אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכירות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יא · הלכה ז
בעה"ב אומר שתים קצצתי לך והשכיר אומר שלש קצצת לי לא תקנו חכמים שישבע השכיר כאן אלא המוציא מחבירו עליו הראיה, ואם לא הביא ראיה אע"פ שכבר נתן לו שתים או שאמר לו הילך הרי בעה"ב נשבע בנקיטת חפץ, ודבר זה תקנת חכמים הוא כדי שלא ילך השכיר בפחי נפש, בד"א בששכרו בעדים ולא ידעו כמה פסק לו ותבעו בזמנו, אבל אם שכרו שלא בעדים או שתבעו אחר זמנו ישבע בעה"ב היסת שלא קצץ לו אלא מה שכבר נתן לו או שלא נשאר אצלו אלא זה שאמר לו הילך כדין כל הטענות.
אע"פ שכבר נתן לו שתים, שיטת הרמב"ם בזה הוא ע"פ דברי הר"י מיגש דהך דינא הוא שבועת התקנה שישבע אפי' הוא כופר הכל, ובדעת הרי"ף העלו הרמב"ן והר"נ דדעתו דליכא כאן תקנה ולא חייבוהו שבועה אלא כשלא פרע לו עוד דהוי מוב"מ, אך הר"י מיגש הוכיח כדבריו מהא דפריך בדף מ"ו אינו והא תני רבה בר שמואל קצץ המע"ה ואי לא מייתי ראיה פקע, דמאי קס"ד לומר דפטור אפי' משבועה כיון דהוי מוב"מ והש"ך בסי' פ"ט סק"ט הכריע דלא כדעת הר"י מיגש והרמב"ם אלא כדעת הרי"ף, ובהוכחת הר"י מיגש כתב לתרץ כתי' הרמב"ן דהוי סבר בגמ' דבקציצה נמי לא דכיר בעה"ב ולכן אין מוסרין לבעה"ב שבועה משום דטרוד הוא ולא דכיר ופועל אינו נשבע ונוטל דליכא בקציצה משום כדי חייו דהא שקיל כדי חייו דשכר אומנות מידע ידיע ולא שכיח בטוען בעה"ב ששכרו בפחות מכדי חייו, ואני תמה על דברי הש"ך שמשום תי' זה דחה הוכחתו של הר"י מיגש, דהא הר"נ הקשה על זה שאם אנו אומרין דבעה"ב לא דכיר ואין אנו מוסרין לו שבועה, ישלם מדין משואיל"מ.
והנה תירוצו של הרמב"ן הי' אפשר להשיטות דבלא הו"ל למידע לא אמרינן משואיל"מ וכמש"כ הראב"ד בפ"ה מה' שאלה ופקדון דאמרינן לי' מידע קא ידעת וזה לא שייך אלא כשהוא אומר לא ידענא, אבל הכא שהבעה"ב טוען ודאי ורק שאנו אומרים דטרוד הוא בפועליו לא נוכל לומר דהוי כאומר לא ידענא ושהוא משקר ויודע דהא הוא טוען ודאי וגם רוצה לישבע אלא שאנו אין מניחין לו, אבל להשיטות דגם בלא הו"ל למידע כיון דעכ"פ אינו יכול לישבע משלם א"כ גם הכא למה לא ישלם, והרמב"ן בעצמו הוא מהסוברים דגם בלא הו"ל למידע אמרינן מתוך, וכן פסק הש"ך בסי' ע"ב ס"ק נ"א.
אכן עוד אפשר לומר ע"פ דברי התוס' בב"מ דף ה' דמשו"ה בחשוד שכנגדו נשבע ונוטל ולא אמרינן משואיל"מ משום דהחשוד רוצה לישבע אלא שאין מניחין לו לישבע, אבל זהו לשיטת התוס' דבחשוד ע"פ עיקר הדין פטור ולא אמרינן משואיל"מ, ומדרבנן הוא שתיקנו שיהי' שכנגדו נשבע ונוטל, והתוס' לשיטתם כשיטת ר"ת דבשניהם חשודים על השבועה קיי"ל כר' יוסי דיחלוקו, ולא אמרינן דהו"ל משואיל"מ, אבל לשיטת הרי"ף והרמב"ם וכן סובר הרמב"ן דבשניהם חשודים קיי"ל דחזרה שבועה למחוייב לה ומשואיל"מ אלמא דגם בחשוד צריך לשלם מדינא אף שהחשוד רוצה לישבע אלא שאנו אין מניחין לו, וא"כ גם הכא אם אנו אין מניחין לבעה"ב לישבע משום שאנו מחזיקין אותו שאינו זוכר משום דטרוד הוא בפועליו ודאי דדנין בי' דין משואיל"מ וכמש"כ הר"נ.
ובזה נוכל להעמיד דבריו של הש"ך לשיטתו דבסי' צ"ב סעיף ז' במה דפסק המחבר כהרמב"ם דבשניהם חשודים אמרינן משואיל"מ, והרמ"א פסק כר"ת דיחלוקו הכריע הש"ך כדעת ר"ת דיחלוקו, א"כ לשיטתו שפיר כתב לדחות הוכחת הר"י מיגש בתירוצו, ולכן לדעת הרמב"ם דבלא הו"ל למידע אמרינן משואיל"מ, וכן בשניהם חשודים אמרינן משואיל"מ ודאי מוכרחה הוכחתו של הר"י מיגש דהגמ' מיירי בכופר הכל וחייב שבועה משום תקנה דשכיר.
ובמה שכתב הרמב"ם דאם שכרו שלא בעדים אינו נשבע אלא היסת, וכתב ע"ז המ"מ שהוא מדברי הר"י מיגש שלא יהא דין קציצה חמור מכשטוען פרעתי דפטור כששכרו שלא בעדים, ויש לתמוה דהא הר"י מיגש וכן הרמב"ם סוברים דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן אפי' היכי דלא הוי מיגו דהעזה, ועיין בדברי הרא"ש בפ' כל הנשבעין סי' ג' שחלק על הר"י מיגש וסובר דדוקא במיגו דהעזה לא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה, אבל הר"י מיגש סובר דבכל גווני לא אמרינן מיגו, וכן הרמב"ם בפי"ג מה' מלוה כתב דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה גבי נשבע על המשכון, ושם נמי לא הוי מיגו דהעזה, וא"כ איזה הוכחה הוא ממה שבעה"ב פטור מממון כשטוען פרעתי כששכרו שלא בעדים דודאי מהני מיגו לממון, לדין קציצה דהוא בדין שבועה דלא מהני מיגו לאפטורי משבועה, ואין לומר דדוקא מיגו לא מהני, אבל הכא הוי הפה שאסר דהא הר"י מיגש מיירי בקושיית הגמ' בשבועות דף מ"ו דשבועת השומרים היכי משכחת לה מתוך שיכול לומר להד"מ יכול לומר נאנסו ומשני באפקיד ליה בשטר ועל זה כתב הר"י מיגש דלא קיי"ל הכי אלא אע"ג דאפקיד שלא בשטר ושלא בעדים חייב שבועה משום דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, אלמא דגם הפה שאסר לא מהני לאפטורי משבועה.
ונראה בזה ע"פ מה שכתב הר"נ בפ' כל הנשבעין בהא דאמר שמואל לא שנו אלא ששכרו בעדים וכו'. ופריך רבא משבועת שומרים ומוקי דאפקיד בשטר, ואנן קיי"ל דשבועת שומרים הוא בכל גווני, ובשכיר קיי"ל כשמואל דדוקא ששכרו בעדים, וכתב הר"נ בשמו של רב שרירא גאון דמיגו דהכא לאו מיגו מעליא דהוי מיגו דהעזה דכשטוען פרעתי יאמר השכיר שהוא טרוד בפועליו ושכח, אבל כשיאמר לא שכרתיך הוא העזה, ומ"מ אמרינן מיגו זה כיון דעיקר נאמנותו של שכיר בשבועה אינה אלא מן התקנה, ורבא דפריך משבועת שומרים אינה אלא לרמב"ח דאמר כמה מעליא הא שמעתתא דמשמע דסובר דהוא מיגו טוב מן הדין, וע"ז פריך משבועת שומרים דג"כ איכא מיגו דהעזה, ומשני דאפקיד בשטר אבל לענין הלכה קיי"ל דשבועת שומרים הוא בכל גווני ומ"מ בדינא דשכיר דיינינן ביה מיגו משום שכל דינו הוא מן התקנה.
והר"נ הקשה עוד דמאי קושיא מהא דשבועת שומרים להא דשכיר דהוא לפטור מממון דהא מיגו דהעזה אמרינן לפטור מממון ולא אמרינן לפטרו משבועה, וכתב דבדין שכיר מוכח בגמ' דאמר שקלוה רבנן לשבועה מבעה"ב ושדיוה אשכיר דמן התקנה היו חכמים מחייבים לבעה"ב שבועה אפי' קודם שתיקנו דישבע השכיר ויטול, ושמואל דאמר לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך, יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך היינו לפטור בעה"ב גם בלא שבועה, וע"ז פריך משבועת שומרים ולדידן נמי להלכה בשכיר פטור לגמרי בהך מיגו גרוע משום דהוא מן התקנה, ובדברי הר"נ מבואר יפה שיטת הר"י מיגש והרמב"ם דסוברים דמה דמחייבינן בטענת קציצה לבעה"ב לישבע הוא אפי' בכופר הכל והיינו משום דזו היא אותה השבועה שהי' ראוי לחייב לבעה"ב בטענת פרעתיך משום כדי חייו דשכיר, אלא דבטענת פרעתי כיון דטרוד בפועליו עקרוה לשבועה מבעה"ב ושדיוה אשכיר ובקציצה נשארה על הבעה"ב.
ועכשיו מבוארים דברי הר"י מיגש והרמב"ם כיון דהיכי דבעה"ב טוען פרעתיך דפטור כששכרו שלא בעדים הוא פטור לגמרי בין מדינא דשכיר נשבע ונוטל, ובין מדין שבועה שהי' צריך הבעה"ב לישבע מן התקנה בלא תקנת שכיר נשבע ונוטל אלא שצריך להוסיף דלהר"י מיגש והרמב"ם כל מה שכתב הר"נ מהא דהוי מיגו גרוע, לשיטתם דבכל גווני לא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה צריך לומר כן בעיקר מילתא מה דמהני כאן מיגו לאפטורי משבועה דזהו משום דלא הוי אלא מן התקנה, ולכן ה"נ בטענת קציצה דמחייבינן לבעה"ב שבועה אפי' בכופר הכל הוא דוקא בשכרו בעדים, אבל שכרו שלא בעדים פטור משבועה ולא אמרינן בזה מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן כיון דהשבועה הוא מן התקנה וכמו שלא חייבו לבעה"ב שבועה בשכרו שלא בעדים.
אכן צריך להוסיף עוד מה שכתב הר"נ דאף דגבי שבועת שכיר מהני מיגו גרוע בשביל שהוא רק מן התקנה מ"מ הבו דלא להוסיף עלה ולא נימא כן בשבועת השותפים דאף שנשתתף עמו שלא בעדים ויכול לומר לא נשתתפתי עמך מ"מ כשמודה בשותפות חייב שבועת השותפין, ודברי הר"נ הם מפורשים בהר"י מיגש בדין מיגו לאפטורי משבועה, אלא שהר"נ כתב זה לשיטתו בדין מיגו גרוע, אלא דדברי הר"נ צריכים באור שכתב אין לך אלא מה שמנו חכמים, דזה הי' מיושב אי הוי תנן הכי במתני' דבשכיר הוא דוקא כששכרו בעדים, אבל כיון דהוא רק מימרא דשמואל ומשום סברא דמיגו מנלן לחלק בין שכיר לשאר תקנות.
ונראה דיש לומר דהך דינא דבשכיר ליכא תקנת שבועה היכי דשכרו שלא בעדים יש להוכיח כן ממתני' מעיקר דינא דכיון דזה ודאי לגבי דינא דשכיר נשבע ונוטל דהוא לחייב ממון ודאי מהני מיגו ואפי' מיגו גרוע מהני, וכמו שהוכיח הר"נ, וע"כ דהך דינא הוא דוקא בשכרו בעדים וכיון דעיקר תקנת שכיר דנשבע ונוטל נמשך מדין חיוב שבועה שהיה ראוי להטיל על בעה"ב משום כדי חייו דשכיר, וכמו שכתב הר"נ א"כ למה לא תנן במתני' להדיא הך תקנה שהבעה"ב נשבע היכי ששכרו שלא בעדים, וע"כ דבדין שכיר אפי' בדין תקנת שבועתו מהני בי' מיגו ואינו דומה לכל תקנות שבועה, ובטעמא נראה דכל תקנת שבועה הוא משום טעמא דשייך בעיקר הדין שראו חכמים שצריך לחייב להנתבע שבועה, אבל בשכיר ליכא טעמא בעיקר הד"ת דהא מה דבעה"ב טרוד בפועליו משום זה מחייבינן ליה לשלם, ועיקר תקנת שבועה על בעה"ב הוא משום כדי חייו דשכיר ולכן לא אלימא הך שבועה דהיכי דאיכא מיגו וטענת בעה"ב עדיפא מטענת שכיר לא חייבוהו חכמים לבעה"ב שבועה, אבל היכי דאיכא טעמא בעיקר הדין לחייב שבועה לא מהני מיגו וכן כתב הרמב"ם בפ"ט מהל' שלוחין ושותפין הל' ד' ובפי"ג מהל' מלוה הל' ג'.
והנה מה שכתב הר"נ דשמואל דאמר דכששכרו שלא בעדים נאמן לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך, הוא לפטור אותו לגמרי אפי' משבועה שהיתה ראוי' לחייב להבעה"ב הוא לשיטתו דחולק על הרמב"ן שהבאנו למעלה שכתב דכיון דבעה"ב טרוד בפועליו לא נוכל למסור לו שבועה, דלפי דברי הרמב"ן אין כאן חדוש שהוא פטור משבועה דהא ודאי א"א להשביעו, אך הר"נ אינו סובר כן והוא מוכרח לשיטתו דכיון דסובר דאם אין יכולים למסור לבעה"ב שבועה משום שהוא טרוד הו"ל אינו יכול לישבע ומשלם, וא"כ כשבעה"ב טוען פרעתי מחצה למה צריך השכיר לישבע, וע"כ דסברא דבעה"ב טרוד בפועליו אינו עושה שאין יכולים למסור לו שבועה, ורק משום תקנת שכיר אמרו דכיון דבעה"ב טרוד בפועליו שדיוה לשבועה אשכיר, וכן הוא דעת הרמב"ם, ומבואר מה שכתב כאן דכששכרו שלא בעדים אינו נשבע אלא היסת, דהמיגו פוטרו אפי' משבועה שחייב בדין קציצה כמו דנפטר בטענת פרעתי וכנ"ל.