אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· הרב איסר זלמן מלצר

פרק טו · הלכה ג

הלכה א

אסור לחשב בקדשים מחשבה שאינה נכונה כמו שיתבאר, לפיכך זבח ששחטו שלא לשמו או מנחה שקמצה שלא לשמה בין בזדון בין בשגגה חייב להשלים שאר עבודות לשמן, אפי' שחט וקבל והוליך במחשבת שינוי השם חייב לזרוק במחשבה נכונה, ומפני מה נשתנה דין החטאת והפסח מכל הזבחים, ודין מנחת חוטא ומנחת קנאות מכל המנחות מפני שעיין עליהם הכתוב, הרי הוא אומר בחטאת ושחט אותה לחטאת שתהי' חטאת לשם חטאת, וכן שאר עבודותיה לשמה. ונאמר על חטאתו שתעשה לשם אותו החטא ונאמר וכפר עליו שתהיה לשם בעליה, ונאמר בפסח ועשית פסח לד' אלקיך שתהי' כל עשייתו לשם פסח, ונאמר ואמרתם זבח פסח הוא לד' שתהי' זביחתו לשם פסח, הא אם שינה שמו או שם בעליו פסול, ובמנחת חוטא הוא אומר מנחה היא, ובמנחת קנאות נאמר כי מנחת קנאות היא שיהיו כל מעשיהן לשמן.
ונאמר על חטאתו שתעשה על שם אותו החטא, ובהל' ו' כתב שחטה לשם חטא אחר כגון שבאה על אכילת דם פסולה, בזבחים דף ט' ע"ב אמר רבא חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם כשרה, ואמר בגמ' דף ג' בטעמא דרבא ושחט אותה לחטאת אמר רחמנא והרי חטאת לשם חטאת נשחטה, ושם בד' ט' רב אחא בריה דרבא מתני כולהו לפסולא מ"ט ושחט אותה לחטאת לשם אותה חטאת, ופסק הרמב"ם כרב אחא בריה דרבא, וכתב הכ"מ דטעמא משום דרב אשי דהוא בתרא משמע דסבר כוותיה, ועוד דסתם גמ' דסוף כריתות דף כ"ז ע"ב כוותיה, דקאמר שאם הפריש בהמה על החלב והביאה על הדם לא כיפר עכ"ד הכ"מ.
והנה שם בכריתות איתא במתני' המפריש חטאתו ומת לא יביאנו בנו אחריו, לא יביאנו מחטא על חטא, אפי' הפריש על חלב שאכל אמש לא יביאנה על חלב שאכל היום, שנאמר קרבנו על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאתו, ולכאורה כיון דלמד מקרא דקרבנו על חטאתו דאפי' הפריש על חלב שאכל אמש לא יביאנה על חלב שאכל היום, א"כ כמו דאמרינן בהפריש על חלב והביא על הדם דלא כיפר, ה"נ בהפריש על חלב שאכל היום צריך להיות דלא כיפר, והרמב"ם בפ"ג מהל' שגגות הל' ג' כתב וז"ל כבר בארנו בהלכות פסוה"מ שהמפריש חטאתו על החלב שאכל לא יביאנה על השבת שחילל, או על הדם שאכל, שנאמר והביא קרבנו שעירת עזים על חטאתו אשר חטא עד שיהי' קרבנו לשם חטאו, לא שיקריבנה מחטא על חטא ואם הקריב פסלה, יתר על זה אמרו המפריש חטאתו על חלב שאכל אמש לא יביאנו על חלב שאכל היום ואם הביא כיפר עכ"ל, וכתב שם הכ"מ בשם הר"י קורקוס דאף דבמתני' גבי לא יביאנה תנן אפי' מחלב שאכל אמש לא יביאנה על חלב שאכל היום, מ"מ כיון דבברייתא דאייתי בגמ' קתני הפריש על חלב והביא על דם לא כיפר משמע דמחלב על חלב כיפר, וטעמא משום דהוי על חטאתו שהוא אותו החטא, והא דתנן דלא יביא הוא רק לכתחילה, וקרא דקרבנו על חטאתו דאייתי במתני' לא קאי אסיפא על הפריש על חלב שאכל אמש לא יביאנה בנו אחריו, וגם על המציעתא לא יביאנו מחטא על חטא, דזהו מחלב על דם, ומה דתנן אח"כ אפי' הפריש על חלב שאכל אמש לא יביאנה על חלב שאכל היום, זהו רק מה שהוסיפו חכמים לכתחילה, וע"כ מוכח דמחלב לחלב כיפר והיינו דאיצטריך למעוטי מאב לבן משום דבאב גופיה כיפר כיון שהוא על מין אותו חטא, דאי באב גופיה לא כיפר, קרא בבן למה לי עכ"ד הכ"מ.
אכן קשה דרב אחא בריה דרבא למד אם שינה מחלב על דם מקרא דושחט אותה לחטאת לשם אותו חטאת, ובכריתות ילפינן האי דינא מקרא דקרבנו על חטאתו, א"כ גם לרב אחא בריה דרבא יקשה לנו גמ' דכריתות, עוד קשה איך חולק רבא דמכשיר מחלב על דם על הברייתא דאם הפריש בהמה על החלב והביאה על הדם לא כיפר, ועמדו ע"ז בתוס' בנזיר דף כ"ז ע"ב וכתבו יש לחלק דהתם מיירי שלא הי' חייב שתיהם כ"א חטאת חלב ולכך עדיף, אבל הכא שנתחייב שתיהם הוי עקירה ועוי"ל דודאי לענין להתכפר בו בשביל חטאת דם שרוצה לעוקרו ממה שהי' בתחילה לכך לא כיפר עכ"ל, ולפי דברי התוס' יש לומר דרב אחא בריה דרבא ג"כ יסבור כאחד מחילוקי התוס', לכך מצריך קרא לפסול מושחט אותה לחטאת לשם אותו חטאת, וגם אין להוכיח מהסוגיא דכריתות דהלכה כרב אחא, ומד' הרמב"ם מוכח דלא כד' התוס' דהא למד כל הך דינא בין בהל' שגגות בין בהל' פסוה"מ מקרא דעל חטאתו, ולא הזכיר דרשא דרב אחא מושחט אותה לחטאת לשם אותה חטאת, ומוכח דסובר דמקרא דעל חטאתו ידעינן דפסול בכל גווני ואינו מכפר לא על דם ולא על חלב, אלא דקשה דהא רב אחא למד זה מושחט אותה לחטאת.
עוד קשה בד' הרמב"ם שכתב מפני שעיין עליהם הכתוב הרי הוא אומר ושחט אותה לחטאת שתהי' שחיטה לשם חטאת וכו' ונאמר על חטאתו שתעשה לשם אותו החטא, הרי שמביא בחטאת הא דצריך שינה לעכב מקרא דעל חטאתו, ובזבחים דף ח' ע"א דמייתי הגמ' קראי להצריך לעכב, לא הוזכר כלל קרא דעל חטאתו, והוא תימה ולא עמדו בזה המפרשים, אמנם בדף ח' בד' התוס' בד"ה זריקה מנ"ל במה שהקשו דהכא למד הגמ' מקרא דשמיעת הקול, ואח"כ אמר דשמיעת הקול מנ"ל, כתב הק"א אחר דשו"ט בדבריהם דנראה לגרוס בגמ' קרא דוכפר עליו הכהן על חטאתו דכתיב בחטאת חלב, וכתב אח"כ שוב מצאתי בדברי הרמב"ם פט"ו דיליף כל עשיות מעל חטאתו, וזה מבואר כמש"כ דמעל חטאתו דחטאת חלב יליף עכ"ל, ולדבריו לא קשה דאין זה קרא דמייתי במתני' דכריתות, אבל באמת אין דבריו נכונים, דכבר הבאתי ד' הרמב"ם בפ"ג מהל' שגגות שכתב כבר בארנו בהל' פסוה"מ וכו' שנאמר והביא את קרבנו וכו' וזהו קרא דמתני' דכריתות, וגם לבד זה אין לפרש בד' הרמב"ם כאן שכונתו לקרא דוכיפר עליו הכהן על חטאתו, דבזה אינו מבואר מה שכתב שתעשה לשם אותו החטא, דעל כל המעשים אין ללמוד מקרא דוכיפר, ודוקא מקרא דוהביא את קרבנו שייך ללמוד כל מעשה ההקרבה.
ובעיקר גירסתו של הקרן אורה יש לעיין דקרא דוכפר עליו הכהן על חטאתו דכתיב בחטאת חלב, כתיב אחר קרא דואת כל חלבה יסיר וגו', ובברייתא בדף י' בהא דבעי ר"א למילף מקרא דנאמר גבי אשם הוא דנדרוש הוא לשמו כשר שלא לשמו פסול, ואמר לו ר' יהושע דאשם נאמר הוא אחר הקטרת אימורין, והוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר, א"כ איך נוכל למילף מהאי קרא דעל חטאתו דכתיב אחר הקטרת אימורין, ואולי אפשר לומר דדוקא מקרא דאשם הוא אין ללמוד כיון דכתיב אחר הקטרת אימורין, וקאי על כל מעשה האשם, אבל קרא דוכפר עליו כיון דאין כפרה אלא בדם כדתניא בד' ו', ועיין שם בתוס', לכן נוכל לפרש קרא דוכפר על זריקה דזהו עיקר כפרה, וזהו בד' הגמ', אבל בד' הרמב"ם ודאי א"א לפרש כן כמו שבארנו.
והנה בפשוטו נראה דסוגיא דזבחים וסוגיא דכריתות הם שני ענינים דסוגיא דזבחים מיירי ממחשבת הכהן שהכהן חשב בשעת שחיטת הזבח לשם חטא אחר, אבל הבעלים הביאוהו לשמו, והא פשוט דהכהן אינו יכול לשנות את הקרבן לעשות אותו שיהי' באמת על חטא אחר, ובכריתות איירי מדין לשנות הקרבן וקאי על הבעלים והי' אפשר לומר דאם הבעלים משנים אותו נעשה קרבן אחר וכשר, וע"ז בא הכתוב דקרבנו על חטאתו שאין הבעלים יכולים לשנותו, ומדוייק הלשון שם בכריתות לא יביאנה מחטא על חטא, והכונה על עיקר ההבאה ושם מיירי בבעלים כמו דקתני נמי התם לא יביאנו בנו אחריו, אח"כ ראיתי בקרן אורה וכן בזבח תודה שכתבו כן, אכן בטעמא דמילתא למה פוסלת הבאת הבעלים לשם חטא אחר דהא פסול מחשבה אינו אלא בהמקריב, כתב הזבח תודה דכיון דהוא הביא קרבנו על הדם ולא על החלב הוי כמו שאומר לא ניחא לי בכפרת חלב, ובאומר לא ניחא לי בכפרה איתא בכריתות דף ז' ע"א דאינו מכפר.
אך לפי דבריו יקשה דא"כ גם היכי דהבעלים רוצים לשנות הקרבן בשעת שחיטה ובשעת זריקה ומחשבים שיהי' החטאת על הדם ולא על החלב, ג"כ נימא דליהני מחשבתם דהא הוי כאומר לא ניחא לי בכפרת חלב, והא קיי"ל דמחשבת הבעלים לא מהני, ועוד דעיקר מילתא לא מסתבר שיהי' דומה לאומר לא תכפר לי חטאתי, דהא לא אמר שאינו רוצה בכפרת חלב, אלא דעכשיו רוצה להקריב קרבן זה על הדם, ולא שייך לתיקרב ולא תכפר, דלמד שם רבא מהא דתניא דאינו מכפר על שאינם שבין.
ולכן נראה לפי"מ דאיתא שם האומר לא יתכפר לו חטאתי אביי אמר אינה מכפרת, רבא אמר מכפרת, היכי דאמר לא תקרב דכ"ע לא פליגי דאינה מכפרת דכתיב יקריב אותו לרצונו כי פליגי באמר תקרב ולא תכפר, ומסיק אח"כ דגם רבא סבר דלא מכפר, אבל עכ"פ באומר לא תקרב כ"ע מודו דלא מכפר, וכאן שהקרבן שהפריש על החלב הביא על הדם, נוכל לומר דהוי כאומר לא תקרב דהא אינו רוצה שיקריבו אותו על החלב, ובאמר לא תקרב ודאי לא מכפר, וגבי הפריש חטאת על חבירו אמרינן בערכין דף כ"א ופסק כן הרמב"ם פ' י"ד בהל' מעה"ק הל' י' דוקא אם רצה בשעת הקרבה, ולכן אפי' בחטאת שהפריש בעצמו בעינן שההקרבה תהי' מדעתו, וכיון דעכשיו אומר דאינו מביא על חטאת חלב אלא על חטאת דם, וא"א להקריב שלא מדעתו, ולכן אפי' הקריב הכהן לשם חטאת חלב לא כיפר, אבל בהביא על החלב ונתן לכהן להקריב, ורק בשעת עבודה רוצה לשנות שיהי' לשם חטאת דם זהו מחשבה בעלמא דלא מהני ע"י הבעלים, אמנם בפ' י"ד מהל' מעה"ק לא הזכיר הרמב"ם גבי חטאת ואשם אם אינו רוצה בסוף אלא דלא נתכפר ולא דהקרבן פסול, רק דבאמת בברייתא דכריתות לא הוזכר אלא דלא כיפר, ומה דפסק הרמב"ם דפסול זהו משום דקיי"ל כרב אחא בריה דרבא, והפסול הוא משום שלא לשמה וכמו שיתבאר.
והנה מד' הרמב"ם בפ"ג מהל' שגגות מבואר שאינו סובר שהם שני דינים, דהא כתב כבר בארנו וכו' שהמפריש חטאת על החלב שאכל, לא יביאנה על השבת שחילל וכו' שנאמר על חטאתו אשר חטא עד שיהי' קרבנו לשם חטאו, לא שיקריבנה מחטא על חטא, ומבואר שהתחיל בהבאת הבעלים וסיים בהקרבת הכהן, ומוכרח דסובר דהוא חדא מילתא, אמנם גם לדעת הרמב"ם יש כאן חדוש בהך דינא דתנן בכריתות דלכאורה למה פוסל מה שהבעלים הביאו על הדם חטאת שהופרש על החלב אם לא נימא דיש כאן דינא דלא תיקרב, וע"כ צ"ל שהכהן הקריבו לשם זה שהביאו הבעלים, וקשה דאם נימא דהבעלים אינם פוסלים בהבאתם למה פוסל הכהן במחשבתו הא הוי עקירה בטעות שהוא חושב שהוא על הדם, ואם הכהן יודע שהופרש על חלב וחשב על הדם, א"כ הבאת הבעלים אינו מועיל כלל, וע"כ צ"ל שלמדו מקרא דוהביא קרבנו וגו' על חטאתו שהבאת הבעלים, אם הקריב הכהן לשם זה שהביאו הבעלים ושינה שם הקרבן שהוא פסול, אלא שזהו יסוד א' דכיון שלמדנו מקרא דושחט אותה לחטאת ומשאר קראי שצריך לעשות כל עבודת החטאת לשמה, אשמעינן בזה קרא דוהביא דאם הקריב הכהן לשם הבאת הבעלים פסול- שהבעלים אינם יכולים לשנות הקרבן אחר הפרשתם, אלא דזה מוכרח לדעת הרמב"ם שאין כאן שני דינים, והבאת הבעלים לחוד אם הביאו לשם דם, וחשב הכהן לשם חלב כמו שהוא באמת, לא נפסל, ולא אמרינן דהוי כאמר לא תיקרב, דאם הי' סובר כן אין שייכות דין הבאה לדין הקרבה וכנ"ל, ואף דלפ"ז יקשה איך כתב הרמב"ם דמהך קרא דקרבנו על חטאתו למדנו ששינה עליו הכתוב לעכב כיון דצריך הך קרא להשמיענו דהבאת הבעלים לשם חטא אחר פועל שאם גם הכהן הקריב לשם זה שהביאו הבעלים פסול ולא אמרינן דהוי עקירה בטעות, - אלא דבאמת לא קשה דכיון דעכ"פ ילפינן מהך קרא דקרבנו דשינוי בהקרבת הקרבן פוסל א"כ הוי קרא דושחט אותה לחטאת שינה לעכב דכבר ידענו מהך קרא דעל חטאתו.
אלא דקשה דרב אחא בריה דרבא למד דפסול מקרא דלחטאת לשם אותו חטאת והרמב"ם למד זה מקרא דעל חטאתו. ועוד דהא קשה לרבא ברייתא דכריתות וע"כ דרבא מפרש שהם שני דינים וכשהביאו הבעלים על דם גם רבא מודה דפסול דהוי כאומר לא תיקרב ונ"מ דפסול אפילו כשהקריב הכהן לשמו, וא"כ מנין להרמב"ם לחלוק בזה וללמוד מקרא דקרבנו על חטאתו דהפסול משום מחשבה, בשעת הקרבה, והנה מהא דרב אחא אפשר לומר דהרמב"ם סובר דמשום משנה וברייתא דכריתות צ"ל דהא דאמר רב אחא לחטאת לשם אותה חטאת הוא רק לאפוקי מהא דדריש רבא והרי חטאת לשם חטאת נשחטה, אלא דקשה דכיון דע"כ לרבא צ"ל שהם שני דינים מנ"ל להרמב"ם לפרש כן בהא דרב אחא.
והנראה בזה אם אמנם בדרך רחוק קצת דבב"מ דף כ"ב ע"א מייתי הגמ' ברייתא הרי שירד לתוך שדה חברו וליקט ותרם שלא ברשות, ובא בעה"ב ואמר לו כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה, ובעי להוכיח מזה דישל"מ הוי יאוש, ותרגמא רבא אליבא דאביי דשווייה שליח וא"ל זיל תרום וכו', והרמב"ם פ"ד מהל' תרומות הל' ג' פסק דלא כאוקימתא דרבא, ופסק דלא צריך דשווייה שליח, וכתבו הכ"מ והרדב"ז שהוא פוסק כסוגיא דקדושין דף נ"ב דא"צ לאוקמי דשווייה שליח, אלא ניחותא דמצוה שאני דבודאי ניחא ליה, ובקדושין שם הוא ג"כ אוקימתא דרבא, וכן כתב הגר"א בב"מ בהגהתו שם, והנה כאן רב אחא לא פליג על רבא דהא אמר ליה רב אשי בעיא דרבא היכי מתניתו א"ל אנן בשינוי בעלים מתנינן לה וכו' ומוכח דהוא פלוגתא בגירסא דמימרא דרבא, וא"כ יש לומר דכיון דמצינו דסובר רבא בקדושין וכן פסקינן להלכה דהיכי דאיכא סברא דניחותא דמצוה אמרינן דבודאי ניחא ליה, א"כ גם כאן כשהביאו הבעלים החטאת שהפרישו על החלב להקריבו על הדם יש לנו לומר שאם היו יודעים שאינם יכולים לשנות את הקרבן בודאי ניחא להם שיקריבו אותו על החלב שהופרש לשם זה, ולא הוי כאומר לא תיקרב חטאתו לשם חלב, ואף דרבא בעצמו הא סבר יאוש שלא מדעת הוי יאוש, וסבר הגמ' שם דמהני זה גם לענין תרומה א"כ למה יסבור כאן דהוי כאומר לא תיקרב על הדם, יש לחלק דמה דסבר ישל"מ הוי יאוש לא מהני אלא משום דכיון דבסוף מיאש השתא נמי הוי יאוש, וזהו בסתם אבל אין ראיה לכאן היכי דאמר בפי' שרוצה להקריב על הדם, אבל כיון דנחתינן לסברא דניחותא דמצוה שאני ומהני אפי' לדידן דס"ל ישל"מ לא הוי יאוש ומהני גם בתרומה דצריך דוקא שליח וניחותא זו הוי כמו שעשאו שליח, לכן נוכל לומר דגם בזה שהביאו על הדם לא הוי כאומר לא תיקרב על החלב דבודאי ניחא ליה להקריב על החלב, כיון דעל הדם לא מהני שאינו יכול לשנות, ולכן להלכה גם רבא לא סבר שהם שני דינים, וברייתא דכריתות הוא ג"כ משום דהוי פסול בהקרבה וכנ"ל.
והנה צריך לבאר דברי הרמב"ם בהל' שגגות שכתב כבר בארנו בהל' פסוה"מ שהמפריש חטאת על חלב שאכל לא יביאנה על השבת שחילל או על הדם שאכל, דקשה דהא בהל' פסוה"מ לא הזכיר כלל דין הבאת הבעלים, והזכיר רק דין שחיטת החטאת, וכתב שחטה לשם חטא אחר כגון שבאה על אכילת חלב ושחטה על אכילת דם פסולה, וצ"ל דבהל' שגגות כונתו להודיע שאין להבעלים כח לשנות החטאת שיהי' לשם חטא אחר, וכיון שהרמב"ם סתם שם וכתב שחטה לשם חטא אחר, ולא חילק אם שלא מדעת הבעלים או מדעת הבעלים, ועוד דשחיטה בזר כשרה, א"כ מבואר שאפי' אם הבעלים בעצמם שחטו לשם חטא אחר פסולה, ומוכח דאינו יכול לשנות הקרבן מחטא על חטא.
עוד צריך לבאר מה שאחר שכתב יתר ע"ז אמרו הפריש חטאתו על חלב שאכל אמש, לא יביאנה על חלב שאכל היום, כתב ואצ"ל שאם הפרישה אביו ומת והי' הבן מחוייב באותו החטא שלא יביאנה הבן על חטאו, דקשה דהא לא שייך זל"ז, דבהפריש חטאתו על חלב שאכל אמש הא כתב ואם הביא כיפר, ובחטאת האב שהביא הבן הא לא כיפר כמש"כ הכ"מ, וצ"ל דמה שכתב ואצ"ל אינו על סוף דבריו אלא על עיקר ההלכה שהוא שאם הפריש על חלב לא יביאנה על דם, והא דיתר ע"ז אמרו זהו רק שהחמירו חכמים כמש"כ הכ"מ, אלא דלכאורה אכתי אינו מובן מנין הוא פשוט דכיון שאם שינה מחלב על דם לא כיפר כ"ש מחטאת האב על הבן אפי' באותו החטא דהא אפשר לומר דמחלב על דם הוא יותר שינוי בהקרבן, אך לפי"מ שבארנו מיושב גם זה דכיון דהעיקר בא הרמב"ם כאן לומר דאין הבעלים יכולים לשנות הקרבן, וקרבן שהפרישו לחטאת חלב אינו יכול לשנותו שיהי' על דם, וממילא אם הקריבו הכהן לשם דם הוא פסול, א"כ לענין זה שלא יהי' יכול הבן לשנותו ודאי הוא כ"ש דכיון שהבעלים עצמם אין יכולים לשנות הקרבן ממה שהופרש, א"כ אצ"ל שחטאת שהפריש האב על חלב שאכל הוא ומת, שהבן אינו יכול לשנות שהחטאת יהי' על חלב שאכל הבן, דכיון שהאב בעצמו אינו יכול לשנות מכפי מה שהופרש כ"ש הבן, וממילא כיון שהוקבע החטאת על חלב שאכל האב אינו יכול הבן להתכפר בו, דאף דקיי"ל אין בעלים לאחר מיתה זהו בעולה דלא נפסלה משום שינוי בעלים, אבל בחטאת אינו יכול הבן להתכפר בחטאת אביו כיון שהופרש על אכילת חלב של אביו, ולהקריבו על חלב שאכל האב ודאי א"א דהוי חטאת שמתו בעליה.
ומבואר בזה דברי רבינו גרשום בכריתות שם על הא דתנן המפריש חטאתו ומת לא יביאנו בנו תחתיו שכתב דחטאת שמתו בעליה היא, דהלא תימה דהא למדו זה בברייתא מקרא דקרבנו על חטאתו, ולפי"ז מבואר דמקרא למדנו שאין הבן יכול לשנות החטאת שיירש אותו ויהי' בעצם חטאת שלו ואז לא הי' פסול משום חטאת שמתו בעליה, וכיון שלמדנו מקרא שאינו יכול לשנותו ממילא נשאר חטאת של האב, אלא דלא נימא דמ"מ יירש הבן את החטאת ויקריבו אותו ויתכפר בו מקופיא אף שלא יפטר את עצמו מקרבן כדאמרינן בזבחים דף ו' דיורש קונה הקרבן להתכפר בו מקופיא, וע"ז כתב רבינו גרשום דזה שייך רק בעולה, אבל בחטאת כיון שבעיקרו נשאר חטאת של האב ממילא הוי חטאת שמתו בעליה דדינו למיתה.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה