אבן האזל על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ב · הלכה טו
המוכר עבדו ופסק עמו שישמשנו ל' יום והכהו אחד מהן בתוך הל' יום והמיתו ה"ז נהרג עליו ואינו בדין יום או יומים, הראשון לפי שאינו כספו המיוחד לו והשני לפי שאינו עדיין תחתיו.
דברי הרמב"ם הוא בגמ' דשני אינו בדין יום או יומים לפי שאינו תחתיו, ומוכח דמדין כספו המיוחד לא היה חסרון, וקשה דבה' עבדים פ"ה הל' ט"ז כ' דעבדי מלוג אינם יוצאים בראשי אברים לא אם הפיל הבעל שהרי אין לו בהם אלא פירות ולא אם הפילה אותן האשה שהרי אינם מיוחדים לה, ומוכח דהאשה שיש לה קנין הגוף נתמעטה משום דאין מיוחדים לה.
והראב"ד בש"מ כתב דמה דאמר רבא מ"ט דר"א היינו על מה דממעט מתחתיו דהוא משום שאינו עבדו המיוחד לו, ולפי זה מיושב. אבל הרמב"ם אינו סובר כן.
והנה התוס' כתבו בהא דר"ג סבר ראשון ישנו בדין יום או יומים משום דק"פ כקה"ג, דאע"ג דגבי שן ועין אין יוצא לא לאיש ולא לאשה, משום דאין לו קנין לשחרר הגוף של אשה, אבל בדין יום או יומים שהוא תחתיו ויש לו כח לרדותו לעשות מלאכתו סברא הוא שיהא בדין יום או יומים מאחר דק"פ כקה"ג דמי עכ"ל, אלא דהתוס' כתבו לפי מה דאמר הגמ' בטעמא דר"מ ור"י דתליא בדין ק"פ אי כקה"ג דמי, אבל לר"א דאמר זה לפי שאינו תחתיו וזה לפי שאינו כספו, נוכל לומר דסבר דמשום הך טעמא דהוא תחתיו היה אפשר לומר דגם אי ק"פ לאו כקה"ג דמי מ"מ ישנו בדין יום או יומים כיון דעכ"פ יש לו קנין לעשות בו מלאכה, ולזה הוצרך לומר דבעינן כספו המיוחד לו, ובשני ממעטינן לפי שאינו תחתיו אף דאפשר למעט נמי מדין כספו המיוחד לו מ"מ אפשר דכיון דאחר שלשים יהיה כספו המיוחד לו היינו אומרים (דלהראשון) שפיר ישנו בדין יום או יומים דמחוסר זמן לאו מחוסר מעשה ולכן ממעטינן משום שאינו תחתיו אבל גבי שן ועין כיון דמה שיצא לחירות בשן ועין מן השני יהיה היזק להראשון שיש לו ק"פ מהני הא דבעינן כספו המיוחד לו דאינו יוצא בשן ועין מן השני דלא נימא דק"פ אינו אלא כמו שעבוד דשחרור מפקיע, לזה אמרינן דאינו כספו המיוחד דק"פ נמי קנין הוא: