אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ו · הלכה ד

הלכה ב

הפקיד אצל חבירו בעדים ובאו עדים ואמרו שזה החפץ בפנינו הפקידו אצלו אין השומר יכול לטעון חזרתי ולקחתיו ממנו או נתנו לי במתנה, לפיכך אם מת השומר מוציאין הפקדון עצמו מן היתומים בלא שבועה. ולא עוד אלא מי שבא ואמר כך וכך הפקדתי אצל אביכם ונתן סימנים מובהקים ונמצא הפקדון כמו שאמר והיה יודע הדיין שלא היה המת אמוד שזה הפקדון שלו. יש לו לדיין הזה לתת הפקדון לזה שנתן סימניו, והוא שלא יהיה זה המפקיד רגיל להכנס אצל זה שמת, אבל אם היה רגיל ליכנס אצלו שמא של אחר היא והכיר הסימנים שלו, באו עדים והעידו לדיין שאין זה אמוד אין מוציאין מיד היתומים בעדותן שאין זה ראיה ברורה ואומדן דעתן אינו אמוד דעתו ואין לו לדיין אלא מה שדעתו סומכת עליו כּמו שיתבאר בהל' סנהדרין, מעשה באחד שהפקיד שומשמין אצל חבירו בעדים ובא ותבעו ואמר לו החזרתים. אמר לו המפקיד והלא כך וכך הוא מדתם והרי הם מונחים אצלך בחביותך. אמר לו שלך החזרתי. ואלו אחרים הם ואמרו חכמים אין מוציאין מידו שמא אלו השומשמין של שומר הן אלא ישבע השומר בנקיטת חפץ שהחזיר כמו שבארנו.
השגת הראב"ד. מעשה באחד שהפקיד שומשמין וכו' עד כמו שבארנו. א"א למה בנקיטת חפץ והלא המפקיד אצל חבירו בעדים אינו צריך להחזיר לו בעדים עכ"ל.
המ"מ כתב על ד' הראב"ד וז"ל ובודאי כן הוא וכבר כתבתי כן בפ"ב מהל' שכירות ואולי מפני שנתן כאן סימנים אמר רבינו שישבע בנקיטת חפץ וצ"ע, והכ"מ כתב ע"ז שכבר כתב שם טעמו של רבינו, והוא שכתב שם דבאמת על טענת החזרתי צריך לישבע בנק"ח דכיון שהיה שומר הוי שבועת השומרים, ודבריו תמוהים כמו שכבר תמהו שם הלח"מ והמל"מ דהרמב"ם שם בהל' י"ב כתב להדיא זה אומר שאלתיך או השכרתיך או הפקדתיך, והלה אומר לא היו דברים מעולם, או שאמר כן היה אבל החזרתי לך ונסתלקה השמירה ולא נשאר בינינו תביעה הרי הנתבע נשבע שבועת היסת ונפטר, וזה אין לומר דזהו משום שאין שם עדים על הפקדון, דהא בהל' ח' שם כתב להדיא דאין חילוק בדין שבועת השומרין בין הפקידו בעדים או שלא בעדים שאין אומרים מיגו לפוטרו משבועה, ולפלא על המ"מ שהביא רק את ד' עצמו ולא הביא שהרמב"ם בעצמו כתב כן, ולכן ע"כ אנו צריכים לתירוצו של המ"מ שמה שהוא צריך כאן לישבע בנק"ח הוא מפני שנתן סימנים אבל לא כתב טעמא דמילתא דממ"נ אם סימנים מועילים יוציאו השומשמין, ואם אינם מועילים למה יתחייב לישבע בנק"ח.
והנראה בזה דהנה המ"מ הביא כאן ד' הרמב"ן והרשב"א דבהפקיד בעדים מהני סימנים להוציא, וכן כתבו התוס' ביבמות דף קט"ז בהך סוגיא דשומשמין, והאריך בזה הש"ך בסי' רצ"ז, ובטעמא דמילתא כתב הקצוה"ח בסי' רנ"ט דמעיקר דינא לא מהני סימנים להוציא ממון דלא מהני אלא באבדה, אבל היכי שהפקיד אצלו בעדים אלא שטוען הנפקד שלך החזרתי ואלו אחרים בזה מועיל סימנים דמסתבר יותר שאלו הן שהפקיד, כיון שיש בהם הסימנים, והסברו עוד אינו מספיק דמנלן שע"י הך אומד דמסתבר יותר נוציא ממון כיון שאין מוציאין ממון בסימנים וצריך ראיה ברורה, ונראה דמה דאין מוציאין ממון בסימנים אינו משום דאין מוציאין מן המוחזק, אלא משום חזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו והוא מדין בירור, וכיון שלא מצינו דין סימנים אלא באבדה דהוי ספק לכן לא מהני סימנים להוציא מדין ודאי.
ויש להביא סמך לזה מד' הרמב"ן ריש ב"ב שכתב בטעמא דלא מהני חזית למעלה מד' אמות שכיון שהמקום והכותל עד חציו של שניהם נמצא הלה מוציא מרשות חבירו דבר המוחזק לו ולא סגי אלא בראיה גמורה ולא בחזית, וקשה דהא עיקר דין חזית הוא שמא יפול לרשות אחד ויאמר שלי הן. אלא דהטעם הוא דראיה דחזית הוא כמו ראיה של סימן, וכלשון הרא"ש בסי' ו' לענין חזית בחצר במה שחולק על הר"י הלוי שכתב וז"ל, ולא ידענא מהיכן אית ליה דלא תיקון חכמים חזית בחצר, כיון דסימן טוב הוא וכו' סימן שאמרו חכמים וכו' ולכן מה שכתב הרמב"ן דלא מהני חזית להוציא מרשות חבירו היינו במה שיש בזה חזקה שכל מה שברשותו הוא שלו, אבל היכי דנפל לרשות אחד מהם דאין כאן חזקת ראיה אלא חזקת תפיסה שהשני הוא מוציא בזה שפיר מהני חזית.
ועכשיו יש לומר עפ"מ שמצינו בב"מ דף ק' גבי המחליף פרה בחמור דאמר שם בגמ' דסומכוס דסבר ממון המוטל בספק חולקין, מודה היכי דאיכא שבועה דאורייתא דלא אמרינן חולקין ועיין במלחמות ריש ב"מ במה שהשיג שם על הבעה"מ, והארכתי בזה פ"כ מהל' מכירה הל' ד' ומבואר שם דכיון דאיכא שבועה דאורייתא אין כאן ממון המוטל בספק דכיון דאם לא נשבע הרי הוא מחוייב לשלם כולו, ואם נשבע התורה האמינתו לברר טענתו וממילא אין כאן ספק, ולכן גם כאן בדין הפקיד אצלו בעדים ונתן סימנים דמן הדין לא הי' נאמן לטעון החזרתי כיון דע"י זה שהפקיד אצלו בעדים כבר אין לו חזקת בירור שמה שתחת ידו הוא שלו, אבל כל זה אם הוא טוען החזרתי, אבל אם היה טוען נאנסו והתורה האמינתו לשומר בשבועה על טענת נאנסו ממילא בטל טענת הפקדון ושוב נעשה מוחזק במה שתחת ידו ואינו נאמן בסי' להוציא, ואף שהתובע יטעון כיון שעכ"פ הפקדתי אצלך בעדים ואין לך ראיה של חזקה למה לא אהיה נאמן בסימנים כיון שאיני מבקש ממך שבועה אלא אני טוען שהחפץ שבידך שלי הוא, אבל אין זה טענה דהא ה"נ גבי ממון המוטל בספק היכי שהמוכר מודה במקצת דאמר בגמ' דפטור בשבועה גם לסומכוס הא יכול הלוקח ג"כ לומר איני מבקש ממך שבועה אלא זכותי בדבר המוטל בספק שיחלוקו, וע"כ מוכח דכיון דיש כאן שבועה דאורייתא ואפשר להמוכר לברר הוא נפטר בשבועה וא"כ ה"נ כאן בטענת נאנסו כיון דכל כחו של המפקיד שבא לבטל חזקתו של הנפקד על החפץ שתחת ידו הוא ע"י זה שהפקיד אצלו חפץ כזה וכיון שטוען הנפקד נאנסו ויכול לברר טענתו בשבועה דאורייתא ממילא כבר אינו דבר המוטל בספק שיועיל להוציא בסימנים דע"י שבועת השומרים נתבטל טענת הפקדון, ולכן שפיר נאמר שאם היה טוען נאנסו לא הי' המפקיד מוציא החפץ בסימנים, וכשטוען החזרתי הרי יש לו מיגו דנאנסו וכיון דבטענת נאנסו היה צריך לישבע גם בטענת החזרתי נשבע בנק"ח וכדין המפקיד אצל חבירו בשטר שנאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו ונשבע בנק"ח כדאיתא בב"ב דף ע' ובד' הרמב"ם פ"ב מהל' שכירות ודברי הרמב"ם נכונים וברורים.
איברא דיסוד זה שכתבתי לבאר דעת הרמב"ם דמעיקר הדין אינו נאמן לטעון החזרתי בלא מיגו דנאנסו, כיון שהמפקיד אומר סימנים ע"פ ד' הראשונים דביש עדים שהפקיד ונותן סימנים מוציאים ממון, עוד צריך באור דהראשונים כתבו זה בנתן סימנים מובהקים ובגמ' בסוגיא דשומשמין הא אמר הכא שומשמין מאי סימנא אית להו, ודקאמר כן וכן הוין אימא חושבנא איתרמי, והתוס' הקשו דהא מדה הוי סימן, וכתבו דהכא מיירי במדה שדרך בני אדם להצניע כך ובדברי הרמב"ם קשה לפרש כן והריטב"א והנמוק"י כתבו דסי' דמדה לא מהני אלא לדין חזרת אבדה, וא"כ אין לי ראיה מד' הראשונים דבסימן מדה דגבי שומשמין הוי מהני לדין טענת החזרתי שאינו נאמן אי לאו דיש לו מיגו דנאנסו, אכן באמת דעת הרמב"ם דמדה ומנין הם סימנים מובהקים וכמו שכתב בפי"ג מהל' גזלה ואבדה הל' ח' וז"ל הסימנים המובהקים סומכין עליהם ודנין על פיהם דין תורה, והמדה או המשקל או המנין או מקום אבדה סימנים מובהקים הם, וא"כ מה דאמר בהך סוגיא דיבמות דלא מהני סימן מנין, ומחלק משני ת"ח דמהני סימנים להשיא אשה זהו בנתנו סימן מובהק ביותר כמו נקב יש בצד אות פלונית בגט, וכמש"כ המ"מ והכ"מ בפי"ג מהל' גירושין הל' כ"א, וא"כ נכונים הדברים דכיון דגבי חזרת אבדה מהני מדאורייתא גם סימן מדה והוי סימן מובהק, מה דלא מהני סימנים להוציא זהו דוקא היכי דיש לבעל החפץ חזקה גמורה וכמש"כ, ולכן מהני טענת נאנסו או החזרתי במיגו שאז נתבטל ראיית הפקדון והוי חזקה גמורה דלא מהני סימנים.
והנה במה שכתב בדין מי שבא ואמר כך וכך הפקדתי אצל אביכם ונתן סימנים מובהקין דמוציאין מן היתומים אם לא היה אביהם אמוד ואינו רגיל להכנס אצל המת, כתב המ"מ בשם הרמב"ן והרשב"א דמיירי בשיש שם עדי פקדון וביחד עם סימנים מוציאין והא דלא אמוד אינו אלא לסעד בעלמא, אבל בדעת הרמב"ם כתב המ"מ דהוא בשאין עדים, וכן מוכח לשונו שכתב מי שבא ואמר, והסימנים והא דלא אמוד ביחד מועילין להוציא, וצריך לבאר מאיזה טעם באמת מצטרפין שתי ההוכחות, אכן לפימש"כ מיושב שפיר דבפ' כ"ד מהל' סנהדרין הל' א' כתב הרמב"ם יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתם נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אע"פ שאין שם ראיה ברורה, וכתב ע"ז כיצד הרי שנתחייב אדם שבועה בב"ד ואמר לדיין אדם נאמן אצלו ושדעתו סומכת על דבריו שזה האיש חשוד על השבועה יש לדיין להפוך השבועה על שכנגדו וישבע ויטול וכו', וכן אם יצא שט"ח לפניו ואמר לו אדם שסמך עליו אפי' אשה או קרוב זה פרוע הוא וכו' יש לומר לזה לא תפרע אלא בשבועה או אם היה עליו שט"ח לאחר תן לזה שלא נפגם שטרו כלל, ואח"כ מביא הא דכאן במי שבא וטען שיש לו פקדון אצל פלוני שמת וכו' והנה ממה שכתב הרמב"ם השלשה אופנים מוכח דלהוציא ממון ע"פ אומד אינו יכול הדיין מדכתב אלו השלשה אופנים, ועוד דהא ביצא שט"ח לפניו ואמר לו אחד שסמך דעתו עליו שהוא פרוע, החדוש רק דמחייב להמלוה שבועה אף שהאומר הוא קרוב, אלא דכתב עוד דאפשר לו שלא ידון בהשטר וגם שיאמר להמלוה שישלם לאחר שאינו פגום וגבי אמר לו אחד על המחוייב שבועה שהוא חשוד, זה ג"כ אינו הוצאת ממון בפי' דכיון שהוא מאמין שהוא חשוד א"א לו להשביעו דאין מוסרין שבועה לחשוד.
ולכן הבאור בהא דכאן שכתב שם במה שמצרף סימנים לאינו אמוד, הטעם הוא דהא דאינו אמוד מגרע מדין חזקה שכל מה שביד אדם הוא שלו ולכן מהני סימנים להוציא, אלא דזה מוכח דהסברא דלא אמוד לא מהני אלא לגבי יתומים שאין טוענין ברי, אבל אם הנתבע חי וטוען שזהו שלו לא מהני הא דלא אמוד לעשות ספק דליהוי סימנים להוציא, וזה מוכח גם מכאן שכתב הך דינא דוקא גבי יתומים אלא דשם עוד הוסיף הרמב"ם וכתב אצל פלוני שמת בלא צואה. ומוכח דאם מסר צואה לא מהני הסברא דלא אמוד. ומשום דאם היה זה פקדון היה מצוה והיינו דהא דלא אמוד אינו מועיל אלא היכי שאינו טוען מפורש שהוא שלו, ואף דקיי"ל טוענין ליורש היינו היכי שמספק ג"כ אין להוציא.
ומכאן יש סתירה למש"כ הקצוה"ח בסי' ע"ה סעיף ט"ז ס"ק ט"ז במה שכתב המחבר דיורשים אינם חייבים אם טוענים אין אנו יודעים אם פרע אבינו או לא שהביא ד' הראנ"ח דגם אם לא הו"ל למידע הוא פטור באינו יודע אם פרעתיך, וכתב ע"ז הקצוה"ח דזה תליא במחלוקת התוס' והרא"ש עם הרמב"ם דלהתוס' והרא"ש שסוברים דבמשואיל"מ בלא הו"ל למידע פטור גם בדידיה ולמדו דין זה מדין יורשים, א"כ גם לדין איני יודע אם פרעתיך נלמוד מיורשים לדידיה, אבל לדעת הרמב"ם דסובר דדוקא יורשין פטורין בלא הו"ל למידע אבל הוא עצמו חייב, וטעמא דיורשין פטורים משום דהב"ד טוענים ליורש וה"ל כמו טענת ברי, א"כ גם לענין איני יודע אם פרעתיך אין למדין מיורשין.
והנה מד' הרמב"ם כאן מוכח דמה דב"ד טוענין ליורשין אינו כמו טענת ברי דהא מחלק בין טענת ברי ליורשין, ובעיקר דבריו בטעמא דאין היורשין חייבין מדין משואיל"מ משום דהב"ד טוענין ליורש והו"ל כמו טענת ברי אינם מובנים כלל, דהא דין משואיל"מ אינו שייך לטענת שמא וטענת ברי דאפי' בטענת ברי אם אינו יכול לישבע משלם, ומה דיורשין אינם חייבים משום משואיל"מ הא נלמד מקרא דשבועת ד' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים ואין אנו צריכים לומר טעמא דקרא לדעת הרמב"ם, אלא דאם באנו לומר טעמא יש לומר דעל יורשין אינו חל מעיקרא דין חיוב שבועה שהוא דין של אביהם ולא שלהם, ואין עליהם חיוב הגוף לשלם, לכן ליכא עליהם דין שבועה ולא משואיל"מ.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה