אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שחיטה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ד · הלכה טז

הלכה יד

אלו הצדוקין והבייסוסין ותלמידיהן וכל הטועים אחריהן שאינן מאמינים בתורה שבעל פה שחיטתן אסורה, ואם שחטו בפנינו הרי זו מותרת, שאין איסור שחיטתן אלא שמא יקלקלו והם אינן מאמינין בתורת השחיטה לפיכך אינן נאמנין לומר לא קלקלנו.
הרמב"ם השמיט דינא דשחיטת כותי ולכאורה הוא פשוט משום דאיתא בחולין דף ו' שעשאום כעכו"ם גמורים, וכן כתב הרמב"ם בפ"י מהל' עבדים הל' ו' ובזמן הזה שהכותים כעכו"ם לכל דבריהם אנו למדים מהן לצדוקין, ולהכי השמיט דינא דשחיטת כותי דלא שייך אלא בזמן הברייתא לענין נאמנות. והנה ביו"ד סי' קנ"ט סעיף ג' כתב המחבר כותים יש להם דין מומר לעכו"ם והקשה הש"ך דמשמע דאסור להלות מהם ברבית והרי עשאום כעכו"ם גמורים, ואין לומר דהיינו לחומרא דהא גבי גט שיש עליו עד כותי מוכח דיש להם דין עכו"ם אפי' לקולא דאמרינן דאינו גט ול"מ קדושין אחרים, וכן במוכר עבדו לכותי דיוצא לחרות, והחוו"ד כתב דאינו מוכרח כלל דהגט אינו גט אפי' לקולא, אכן מדברי הרמב"ם שכתב ובזמן הזה שעשאום כעכו"ם לכל דבריהם אנו למדים מזה לצדוקין משמע דלענין כותים אין שום נ"מ בהלכה זו, וגט שיש עליו עד כותי אינו גט כלל.
אכן החוו"ד כתב מקודם בראיית הש"ך וז"ל לכאורה דבריו תמוהים דהא אף המחבר מודה דכותים דין מומרים יש להם וא"כ מאי מוכיח מהא דפסילי בג"נ דדין עכו"ם יש להם, הא בגט אפי' חתימת מומרים פסול, אבל באמת דבריו פשוטים דהא אפי' קודם גזירה היה על הכותים דין מומרים דהא כפרו בדברי חז"ל ואפיקורסים הם וכדין צדוקין בזמננו וכו', רק בג"נ דהי' כשר קודם גזירה הוא דוקא כשחתם ישראל לבסוף ומטעם דודאי כותי חבר הי', ובמומר בקבלת דברי חברות סגי וכיון דבזה"ז אפי' בכותי חבר פסול ע"כ דעשאום כעכו"ם גמורים וכו' עכ"ד.
והנה לפ"ז הי' אפשר ליישב דעכ"פ עכשיו דעשאום כעכו"ם גמורים א"כ בטלה החזקה דאי לאו דכותי חבר לא הוי מחתים מקמי' דהא עם כותי חבר אסור לו ג"כ להצטרף.
אכן באמת עיקר דבריו אינם נכונים דהא התוס' שם הקשו דא"כ כולי שטרא מתקיים אפומא דחד סהדא, וכ' דאין לחוש כיון דהאי כותי כשר מדאורייתא כיון דגרי אמת הן, וכ"ה להדיא בירושל' הובא ברמב"ן, ולהדיא דמצד נאמנות היו כשרים לעדות, ומש"כ החוו"ד דבודאי הי' על הכותים דין מומרים ואפיקורסים הם דברי תימה דא"כ איך היה שחיטת כותי כשרה בחותך כזית בשר הא שחיטת אפיקורס הוא כשחיטת עכו"ם, ומה שהוסיף בדבריו וכדין צדוקים בזמננו ובאמת גם בזמננו כשרה בחותך כזית בשר כדין כותי בזמן התנאים כמבואר בדברי הרמב"ם בפרק ד' ואין לצדוקין דין אפיקורסים.
ולפ"מ שנתבאר עכ"פ אין מקום לראיית הש"ך דעכשיו דעשאום כעכו"ם גמורים משום שאינם שומרים תורה ומצוות כלל כמבואר בחולין שם, ובודאי יש להם דין רשעים מדאורייתא א"כ אין להכשיר גט שחתם עליו עד כותי ולסמוך על החזקה דכותי חבר היה דא"כ כולי שטרא מתקיים בחד סהדא, וביותר דנראה דעכשיו גם מדאורייתא צריך שני עדים להכשיר כותי לעדות כיון שהם בחזקת פסולים.
וראית הש"ך מהא דהמוכר עבדו לכותי דיצא לחרות, וכונתו הוא דאף דהוא רק מדרבנן וצריך גט שחרור ומבואר שם דצריך ג"ש מרבו ראשון, אבל מעכו"ם אינו צריך דעכו"ם לא קני ליה, וכיון דפסקינן דכותי דינו כעכו"ם א"כ הדין דיוצא לחרות בלא ג"ש מהכותי וקדושיו קדושין ומדאורייתא קנאו הכותי והוא עבד. ונראה לומר דמוכר עבדו לעכו"ם דיצא לחרות אין צריך לומר דהפקיעו חכמים העבד לאחר שקנהו העכו"ם אלא דבאמת העכו"ם לא קנה כלל את העבד וא"צ הפקעה ויכול העבד לברוח ואין בזה משום גזל העכו"ם, ומשום דחכמים הפקיעו את העבד מהבעלים כשעושה מעשה מכירה מדין הפקר ב"ד הפקר, ולכן גם כשמוכר עבדו לכותי יצא לחרות דלא נכנס ברשות הכותי כלל וסגי במה שרבו ראשון כותב לו גט שחרור כדין המפקיר עבדו דצריך ג"ש, וצריך ביאור דעת הרמב"ם שהשמיט דינא דשחיטת כותי.
והנה בהלכה י"ד כתב הרמב"ם ואם היה מומר לעבודה זרה או מחלל שבת בפרהסיא או אפיקורס והוא הכופר בתורה ובמשה רבינו כמו שבארנו בהלכות תשובה הרי הוא כעכו"ם ושחיטתו נבלה, ומשמע דדין מומר לע"ז שהוא כעכו"ם וכן אפיקורס שכ' הרמב"ם שהוא כעכו"ם דהוא מה"ת ולא מתקנת חכמים, אלא דמעיקר דינא כיון שאינו מקבל את התורה ואינו שומר אותה כלל אינו כישראל, דכ"מ שדברה תורה מישראל הוא במקבלי תורה ושומרים בכללות, וזהו מה דאמר בגמ' מכם פרט למומר, דמומר אינו כישראל, אלא דמ"מ חובות ישראל הא לא נתבטלו ממנו דאטו בשביל שהמיר הותרה לו, והנה יש לדון לפ"ז בדין קדושין לענין להתקדש לו דיהי' אסור כמו לעכו"ם וא"כ הי' צריך לומר דאינו בר קדושין.
ונראה דדין תפיסת קדושין לא שייך לדין איסור מה שבת ישראל אסורה בעכו"ם או מה שישראל אסור בנכרית, דהא לדעת הטור ליכא איסור דלא תתחתן אלא בז' אומות בגירותן, ואפי' לדעת הרמב"ם דאיכא איסור חתנות בגויותן בכל האומות, מ"מ לא בשביל הלאו הוא דלא תפסי קדושין דמסקנא אמרינן בהאומר דהא דלא תפסי קדושין בעכו"ם ילפינן מואחר כן וגו', והיינו דמה דלא תפסי קדושי אינו בשביל האיסור דהוא עכ"פ רק איסור לאו ובח"ל תפסי קדושין, אלא משום דאינם מעם ישראל ותליא ביחוס ישראל, ולכן מומר לעכו"ם אפילו נימא דאסור כמו עכו"ם כיון דלא יצא מכלל עם ישראל ואינו צריך גירות וטבילה לכן שפיר דתפסי קדושי מומר.
והנה לגבי כותי אף דעשאום כעכו"ם גמורים מ"מ כתב הטור באה"ע סי' מ"ד דכותי שקידש בזה"ז צריכה גט וכ' שם הב"י דמה שעשאום כעכו"ם גמורים משמע להני רבותא דהיינו דוקא שלא נסמוך עליהם באיסור והיתר אבל להפקיע קידושיהם לא, ולפמש"כ דמד' הרמב"ם משמע דמומר הוי מעיקר הדין כעכו"ם וה"נ כותי דהוי כמומר אלא דמ"מ לענין קדושין לא גריעי ממומר לעכו"ם דמ"מ תפסי קדושין.
והב"ש באה"ע שם ס"ק י"ג הקשה מהא דיבמות דף י"ז בעשרת השבטים שנטמעו דאמר שמואל לא זזו משם עד שעשאום כנכרים גמורים והיינו דאין קידושיהן קדושין, ויישב דבחולין לגבי כותים איתמר לענין איסורים בזה אמרינן דלקולא לא עשאום כעכו"ם, אבל ביבמות דאמר שמואל לענין קדושין ע"כ דעשאו אותם כעכו"ם אפי' לקולא, ונראה להסביר באופן אחר דבאמת לא שייך דיעשו אותם כעכו"ם לקולא לענין זה שלא יהיו קידושיהם קדושין, ורק דשם כיון דעיקר מילתא איתמר לענין קדושין ע"כ דלענין זה גופא עשאו אותם כעכו"ם להפקיע קידושין שלהם, ויש כח ביד חכמים להפקיע קדושין אפי' היכי דלא קדיש אדעתא דרבנן כמש"כ התוס' בב"ב דף מ"ט, ועי' ברשב"א ביבמות דף כ"ב וז"ל והא דאמר שמואל לא זזו משם עד שעשאום כעכו"ם גמורים לאו למימרא דישראל שנעשה עכו"ם גמור ועובד עבודה זרה שאין חוששין לקידושיו אלא אותן בלבד הוא שעשאום כעכו"ם גמורים והפקיעו קידושיהן עכ"ל, ובטעמא דלא הפקיעו קדושי כותי אפשר משום דלא הוצרכו אלא לעשרת השבטים שנטמעו שלא תצא תקלה שיסברו שהם עכו"ם ולא יחושו לקידושיהם לכן הפקיעו חכמים קידושין שלהם, ול"ד לכותים דבדוכתייהו קיימי וידוע שהם כותים ומה"ת קדושיהן קדושין אין טעם להפקיען.
עכ"פ לפ"מ שנתבאר נראה דדין כותים אחר הגזירה הוא כדין מומר לעכו"ם לכל דבריו אבל לגבי קדושין צריכה גט בזה"ז כשי' הגאונים.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שחיטה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה