אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שבת· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יב · הלכה א

פרק יב

המבעיר כל שהוא חייב והוא שיהא צריך לאפר אבל אם הבעיר דרך השחתה פטור מפני שהוא מקלקל, והמבעיר גדישו של חבירו או השורף דירתו חייב אע"פ שהוא משחית מפני שכוונתו להנקם משונאו והרי נתקררה דעתו ושככה חמתו ונעשה כקורע על מתו או בחמתו שהוא חייב.
בהא דאמרינן מדאיצטריך קרא למישרי מילה הא חובל בעלמא חייב ומדאסר רחמנא הבערת בת כהן הא מבעיר בעלמא חייב הקשו בתוס' בשבת דק"ו ע"א דלילף כולה מילתא מהבערה דבהבערה איכא נמי נטילת נשמה ותירצו דהתם הקלקול בא בשעת התיקון אבל לענין הבערה התיקון בא אחר הקלקול ועוד תירצו משום דבאמת היינו אומרים דמשום נטילת נשמה לא הי' חייב משום דהוא מקלקל ורק משום דהבערה לא דחי שבת דמקלקל בהבערה חייב, וקשה דאכתי מנ"ל דמקלקל בהבערה חייב אימא דכל האיסור הוא דוקא משום נטילת נשמה דילפינן ממילה דמקלקל בחבורה חייב, אלא דבפשיטות יש לומר דהא בקרא כתיב לא תבערו ומוכח דהאיסור משום הבערה לא משום נטילת נשמה רק דע"כ תוס' לא דייקו כן דלפי"ז לא הקשו מעיקרא כלום וע"כ דניחא להו למיפק מלא תבערו גם אי האיסור משום נטילת נשמה משום דבאמת גבי הבערת בת כהן מה ששורפין אותה בהפתילה אם אפי' היתה פתילה מוכנת מערב שבת נקרא עיקר ההבערת בת כהן הבערה ששורפין אותה בהפתילה של אבר וזה ג"כ הבערה כיון דהוא תולדות האש ושורף, וא"כ משמע דתוס' ס"ל דמ"מ כיון דבחדא מעשה הוא אין הכרח דהחיוב יהי' רק משום הבערה וא"כ קשה כנ"ל, ועוד יותר קשה לפירש"י דמפרש מה לי בישול פתילה דחייב על בישול הפתילה משום בישול וכן מוכח ביבמות ד"ו וא"כ מוכח ע"כ דלא תבערו הוא לאו דוקא אלא ילפותא שלא נשרוף את בת כהן יהי' המלאכה מאיזה אב שיהי' ולא איכפת לן אם המלאכה הוא בישול הפתילה (וע"כ צריך לומר לפירש"י דא"א לעשות הפתילה מערב שבת ומשום עשיית הפתילה אינה צריך שהי' כלל ותיכף נעשית, וא"כ אי נגמר דינה של בת כהן מאתמול וכבר הכינו הפתילה למה לא שרפו אותה דאסור לענות את דינה, וע"כ דלא הי' אפשר לעשות הפתילה מאתמול ובזה הי' רשות להמתין כיון דדינה בשריפה וא"כ צריך לעשות בשבת ודוחק דעל עשיית הפתילה הי' שהות ועל הנתינה לתוך פי' כבר לא הי' שהות בערב שבת דזה דוחק, עכ"פ מוכח מד' רש"י דהוא משום נטילת נשמה).
והנה הרמב"ם פסק דחובל הוא משום מפרק ונטילת נשמה הוא דוקא בשוחט דנוטל באמת הנשמה אבל חבלה אין בה משום נטילת נשמה, ולדברי הרמב"ם מוסבר יותר הא דאמרינן חובל וצריך לכלבו דבענין נטילת נשמה לא שייך לצרף הא דצריך לכלבו דגבי נטילת נשמה העיקר הוא הנטילה וזה הוי משאצל"ג, אבל משום מפרק מוסבר שפיר. ולפי"ז ניחא הא דאין לומר דבהבערת בת כהן מחייב משום חובל דהא אין כאן משום מפרק כלל, ומשום נטילת נשמה חשיבא משאצל"ג, אלא דבאמת משמע דהרמב"ם אינו מפרש כהתוס' דקאי אליבא דר"ש דהא הרמב"ם לא פסק דין דחובל וצריך לכלבו שאני מכל המקלקלין ולא דין דמקלקל בחבורה חייב וע"כ משום דסובר דהוא אליבא דר' יהודה דמחייב משאצל"ג, דאי כתוס' הי' לו לכתוב דין דכל המקלקלין פטורים חוץ מחובל וצריך לכלבו, (אך באמת גם לפי' הרמב"ם מוסבר דוקא לפי שיטתו שהוא משום מפרק דאם הי' משום נטילת נשמה הי' הדין כמו חופר גומא וא"צ אלא לעפרא) וע"כ דהרמב"ם אינו מפרש כפי' התוס' דחובל וצריך לכלבו הוא אליבא דר"ש, אלא כפירש"י דהוא אליבא דר"י ואליבא דר"י הי' שפיר חייב גם אם האיסור משום נטילת נשמה, אך דברי יתכנו לשיטת רמב"ם ולפי' התוס' דקאי אליבא דר"ש.
