אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שחיטה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ד · הלכה ח

פרק ד

אבד לו גדי או תרנגול ומצאן שחוט בבית מותר שרוב המצויין אצל שחיטה מומחים הן. מצאו בשוק אסור שמא נתנבל ולפיכך הושלך וכן אם מצאו באשפה שבבית אסור.
מצאו בשוק אסור, הכ"מ הביא קושית הראשונים דהא בב"מ דף כ"ד אמרינן התירוהו לו משום שחיטה כר"ח בנו של ריה"ג. והנה בפשיטות יש להתעורר דכיון דהתירוהו לו משום מציאה משום דרוב עכו"ם א"כ כבר בטל הראי' מדהושלך בשוק ש"מ נבלה הוא דהא עכו"ם אין מקפידין על נבלה וע"כ דנאבד ומצאתי שכתב כן בלב ארי' ויישב בזה הקושיא דהגמ' אזיל הכא אי אמרינן דהתירוהו לו משום מציאה כרשב"א דגם ברוב ישראל מותר, אבל באמת אינו במשמע מד' הגמ' כן דהא הך מימרא דהתירוהו לו משום שחיטה כר"ח בנו של ריה"ג הוא דר' אמי ובעי בגמ' למפשט דהלכה כרשב"א ברוב ישראל ודחי דרוב נכרים ורוב טבחי ישראל, ועכ"פ לא לחלוק על ר' אמי בא אלא ליישב אליבא דר' אמי, אלא דבאמת יקשה לפ"ז דברי הגמ'.
ונראה דהנה יש לעיין אם יש רוב בהמות כשרות וכנגד זה יש רוב אחר אם יש להתיר, ולכאורה פשוט דאין להתיר ואשכחן כה"ג ביבמות דף ל"ז דרוב נשים לט' ילדן וכנגד זה יש רוב נשים עוברן ניכר לשליש ימי', וא"כ כיון דאמרינן דנפילה לא שכיחי א"כ יש רוב אחר כנגד רוב בהמות כשרות, וא"כ עלינו לומר דבאמת הוא של ישראל, אלא דזה אינו דאם רוב כשרות כנגד רוב דלא מצוי נפילה א"כ ישאר רוב עכו"ם [אלא דמ"מ יש לחקור בזה מכיון דרובא דליתא קמן דהוא מסברא ורובא דאיתא קמן הוא מטעם ספק כמש"כ הש"מ לענין כל דפריש. וא"כ הא דנתלי בתר רוב עכו"ם הוא בתחלה לומר דעכו"ם אבד מה שהוא נגד הרוב, אלא דמ"מ אפשר דכיון דאם לא נאבד צ"ל דנטרפה וגם זהו נגד הרוב].
איברא דיש לעיין דנוכל לומר כאן סמוך מיעוטא לחזקה דלענין רוב מצויין אצל שחיטה מומחין כתב הרשב"א במשמרת הבית דלהכי לא אמרינן סמוך משום דיש רוב שהם מסלקין החזקה, אבל הכא רוב עכו"ם אינם שהם מסלקים החזקה דלא בשביל שהם עכו"ם הם מסלקים החזקה דבאמת יש להבהמה חזקת איסור ואמרינן דרוב שוחטין שפיר ורק דיש לנו רוב כנגד שאינם נאבדים ויש ראי' שנתנבלה וע"ז אנו אומרים דאם היתה מעכו"ם ג"כ היתה אבדה, אבל אין רוב העכו"ם מסלקים החזקה יותר ממיעוט ישראל דהא אין אנו אומרים דעפ"י רובן של העכו"ם צריכה להיות אבודה ואה"נ דאותם שהעכו"ם שוחטים מכיון שאינם חוששים לנבלות אינם מקפידים ואינם משליכים לכן עפ"י רוב לא ימצאו אבודות, וא"כ הדר אפשר לומר סמוך מיעוטא לחזקה ולכן אפשר דזהו מאי דסבר הגמ' גם ברוב עכו"ם לומר כן.
והנה אי אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ברובא דאיתא קמן מצאתי שנסתפק בזה הרמב"ן ביבמות דף קי"ט שהקשה אמאי לא נימא גבי שרצים וצפרדעים סמוך מיעוטא לחזקה, ותי' משום דברובא דאיתא קמן לא אמרינן סמוך אי נמי כיון דודאי נגעו לא אמרינן סמוך שאין חזקתה של עיסה כלום שהרי הורעה חזקתה ומוכח דמספקא לי' להרמב"ן בזה, והנה לכאורה כיון שכתב הרמב"ן דהיכי דאיתרע חזקה ל"א סמוך א"כ גם הכא איתרע חזקה וזהו באמת תי' הפנ"י במה דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ולא אמרינן סמוך משום דהורע החזקה שהרי נשחטה לפניך ולפ"ז גם כאן לא שייך לומר סמוך, אכן נראה בכונת הרמב"ן במש"כ כאן שהרי הורעה היינו כמש"כ הרשב"א בטעמא דל"א סמוך גבי רוב מצויין משום דהרוב מתעסקין לבטל החזקה, וכן מצאתי שכתב הרשב"א במשמרת הבית וא"כ נוכל לומר דאף דבענין דידן איתרע חזקת הבהמה שהרי נשחטה לפניך אבל כבר כתבתי דהכא אין הרוב מתעסקין לבטל החזקה שהרי אין אנו מכריעים ע"י רוב עכו"ם שודאי נשחטה דאדרבה אנו אומרים דאם רוב עכו"ם ששוחטים בהמות הם אינם משליכים לאשפה וא"כ כיון שמצד זה אנחנו אומרים שהושלכו לאשפה ע"כ לא נשחטה ע"י עכו"ם, ולא שייך זה לומר אלא היכי דבסברא הרוב מבטל החזקה אבל הרוב אינו מבטל החזקה יותר מן המיעוט אלא דהריעותא שהיא מושלכת בשוק זה מטיל עלינו ספק שהיא נבלה וממילא אנו מוכיחין מזה שלא נשחטה ע"י עכו"ם.
אך כל זה אם נמצאה באשפה ורק דאנו דנים בשביל דהוי רוב עכו"ם, אבל בעיקר יש כאן רוב כנגד רוב היינו רוב מומחין ושוחטין שפיר ורוב שאינם אבודים ומסתמא הושלכו לאשפה, אבל אם נמצא בשוק או באשפה שבבית ששני הדברים גם השלכתם לא שכיח כ"כ אלא דשכיח יותר מאבדתו או באשפה שבבית מהנחתם בכונה שם דאפשר שהחזיקו שם לנקותם ושכחו, דבזה הלא שווין הלא שכיחי ואי אפשר לומר רובא כנגד רובא, וטעמא דר' יהודא דאוסר הוא בשביל זה גופא דעכ"פ איכא ריעותא ברוב מצויין אצל שחיטה מומחין וממילא אסרינן משום חזקת איסור דבהמה.
ואם נימא כן הוא דוקא בשאין כאן רוב עכו"ם, אבל ברוב עכו"ם א"כ לא נוכל לומר סמוך מיעוטא לחזקה דהא כבר נצרכין אנו לחזקה אפי' אם היה ברוב ישראל, ולכן לפ"מ דאמרינן בחולין דפליגי אם עשוי להטיל נבלות באשפה שבבית וע"כ מכיון דפליגי ה"נ בשוק ע"כ בזה פליגי אם כשעשוי מעט להטיל היינו דלא שכיח לגמרי אם חוששין בשביל זה, לכן נראה עכשיו דברוב עכו"ם ודאי מותר.
והנה בפשוטו היה אפשר לומר דס"ד דפליגי אי אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן באופן דלא נימא סמוך מיעוטא לחזקה והיינו כמו דהוי סבר מעיקרא בחולין דפליגי אי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, ובזה שפיר דאמר ר' אמי דהתירוהו לו משום שחיטה משום ר"ח בשריה"ג דסובר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דבזה גם רוב עכו"ם ורוב טבחי ישראל אינו מועיל אם לא נימא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין.
והנה לפמש"כ למעלה דנימא דברובא דאיתא קמן נמי אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה א"כ יקשה מאי מהני רוב טבחי ישראל, ולכן הי' אפשר בזה ליישב דברי בעה"ע שכתב דשחיטה הוי סימן והשיגו הרשב"א דהכא מוכח דבלא רוב טבחי ישראל לא הוי שחיטה סימן, דבאמת עיקר ההיתר הוא משום דשחיטה הוי סימן אלא דאם הי' ודאי נעשה ע"י עכו"ם הלא לא נוכל לומר דעכו"ם אינו יכול בשום אופן לשחוט כמו ישראל, ולכן גם ברוב עכו"ם אינו מכריע סימן דשחיטה ואינו מכריע אלא להוציא מספק החליף ולכן היכי דאיכא רוב וגם סימן מוציא מחזקת איסור דהוי כמו מיעוטא דמיעוטא.
אכן יש לומר דלדברי הרשב"א במשמרת הבית דהיכי שהרוב מסלק החזקה לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה א"ש ונמצא דלפי' הרא"ה דטעמו דלא אמרינן סמוך גבי רוב מצויין אצל שחיטה משום דהוי כל א"כ יקשה מהכא דאמרינן רוב טבחי ישראל והיינו אם אמרינן סמוך גם ברובא דאיתא קמן, וע"כ דצריך לפרש כמש"כ הבעל העיטור אך לדעת הרשב"א קשה כנ"ל.
במה שבארתי את דברי בעל העיטור צריך להוסיף ולומר לפי שיטתו דסימן אינו מפקיע מדין רוב אלא מחשש החליף דלא הוי אלא ספק, והוא כשיטת הרמב"ם דקרוב מפקיע מרובא דעלמא משום דרובא דעלמא אינו יכול לפסוק דהוא ודאי מרובא דעלמא.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שחיטה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה