אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכנים· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ג · הלכה ג
מי שהיה לו חורבה בין חורבות חבירו, ועמד חבירו וגדר רוח ראשונה ושניה ושלישית, עד שנמצאת חורבה זה משלש רוחותיה גדורה, אין מחייבין אותו ליתן מן ההוצאה כלום, שהרי לא הועיל לו והרי חורבתו פתוחה לר"ה כשהיתה, לפיכך אם גדר לו רוח רביעית עד שנמצאת חורבתו מוקפת גדר מגלגלין עליו את הכל ונותן חצי ההוצאה שהוציא זה בד' רוחות עד ד' אמות, ובלבד שיהיה מקום הכותל של שניהם.
מי שהיה לו חורבה, עיין בדברי המ"מ והכ"מ והנה מוכח מדבריהם דמשום זה העלה הרמב"ם הך דינא בחורבה ולא בבקעה משום דבקעה אינה עשויה לגדור, וחורבה עשויה ליבנות אלא דקשה ממה דמוכח מדבריו בפ' י' מה' גזילה הל' ט' דחורבה אינה עשויה ליבנות, וכבר כתבתי שם מזה דע"כ צריך לחלק בין ליבנות ובין ליגדר דלעשות בנין ובית גמור אינה עשויה אבל עשויה ליגדר שתשמש בתורת חצר להניח שם חפצים, וממילא אינו מדוייק מה שכתב כאן הכ"מ דחורבה דרכה ליבנות ועתיד הוא לסמוך על הכתלים דכונתו דדרכה ליבנות בבנין גמור, וזה א"א כדמוכח מדבריו בה' גזילה, אלא דהכ"מ לשיטתו דסובר שם בשיטת הרמב"ם דאפי' בעשויה ליבנות יכול לומר טול, אבל לפי"מ שכתבתי שם וכן מוכח כאן כמש"כ בהל' ד' דבעשויה ליבנות אינו יכול לומר טול, ממילא מוכרח לחלק בין בנין ובין גדר וכנ"ל, ועמש"כ בהל' ד'.