אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון· הרב איסר זלמן מלצר

פרק א · הלכה ה

הלכה ד

השואל כלי מחבירו או בהמה סתם הרי המשאיל מחבירו בכל עת שירצה שאלו לזמן קצוב כיון שמשך וזכה אין הבעלים יכולין להחזירו מתחת ידו עד סוף ימי השאלה, ואפי' מת השואל הרי היורשין משתמשין בשאלה עד סוף הזמן, ודין הוא הלוקח קונה הגוף קנין עולם בדמים שנתן, ומקבל מתנה קונה הגוף קנין עולם ולא נתן כלום, והשוכר קנה הגוף ופירותיו בדמים שנתן. והשואל קנה הגוף ופירותיו עד זמן קצוב ולא נתן כלום, כשם שהנותן כמוכר שאינו יכול לחזור בו לעולם, כך המשאיל כמשכיר שאינו יכול לחזור בתוך הזמן, הניח להם אביהם פרה שאולה ומתה אין חייבין באונסיה חשבו שהיא של אביהם טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול, ואם הניח להם אביהם נכסים ומתה או שטבחוה משלמין את דמיה מנכסיו.
הניח להם אביהם, כתב המ"מ וז"ל דוקא באונסיה אין חייבין אבל כשומרי שכר הן עליה להתחייב בגנבה ואבדה, והטעם שאפי' נשתמשו בה פטורין מאונסין כיון שהם עצמם לא שאלוה והיא חוזרת בעינה, ואפי' לא נשתמשו בה חייבין עליה כשומר שכר הואיל ויש להן הנאה שבידן להשתמש בה כל ימי שאלתה, דומה למה שנתבאר פ' ז' המפקיד מעות אצל שולחני ויכול להשתמש בהן שהוא עליהן כש"ש, כן כתב הרשב"א ואע"פ ששם אם נשתמש חייב באונסין זהו כשהוא היה הלוה והם מעות שאינם חוזרין בעינן, אבל כאן אע"פ שנשתמשו הם לא היו שואלין ועוד שהיא חוזרת בעינה, ובפ"ב אעורר על סברת רבינו עכ"ל המ"מ ומה שכתב בפ"ב זהו במה דסובר הרמב"ם דאשה ששאלה ונשאת דאם הודיעה לבעלה שהדבר שאול ה"ז נכנס תחתיה, אף שהבעל אינו חייב לאשה דהוא כלוקח וכתב ע"ז המ"מ שם ואינו דומה ליורשין שאמרנו למעלה שאפי' נשתמשו בה אין חייבין באונסין וכפי דעת הרשב"א ז"ל דהתם ירושה שהיא ממילא ויכולין לומר זכות אב אנו יורשין להשתמש בה שלא בקבלת חיוב באונסין, ואפשר ג"כ שרבינו חלוק על הדין הנזכר למעלה, אלא שהי' לו לבאר שם עכ"ל והנה מסתפק המ"מ דאפשר חולק הרמב"ם כאן על דינו של הרשב"א ומחייב ביורשין אם נשתמשו, רק שכתב דא"כ הי' לו לבאר שם, ומזה מוכיח דצריך לחלק בין יורשין ללוקח.
אכן הרמב"ן בב"מ דף צ"ו בהך סוגיא דאשה ששכרה ונשאת כתב דדין הבעל הוא כדין היורשים בהניח להם אביהם פרה שאולה, ואינו מחלק כחילוקו של המ"מ, ובעיקר החילוק אף דיש מקום להבין דהאשה שהיא כמוכרת אין לה רשות למכור הדבר השאול באופן שהבעל לא יקבל דין שואל ולא יתחייב באונסין, מ"מ אינו מבורר דגם ביורשין יטעון המשאיל אנכי השאלתי להשואל באופן שיתחייב באונסין ולא שישתמשו בהפרה ולא יהי' לו ממי להשתלם אם יהי' אונס, והרא"ש בב"ק ר"פ הגוזל ומאכיל כתב דבסתם מיירי אבל אם יאמר המשאיל ליתומים החזירוה לי או קבלו עליכם אונסין כדין שואל הדין עם המשאיל, אבל לפי"ז קשה דגם בסתם אם המשאיל אינו יודע שמת אביהם למה ישתמשו בלא קבלת אונסין, ומדברי הרמב"ן שהבאנו לא משמע כן אלא דמעיקר הדין אינו תלוי זכות השתמשות בקבלת אונסין, ובאמת יש מקום לומר להיפוך דהכא גבי האשה והבעל כיון דהמשאיל או המשכיר השאיל או השכיר להאשה א"כ קבל אחריותה שאם יהי' גנבה או אונס בשאלה תשלם האשה, וכן כתב הרמב"ן דהאשה ששכרה חייבת לשמור כל ימי שכירותה ובעל שלקח זכותה משתמש בפרה כל אותם הימים אבל בהניח להם אביהם פרה שאולה אם לא הניח נכסים הרי אין להבעלים ממי להשתלם ואף דגם אם לא מת הא לא הי' להם ממי להשתלם כיון שלא הי' לו נכסים, אבל זה אינו דאם הי' חי היה משלם עצמו ממה שירויח מדין חיוב ושעבוד הגוף, וכיון דחזינן דמ"מ יש זכות להיורשין להשתמש ומוכח דזכות ההשתמשות אינו תלוי בדין האחריות, א"כ ה"נ גבי בעל כיון דע"כ צ"ל דאין כאן דין אין השואל רשאי להשאיל אף דנשאת אח"כ משום דסתם אשה עומדת להנשא ועל דעת זה השאילו או השכירו לה והוי כמו כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד, א"כ שפיר מובנים דברי הרמב"ן דלא גרע בעל מיורשים.
ומה שכתב המ"מ להוכיח דהרמב"ם אינו חולק על הרשב"א גבי יורשין שאם הי' סובר דאם נשתמשו חייבין הי' לו לבאר, יש לומר דבאמת הרמב"ם מבואר שפיר מסדר דבריו בהלכה זו, דבגמ' איתא הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה, מתה אין חייבין באונסיה, ומלשון הגמ' משמע דאפי' אם נשתמשו בה ומתה אין חייבין, אבל הרמב"ם הא כתב דין זה בפני עצמו שהיורשין יכולין להשתמש בדבר השאול עד סוף הזמן ולא כתב ע"ז דין מתה אין חייבין באונסיה, ואח"כ כתב הניח להם אביהם פרה שאולה ומתה אין חייבין באונסיה, ובזה שפיר יש לפרש שהוא כל זמן שלא נשתמשו בה דהא גבי שליחות יד אמר בגמ' בב"מ דף מ"א דמסברא חייב דלא גרע משואל, ומוכח דחיובו דשואל אינו דוקא בשביל שקבל עליו אונסין דהא שולח יד לא קבל עליו אלא דכיון שמשתמש בהפקדון וכל הנאה שלו שאינו משלם שכירות חייב באונסין, וא"כ אדרבא יש להוכיח מזה שסדר הרמב"ם דין הגמ' לשני דינים דמפרש בד' הגמ' מתה אין חייבין באונסיה דלא קאי על משתמשין בה כל ימי שאלתה.
ואפשר לומר דהרמב"ן דסובר דאם נשתמשו בה ג"כ פטורים הולך בזה לשיטתו במה דחולק על הרשב"א גם בזה במה דסובר הרשב"א וכן הוא בתוס' דדוקא נאנסה פטורין אבל נגנבה חייבין, וכתב הרמב"ן דהתוס' נשתבשו בזה, והיינו דהא קשה אם נפרש מתה אין חייבין באונסיה דוקא אם לא נשתמשו בה א"כ מאי קמ"ל דמתה אין חייבין באונסיה דהא פשיטא ומהיכי תיתי לחייבם אם לא הניח אביהם נכסים, אבל לדברי התוס' והרשב"א דבגנבה ואבדה חייבין ומדמי לה הרשב"א לדמי אבדה, א"כ התם נמי איכא מ"ד דאפי' נאנסו חייבין ושפיר קמ"ל דנאנסו אינם חייבין, אבל אם נימא דגם בגנבה ואבדה פטורין דלא הוו שומרים כלל כ"ז שלא נשתמשו ולא דמי לדמי אבדה דע"כ הוא שומר, אבל הכא לא ניחא להו כלל להיות שומרים על פקדון של אביהם, א"כ מאי קמ"ל דמתה אין חייבין באונסיה, ולכן ע"כ דקאי על נשתמשו בה ושפיר קמ"ל דאף דנשתמשו בה מ"מ מתה אין חייבין באונסיה, והנה הרשב"א סובר דבגנבה ואבדה חייבין, ומ"מ סובר דגם אם נשתמשו בה פטורין דצד זה אינו מוכרח, וכתבתי רק דאם בגנבה ואבדה ג"כ פטורין מוכרח דמה דאשמעינן מתה אין חייבין קאי על נשתמשו, ולכן הרמב"ם שכתב מתה אין חייבין ופ' המ"מ שיטתו דדוקא מתה, אבל נגנבה או נאבדה חייבין, לשיטתו שפיר אפשר לומר דאם נשתמשו בה חייבין, ומה דאשמעינן דמתה אין חייבין באונסיה היינו דאף דניחא להו בההיתר תשמיש לא הוו שואל וכדקיי"ל גבי דמי אבדה כר"נ דנאנסו לא.
והנה הרשב"א בש"מ מביא מקודם דעת הראב"ד דאע"פ שנשתמשו בה וכן כתב שם הריטב"א בשם הראב"ד ובסוף דבריו כתב הרשב"א שהראב"ד פירש דוקא בלא נשתמשו בה ועומדת באגם והוא פלא וצ"ל שהראב"ד שהביא אח"כ הוא הרב אב"ד וזה מתאים עם ד' המאירי שהרב אב"ד היה מנרבונה והמאירי בב"ק ריש הגוזל ומאכיל הובא בש"מ כתב ג"כ שגדולי קדמונינו שבנרבונה פירשו דוקא בלא נשתמשו בה, וא"כ שפיר יש לפרש שיטת הרמב"ם דוקא בלא נשתמשו בה וא"צ לחלק מיורשין לבעל וכמו שבארנו.
ב) ואם הניח להם אביהם נכסים ומתה כתב המ"מ שהרמב"ן והרשב"א השיגו על הרמב"ם בזה שפסק דגם אם מתה משלמים את דמיה מנכסיו דהא בגמ' פליגי בזה תרי איכא דאמרי דחד מתני ארישא על מתה, וחד מתני אסיפא על טבחוה ואכלוה ואמר שם דלא"ד קמא פליג רבא על רב פפא דאמר היתה לו פרה שאולה וטבחה בשבת פטור וא"ד בתרא סבר כרב פפא, ולכן השיגוהו דמהא דר"פ, מוכח דהלכה כא"ד בתרא והמ"מ הוסיף לתמוה דהרמב"ם פסק בפ"ג מהל' גנבה כר"פ וא"כ היאך פסק כאן כלשון ראשון כנגד רב פפא וסיים וצ"ע, וכתב ע"ז הכ"מ דהרמב"ם אינו גורס ופליגא דר"פ, ולא היינו דר"פ, דאף דמשעת שאלה נתחייב באונסיה לענין זה שיהא גובין מנכסיו אפי' לאחר מיתתו, מ"מ החיוב בפועל הא לא נעשה אלא בשעת האונס, וכיון דבאותה שעה קלב"מ פטור ולא מהני הא דמשעת שאלה נתחייב אלא לענין לגבות מנכסיו לאחר מיתתו, ודברי הכ"מ אינם מובנים בסברא דאם נתחייב משעת שאלה אפי' על אונס שיהי' לאחר מיתתו כ"ש דלא שייך על זה קלב"מ דאין לך פטור יותר גדול ממיתה, ובודאי אין עליו שום חיוב במה שיארע לאחר מיתתו וע"כ דאם נאמר דמשעת שאלה נתחייב באונסיה היינו דמשעת שאלה נתחייב להחזיר החפץ שלם או דמיו אם יאנס, וא"כ לא מהני קלב"מ בשעת האונס.
והנה הלח"מ כתב דיש מי שרצה לתרץ דמש"כ הרמב"ם פטור אף מן הכפל אין הכונה דמקרן נמי פטור, אלא דלא רק מדו"ה דבכפל נמי פטור אבל בקרן חייב משעת שאלה ולא משום שטבחה, ומשום דבהל' ג' כתב דגנב וטבח בשבת דפטור מדו"ה משום דבקרן וכפל חייב לכן כתב כאן דגם מכפל פטור, וכתב הלח"מ דא"א לפרש כן שהרי כתב ואם אין גנבה אין טביחה ומכירה דמשמע דליכא גם קרן דכן הוא פי' לשון זה בגמ', אבל תימה הוא דהא הרמב"ם אינו סובר דבקנס לא אמרינן קלב"מ כמש"כ שם המ"מ [וביחוד כתב כן הרמב"ם מפורש בפ"א מהל' נערה בתולה הל' י"א] וא"כ למה הוצרך לטעמא דאם אין גנבה אין טביחה ומכירה וסיים וצ"ע וכבר כתבתי בפ"ג מהל' גנבה לדייק מד' הרמב"ם שלא כתב כלשון הגמ' שאם אין גנבה אלא ואם אין גנבה, ויש חילוק בלשון דלשון שאם הוא טעמא דמילתא אבל ואם הוא אינו טעם אלא הוספה וא"כ יש לומר דנ"מ אפי' אם הטביחה היה אחר השבת או במכירה אפי' בשבת אם לא הי' שם חיוב הוצאה, וא"כ שפיר יש לפרש דמה שכתב פטור אף מן הכפל היינו דלא רק מדו"ה, ומה שכתב ואם אין גנבה אין טביחה ומכירה היינו דשוב לא משכחת חיוב דו"ה אפי' אם הטביחה ומכירה יהי' בלא חיוב מיתה, ועיין מש"כ שם עוד מדברי גיסי הגאון מו"ה ברוך הורביץ זצ"ל. ומה שכתב המ"מ דמשו"ה כתב הרמב"ם נכסים ולא אחריות נכסים כלשון הגמ' לפי שמתקנת הגאונים גובין גם ממטלטלים עיין בריטב"א שכתב בשם הרמב"ן שהגאונים לא תיקנו אלא בבע"ח ומוכח דהרמב"ם אינו סובר כן.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה