אבן האזל על משנה תורה, הלכות שחיטה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק א · הלכה א
מצות עשה שישחוט מי שירצה לאכול בשר בהמה חיה ועוף ואחר כך יאכל שנאמר וזבחת מבקרך ומצאנך, ונאמר בבכור בעל מום אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל, הא למדת שחיה כבהמה לענין שחיטה, ובעוף הוא אומר אשר יצוד ציד חיה או עוף וגו' ושפך את דמו מלמד ששפיכת דם העוף כשפיכת דם החיה.
ונאמר בבכור בעל מום, הכ"מ הקשה דהא האי קרא בחולין כתיב דהא בקרא כתיב כי ירחיב וגו' בכל אות נפשך תאכל בשר ופרש"י דבחולין משתעי קרא, וביאר הכ"מ דדברי רש"י הוא עפ"י הספרי, והרמב"ם לא סבר כהספרי דקרא דכי ירחיב בחולין מיירי אלא כברייתא בגמ' בדף כ"ח דר' אלעזר הקפר דריש האי קרא בפסוהמ"ק, והקשה הכ"מ דהא קרא דלעיל מיני' בכל אות נפשך תאכל מיירי בפסוהמ"ק דדרשינן מיני' תזבח ולא גיזה וא"כ תרי קראי בפסוהמ"ק למה לי, ותי' הכ"מ דקרא דלעיל בפסוהמ"ק שנפדו וקרא דכי ירחיב בבכור בע"מ דאין פודין אותו, ואכתי אינו מיושב דעכ"פ מנ"ל לגמ' לומר דתרי קראי בפסוהמ"ק, ונראה דזהו מדכתיב בתרווייהו הטמא והטהור יחדיו יאכלנו ובחולין לא הוצרך להתיר וכמו שפי' רש"י בפי' החומש על הך קרא דבשביל שהוא פסוהמ"ק הוצרך קרא להתיר לאכלו בטומאה, וכיון דבפרשה דכי ירחיב נמי כתיב כן ע"כ דזה מיירי בפסוהמ"ק, וח"א העיר דכל זה אפשר לר' עקיבא דאמר דקרא דכי ירחיב בא לאסור בשר נחירה, אבל לר' ישמעאל דסבר דקרא דכי ירחיב בא להתיר בשר תאוה א"כ א"א לומר דקרא איירי בפסוהמ"ק דהא בפסוהמ"ק כיון דא"א להקריב לא נאסרו גם במדבר וכמו שכתבו התוס' שם בסוגיא דדמי לחיה דלא נאסר, וא"כ שפיר דהספרי יסבור כר' ישמעאל ולכן מוכרח להעמיד פרשה דכי ירחיב בחולין, אבל לדידן כר"ע דאפשר לאוקמי גם פרשה דכי ירחיב בפסוהמ"ק מוקמינן הכי משום קרא דהטמא והטהור יאכלנו וכמש"כ, ומיושב דחידש לן קרא בבכור בע"מ דלא נפדה ג"כ דהטמא והטהור יאכלנו דהוא יותר חידוש דמותר לאכלו בטומאה, דהא כתבו התוס' בב"ק דף נ"ג דאף דמותר לאכלו לכהנים במדינה ומותר למכרו לר"ע אפי' לעכו"ם מ"מ לא מיקרי ממון הדיוט ולא הוי שור רעהו ולא כמו פסוהמ"ק שנפדו דהוי שור רעהו, וא"כ שפיר אשמעינן קרא גם בזה דמותר לאכלו בטומאה. [ובגליון הרמב"ם נ"ב עי' ירושלמי תרומות פ"ח הל' ד' דמוכח כדברי הכ"מ וכדעת הרמב"ם].
ובמה דלמד הרמב"ם דין שחיטה לעוף מקרא דאשר יצוד ציד חיה או עוף ולמד מזה דשפיכת דם העוף כשפיכת דם החיה, והוא תימה דבגמ' אשכחן להיפוך דמושפך את דמו דרשינן דאין שחיטה לעוף מן התורה, וכ' הכ"מ דכיון דבגמ' אמרינן מאן תנא דפליג עלי' דר' אלעזר הקפר רבי הוא והלכה כרבי מחברו ומאחר דקיי"ל כרבי דיש שחיטה לעוף מן התורה, ממילא משמע דושפך את דמו היינו ע"י שחיטה ואתקש עוף לחיה, אבל בדברי הכ"מ עוד לא נתיישב דמרבי לא ידעינן אלא דיש שחיטה לעוף מן התורה אבל עכ"פ מקרא דושפך לא שמעינן כלום ואפשר לומר דבשפיכה בעלמא.
והנראה בישוב דברי הרמב"ם דבפרק ד' הלכה י"ז כתב כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת החולין אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין וכו' ופסק כר"ע, ומוכח דמעיקר דינא הוי דוקא נחירה ולא להרוג את הבהמה, והא דבעי דוקא נחירה זהו מושפך את דמו דעכ"פ בעי שפיכת הדם, וא"כ חיה ועוף היו בכלל, והנה בדבר שהי' בכלל ויצא לידון בדבר החדש שאי אתה רשאי להחזירו לכללו עד שיכתוב לך הכתוב בפירוש, ואיכא בזה פלוגתא דאיכא מ"ד דאיהו הוא דלא גמר מכללי' אבל כללי' גמר מני' ואיכא מ"ד דלא איהו גמר מכללי' ולא כללי' גמר מני', והנה רש"י ותוס' בזבחים דף מ"ט פירשו דאפי' מ"ד דכללי' גמר מני' היינו לדבר דלא חידש בו אבל לענין עיקר דבר שנתחדש לא גמר כללי' מני' אבל ביבמות בדף ז' בחידושי הרמב"ן סוברים שם הרמב"ן והראב"ד דאפי' לדבר שנתחדש בה גמר כללי' מיני', ומוכח שם דסוברים להלכה כמ"ד דכללי' גמר מיני', וא"כ מיושב עכשיו שפיר דהרמב"ם לא חידש כאן כלל דרשא מיוחדת על שחיטת עוף, אלא הביא רק קרא דושפך דמיני' ילפינן בין חי' בין עוף לשפיכת דם וכיון שנתחדש אח"כ מקרא דוזבחת דבהמה בעי שחיטה וכן צבי ואיל מקרא דאך אשר יאכל א"כ ילפינן עוף מחיה דבעי נמי שחיטה דהא כללי גמר מני', ומה דאמרינן דרבי סבר מלמד שנצטוה על שחיטה א' בעוף זהו מהלכה בע"פ, אבל אינו מוכח כלל דרבי פליג ע"ז דנוכל למילף שחיטת עוף מחיה, אלא דאי מקרא לחוד הי' צריך ב' סימנים כמו חיה ולזה אתא הלכתא לרוב א' בעוף ולרוב שנים בבהמה, והגמ' דאינו לומד כדעת הרמב"ם עוף מחיה אפשר סבר כמ"ד לא איהו גמר מכללי' ולא כללי' גמר מיני', אבל הרמב"ם פוסק כמ"ד כללי גמר מיני' וכדעת הרמב"ן והראב"ד ביבמות דסוברים כן דאפי' דבר שנתחדש גמרינן לכן שפיר לומד עוף מחי', והא דאמר רבי וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה, ואם נימא דהרמב"ם פוסק נמי כרבי צריך לומר דזה אינו עיקר ההלכה, דהא אם הוא עיקר ההלכה הי' דין רוב א' בעוף ורוב שנים בבהמה לכתחילה, והרמב"ם פוסק דזהו רק בדיעבד איברא דהרמב"ן מסתפק אם הוא דאורייתא או דרבנן, אבל הרמב"ם סובר דהוא דאורייתא וכמש"כ כאן הכ"מ ונבאר זה לקמן אכן עכ"פ לדעת הרמב"ם נאמר דעיקר דינא דיש שחיטה לעוף מן התורה ילפינן מקרא, וכאן הוזכר רק דיני השחיטה וכמו דמוזכר דין שנים בבהמה.
והנה מה שנצרך הרמב"ם לזה ולא למד מדתנ' בר קפרא זאת תורת הבהמה והעוף וכו' הטיל הכתוב לעוף בין בהמה לדגים, תי' בזה הכ"מ משום דלבר קפרא הוי בעוף סי' אחד לכתחילה והרמב"ם פוסק דהוא רק בדיעבד וכתב הכ"מ דהוא משום דאיכא תרי לישני ופסק הרמב"ם מספק לחומרא דהוי ספיקא דאורייתא, אכן אכתי טעמא בעי דמנלן באמת לפסוק דלא כבר קפרא ואמאי לא נימא כבר קפרא דמה דתנן השוחט דיעבד הוא על מה דמהני רוב וכמו דאמרינן בגמ' באב"ע בתרא, והלח"מ כתב משום דברייתא דתניא וזאת תורת השוה הכתוב בהמה לעוף ועוף לבהמה ומבואר דברייתא פליג על בר קפרא, וכ"כ התוס' דלבר קפרא איצטריך זאת לשום דרשא דברייתא דלעיל מפיק בעוף בסימן אחד מקרא דזאת וראה רבינו לפסוק כברייתא דלעיל וכר' אלעזר דילפינן בהמה ממליקה דעוף שהוא מן הצואר עכ"ד הלח"מ, ודבריו בצד אחד נכונים דברייתא פליגא על בר קפרא, אבל אינם נכונים כלל מצד הב' דמהיכי תיתי יפסוק הרמב"ם כר' אליעזר דברייתא ולא כת"ק ולת"ק הא עיקר דינא דשחיטת עוף ילפינן מהאי קרא דזאת תורת דמה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה, ולא מיבעי לפי מה דאיתא ר' אליעזר ודאי א"צ לפסוק כן דהא ר' אליעזר שמותי הוא אלא אפי' אי נימא דצריך להיות ר' אלעזר מ"מ אמאי נפסוק כר' אלעזר ולא כת"ק, ולתי' הכ"מ מיושב דלדעת ת"ק דיליף מקרא דזאת דעוף הכשרו בסימן אחד א"כ הוי בעוף סימן א' לכתחילה, אלא דכבר כתבנו דאכתי הא גופא מנלן ואמאי לא נפסוק כת"ק ובר קפרא דבזה שניהם שוים דמהאי קרא נלמד שחיטה לעוף מן התורה.
ונראה דבזבחים דף ט' ע"ב איתא אמר רב משמיה דמבוג חטאת ששחטה לשום חטאת נחשון כשרה דאמר קרא זאת תורת החטאת תורה אחת לכל החטאות ופריך שם רב משרשיא מהא דתנן ר' שמעון אומר כל המנחות שנקמצו וכו' ואמאי לימא זאת תורת המנחה תורה אחת לכל המנחות ומסיק שם הא דרב באופן אחר ולא מדרשא דזאת תורת החטאת, וכתבו שם בתוס' דאע"ג דבפרק דם חטאת איתא להדיא במתני' דדרשינן זאת תורת החטאת ותירצו בתוס' דבמה דכתיב בהדיא בחטאת גופא דרשינן, ובריש איזהו מקומן אמרינן בגמ' הניחא למאן דאית לי' זאת תורת אלא למאן דלית לי' זאת תורת מא"ל, וכתבו שם בתוס' בזבחים דהוא משום דבריש מנחות איכא פלוגתא דאמוראי ורבא מפרש באמת טעמא דר"ש משום דרשא דזאת תורת פליגי בזה ר"ש ורבנן ועכ"פ להלכה לרבא דמפרש טעמא דר"ש מזאת תורת הא רבנן לא דרשו זאת תורת וקיי"ל שם כרבנן, ולאינך אמוראי גם ר"ש לא דריש זאת תורת, והכא גבי זאת תורת הבהמה לא קאי בפרשה דשחיטה אלא בסימני בהמות ועופות ודגים, וא"כ כיון דבהא דלא מיירי בהך פרשה לא דרשינן זאת תורת שפיר דלא מצינו למילף מדרשא דזאת תורת ומבואר שיטת הרמב"ם, וממילא שפיר דעיקר דינא דסגי רוב א' בעוף הוי כמו מה דסגי רוב שנים בבהמה דזהו מוזבחת כאשר צויתיך ונוכל לומר דזהו רק על דיעבד אבל לכתחילה בעי שנים בין בבהמה בין בעוף.
ובמה שכתב הכ"מ דמה דפסק הרמב"ם לקמן בהל' ט' דלכתחילה בעי גם בעוף שני סימנים דהוא לחומרא, וכן פי' לקמן בהל' ט', ומשמע דהכ"מ מפרש דתרווייהו לישני פליגי ואבע"א קמא סבר דדוקא על אחד בעוף קאי הא דתנן השוחט בדיעבד ואבע"א בתרא סבר דרק על רוב שנים בבהמה והיינו על דין דרובא ככולו, ודבריו תמוהין דבעוף אין מקור להצריך לכתחילה שני סימנים שלמים, דממ"נ אם נפרש דבדיעבד הוא על דין דרובו ככולו א"כ בעוף סגי לכתחילה בסימן אחד, ואם כן לכתחילה די בעוף בסימן אחד שלם ורובו של השני ודוחק לומר דלאו דוקא ולא נחת הרמב"ם לומר דבעוף סגי בסימן אחד ורובו של שני דזהו דוחק והרמב"ם מדייק בלשונו ואם הוא משום ספק הי' צריך לפרש דבעוף לא צריך שני הסימנים שלמים.