אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שבת· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יד · הלכה יז

פרק יד

נעץ קנה ברה"י אפילו גבוה מאה אמה וזרק מרה"ר ונח על גביו חייב שרה"י עולה עד לרקיע.
כתב המ"מ דמשמע מדברי הרמב"ם דברה"י לא בעינן מקום ד' על ד' לגבי הנחה ותמה למה לא הזכיר הרמב"ם ברפי"ג דדוקא ברה"ר בעינן הנחה על מקום ד' אבל לא ברה"י, ובאמת דמדברי הרמב"ם שם דכתב אין המוציא מרשות לרשות חייב עד שיעקור ממקום ד' ויניח ע"ג מקום ד' מוכח דבין ברה"ר ובין ברה"י צריך שיניח ע"ג מקום ד'.
והנה התוס' בדף ד' ע"ב הקשו אמאי מוקי רבה ורב יוסף המשנה כתנאים דסברי דלא בעינן מקום ד' והא סבירא להו דמחשבתו משויא ליה מקום, ותירצו דכי אמרינן מחשבתו משויא ליה מקום היינו היכי דלא ניחא ליה בענין אחר אבל הכא דאינו חושש היאך מקבל לא מהני מחשבתו, אכן במאירי מצאתי שכתב בפשטות דבכל גוונא היכי שרצה להניח על מקום כזה אף דאין זה אצלו בדוקא שיהא מונח שם אמרינן מחשבתו משויא ליה מקום, (וכן בגמ' לקמן ק"ב ע"ב גרסינן זרק ונחה בפי הכלב ובתוס' שם כתבו דלא גרסינן ונחה בפי כלב דנחה משמע מעצמה), ומפשטות ד' הרמב"ם בפי"ג הל' י"ג משמע נמי דבכל אופן הוי מקום ודלא כהתוס', ובמה שהקשו התוס' דא"כ נימא מחשבתו משויא ליה מקום תירץ במאירי דעל ידו של חבירו לא מהני אחשביה דלא יוכל להחשיב יד חבירו ומש"ה במניח ברגל חבירו פטור, אמנם סברא זו אינה מובנת דאטו הא דמחשבתו משויא ליה מקום הוא ענין של איזה חלות דנאמר דעל ידו של חבירו לא יוכל להחשיב הא אינו אלא דין מקום וכיון דאחשביה לגבי דידיה מסתבר דהוי מקום אף דחבירו לגבי עצמו לא הוי רגלו מקום הנחה.
לכן נראה דבאמת לא קשה מידי דהא פשוט דדין מחשבתו משויה ליה מקום לא שייך אלא גבי הנחה דכיון דדעתו להניח שם הרי דמחשיב לאותו מקום וחשיבא הנחה, אבל לא שייך כלל אחשביה בעקירת חפץ דמה שבדעתו לעקור ממקום זה עוד אין בזה הוכחה כלל שהוא מחשיב אותו המקום שרוצה לעקור ממנו דנימא מחשבתו משויה לי' מקום, ולכן ליתא לקושיית התוס' דנימא מחשבתו משויה ליה מקום דהלא זה לא שייך כשעוקר כ"א כשמניח על גבי איזה מקום ולא היכא שעוקר מאיזה מקום שהוא ומתני' הא איירי בין לענין עקירה מידו ובין לענין הנחה בידו.
אלא דאכתי קשה מהא דאמרינן בעירובין צ"ט ע"א השתין ורק חייב חטאת דמחשבתו משויא ליה מקום והתם הלא מיירי לגבי עקירה ולא שייך בזה מחשבתו משויא ליה מקום, וצריך ביאור.
ונראה דהתם ההסבר דמהני מחשבתו לאשוויי מקום משום דקודם שהשתין או רק לא חשיבי כמונחים במקום ההוצאה ואפילו אם הרוק כבר מונח בפה מ"מ כל זמן שאינו מונח בין שפתיו להוציא לא מיקרי הנחה ולכן כשמקבץ אותם למקום ההוצאה שייך שפיר מחשבתו משויא ליה מקום דבזה שמקבץ ומניחם במקום ההוצאה משויא ליה מקום, משא"כ היכי שהיה מונח מקודם בידו אין ראיה בזה שעקר מידו שהחשיב אותו מקום כנ"ל.
ולפי"מ שבארנו מיושב מה שהקשה המ"מ למה חייב בזרק על גבי קנה והא הרמב"ם פסק בסתם דבין ברה"ר ובין ברה"י בעינן עקירה והנחה ממקום ד' דיש לומר דהא דחייב בזרק ונח ע"ג קנה לאו משום דלא בעינן ברה"י הנחה על גבי מקום ד' אלא דכיון דזורק על הקנה אמרינן מחשבתו משויא ליה מקום ד', וזה ניחא דוקא לשיטת הרמב"ם דלא בעינן שיהא מחשבה בדוקא שיניח על מקום זה וכדפירש הרמב"ם גבי זרק בפי כלב דאם רק נתכוין סגי וכמו שמבואר גם במאירי כנ"ל דלא כהתוס' דגרסי זרק בפי הכלב וסברי דלא מהני מחשבתו אלא היכי דניחא ליה הנחתו בענין זה ולא באופן אחר.
אמנם אכתי אינו מיושב דאם נימא דהטעם דלא בעינן בנח ע"ג קנה מקום ד' הוא משום דמחשבתו משויא ליה מקום, א"כ לא שייך זה אלא היכי דבכונה זרק שינוח על הקנה אף דלא ניחא ליה מקום זה ממקום אחר, אבל מלשון הרמב"ם שכתב וזרק מרה"ר ונח על גביו משמע דאפילו זרק בסתם ואומר כל מקום שתרצה תנוח נמי חייב ואף דלא נתכוין להניח ע"ג הקנה, לכן נראה דבאמת צריך הנחה ע"ג מקום ד' אלא דכאן מיירי הרמב"ם בעיקר דין רה"י ואשמעינן דהוי רה"י אף למעלה, ומה דצריך הנחה ע"ג מקום ד' סמך הרמב"ם על מה שכתב בריש פי"ג ונ"מ היכי שיהיה למעלה דף רחב שיש בו ד' על ד' דמשום הדף לחוד לא היה נחשב רה"י כמו קנה ברה"ר ובראשו טרסקל אלא דאמרי' אויר רה"י עולה עד לרקיע.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה