אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יז · הלכה כ
כבשי עצרת ששחטן לשמן ואבד הלחם אם זרק דמן לשמן הרי אלו פסולין, זרק דמן במחשבת הזמן אחר שאבד הלחם, הרי אלו ספק אם הותרו באכילה או לא הותרו.
וזרק דמן במחשבת הזמן, הכ"מ כתב דהוא ט"ס וצ"ל שלא לשמן, דכן מבואר בגמ', והוא מוכרח דאיזה טעם הוא שמחשבת הזמן יתיר באכילה, אח"כ הביא ד' ר' יהושע הנגיד שמיישב הגירסא במחשבת הזמן ומפרש דכיון שנאבד הלחם אחר שחיטת הכבשים הוא ספק אם בזה שאבד הלחם נעשו הכבשים חולין ולא יפסלו בזה שזרקן שלא לשמן, או שאינה חולין ויפסלו, ודבריו תמוהים דהא אם אבד הלחם אבדו הכבשים אם הוקבעו בתנופה, ולשון אבדו הכבשים מוכח דנפסלו, אלא דקודם שחיטה אפשר דירעו עד שיסתאבו, אבל כאן שכבר נשחטו, ודין הוא דאבד הלחם אבדו הכבשים, וא"כ היאך אפשר דאחר שחיטה יעשו חולין, וראיתי בס' הר המוריה שכתב לתמוה דכיון דהוו כחולין, א"כ אמאי הותרו באכילה ליהוי כחולין שנשחטו בעזרה, ודבריו תמוהין דהא מפרש שאבד הלחם אחר שחיטה ובשעת שחיטה היו כשרים, וא"כ אף שנפסלו עכשיו בשביל שאבד הלחם למה יהיה להם דין חולין שנשחטו בעזרה, דהוא דוקא אם בשעת שחיטה היו חולין וכדילפינן בזה בקדושין דף נ"ז ע"ב, אלא דזה תימה דאיך אפשר שבשעת שחיטה היו קדשים ואחר שחיטה יעשו חולין, ולכן ודאי העיקר כהכ"מ שצ"ל שלא לשמן כדאיתא בגמ'.
והנה במה שפסק הרמב"ם דהוי ספק עמד הכ"מ דהא בגמ' בעי ר' ירמיה מר' זירא הך דינא ואמר לו יש לך דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו, וא"כ פשיט ליה דאינו כשר, והביא מד' הר"י קורקוס דכיון דלא בדרך פשיטות איתמר בעיין לא איפשטא ותירוצו אינו ברור דמשמע דר"ז השיב דודאי אינו כשר, וכתב בס' הר המוריה דר' זירא קאי בשיטתיה דרב הונא בזבחים דף קי"ד דפריך על רב חלקיה בר טובי, והרמב"ם בפי"ח מהל' מעה"ק הל' י' פסק כרב חלקיה, ודבריו תמוהים דבמנחות אמר ר"ז יש לך דבר שנראה לשמו ונדחה מלשמו ואינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו, ואמר ע"ז והרי פסח בשאר ימות השנה, ואמר הכי קאמינא יש לך דבר שנראה לשמו ונשחט לשמו ונדחה מלשמו ואינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו, ובזבחים דף קי"ד דפריך ר"ה על רב חלקי' פריך כך מהא דפסח בשאר ימות השנה, ובזה לא קיי"ל כרב הונא, אבל ר"ז הא פריך מנשחט ונדחה, והחלוק פשוט דכיון דקיי"ל דאין בע"ח נדחין, א"כ קושיא דרב הונא אינו להלכה לומר דנדחה מלשמו דהא בע"ח אינם נדחין, אבל הכא פריך מנשחט ונדחה דהוי דחוי.
ונראה דבזבחים דף ל"ד ע"ב פריך הגמ' וליהוי דחוי וע"ש בתוס', וא"ר ירמי' מדיפתי משמי' דרבא הא מני חנן המצרי דלית לי' דחויין, רב אשי אמר כל שבידו לא הוה דיחוי, וא"כ יש לומר דר"ז דפריך משום דנראה ונשחט ונדחה אף דיש לו עצה לזרוק דמו שלא לשמו, מ"מ סבר כיון דבסתמו הוא לשמו א"כ לגבי מה שהוא עומד בסתמו אינו כשר, וכדאמר שם בזבחים דף קי"ד במה דאמר רב חלקי' דאם שחטו שלא לשמו חייב, דפריך אי הכי לשמו נמי ניחייב הואיל וראוי לשלא לשמו בפנים, ומשני בעי עקירה, ופירש"י וכל כמה דלא איעקר שם אשם מיניה סתמיה לאו למיעקר קאי ולאו ראוי הוא, ולכן שפיר אמר ר' זירא דנשחט ונדחה, אבל כל זה משום דסבר ר' זירא דלא אמרינן כל שבידו לא הוי דחוי, אבל לרב אשי דאמר דכל שבידו לא הוי דחוי א"כ לא נדחה כלל, כיון שבידו לזרקו שלא לשמו, ואף שהתוס' כתבו שם בד"ה כל שבידו דמה דאסור לעשות לא אמרינן שבידו, והכא לכאורה איכא איסור לזרוק שלא לשמו מקרא דלא יחשב, אבל זה אינו דהא ר' ירמי' בעי לכתחלה מהו שיזרוק דמן שלא לשמן, ומוכח דכאן כיון דאם יזרוק לשמן יהיו פסולין ליכא לאו דלא יחשב, וממילא בידו לזרוק שלא לשמן, וקיי"ל כרב אשי דכל שבידו לא הוי דחוי, וממילא ליתא לפירכא דר' זירא, ומיושב דברי הרמב"ם דהוי ספק.