אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יא · הלכה ה
נתפזר הקומץ על גבי הרצפה יחזור ויאספנו.
כתב הכ"מ מצאתי כתוב מ"ש נתפזר הקומץ על הרצפה יחזור ויאספנו, מיירי שנתפזר אחר שנתנו לכלי שרת, אבל אם קמץ ונפל מידו לארץ פסול כמו שהוא דין הדם, והנה מסתימת לשון הרמב"ם משמע דבכל גווני יחזור ויאספנו, אמנם ד' הכ"מ ברורים שהוא גמ' מפורשת במנחות דף כ"ו גבי קמץ בימינו ונתן לשמאלו דחכ"א כיון שנתנו לשמאלו פסלתו מתנתו, ואמר הגמ' מ"ט משום דבעי קדושה בכלי שרת, וכיון שנתנו לשמאל נעשה כדם שנשפך מצואר בהמה על הרצפה ואספו שפסול, א"כ בודאי נתפזר הקומץ על הרצפה קודם שנתנו בכלי שרת פסול, אך ד' הרמב"ם שסתם קשה.
והנה דברי הרמב"ם הוא מהתוספתא פ"ה דמנחות כמש"כ הכ"מ, ועיינתי בתוספתא והכי איתא שם נתפזר הקומץ על הרצפה יחזור ויאספנו וכשר, עד שלא אספו וחשב עליו בין חוץ לזמנו בין חוץ למקומו אין בו משום פיגול, משאספו וחשב עליו חוץ למקומו פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו פגול וחייבין עליו כרת, והתוספתא מיירי שם בדין מחשבה דכשאינו ראוי לעבודה לא פסלה מחשבה, ומקמי הך בבא תני דין עד שלא נתן שמנה ולבונתה, ואחר הך בבא תני מנחת חוטא ומנחת קנאות עד שלא לקט הלבונה דלא מהני מחשבה, וא"כ עיקר הך בבא הוא לדין מחשבה, וזה פשוט דדין מחשבה הוא ע"כ אחר שנתקבל הקומץ בכלי, דגדר מחשבה שייך מגדר הולכה ודין הולכה לא שייך אלא אחר קבלה כמו בדם, וכן תנן במנחות דף י"ב כל הקומץ ונותן בכלי המוליך והמקטיר, וכיון דהולכה בקומץ הוא ודאי אחר קבלה בכלי, א"כ מה דתניא דלא מהני מחשבה קודם שאספו, ואחר שאספו מהני מחשבה, ודאי מיירי אחר שנתקבל בכלי, א"כ אין להוכיח כלל מסתימת התוספתא, כיון דעיקר הבבא דהוא לענין מחשבה ע"כ אחר שנתקבל בכלי, אבל ד' הרמב"ם שסתם ולא מיירי בדין מחשבה קשה:
ונראה דהנה יש לדייק בלשון הברייתא במנחות דף כ"ו דתניא וחכ"א כיון שנתנו לשמאל פסלתו מתנתו, וכן הוא בתוספתא קמץ הכשר ונתן לפסול פסלתו מתנתו קמץ בכלי קודש ונתן בכלי חול פסלתו מתנתו, וכן הוא לשון הרמב"ם בהל' ב' קמץ הכשר ונתן לפסול קמץ בימינו ונתן לשמאלו ואח"כ נתנו לכלי, קמץ מכלי קודש ונתן לכלי חול פסל, דמשמע דבהנתינה פסל, וקשה דכיון דטעמא הוא משום דהוי כדם הנשפך מן הצואר על הרצפה ואספו שפסול שייך לומר פסול, ולא פסל, וגם לא פסלתו מתנתו, לכן יש לומר דיש חילוק בין דם שנשפך מצואר בהמה דא"א להכניס הדם בהורידין, ובין כשקמץ ונפל מידו כיון דכל זמן שלא קדשו בכלי עוד הוא צריך להחזיק הקומץ בידו, אפשר דאם נפל מידו דיכול לאספו שיהי' כבתחלה, ולכן דוקא אם נתן מידו לפסול, או לשמאל או לכלי חול דמדעתו הפסיק מה שהי' מחזיק הקומץ בידו אז פסול, ולכן שייך הלשון פסלתו מתנתו.
אכן ביומא דף מ"ח איתא תנן נשפך הדם על הריצפה ואספו פסול וכו' בעי ר"פ נתפזר הקטורת ממלוא חפניו מהו ידו כצואר בהמה דמי ופסולה או דילמא ככלי שרת דמי ולא פסולה והתם נמי נותן מחפניו לכף, אך ראיתי בתוס' ישנים שכתבו וז"ל, תימה לרב ר' אלחנן מדשבקיה לקומץ ונקט קטורת משמע דבקומץ פשיטא ליה, ואי ילפינן מלא מלא מקומץ היינו הך, ואמר רבי דפשיטא דגבי קומץ הוי כצואר בהמה לפי שיש ד' עבודות במנחה כנגד ד' עבודות של דם, כדאמרינן במנחות דף י"ג, אבל בחפינה מיבעי ליה לפי שאין כלי לחפינה, אלא משום דלא אפשר כדלקמן בסמוך, והלכך לא דמיא ליה קמיצה שהיא במקום שחיטה, וקידוש בכלי הוא במקום קבלת דם עכ"ל, ומבואר דבנתפזר הקומץ על הרצפה ודאי פסול.
אולם לפי סברת התוס' יש לצדד גם להפוך דזה דבחפינה לא מצינו שיהי' חיוב לקדש בכלי, ומה דנותן הקטורת לכף הוא רק משום דלא אפשר כדאמר בדף מ"ז, זה ודאי הוי סברא דבקמיצה ע"כ ידו כצואר בהמה ולא ככלי שרת, דהא צריך עוד קבלה בכלי שרת, ובחפינה מספקא לגמ', אבל לפי"מ שכתבנו דיש לומר דמשום זה שצריך עוד לקדשו בכלי שרת, לכן דוקא כשנתן לפסול או לשמאל פסלתו מתנתו שהפסיק מה שהי' מחזיק הקומץ בידו, אבל אם נפל מאליו ונתפזר כיון דלא דמי לדם שאי אפשר להכניס הדם בהצואר, והכא אפשר להחזיר ולהכניס הקומץ בידו אין בזה פסול, א"כ לפי"ז אפשר לומר להיפוך דגבי חפינה כיון דכתיב מלא חפניו והביא ואם נימא דידו כצואר בהמה א"כ אין צריך להיות הפסק עד ההבאה להיכל ולהקטיר, אלא דמ"מ כיון דעכ"פ מוכרח הוא ליתן הקטורת אחר החפינה לכף לא נוכל לומר דחפניו הוו כל הזמן כצואר בהמה, כיון שמדעת צריך להפסיק וליתן לכף, ומ"מ סבר הגמ' דהפסק אחר מה שאינו מוכרח להפסיק בשביל ההקטרה אפשר שיפסול, ואף דגבי קמיצה אמרינן רק משום דבעי לקדושי בכלי והוי כנשפך מן הצואר קודם שנתנו לכלי שרת, והכא לא צריך לקידוש כלי שרת, מ"מ אין צריך להיות הפסק אחר מהחפינה לההקטרה בפנים על המחתה של הגחלים כדכתיב מלא חפניו והביא, ובזה א"א לומר שהמלא חפניו יש להם כל הזמן דין מלא חפניו, כיון שע"כ צריך להפסיק וליתן הקטורת להכף וכנ"ל לכן סבר הגמ' דאי מלא חפניו הם כצואר בהמה פסול בזה שנתפזר הקטורת על הרצפה. והנה כ"ז כתבתי לצדד מה שאפשר ליישב סתימת לשון הרמב"ם, אבל התוס' הרי סוברים כמש"כ הכ"מ וכן הביא הריטב"א ד' התוס' וכן כתב המאירי שם, ועיין מה שכתבתי בענין זה בפי"ג מהל' מעה"ק הל' י"ב.