שכנים הל' י"ח דגם לשיטת רשב"ם דאפי' בקנה בשטר בעינן דר בה חד יומא דא"צ לטעמו של הקצוה"ח, אלא דבלא דר בה חד יומא לא מהני השטר לעשותו ללוקח וממילא מהני גם כאן הא דדר בה חד יומא, ושפיר טענינן לר"פ דאביו קנה מקום השרשים ומבוארים דברי הגמ' ברווחה.
אולם ראיתי דמה שבארתי הא דמצר שהחזיקו בו רבים לפי פירושו של הר"י מיגש דהוא כשהחזיקו ברשות לא משמע כן בדברי רש"י שכתב כאן בסתמא שהחזיקו בו רבים לעשות להן דרך ומשמע דבעצמם החזיקו, והרשב"ם בדף ק' פי' שהשווהו ותיקנוהו להילוך והבעלים ידעו ושתקו אסור לקלקלו דודאי לרבים מחל, ולפי פי' רשב"ם אין מקום למה שכתבתי דאין מכאן ראיה דרבים חשיבי מוחזקים, אלא דמלשון רש"י לא משמע ג"כ כפירשב"ם שהוסיף שהשווהו ותיקנוהו להילוך, ומשמע דטעמו משום דממה ששתקו ולא מיחו על הילוכם אין ראיה שמחל על זה שיהיה להם רשות לעולם, ובדברי רש"י אינו מבואר.
ונראה לבאר כדברינו גם לפירש"י, לפי"מ דפסק הרמב"ם בפ"ה הל' ה' דבחצר חבירו אפי' העמיד בהמה ועשה לו מחיצה לא החזיק, שהדבר ידוע שאין זה אלא דרך שאלה וה"ה לכל מעמיד תנור וכיריים וכיוצא בהן, שאם תאמר החזיק אין לך אדם שמשאיל מקום לחברו, והשיג ע"ז הראב"ד מהא דאיתא בירושלמי דמגדל תרנגולים בחצר שאינה שלו ה"ז חזקה, וכתב ע"ז המ"מ דהירוש' הוא בחזקת ג' שנים ובטענה, ולפי"ז מבואר דיחיד שהחזיק לעשות לו דרך בשל חברו כל זמן שלא החזיק ג' שנים ובטענה שמכר לו ודאי לא החזיק שהדרך להשאיל ולהרשות לחבירו לדריסת הרגל, ועיין בדף נ"ז דמדמי בגמ' דין כניסה לחצר לדין של העמדת בהמה, אבל אם החזיק בדרך ג' שנים ובטענה צריך להיות מועיל חזקתו, ולכן שפיר דהחזיקו בו רבים כיון דנימא דהוו מוחזקים אסור לקלקל דכיון דאם היו טוענים הוי מהני חזקתם ממילא אין לו רשות לקלקל של רבים וכמו שכתבנו, ואפשר דא"צ גם ג' שנים דכל מה דצריך ג' שנים הוא משום טענה אחוי שטרך ובשל רבים לא שייך זה, אבל כ"ז הוא אם בחזקה שלא בטענה הוו מוחזקים וכמו שכתבנו.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכנים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה