אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכירות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק י · הלכה ז
הנוטע אילנות לבני המדינה שהפסיד, וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות והמקיז דם שחבל והסופר שטעה בשטרות ומלמד תינוקות שפשע בתינוקות ולא למד או למד בטעות וכל כיוצא באלו שאי אפשר שיחזרו ההפסד שהפסידו מסלקין אותן בלא התראה שהן כמותרין ועומדין עד שישתדלו במלאכתן הואיל והעמידו אותן הצבור עליהם.
השגת הראב"ד. הנוטע אילנות לבני כו' עד הצבור עליהן. א"א וכן נמי אם שתלא דיחיד עכ"ל.
כתב המ"מ על דברי הראב"ד, יצא לו מדאמרינן בגמ' רוניא שתלא דרבינא הוה אפסיד וסלקיה ויהיב ליה שבחא, ואמר רבא דשפיר עבד, ואפשר שדעת רבינו לומר דרוניא שתלא דרבים היה ובכללן היה רבינא. ואירע הדבר שהפסיד לרבינא והא דאמר רבא ספר מתא קאי אכולהו עכ"ל. ודברי המ"מ בדעת הרמב"ם דחוקים דלא הוזכר בגמ' שהי' שתלא של רבים, ועוד דלפי גירסת המ"מ דאיתא ויהיב ליה שבחא. וכן מבואר בדברי הרשב"א בש"מ שכתב וז"ל הא דסלקיה רבינא לרוניא דאפסיד, שבחא יהיב ליה מאי דפיש על מאי דאפסיד ונוסחאות יש שכתוב בהם ויהב ליה שבחא והיינו שבחא דפיש על תשלום ההפסד עכ"ל, וא"כ לפי דברי המ"מ שהי' שתלא של כל העיר הו"ל לגמ' לומר שבני העיר נתנו לו שבחא, ומה מזכיר מה שרבינא בפרט נתן לו שבחא, ואולי סובר המ"מ דאם הוא שתלא של העיר יכול כל יחיד לסלקו כשיפסיד לו משא"כ בשתלא דיחיד, וגם זה דחוק בסברא.
לכן נראה דהרמב"ם סובר דכל דין זה אינו שייך אלא בשתלא של רבים ולא משום דשל יחיד אינו יכול לסלקו אלא משום דיחיד יכול לסלק בלא טענה וכל הדין אינו אלא בשל רבים משום דהמנויים של רבים אין מסלקים אותם אם לא נמצא עליהם פסול כמבואר בסי' נ"ג גבי חזן הכנסת ומבואר במג"א דה"ה בכל מינויי הקהל, וטעמא דיכול לסלק שתלא אף דלכאורה הא שתלא יש לו זכות בהאילנות שנטע, אלא דבאמת הזכות של השתלא מה שיש לו חצי שבח מהאילנות שנטע ודאי צריך לשלם לו כשמסלקים אותו, אבל מה שיהי' לו יתרון שיקבל לעתיד בעד עבודתו זהו כמו כל האריסין שביד הבעלים לסלקם וליקח אחרים תחתיהם.
ויש להוכיח זה מדברי הרמב"ם פ"ח מהל' שלוחין ושותפין הל' ה' ו' שבמה דאיתא בכתובות דף פ' בדין בעל שהוריד ארוסין דמחלק בגמ' בין בעל אריס הוא או לא כתב הרמב"ם מקודם בהל' ראובן שהיתה לו שדה והוריד שמעון לתוכה לזרעה או לנטעה וכו' ושמעון המטפל בעבודת הארץ ובהוצאה ובמכירת הפירות הוא הנקרא אריס וכו' ואח"כ בהל' ו' כתב בעל שהוריד אריסין תחתיו בנכסי אשתו וגרשה אם הי' הבעל אריס הואיל ונסתלק בעל נסתלקו הם ואין להם מן ההוצאה אלא שיעור השבח ובשבועה, ואם אין הבעל אריס על דעת מנהג הארץ ירדו ושמין להם כאריס, וקשה דכיון שכתב מקודם בהל' ה' דשמעון שירד לשדה לזרעה או לנטעה נקרא אריס, שלכאורה אין זה בדיוק, דלנטעה אינו אריס אלא שתלא, וע"כ דסובר דאין נ"מ בלשון והשם הכללי הוא אריס, אבל עכ"פ איך כתב בסתם תיכף בהל' ו' דין בעל שהוריד אריסין דאם אין הבעל אריס שמין להם כאריס דהא אם ירדו לנטעה אינה יכולה האשה לסלקם כלל, אם נימא דשתלא יש לו זכות בהאילנות כל ימיהם לעבדם וליקח חלקם, ולשון שאין להם כאריס הוא דמסתלקים. ומוכח דסובר דאין נ"מ דכיון דנותן להשתלא חצי שבח האילנות שנטע הרי נשאר על שנים הבאים רק כדין אריס שיש לבעלים רשות לסלקו. וכדין כל שותפין שנשתתפו בסתם שיש לכל אחד רשות להתחלק.
ונראה דיש יסוד לזה דרשות להבעלים לסלק השתלא מהך דינא דרוניא גופי' דמבואר בהל' ו' דנוטל חצי שבח והיכי שהשתלא מסתלק מדעתו אינו נוטל אלא שתות שלא יהי' הפסד להבעלים, ואם נימא דכל מה שיכול הבעלים לסלקו הוא רק בשביל שהפסיד, א"כ למה יקח חצי ויפסידו הבעלים, וע"כ דבדין יחיד לא מהני כלל מה שהפסיד ואם הפסיד ישלם, אבל לא יפסיד בזה זכותו וכיון שהבעלים מסלקין אותו נוטל כל החצי שבח שלו, אלא דמ"מ אף שהשתלא אין לו זכות להיות תמיד אריס בהקרקע מ"מ הוא אין לו רשות להסתלק דע"מ כן נוטל חצי שיהא תמיד האריס וגם השתלא שאם ייבשו האילנות יטע אחרים תחתיהם, ולכן כשמסתלק מרצונו אין לו אלא שתות כמבואר בגמ' וברמב"ם טעמא דמילתא.
ולפי"מ שבארנו צריכים אנו לומר דעובדא דרוניא ורבינא לא הי' לרוניא טענה על רבינא מעיקר דין תורה אלא לפי שרבינא הי' צריך לנהוג לפנים משוה"ד בא רוניא לרבא לטעון שנוהג עמדו שלא ביושר במה שמסלקו, וכעובדא דהני שקולאי בסוף האומנין דתברו חביתא דחמרא לרבב"ח ואתו לקמי' דרב וחייבו לשלם לפנים משוה"ד, וכדאמר לו רבא שפיר קא עביד אמר לו הא לא התרה בי והינו דלפנים משוה"ד לא הי' לו לסלקני, וע"ז אמר לו רבא לא צריכא להתרות, ואמר בגמ' דרבא לטעמי' דכמותרין ועומדין הם אבל כל זה אינו לגרוע מדין זכות גמור אלא כמו מנויי הקהל דהוא ג"כ ע"פ סברא רק מדיני ישר וטוב שהקהל אינם צריכים להתנהג שלא ע"פ יושר לסלק מי שנתמנה מהם בלא טענה, אלא שבקהל כבר הוא דין דממילא אין רשות למנהיגי הקהל לעשות שלא כדין ודנין בזה בכמה פרטים גם דין ירושה כמבואר בפוסקים הפרטים בזה.