עכ"פ להרמב"ם דמפרש דחובל משום מפרק מוכח דצריך לפרש הא דכל המקלקלין פטורים חוץ מחובל ומבעיר דלאו דבהני תרי אבות מלאכה חובל ומבעיר חייב מקלקל או דקלקול חשיב כמתקן, דהא אב דחובל הוא מפרק ובמפרק בעי תיקון, וע"כ דלפי"ז צריך לומר ההסבר באופן דלאו דהחידוש הוא בחומר האבות מלאכה אלא דהחידוש הוא בהני שני המלאכות דחייב בהם על הקלקול.
ולפי"ז לא קשה דילמא הבערת בת כהן הוא לאו משום הבערה אלא משום נטילת נשמה דבאמת נטילת נשמה כאן הוא מקלקל ונטילת נשמה אינו חובל ולכן ע"כ החיוב משום הבערה ושפיר יש ראי' דמקלקל בהבערה חייב, אכן בהא דקאמר מה לי בישול פתילה יש לומר דבאמת בזה גופא חולקים ר"י ור"ש דר"ש סובר דאף דאיכא בישול פתילה מ"מ צריך ע"כ לומר דאיכא תיקון בהבערה דאי לא"ה הי' מקלקל כיון דהתכלית הוא קלקול ולכן צריך ע"כ לומר דמקלקל בהבערה חייב, ור' יהודה סבר דכיון דאיכא בישול פתילה הוא מלאכה בלא תיקון אחר ולכן ע"כ לא צריך לחידושא דמקלקל בהבערה דבלא זה חייב אלא דר' יהודה לטעמי' ע"כ לא צריך לבישול פתילה כלל דהא סבר דקורע בחמתו ג"כ חייב, ומה שדחקו הראשונים לדמות דין בישול פתילה לדין קורע בחמתו קשה טובא.
ולפי"ז נוכל לומר דהגמ' שלנו קאי דוקא אליבא דר' שמעון דלר' יהודה דחייב משאצל"ג ודאי קשה קושיית התוס' דהא איכא נטילת נשמה אבל לר' שמעון ע"כ צריך להבערה אך מ"מ לר' יהודה לא קשה מלא תבערו דבאמת איכא נמי משום הבערה כיון דחייב משאצל"ג והא דאמר הגמ' מה לי בישול פתילה דבאמת גם ר' שמעון מודה מדין בישול פתילה אלא דסבר דמ"מ הוי מקלקל וצריך לדין מקלקל בהבערה - וממילא לא קשה קושיית התוס' בכאן דהא נטילת נשמה הוא אחר ההבערה ונשאר מקלקל גמור.

המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר וחייב. המכבה כל שהוא חייב אחד המכבה את הנר ואחד המכבה את הגחלת של עץ אבל המכבה גחלת של מתכת פטור, ואם נתכוין לצרף חייב, שכן לוטשי הברזל עושים מחמים את הברזל עד שיעשה גחלת ומכבין אותו במים כדי לחסמו, וזהו לצרף שהעושה אותו חייב והוא תולדת מכבה, ומותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים כדי שלא יזוקו בה רבים.
השגת הראב"ד המחמם וכו' כתב הראב"ד למה לא משום מבשל כמו סיכתא לאתינא דמירפא רפי והדר קמיט, עכ"ל, א"א והמחמם את הברזל והמצרפו במים אינו מכבה אבל הוא מכה בפטיש שגומר את חסומו מ"מ חיוב אין בו דצירוף דרבנן הוא עכ"ל.
אחד המכבה וכו' כתב הראב"ד ואם הוא מכבה למה אינו חייב אע"פ שאינו מתכוין ופסיק רישיה ולא ימות הוא ואפילו לא יהא צריך לצרופו והא איהו כר"י ס"ל, ועוד מה בין גחלת של מתכת לגחלת של עץ והלא בשתיהם לדבריו יש בהן משום מבעיר ומשום מכבה ובפרק מילה אמרינן ממתקין החרדל בגחלת של מתכת ביו"ט אבל לא בגחלת של עץ ועוד דבמסכת יומא אמרינן צירוף דרבנן הוא וחיובא ליכא וביו"כ שרי ליה בטבילת כ"ג משום מצוה ואפילו לר' יהודה דאמר דבר שאינו מתכוין אסור עכ"ל.
ביומא דף ל"ד ע"ב אר"י עששיות של ברזל היו מחמין מערב יה"כ ומטילין לתוך צונן כדי שתפיג צינתן ופריך והלא מצרף ומשני רב ביבי שלא הגיע לצירוף אביי אמר אפי' תימא משהגיע לצירוף דבר שאין מתכוין מותר ומי אמר אביי הכי והתניא בשר ערלתו אפי' במקום שיש שם בהרת יקוץ והוינן בה קרא ל"ל ואמר אביי לר' יהודה דאמר דבר שאינו מתכוין אסור, ומסיק בגמ' הני מילי בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן כ"ה גירסת רש"י, ופירש דר' יהודה אוסר דוקא באיסורי דאורייתא אבל לא באיסורי דרבנן וצירוף דרבנן, ובתוס' הק' ע"ז מגמ' דשבת מ"א ע"ב דאמר אביי גופיה דמיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שמצרף ור' יהודה היא דאמר דבר שאינו מתכוין אסור, וכתבו בתוס' דמצי לשנויי דצירוף עששיות דוקא דרבנן אבל צירוף מיחם הוי דאורייתא, והק' עוד בתוס' לפירש"י וגרסי בגמ' ה"מ בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן ואין שבות למקדש ופירושו דכי אוסר ר"י דבר שאינו מתכוין מדאורייתא דוקא בשאר איסורין כבמילה בצרעת אבל באיסורי שבת אסור לר"י רק מדרבנן משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה וזהו דאמר אבל הכא צירוף דרבנן היינו דבלא מתכוין הוי צירוף דרבנן ואף דמדרבנן עכ"פ אסור וכדאמרי' בכירה לכן אמר דאין שבות במקדש.
ובדעת הרמב"ם דסובר דצירוף דאורייתא לכאורה יש ליישב בין לפירש"י ובין לפי' התוס', דיש לומר דהרמב"ם מחלק בין צירוף עששיות דצירופן אינו אלא מדרבנן ובין צירוף גחלת דצירופן הוי דאורייתא וכמש"כ התוס' לפירש"י, איברא דברי התוס' אינם עולין אלא לדעת רש"י דס"ל דחיוב הצירוף הוא משום מלאכת מכה בפטיש דע"ז שפיר חילקו בין צירוף כלים דיש בזה משום גמר מלאכה לצירוף עששיות אבל לדעת הרמב"ם דסובר דבחמם את הברזל ובמצרפו במים איכא משום מבעיר ומכבה לכאורה לא שייך לחלק בזה, אבל המ"מ הביא מד' הרמב"ן שכתב לחלק שאין בעששיות צירוף כמו בגחלת לפי שהן חמות הרבה ומפשירות המים ואין מצטרפות לגמרי אלא במים צוננין, ולפי"ז אתי שפיר סוגית הגמ' לד' הרמב"ם, ויש לומר עוד דהרמב"ם גורס כהתוס' ובאמת צירוף הוי דאורייתא והכא משום דלא מתכוין הוא הוי דרבנן ומותר משום דאין שבות במקדש.
ומדברי הרמב"ם בהל' עבודת יוה"כ מבואר דגורס בגמ' ואין שבות למקדש דכתב מלבנין עששיות של ברזל באש מבערב ולמחר מטילין אותן במים כדי להפיג צינתן שאין שבות במקדש, ודבריו צ"ע דאם נימא דמפרש כד' התוס' וניחא שפיר סוגית הגמ' דאזיל אליבא דר"י דסובר דדשא"מ אסור מדרבנן וצריך לומר דמותר משום דאין שבות במקדש אבל הרמב"ם הא פסק בפ"א דשבת כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר וא"כ למה כתב טעמא משום דאין שבות במקדש, ואם נימא דהוי פסיק רישיה א"כ הוי איסור דאורייתא, וזה הקשה הלח"מ שם, והביא ד' הרמב"ם שכתב כאן דהמכבה את הגחלת פטור ואם נתכוין לצרף חייב ומבואר דאינו חייב אלא בכונה אף דהוי פס"ר וכ' ע"ז המ"מ וז"ל ומדברי רבינו שכתב שהכל תלוי בכונתו נראה שכל שאינו מתכוין אינו ראוי לומר בו פס"ר וליחייב, מפני שכשהוא מתכוין עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי, דומה לקטימת קיסם שזכרנו בפי"א שכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שיניו אע"פ שראוי לכך בקטימתו פטור, שכל שהוא מפני תיקון כלי מי שאינו מתקנו פטור ואפי' לר' יהודה המחייב בדשא"מ וקרובים לזה ד' הרמב"ן והדבר מוכרח לומר כן לפי שיטת רבינו עכ"ד, ולפי"ז יפרש הרמב"ם הסוגיא ביומא דאיירי בפסיק רישיה וצירוף הוי דרבנן גם בפס"ר כיון דאינו מתכוין לצירוף, וכתב עוד הלח"מ אבל מד' המ"מ שם נראה דאית ליה לרבינו מהך לישנא דהכא דבצירוף דעששיות אפי' במתכוין הוי דרבנן, וקשה א"כ לפי"ז למה תלה אביי באינו מתכוין ואמר דשא"מ מותר אפי' מתכוין ליכא אלא איסורא דרבנן ואין שבות במקדש וצ"ע עכ"ל.
והנה מה שהקשה הלח"מ על דברי המ"מ אין על המ"מ תמיהתו כי המ"מ הביא כן בשם הרמב"ן וכנ"ל וא"כ מה שקשה על המ"מ קשה על הרמב"ן, ואין לומר דהרמב"ן אינו גורס בגמ' ואין שבות במקדש כמו דרש"י אינו גורס, דהמ"מ הביא שם ד' הגמ' עם הך גירסא וע"ז הביא ד' הרמב"ן, אלא דעיקר קושייתו כבר יישב הריטב"א ביומא בהך סוגיא שכתב דאף דצירוף דרבנן לא התירו במקדש אלא שבות קל, אבל שבות חמור שדומה למלאכה נוהג אף במקדש כדמוכח בפ' בתרא דעירובין וכדכתיבנא התם וצירוף במתכוין לא שרינן במקדש, אבל כשהוא שלא במתכוין דאיכא תרתי למעליותא שרינן ליה עכ"ל.
אכן בדברי המ"מ לכאורה הוא חזרה מדבריו הקודמים דבהל' א' הביא מדברי הרמב"ן דבעששיות לא הוי צירוף מה"ת וע"ז כתב ולזה יראה לי דעת רבינו נוטה ממש"כ בפ"ב מהל' יוה"כ, ובהל' ב' כשכתב הרמב"ם דחיוב צירוף הוא כשמתכוין לצרף כתב שמדבריו נראה שהכל תלוי בכונתו ודליכא פס"ר גבי צירוף, ולפי"ז הא אין שום הוכחה מדבריו בהל' יוה"כ דמלבנין עששיות דבעששיות אפילו אם מכוין ליכא איסור מה"ת דכיון דליכא פס"ר הא שפיר לא הוי אלא שבות, ובאינו מתכוין הא שפיר יש לומר דאין שבות במקדש, דדוקא במתכוין לצרף וצירוף הוא דרבנן כתב הריטב"א דבמלאכה גמורה דרבנן לא שרינן שבות, אלא דבסוף דברי הריטב"א כתב אבל כשהוא שלא במתכוין דאיכא תרתי למעליותא שרינן ליה, ומשמע דבאינו מתכוין לחוד דאיכא איסורא דרבנן לא שרינן, ובזה מבואר מש"כ המ"מ ע"ז שכתב דבצירוף ליכא איסור פס"ר, וקרובים לזה ד' הרמב"ן משמע דכונתו במה שתירץ הרמב"ן הא דעששיות משום דליכא בזה צירוף מן התורה, ולפי ד' הריטב"א דמ"מ בזה לחוד לא היינו אומרים אין שבות במקדש, וזהו שכתב דצ"ל גם לד' הרמב"ן דליכא בצירוף דין פס"ר, וממילא איכא בזה תרתי למעליתא איסור צירוף דרבנן ואינו מתכוין.
אלא דמ"מ אף דצריכין אנו ליישב כן דברי המ"מ אבל נראה דאין מן הצורך להכניס כונה זו בדעת הרמב"ם, וכיון שכתב הרמב"ם דאיסור צירוף מה"ת הוא דוקא כשמתכוין לצרף וכמו שהסביר המ"מ לכן אין צריך לומר עוד בדעתו דסובר דבעששיות ליכא איסור צירוף מה"ת אפילו כשמתכוין לצרף, ושפיר יש לומר דבזה אמרינן אין שבות במקדש, ואף דהריטב"א מוכיח מסוף עירובין דבמלאכה גמורה דרבנן לא אמרי' אין שבות במקדש, מ"מ באינו מתכוין כיון דאין בו איסור מלאכה התירו, ומש"כ מדברי הריטב"א כיון דאיכא תרתי למעליותא אין מזה הוכחה כלל דהריטב"א הא אזיל שם לפרש ד' הגמ' דמתרץ אביי אליבא דר' יהודה דסובר דבר שאין מתכוין אסור, והביא ד' רש"י דאינו גורס ואין שבות במקדש, וכתב דסובר רש"י דאף דר' יהודה סבר דשא"מ אסור ה"מ באיסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן מותר גם לר"י, והביא מה שחלקו עליו התוס' בזה, ובזה כתב הריטב"א ליישב הגירסא דאין שבות במקדש והיינו דבצירוף דרבנן וגם הוי אינו מתכוין בזה אמרינן אין שבות במקדש, א"כ לר' יהודה אינו מתכוין לחוד לא מהני כלל אלא דבאיסור דרבנן כשנצטרף לזה אינו מתכוין אמרינן בזה אין שבות במקדש, עכ"פ הריטב"א כתב כן אליבא דר"י דסובר דשא"מ אסור, אבל להלכה דדשא"מ מותר ורק היכי דאיכא פס"ר אסור וכיון דבצירוף ליכא איסור פס"ר בזה שפיר אמרינן אין שבות במקדש, ולא צריך לטעמא דבעששיות ליכא איסור תורה אפי' במתכוין.
ומבואר דלפי"ז אין אנו צריכין לומר בדעת הרמב"ן דסובר כדעת הרמב"ם דבצירוף ליכא איסור פס"ר כיון שסובר דבעששיות ליכא איסור צירוף מן התורה, וכבר סגי זה דהוה אינו מתכוין לומר בזה אין שבות במקדש, וכמו דסגי לר' יהודה דסובר אינו מתכוין אסור מן התורה ומ"מ מהני זה דהוי אינו מתכוין לומר אין שבות במקדש, ולהרמב"ם אף דלהלכה מבואר לשיטתו דסובר דבאיסור צירוף ליכא פס"ר לכן אף דעכ"פ איסור דרבנן איכא מ"מ אמרינן בזה אין שבות במקדש, אלא שאנו צריכין לפרש לשיטת הרמב"ם ד' הגמ' דאמר אבל הכא צירוף דרבנן והגמ' הא קאי אליבא דר' יהודה דסובר דדבר שא"מ אסור מה"ת, אבל באמת המ"מ בעצמו כשהביא הגמ' דיומא להקשות על ד' הרמב"ם דסובר דצירוף דאורייתא כתב ויש לדחותה ולומר שהוא לדעת אביי בלבד ואין הלכה כמותו אלא כרב ביבי דאמר דוקא בשלא הגיע לצירוף ואח"כ כתב אבל הרמב"ן ז"ל וכו' כמו שהבאנו, ולפי"ז שפיר יש לומר בדעת הרמב"ם כתירוצו של המ"מ וא"צ לחדש דעששיות שאני, ומה שכתב המ"מ אח"כ דמד' הרמב"ם בהל' יוה"כ משמע כד' הרמב"ן, היינו שלא כתב בשלא תגיע לצירוף, אבל זה מיושב כמש"כ הרמב"ם דבצירוף ליכא פס"ר, ולהלכה דשא"מ מותר, אף דבזה איכא איסור דרבנן, אבל אמרינן בזה אין שבות במקדש.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה