אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכנים· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ב · הלכה י
מקום שאין בו דין חלוקה שרצו שותפין לחלקו אע"פ שקנו מידם כל א' מהן יכול לחזור בו שזה קנין דברים הוא כמו שבארנו, אבל אם קנו מידם שזה רצה ברוח פלוני וזה רצה ברוח פלוני אינן יכולים לחזור בהם, וכן אם הלך זה בעצמו והחזיק בחלקו וזה בעצמו והחזיק בחלקו אע"פ שלא קנו מידם אין א' מהם יכול לחזור בחבירו.
כתב המ"מ ויש מי שפירש שאפי' החזיק שלא בפני חבירו ולא אמר לו לך חזק וקני קנה שאין זה כמכר שצריך או אמירה או חזקה בפניו כמו שנתבאר פ"א מהל' מכירה, שאין זה אלא בירור חלקים לבד, וזהו שאמרו והלך זה בעצמו והחזיק, ויש מי שפי' שאפי' לא החזיק אלא אחד זכה הלה בחלק האחד ואו או קאמר שהרי אפי' חליפין גמורין שנו בתוספתא החליף מטלטלין במטלטלין כיון שזכה זה נתחייב בחליפיו ע"כ, והנה בתוס' הקשו מאי קמ"ל רב אשי וכי איצטריך לאשמענין דחזקה מועלת כמו קנין, ותירצו דהא קמ"ל דאע"ג דקאמר לקמן דף נ"ג שלא בפניו צריך למימר לו לך חזק וקני הכא כיון שאמרו אתה תקח רוח צפונית ואתה רוח דרומית והלך והחזיק לו כ"א בשלו זה שלא בפני זה נעשה כמו שקנו מידם ברוחות אע"פ שלא אמרו זל"ז לך חזק וקני ע"כ, וברשב"א בתשובות סי' אלף רכ"ו כתב דרב אשי קמ"ל דכל שנתרצו באותה חלוקה וקדם הא' והחזיק בפני חברו באותו חלק גם השני קנה החלק השני, ואין אלו חליפין גמורין אלא כעין דמים דקנה זה שדה ראובן בדמי שדהו שנתן לו וקרקע נקנה בכסף ובשוה כסף, והרא"ש בסוגיין כתב כן מתחלה ואח"כ מביא דברי התוס' אלא דקשה דמאי שייך לומר דרב אשי קמ"ל זה, חדא דהא באמת קתני כגון שהלך זה וכו' וזה וכו' ולא קתני או זה, וצריך לדחוק ולומר דאו זה קאמר, ואם היה זה עיקר חידושא הו"ל למינקט להדיא דבחד סגי, ועוד דמה משמיענו דין דהמחליף קרקע בקרקע בכאן גבי דיני חלוקה.
והנה תירוץ התוס' הוא דקמ"ל דאף שהחזיק שלא בפניו ולא אמרו זל"ז לך חזק וקני אפ"ה קנה, והרא"ש ביאר זה בסברא וז"ל, ואע"ג דבעלמא אמר דחזקה שלא בפניו צריך לומר לך חזק וקני ה"מ בדבר שאין לו חלק בו אלא בקנין זה, אבל הכא שהקרקע הוא של שניהם מועלת חזקה מדעתו שלא בפניו אפי' לא אמר לו לך חזק וקני, וביאור לביאורו נראה לי דהנה צריך לחקור הא דצריך לומר לך חזק וקני בהחזיק שלא בפניו אם הוא משום דאי לאו הכי אין לו רשות להחזיק בקרקע, ואף שכבר גמרו ביניהם שמוכר לו הקרקע בכך וכך מ"מ אפשר חזר בו, או דנימא דלא משום שחיישינן דלמא חזר בו, אלא משום דצריך הקנאה על החזקה שהמקנה יקנה להקונה את הקרקע מדעתו, ולכן כ"ז שלא אמר לו לך חזק וקני אין לנו עדיין דעתו על הקנאה זו, רק שיש לנו הסכמה על המכירה אבל לא דעת על ההקנאה, ומש"ה אם אמר לו לך חזק וקני הוי מעכשיו דעת על שעה שיחזיק ויהיה הקנאה מצד המוכר אף שיחזיק אח"כ שלא בפניו.
ונראה דתלוי במחלוקת הקצוה"ח והנתיבות בסי' רמ"ד סק"ב באם עושה שליח להוליך מתנה לפלוני והשליח רוצה לעשות שליח במקומו דהקצוה"ח כתב דאינו יכול למסור לשליח, דכיון דאם לא רצה המקבל אינו מתנה הוי ליה מילי. והנתיבות כתב דלזה אין צריך כלל שליחות משום דזה הוי מעשה קוף בעלמא להוליך המתנה, ונראה דזה תליא אם אמרינן דא"צ במכירה ומתנה אלא נתינת רשות לקנות ולא הקנאה אז נכונים דברי הנתיבות, אכן שיטת הקצוה"ח דבעינן הקנאה לא נתינת רשות לבד, ומבואר בריש השולח דאם שלח שליח לבטל הגט אינו בטל ע"י הבעלים, אלא הביטול הוא ע"י השליח, היינו שהבעלים שולחים את השליח שיבטל הוא, והוא מבואר מהא דאמר שם מהו דתימא לא אלימא שליחותא דבתרא משליחותא דקמא דליבטליה, וכן בשולח שליח ליתן מתנה אין זה הקנאה מצד הבעלים אלא הוא שליחות על ההקנאה, שנותן לשליח רשות ושליחות להקנות, וא"כ שפיר כתב הקצוה"ח דתלי זה בשליחות ושייך בזה דין מילי לא מימסרי לשליח אכן אם נימא דלא צריך הקנאה, ורשות לקנות נמי סגי וראיה מהא דפסק הרמב"ם פ"ה מה' אישות דדבר שאין בעה"ב מקפיד עליו אם נטל א' וקידש בו אשה הוי ספק קדושין, ומבואר באה"ע סי' כ"ח במפרשי הש"ע דהטעם הוא משום דשמא מקפיד ולכן הוי ספק ע"ש בבאור הגר"א ובב"ש, ומוכח מזה דאם לא היה לנו ספק והיה ברור לנו שאינו מקפיד עכשיו על לקיחת דבר זה היה קונה המקדש את החפץ והיתה מקודשת בודאי אף שאין כאן הקנאה, א"כ יהיו נכונים דברי נה"מ דכיון דלא בעי הקנאה וסגי בנתינת רשות לבד לקנות וזה הלא כבר יש לנו מהבעלים במה ששלחו להוליך המתנה לפלוני ולכן תשאר השליחות מעשה קוף בעלמא, [אמנם יש לעיין בהא דאיתא בירושלמי בגיטין פ' ו' הל' א' הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה, ומוכח דכ"ז שלא עשתה שליח לקבלה לא מהני גלוי דעתה דזכות לה להתגרש, ואם עשתה כבר שליח לקבלה אף שיכולה לבטל מ"מ מעמידין השליח על חזקתו שיש לו כח לקבל הגט עבורה, ולכן אפשר דה"נ במתנה שעשה שליח להוליך מתנה לפלוני בלא דיני שליחות אפשר חיישינן שמא חזר הנותן ואין לשליח הב' רשות ליתן המתנה ויש לעיין בזה].
ולפימש"כ יהיה תלוי בזה דין דלך חזק וקני, דאי נימא דבעי הקנאה, ונאמר דבאמר לו לך חזק וקני יש בזה גדר הקנאה או עכשיו או לאח"כ, א"כ נוכל לומר דבלא אמר לו לך חזק וקני לא שחסר לנו ידיעת רצונו והסכמתו על עצם המכירה, אלא שבאמת הוא מסכים על המכירה או על המתנה גם בלא אמירת לך חזק וקני, רק שחסר לנו דעתו על ההקנאה עכשיו שיקנה עכשיו להקונה, אבל אי אמרינן דלא צריך הקנאה רק הסכמה על המכירה או על המתנה, והקונה קונה בעצמו בלא הקנאתו, א"כ ע"כ עלינו לומר דבלא אמר לו לך חזק וקני אין לנו ידיעה על הסכמה כלל אף שגמרו מקודם והסכימו על המכירה או על המתנה, מ"מ כ"ז שאינו אומר לו לך חזק וקני עוד לא נתברר הסכמתו וכנ"ל, ולפי"ז אין מקום לחלק בין היכי שהוא צריך עתה לקנות ואין לו חלק בו אלא בקנין זה, ובין היכא שכבר הוא של שניהם, וכמו שמחלק הרא"ש דכיון דאמרינן דבלא לך חזק וקני עוד לא נתברר כלל הסכמתו, א"כ גם בשותפין עכ"פ בעת החלוקה הלא צריך הסכמה משני השותפין זל"ז שיחזיק כ"א בחלק שהסכימו עליו, וכ"ז שלא אמר לו עדיין לך חזק וקני אין כאן הסכמה עדיין, אבל אי נימא דהא דצריך לך חזק וקני לאו משום דחסר הסכמה על המתנה או על המכירה, אלא דטעמא הוא משום דבעי דוקא הקנאה ובלא לך חזק וקני אין כאן הקנאה, [ואם החזיק בפניו הוי ג"כ ראיה על הקנאה,] יהיו מבוררים דברי הרא"ש דזה דוקא היכי שהוא צריך עתה לקנות ואין לו חלק בו אלא בקנין זה, אבל כשהוא כבר של שניהם א"כ יש להשותף המחזיק עכשיו בשדה זו גם מקודם קנין בהשדה, ורק שהיה לחבירו ג"כ קנין, וא"צ אלא סלוק מצד השני וברור החלקים ולא הקנאה, ולכן סגי בהסכמה הקודמת במה שהסכימו על החלוקה לבד, וא"צ שיאמר לו לך חזק וקני.
והנה מלשון הרמב"ם שבארנו מוכח דלא כהרא"ש והרשב"א דסגי בחד, דבדבריו א"א לדחוק דכונתו או זה או זה, דכתב וכן אם הלך זה בעצמו והחזיק בחלקו וזה בעצמו והחזיק בחלקו, ואילו היה כונתו דבחד סגי היה אומר בהדיא דאין זה מדרך לשון הרמב"ם שתמיד הוא מפרש דבריו, ובודאי כונתו ששניהם החזיקו, ולכאורה אפשר לומר דסברת הרמב"ם הוא דכיון דהכא אינו דין מכירה והקנאה אלא דין חלוקה שמחזיק כ"א בחלקו, לא דיינינן בזה דין דמחליף קרקע בקרקע דלא עשו כאן דין הקנאה שהאחד יקנה לחברו רק שהחזיק בחלקו, וכמש"כ המ"מ דמש"ה לא צריך כאן חזק וקני, משום דאין כאן אלא בירור חלקים בלבד ולכן צריך גם השני להחזיק בשלו שיברר גם הוא את חלקו, ולא אמרינן כיון דזכה האחד בחלק חבירו ממילא נקנה חלקו לחברו, כמו שהיינו אומרים אילו היה כאן דין הקנאה.
אכן יש לעיין דכ"ז שפיר אי פסקינן יש ברירה דאז כ"א מחזיק בשלו, אבל אי אין ברירה הא קיי"ל האחין שחלקו לקוחות הן משום דאין ברירה והיינו שכל אחד מהאחים מקנה חלקו לחברו, וכיון שזכה האחד במה שהקנה לו חברו ע"כ גם הוא הקנה חלקו לחברו, ועוד דגם למ"ד יש ברירה לכאורה אם נתברר לאחד חלקו הלא ממילא נתברר חלק השני לחבירו, ולכן נראה דהנה גבי אחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של א' מהם בב"ב דף ק"ז פסקינן דבטלה מחלוקת, אף דקיי"ל אין ברירה וכתב הרמב"ן דמש"ה קיי"ל דבטלה מחלוקת משום דלענין זה הוו כיורשים שכל א' נטל חלק ירושתו ולא כלקוחות מהדדי, ובבאור דבריו נראה דאף דקיי"ל אין ברירה וקיי"ל דהאחין שחלקו הרי הן כלקוחות משום דלא אמרינן שהוברר שכל א' נטל חלקו הראוי לו מ"מ אפשר לומר דאינו בתורת הקנאה אלא בתורת סלוק שזוכה כל אחד בחלק שלו ומניח לחברו לזכות בחלק השני, ואע"פ שלא נוכל לומר שכן היה ראוי להיות משעה ראשונה מ"מ כן הוא דין חלוקה שיזכה כל אחד בתורת חלוקה שמחזיק בחלק שמברר לו ומסלק א"ע מחלק השני ומניח לחבירו שיזכה הוא בחלקו.
-השמטות ומלואים-
לעיל כתבתי דגבי אחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהם דקיי"ל בטלה מחלוקת אף דקיי"ל אין ברירא והבאתי מדברי הרמב"ן דמש"ה קיי"ל דבטלה מחלוקת משום דלענין זה הוו כיורשים שכל א' נטל חלק ירושתו ולא כלקוחות מהדדי, ובבאור דברי כתבתי שם דאף דקיי"ל אין ברירא וכלקוחות הן מ"מ אפשר דאינו בתורת הקנאה אלא בתורת סלוק שמסלק א"ע ונותן לחברו לזכות בחלקו עי"ש, והנה ראיתי אח"כ בדברי הרמב"ן ואין כונתו למש"כ שכ' שם בפי' דעל דעת כן חלקו שאם יבוא בע"ח תבטל מחלוקת. [ע"כ].
איברא דביסוד זה שכתבתי דיש דין סילוק מירושה שכבר באה לידו יש לדון בזה דבכתובות דף פ"ג איתא איבעי להו קנו מידו מהו, ופירש"י דקאי אברייתא דאומר לחבירו דו"ד אין לי על שדה זו, והקשו בתוס' דמה יש להועיל שם קנין שהרי אינו מקנה לחבירו ופירשו התוס' דאנשואה קאי וכן פסק הרמב"ם פכ"ג מה' אישות, ובמה דאמרינן בב"ב דף מ"ג גבי בני העיר וליסלקו בי תרי מינייהו ולידיינו, וכן מעיקרא גבי שותפין מעידין זה לזה אוקימנא כשכתב לו דו"ד אין לי על השדה זו ואוקימנא בשקנו מדיו, מבואר בדברי הרמב"ם פט"ו מה' עדות שחילק בין זה לזה, דבהל' א' כתב בני העיר שבא מערער לערער עליהם במרחץ או ברחוב של העיר אין אחד מבעלי העיר מעיד בדבר זה ולא דן עד שיסלק עצמו בקנין גמור ואח"כ יעיד או ידין, ובהל' ד' כתב קרקע שבין שני שותפין שבא מערער להוציאה מתחת יד השותף אינו מעיד לשותפו עליה, אלא אם סילק עצמו ממנה וקנו מידו שנתנה לשותף, ומבואר מדבריו דגבי בני העיר סגי לשון סילוק לבד אבל גבי שותפין צריך דוקא לשון הקנאה, וטעמא דמילתא נראה דגבי שותפין במה שיסתלק שותף אחד אינו זוכה שותף השני בחלקו, דאין לכל שותף כי אם חצי הנכסים, ולכן אם רוצה להסתלק הרי הוא כאילו מפקיר לכל העולם וצריך דוקא לשון הפקר, אבל בני העיר לא דמי לשותפים דאין נ"מ אם לאחד מבני העיר יהיו בנים רבים ולאחד בן אחד, לא נימא דלבן האחד יש יותר זכות במרחץ אחר מיתת אביו משל כל א' מבנים הרבים משום דהמרחץ הוא שייך לבני העיר בכלל וכשאחד מסתלק ממילא נשאר המרחץ בעד שאר בני העיר, וא"כ לכאורה גבי אחין אחר מיתת אביהם כבר דומים לשותפים, ובמה שמסתלק אח אחד מחלק ירושתו לא יזכה אח השני, וא"כ היכי נימא דשייך גדר סילוק אם אין ברירה.
אלא דמ"מ נראה דאפשר לומר כן משום דכבר כתב השאגת אריה דמה דקיי"ל אין ברירה אינו אלא שלא נוכל לומר שהוברר הדבר למפרע, אבל מכאן ולהבא נוכל לומר דין ברירה, ולכן נראה דלמ"ד יש ברירה אמרינן דכיון דמעיקרא כשמת אביהם ירשו על מנת כן שיחלוקו ביניהם. ונמצא דמעיקרא ירשו דין זה שאיזה שדה שתפול לחלק ראובן תהיה של ראובן, וא"כ מעיקרא דמילתא אינה של שמעון כלל, אבל למ"ד אין ברירה לא נוכל לומר כן ועל כרחך שירשו ב' האחים את ב' השדות בשותפות וכל משהו שדה היא של שניהם, וכמש"כ בסוף ה' זכיה מדברי הרמב"ם דפי' טבל וחולין מעורבין זה בזה היינו בכל קלח וקלח, אבל מ"מ כיון דמכאן ולהבא אפשר שיהיה דין ברירה נוכל לומר דע"מ כן ירשו שבשעת חלוקה יוכל ראובן להסתלק מחלקו שהיה לו בשדה זה וליטול השדה הב' ושממילא יזכה שמעון בכל שדה זו מכאן ולהבא, דזהו דין חלוקת ירושה וי"ל דזהו מה דאמר בגמ' בגיטין דף מ"ח דיש סברא דמכר הוא דאמר רחמנא דליהדר, אבל ירושה ומתנה לא, דאף דירושה הוא נמי בגדר מכר שבשביל שמניח לו חלקו משדה זו נותן לו שדה זו, אלא משום דאינו דרך מכר אלא דרך סילוק וירושה, ומ"מ לדידן קיי"ל דגם בירושה שייך חזרת יובל כיון דעכ"פ אין זה אלא מכאן ולהבא ומקודם היה של שניהם, וכיון דזכה כל אחד אחר חלוקה מדין ירושה, לכן כשבא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהם שפיר אמרינן דבטלה מחלוקת דנתבטלה חלוקת הירושה, אח"כ ראיתי שבעיקר הדברים דגם למ"ד אין ברירה יש לחלוקה גדר ירושה כיונתי לדברי אדמו"ר גאון ישראל מוהר"ח זצוק"ל בספרו בהל' י"א אלא שקיצר בדבריו.
אכן לפי מה שהסברתי כאן לא יתיישבו דברי הרמב"ם בפי"א מה' שמיטה ויובל שכתב שלא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה שהוכיח אדמו"ר זצ"ל מזה דאע"ג שהם לקוחות מ"מ יש כאן גם דין חלוקת ירושה שזה לא מתבטל ביובל, דלפי מש"כ דעכ"פ למפרע לא נתברר ככל ומשום זה חוזר ביובל, א"כ גם עיקר החלוקה ג"כ לא נתבררה אלא מכאן ולהבא, ואם נימא דלענין עיקר החלוקה אמרינן בזה יש ברירה מלבד דקשה לומר כן, אבל א"כ לא יתיישב בזה הא דבא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהם דאנו צריכין לומר דלענין עיקר החלקים יש דין חלוקת ירושה, ובאמת לא נתברר אצלי כונת אדמו"ר זצ"ל איך שאפשר לצרף דין לקוחות ודין חלוקת ירושה, ונראה דלפי מה שהסברתי יש לומר דמה שכתב הרמב"ם שלא תתבטל חלוקתן מכמות שהיתה אינו משום דלענין זה לא הוו כלקוחות אלא דעיקר דין עשיית החלוקה אף שאי אפשר לקיימה אלא מכאן ולהבא, כיון דאין ברירה מ"מ לא קרינן בה והארץ לא תמכר לצמיתות, דבמה שעשו חלוקת החלקים כיון שלא ביררו למי יהיה חלק זה ולמי יהיה חלק זה, א"כ אין כאן מכירה כלל כיון דלשניהם זכות כאחד בשני החלקים רק שנגמר החלוקה שלא לחלוק באופן אחר, ולכן דין זה אינו חוזר ביובל וקנין חלוקה זו נוכל לומר דהוא כמו דאמר בפ' בית כור בההוא הנאה דצייתי להדדי ועמש"כ בהל' י"א.
ועכשיו מבוארים דברי הרמב"ם דבאמת בדבריו מבואר להדיא כדברינו דאינו בגדר הקנאה דכתב מקודם אבל אם קנו מידם שזה רצה ברוח פלוני וזה רצה ברוח פלוני. והדברים תמוהים דאיזה קנין הוא, והא קיי"ל דצריך כליו של קונה וקונים מהמקנה, וא"כ צריך לקנות מראובן ששדה פלונית תהיה של שמעון, והוא כתב שקונים מראובן שהוא נוטל שדה זו, וגם לשון שזה רצה אינו מובן וע"כ דזהו מגדר חלוקה שממילא יצא מזה דין סילוק, דאף שכתבנו דגבי שותפין לא מהני דין סילוק זהו שיסתלק לגמרי, אבל לגבי דין חלוקה, הרי הן כמו אחין דעל דעת כן נשתתפו שכשיגיע זמן חלוקה יחלוקו בדיני חלוקה, וע"כ לא צריך כאן לדיני הקנאה, ולכן שפיר כתב שהלך זה בעצמו והחזיק בחלקו וזה בעצמו והחזיק בחלקו דשניהם צריכים להחזיק דחזקתו של ראובן בשדה זו תלויה ועומדת בקיומה בחזקתו של שמעון בשדה הב', דאף דחזקה אינה יכולה להועיל על אחר זמן אבל כאן אינו בגדר קנין והקנאה אלא בגדר חזקת של חלוקה, וכמו שכתב הרמב"ם בקנו מידם שזה רצה ברוח פלוני וזה אינו אלא על החלטה והסכמה שרוצה בזה ומסתלק ממילא מרוח ב', וה"נ גבי חזקה מהני רק להודיע שהוא מצדו מסתלק משדה הב' בתנאי שהשני יסתלק משדה זו, וכששניהם החזיקו נגמרה החלוקה, ועכ"פ דהוא מדיני חלוקה ולא מדיני הקנאה וממילא לא שייך בזה גדרי חליפין וכנ"ל.
ובזה מבואר מה דלא צריך כאן לומר לך חזק וקני, וכן הוא לשון הרמב"ם שהלך זה בעצמו והחזיק וכן כתבו בתוס' והרא"ש כתב דאע"ג דבעלמא אמר דחזקה שלא בפניו צריך לומר לך חזק וקני ה"מ בדבר שאין לו חלק בו אלא בקנין זה. אבל הכא שהקרקע של שניהם מועלת חזקה מדעתו שלא בפניו ולא כתב בטעמא דמילתא, אבל לפימש"כ הדבר מבואר דהיכי שצריך לעשות מעשה קנין צריך לומר לך חזק וקני, אבל הכא אין החזקה מעשה קנין אלא מעשה בירור של חלוקה, ומהני חזקתו לברר שהוא רוצה ברוח זה, וכשבא השני ומחזיק ברוח ב' נגמר בזה חלוקתם וכמו שנתבאר.