אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יח · הלכה א
כל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים הרי זה עובר בלא תעשה שהרי הוא אומר לא יחשב. מפי השמועה למדו שבכלל דין זה שלא יפסיד הקדשים במחשבה שהרי הוא דומה למטיל מום בקדשים, ואע"פ כן אינו לוקה שאין המחשבה מעשה.
המל"מ הביא ד' הרמב"ן במנין המצות (והוא בהמצות שהוסיף על מנין הרמב"ם מל"ת ד') שמנה מחשב בקדשים מקרא דלא תזבח וגו' אשר יהי' בו מום כל דבר רע, והביא דבספרי למדו מקרא זה שוחט ומקריב בע"מ ושאר פסולים, וגם מחשב בקדשים, ותמה על הרמב"ם שלא מנה זה וכתב בטעמו שהוא נכלל עם הקרבת בע"מ, והמגלת אסתר כתב שאם כן הי' לו להביא במצות הקרבת בע"מ גם דין מחשב בקדשים כאשר עשה בשאר לאוי הכללות, ואני תמה על הרמב"ן והמג"א דהא הרמב"ם כאן לא למד מקרא דלא תזבח אלא מלא יחשב, והרמב"ן שם בדבריו מביא דברי ר' ינאי שלמד מלא יחשב ומ"מ מיישב דעת הרמב"ם בדברי הספרי, והרמב"ם כאן דימה זה לבע"מ אבל לא להקרבת בע"מ אלא לעשיית מום בקדשים, וזהו לאו אחר מקרא דכל מום לא יהי' בו.
אח"כ ראיתי בד' החינוך שציין המל"מ לדבריו שכתב טעם זה שכתב הרמב"ן אבל לא מלא תזבח אלא שהוא סניף ללאו דכל מום לא יהי' בו שנלמד מזה לאו למטיל מום בקדשים, ולפי"מ שכתב המג"א גם בזה קשה דא"כ הי' להרמב"ם לכתוב במנ"ת דמטיל מום גם דין מחשב בקדשים, והמג"א מיישב משום שאיסור מחשבת פגול בקרבן הוא חלק מחלקי המצוה של הקרבן, וא"צ למנות זה כמו שכתב הרמב"ם בשורש י"ב, וגם זה אינו מיושב דשם בשורש י"ב כתב שדינים כלליים בכל הקרבנות נמנים למצות כמו המצוה ליתן מלח על הקרבן, והל"ת של לא תשבית מלח, וכן מצינו חילוק בין עשה לל"ת, דמצות אכילת צלי בפסח לא מנה למצוה בפ"ע והל"ת שלא לאכול נא ומבושל מנה לל"ת בפ"ע, ובאר שם המנ"ח דיש חילוק בזה בין עשה לל"ת, א"כ עוד אינו מבורר בל"ת דלא יחשב שלא הי' צריך למנות.
ונראה לפי"מ שכתב כאן הרמב"ם מפי השמועה למדו שבכלל דין זה שלא יפסיד הקדשים במחשבה, שהרי זה דומה למטיל מום בקדשים, ובפי"ג הל' ב' כתב מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו אינו מדבר אלא במחשב בשעת הקרבה שיאכל ממנו בשלישי וכו' כך למדו מפי השמועה אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח אם חשב עליהן לאחר זמנו הרי הקרבן פגול, והנה מפרש עיקר קרא רק בדין זה שנעשה פגול, ולכאורה הי' אפשר לפרש דמה שכתב כאן שבכלל דין זה הוא על שאר מחשבות שפוסלות הקרבן, כמו בחוץ למקומו או בחטאת שחשב שלא לשמו, אבל על מחשבת חוץ לזמנו כיון שכתב בפי"ג שמפי השמועה למדו שעיקר קרא דואם האכל יאכל הוא במחשב, וזהו על מה דכתיב פגול הוא לא ירצה, א"כ מה דכתיב אח"כ המקריב אותו לא יחשב הוא ע"כ לאו על מחשבת חוץ לזמנו, אבל מדברי הרמב"ם שלא כתב דעל חוץ לזמנו הוא עיקר קרא דלא יחשב, ועל שאר מחשבות הוא בכלל דין זה, ומוכח דעיקר לאו דלא יחשב אינו מעיקר פשטיה דקרא, אף דרישא דקרא דואם האכל ודאי הוא דוקא על מחשבה, אבל הא דכתיב המקריב אותו לא יחשב אינו מוכרח דהוא ללאו, ואפשר לפרש כפשוטו שלא יחשב לבעל הקרבן ואינו יוצא בו, וכן הוא בתרגום דמקרב יתיה לא יתחשב ליה, ובודאי אין הכונה על הכהן המקריב אלא על הבעלים המקריבין הקרבן, ואף שמקודם תרגם על תחלת הפסוק ואם אתאכלא יתאכיל וגו' אין כונתו לפרש כפשוטו דודאי לא יחלוק אונקלוס על ר' אליעזר שהי' תלמידו, (אמנם האבן עזרא פי' כפשוטו ע"ש) אלא דתחלת הפסוק שפיר יכול לתרגם כמו שכתוב ואם האכל יאכל וגו' ואיך שאנו מוכרחין לפרש הפסוק כהוכחת ר' אליעזר כן נפרש התרגום, אבל לא יחשב אם פירושו שלא יחשוב לא הי' מתרגם לא יתחשב ליה, ובודאי כונתו לפרש בזה כפשוטו שלא יהי' נחשב לו משום שהוא פגול.
ולזה כתב הרמב"ם שמפי השמועה למדו שבכלל דין זה שלא יפסיד הקדשים במחשבה ומשום דדומה למטיל מום בקדשים, ומדהוצרך לדמות זה למטיל מום בקדשים מוכח דאף לאחר שלמדו מפי השמועה שבכלל דין זה שלא יפסיד הקדשים במחשבה אינו מעיקר פשוטו של מקרא שהרי הוצרך ללמוד זה ממטיל מום בקדשים, ולא חילק בין במחשבת חוץ לזמנו בין בשאר מחשבות, והנה בשורש ב' כתב הרמב"ם דמה שנלמד מי"ג מדות אם בא בקבלה שהוא דאורייתא נכנס במנין המצות, ויש לומר דגם אם נאמר דמה שפירשו חז"ל הפסוק מסברא ואמרו שהוא דאורייתא נמנה במנין, זהו דוקא אם הוא מצוה מצד עצמה, אבל כאן שעיקר הטעם הוא משום שהוא דומה למטיל מום בקדשים, באופן זה אינו נמנה למצוה מיוחדת וכמש"כ החינוך, ולא קשה מה שהקשה המג"א שהי' להרמב"ם לפרשה בין פרטי מצות מטיל מום, דבאמת אינו פרט ממצות מטיל מום, והלאו כאן הוא לא יחשב, אלא שבא לא יחשב מקבלת חז"ל ואמר שיש בזה איסור כמו מטיל מום, ולכן עכ"פ כלל האיסור הוא מטיל מום בקדשים וכמש"כ החנוך, אבל הלאו במפורש הוא מלא יחשב.
והנה חתני הגאון הרי"מ שי' הקשה בדברי הרמב"ם שכתב דגדר לאו דלא יחשב הוא שלא יפסיד הקדשים במחשבה שהרי הוא דומה למטיל מום בקדשים מדבריו שכתב בפט"ו הל' ג' אסור לחשוב בקדשים מחשבה שאינה נכונה כמו שיתבאר, לפיכך זבח ששחטו שלא לשמו וכו' חייב להשלים שאר עבודות לשמן, והוא מימרא דרבא ריש זבחים ואמר ע"ז אבע"א סברא משום דשני בה כל הני לישני וליזיל, אבע"א קרא מוצא שפתיך וכו', ונדבה מי שרי לשנויי בה, ומדברי רבא לא הי' קשה על הרמב"ם כאן שכתב בטעם האיסור שלא יפסיד הקדשים ודומה למטיל מום דיש לומר דטעמא דרבא אינו משום לאו דלא יחשב, אלא משום עיקר מצות עבודת הקרבנות דכיון דאיכא קראי שצריך לעבוד כל הד' עבודות לשמן, א"כ הרי זו מצוה על עשיית העבודות לשמן, ולכן שפיר אפי' שחט שלא לשמן אסור לזרוק דמן שלא לשמן משום שמצוה לזרוק לשמן, אבל לאו דלא יחשב כיון שהוא משום הפסד קדשים, א"כ אם כבר שחט שלא לשמן ונעשה כמו נדבה לא יופסד הקרבן בזה שיזרוק שלא לשמן, וממה שעיקר הקרבן לא נפסל בשאר קרבנות חוץ מחטאת לא קשה דאפשר לומר דבמה שלא עלו לבעלים לשם חובה הוי ג"כ הפסד קדשים, ואפי' בעולת נדבה דאין שם חסרון דלא עלו לשם חובה אפשר לומר לפימש"כ, דבעולת נדבה ג"כ בשלא לשמה לא כיפרו על מה שבאו, ועמש"כ בפ"ד מהל' מעה"ק הל' י', אבל בזה דכבר שחט שלא לשמה א"כ כבר לא הוכשר לכל הכשר הקרבן, וא"כ אין לבוא ע"ז שלא יזרוק דמו שלא לשמו מדין הפסד קדשים, וקשה במה שכתב שם כמו שיתבאר, וחשבתי מקודם לומר דבזה הוי כמו מטיל מום בבעל מום, אבל בזה לא יתיישב דהא להלכה קיי"ל דמטיל מום בבע"מ אינו לוקה ואסור רק מדרבנן.
ונראה דלפי"מ דקיי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא ואין הטעם משנה ההלכה, ואמרינן דלא חילקה תורה, לכן גם בזה אף דנימא דטעם האיסור הוא משום הפסד קדשים מ"מ כיון דעכ"פ כתיב בסתמא לא יחשב, ומצוה איכא לעשות העבודות לשמן, לכן אמרינן דגם היכי שכבר חשב בשחיטה שלא לשמן אסור לזרוק דמן שלא לשמן, וגם בזה איכא לאו דלא יחשב, אלא דמ"מ אנו צריכין לזה שכתבתי דגם בשאר קרבנות חוץ מחטאת שאינם נפסלים לגמרי שייך הפסד קדשים, דאל"כ לא שייך למיתלי טעמא דלא יחשב משום הפסד קדשים, כיון דקרא דלא יחשב כתיב בשלמים.