אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יט · הלכה טו
היה מקריב עמו בזבחים ואמר לו נתפגלו, עושה עמו בטהרות ואמר לו נטמאו נאמן לא נחשדו ישראל על כך אבל אם אמר לו זבחים שהקרבתי לך באותו היום נתפגלו ואותן הטהרות נטמאו, אם היה נאמן לו סומך על דבריו ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן, והרוצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח.
השגת הראב"דנאמן, א"א כל שבידו נאמן.
הכ"מ כתב מקודם דדעת הרמב"ם כהראב"ד לפסוק כאביי וגם כונתו משום שאמר לו כשהיה בידו, אח"כ הביא שהרמב"ם בפי"ג מהל' מטמאי מו"מ פסק כרבא, לכן כתב דאביי ורבא לא פליגי, וגם אביי מודה לרבא דאף כשיצא מידו כיון שהי' בידו נאמן רק היכי שראה אותו מקודם ולא אמר לו, ואח"כ ראהו פעם ב' ואמר לו אינו נאמן, כרבא, וסמך כאן על מה שכתב שם ושם על מה שכתב כאן, ולפי דברי הכ"מ בסוף דבריו מבואר דהרמב"ם חולק עם הראב"ד ואינו סבור דדוקא כשאמר לו קודם שיצא מתחת ידו, וזה מבואר מדבריו בהל' מטמאי מו"מ, ומה שכתב הכ"מ דסמך שם על מה שכתב כאן זהו במה שכתב כאן שאם הי' נאמן לו סומך על דבריו.
ובאופן אחר נראה דהרמב"ם לא פסק כלל כאביי, וזה מוכח ממה שכתב לא נחשדו ישראל על כך וטעם זה איתא בתוספתא רפ"ב דתרומות כמצוין במסורת הש"ס, ואביי אמר טעמא דכל שבידו נאמן לפי גירסת הברייתא בגמ' דליתא שם להך טעמא, דלטעמא דכל שבידו הוא טעם אחר על שהוא נאמן בין לפירש"י משום גדר מיגו, בין לפי' הרא"ש שהוא מגדר בעלים, וסובר דהברייתא דמייתי בגמ' לא סברה להך טעמא דלא נחשדו ישראל על כך, אבל רבא סבר דלא צריך לטעמא דכל שבידו, וגם הברייתא דמייתי הגמ' סברה להך טעמא דלא נחשדו, ולכן דוקא היכי דיש טעם שלא להאמינו, ומשום שלא אמר לו בפעם ראשון כשראהו, ולרבא החילוק בין רישא לסיפא דברישא לא הי' זמן שהי' לו לומר לו ולא אמר לו, ולפי"ז צריך לומר דמה שהוסיף הרמב"ם בהל' מטמאי מו"מ, וכתב ברישא הי' עושה עמו בטהרות או בזבחים, ולאחר זמן מצאו ואמר לו בשעה שפגע בו וכו' ה"ז נאמן, מיירי שלא הי' זמן שהי' יכול לומר לו מקודם כגון שהלך הבעלים ולא ראהו בסוף המעשה, וכאן כתב הרמב"ם כלשון הברייתא אבל אם אמר לו זבחים שהקרבתי לך באותו היום וכו' אם הי' נאמן לו וכו', והיינו דכאן כונתו כמו דקתני בברייתא דברישא מיירי שהי' עמו יחד, ובהל' מטמאי מו"מ כיון שרצה לפרש להדיא כאוקימתא דרבא, לכן כתב ברישא ולאחר זמן מצאו לומר דמתחלה לא ראה אותו עד סוף המעשה ורק לאחר זמן מצאו, וזה הי' הפעם הראשון לכן הוא נאמן, ובפי"ג מהל' מעשר הל' י"ח שהביא התוספתא דהמוכר פירות לחברו ואחר שיצאו מתחת ידו דזהו ודאי כמו שראהו בפעם הראשון ולא אמר לו דהא הי' לו לומר בשעה שמכר לו, לכן אינו נאמן.
סוף הספר