אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ד · הלכה טו

הלכה א

כל אשם שניתק לרעיה אם הקריבו עולה כשר, ולמה לא יקרב בעצמו עולה לכתחלה גזירה לאחר כפרה משום לפני כפרה.
הלח"מ הקשה דמדברי הרמב"ם מבואר דניתוק דאורייתא, וכמו שכתב הכ"מ והא דגזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה כתב ע"ז שלא יקרב לכתחלה, וזהו כגירסת רבינו שמואל דלא גריס אי הכי כי לא ניתק נמי אלא לכתחלה נמי, וא"כ קשה דהא קושיית הגמ' הוא רק אי לא בעי עקירה, אבל אי בעי עקירה לא קשה וכמש"כ התוס' דלכתחלה לא יקרב שמא ישכח מלעוקרו ויקריב סתם, וכיון דהרמב"ם סובר דבעי עקירה דהא לא כתב שחטו סתם, אלא שחטו לעולה למה צריך להא דגזירה אטו לפני כפרה, ונשאר הלח"מ בצ"ע.
ונראה דיש לומר דלמסקנא דאמר גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה נאמר כן גם להלכה דבעי עקירה, דשמא ישכח מלעוקרו, זהו חשש על הכהן המקריב, וכיון דהרמב"ם סובר דלכתחלה אין להקריב סתם וצריך לשחוט ולהקריב לשם אותו הקרבן, וכיון שרוצה להקריבו עכשיו לשם עולה ודאי יחשוב הכהן בפירוש לשם עולה וכהנים זריזין הן, ואפי' בשחיטה דכשירה בזר הא אמר הגמ' בפסחים דף ל"ו דבמקום זריזין נמי לא חיישינן, אבל גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה אפשר שלא ידעו הבעלים שלפני כפרה אין להקריבו עולה וישחטנו בפירוש לשם עולה, והכריחו להרמב"ם לזה הא דאמר רבא בשבועות דף י"ב על הא דתנן ביומא דף ס"ב והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה, ואמאי ליקריב איהו גופיה עולה, אלא ש"מ גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה, ובודאי צריך לאוקמי הא דרבא כהלכה דקיי"ל דבעי עקירה.
והנה לשיטת הר"ש והרמב"ם דניתוק דאורייתא קשה, דמה מקשה בפסחים אלמא לא בעי עקירה, ופריך מפסח דהא יש לומר דמה דלא בעי עקירה ושחטו סתם כשר משום שניתק לרעיה, אבל בפסח בשחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם הא לא היה ניתוק במקום עקירה, וצ"ל לדעתם דסבר הגמ' דניתוק לא מהני במקום עקירה, דדוקא בשעת שחיטה הוי עקירה ולא מה שמנתקו לרעיה מחיים, אלא דקשה דרש"י במנחות דף ד' ע"א כתב לא ניתק דלא מסרוהו לרועה ושחטו לשם סתם לא מתכשר לעולה ועדיין שם אשם עליו, ובעי עקירה דלישחטיה בהדיא לשם עולה דכל כמה דלא עקר מיניה שם אשם לא מתכשר עכ"ל, ומפורש דרש"י סובר דניתוק מהני במקום עקירה, וא"כ קשה מאי אמר הגמ' בפסחים אלמא לא בעי עקירה, ופריך מפסח ששחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם, דהא התם ליכא ניתוק, והכא באשם שניתק לרעיה.
ונראה דרש"י סובר כמש"כ הרמב"ן בשבועות דף י"ב לענין ניתוק אי הוי דאורייתא דגורס בפסחים אי הכי כי לא ניתק נמי, שהם סוגיות חלוקות, והגמ' דזבחים ומנחות סברי דניתוק דאורייתא, ובפסחים סבר דניתוק דרבנן, וא"כ יש לומר דגם בזה חולקות הסוגיות אם ניתוק מהני במקום עקירה דזבחים ומנחות דגרסי במימרא דרב ושחטו סתם ודריש הוא בהווייתו יהא וסברי דניתוק דאורייתא, ע"כ דסברי דניתוק מהני במקום עקירה, דכיון דקרא מגלה דבהווייתו יהא ויש לו שם אשם אף שא"א להקריבו לאשם, א"כ לבד ההלכה דרועה היה צריך עקירה לעוקרו בפי' לעולה, וכיון דאמר ושחטו סתם ע"כ דניתוק מהני במקום עקירה, אבל בפסחים בתחלת הסוגיא דאמר אלמא לא בעי עקירה ע"כ סבר דניתוק לא מהני במקום עקירה, ולכן פריך אי לא בעי עקירה ע"כ דמשנתכפרו בעליו כבר עומד בעצמו לעולה ולא סבר דרשא דהוא בהוייתו יהא, וההלכה דרועה אינו אלא לכתחלה אבל אינו מעכב בדיעבד, דלא מסתבר דניתוק לרעיה לחוד יועיל לשנות הקרבן מאשם לעולה, כיון דסבר דניתוק לא מהני במקום עקירה ולא צריך עקירה, ולכן משני דהוא משום גזירה.
והנה ראיתי באורח מישור לנזיר דף כ"ה שהאריך בזה והמרכה"מ ציין לדבריו ומפרש דעת הרמב"ם דלא בעי עקירה ובין הא דצריך עקירה וניתוק בין הא דאין מקריבין לכתחלה הכל משום גזירה, אבל מד' הרמב"ם לא משמע כן, ועוד דהלח"מ הוכיח לנכון ממה שפסק בפ"ד מהל' ק"פ דסובר דבעי עקירה, ועיין מה שכתבתי בפי"ח מהל' מעה"ק הל' י' שבארתי שם ד' הרמב"ם ע"פ שיטתו דבעי עקירה.

כל אשם שניתק לרעייה אם הקריבו עולה כשר ולמה לא יקרב בעצמו עולה לכתחילה גזירה לאחר כפרה משום לפני כפרה.
הנה מדברי הרמב"ם נראה דדין ניתק הוא מדאורייתא ולא משום גזרה אלא דאחר שניתק לרעייה נמי אינו כשר לכתחילה להקריב עולה אלא בדיעבד משום גזרה לאחר כפרה אטו לפני כפרה, והנה בפסחים דף ע"ג אמר אשם שניתק לרעיי' ושחטו סתם כשר לעולה אלמא קסבר לא בעי עקירה, אי הכי כי לא ניתק נמי גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ולפי גירסא זו מבואר דהגזירה היא טעם דאמאי אינו כשר לפני ניתוק וקאמר משום גזירה ולא כדברי הרמב"ם דהגזרה הוא טעם על מה דאינו קרב לכתחילה, וכתב הלח"מ דהרמב"ם גורס כגירסת רבינו שמואל שהביאו בתוס' דאינו גורס כי לא ניתק נמי אלא א"ה לכתחילה נמי דלאחר הניתוק יהיה כשר לכתחילה לעולה, אך עוד הקשה דהא אמר בגמ' ש"מ לא בעי עקירה אי הכי וכו' ומבואר בתוס' דפריך מדקאמר ושחטו סתם כשר לעולה ש"מ דלא בעי עקירה וכיון דלא בעי עקירה לכתחילה נמי דאי בעי עקירה ניחא דאסור לכתחילה משום דשמא ישכח לעוקרו והרמב"ם הא פוסק דבעי עקירה כמו שכתב הכ"מ מדכתב ושחטו לעולה וזהו כמסקנא דגמ' דפסחים דאמר לא תימא שחטו סתם כשר לשם עולה אלא שחטו לשם עולה כשר א"כ למה צריך לטעם דגזירה ונשאר הלח"מ בקושיא.
והנה לכאורה אינו מוכרח כלל דהרמב"ם גורס כגירסת רבינו שמואל דהא לגירסתנו נמי הא דאסור להקריב לכתחילה לעולה הוא נמי משום גזירה ואפילו אי בעי עקירה כמבואר בפסחים דף ע"ג בתוד"ה אשם דמה דאמר שם ומנא תימרא הוא משום דגם אם נימא בעי עקירה ג"כ צריכים לומר תירוץ זה על לכתחילה דהא ביארו שם דהא דמקשינן א"ה כי לא ניתק נמי דוקא אי אמרינן לא בעי עקירה זהו על מה דצריך דוקא ניתוק אבל מה דאפילו לאחר עקירה וניתוק הוא רק בדיעבד הוא ע"כ משום דגזרינן לאחר כפרה אטו קודם כפרה וזה לכו"ע אפי' בעי עקירה וע"ז קאי האי ומנא תימרא דתנן אשם וכו' בדמיו אין אבל איהו גופי' לא דהא כו"ע מודו דלאחר עקירה וניתוק הי' יכול לשוחטו לכתחילה דליכא למיגזר שמא ישכח דהרי יש היכר דניתוק אלא ראי' דגזרינן לאחר כפרה אטו לפני כפרה, וא"כ נכונים דברי הרמב"ם שהביא הך גזרה דלאחר כפרה אטו לפני כפרה על האיסור לכתחילה אף שפסק דבעי עקירה.
אלא דאכתי קשה דעכ"פ אי גרסינן כי לא ניתק נמי הוי עיקר דין ניתוק רק משום גזירה, והרמב"ם לא כתב כן וע"כ דגורס א"ה לכתחילה נמי וכגירסת הר"ש, וכיון שכן הא מוכח דגם בהא דלכתחילה לא צריך הגזרה אלא אם לא בעי עקירה דהא אמר בגמ' ש"מ לא בעי עקירה א"ה אפי' לכתחילה, ולא כסברת הר"י דאחר ניתוק בודאי יזכור לעוקרו, וא"כ נשארה קושית הלח"מ דכיון דפסק דבעי עקירה למה צריך להך גזירה והנה התוס' הקשו דבפסחים משמע דעיקר דין ניתוק הוא מדרבנן מדמקשה א"ה כי לא ניתק נמי, ובזבחים דף ה' אמר ר"ה אמר רב אשם שניתק לרעיי' ושחטו סתם כשר לעולה ניתק אין לא ניתק לא מ"ט אמר קרא הוא בהוייתו יהא ומוכח דניתוק דאורייתא, ותי' ר"י דבאמת ניתוק אינו אלא מדרבנן וכל עיקר רעי' הוא מדרבנן, והא דאמרינן בזבחים ניתק אין לא ניתק לא מ"ט אמר קרא הוא פי' בהוייתו יהא קודם כפרה ולכן גזרינן אחר כפרה אטו קודם כפרה, ור"ת תי' ג"כ דהא דבעינן ניתוק הוא מדרבנן והא דדרשינן הוא בהוייתו יהא מפרש ר"ת דהוא על אחר כפרה ובהוייתו יהא היינו למה שהוא עומד לבסוף דהיינו שיהי' לדמי עולה לכן כשר גם עכשיו לעולה, אבל דברי הרמב"ם אי אפשר ליישב כפי שיטתם דלפי דבריהם הא דבעינן ניתוק הוא משום גזרה לפני כפרה והרמב"ם לא כתב הך גזרה אלא על מה דאסור להקריב לכתחילה עולה ולא על ניתוק ומשמע מדבריו דבלא גזירה דלפני כפרה צריך ניתוק, ולפי שיטתם צריכים לגזירה זו על ב' הדינים על הא דאסור בלא ניתוק והא דלכתחילה גם לאחר ניתוק אין מקריבין גופי' עולה.
והנה לדברי רבינו שמואל משמע דסובר ניתוק הוא מדאורייתא, אכן מדברי התוס' בזבחים דף ה' ע"ב משמע דגרסי כגירסת ר"ש ע"ש בד"ה ניתק אין שכתבו להוכיח מפסחים דף ע"ג דניתוק אינו אלא מדרבנן מדקאמר גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ול"ק גזירה לאחר ניתוק אטו לפני ניתוק והוצרכו התוס' להוכיח זה מדיוקא ולגירסתנו הא קתני בהדיא א"ה אפילו קודם ניתוק נמי ומשני על זה גזרה לאחר כפרה אטו קודם כפרה, ומבואר דגירסתם הוא כגירסת ר"ש ואפ"ה כתבו דניתק אינו אלא מדרבנן אכן בדברי רבינו שמואל משמע דבא ליישב דבאמת ניתוק דאורייתא וקושיית הגמ' הוא רק מלכתחילה, ומה שהקשו בתוס' דהי' יכול לומר גזרה קודם ניתוק, יש לומר דאי אמרינן גזרה לאחר כפרה אטו לפני כפרה א"כ בלפני כפרה הוא אשם וכשמקריבו לשם עולה עובר על לא יחשב ושפיר גזרינן, אבל בגזרה אטו לא ניתק כשמקריבו בלא רעי' הוי לי' כמקריב פסולין וכשמקריב פסולין למזבח לא מצאתי שיהיה לאו בזה ואף דהרמב"ם בפי"ז מהל' פסוהמ"ק כתב דהא דאסור לחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים הוי בגדר מטיל מום בקדשים, וא"כ הי' אפשר דמקריב קדשים פסולים הוי כמו מקריב בע"מ אבל לא מצאתי זה ברמב"ם, ומדברי המנ"ח מצוה רפ"ח מוכח דאינו חייב משום מקריב בע"מ שכתב דצורם אוזן קדשים אחר שחיטה אף דפסול מ"מ אינו חייב דלא הוי בע"מ אלא מחיים ומוכח להדיא דסובר כן, אלא דמ"מ משמע דיש בזה איסור דאורייתא ואולי הוא בגדר לאו הבא מכלל עשה מצות הקרבת קדשים כסדר שנאמרו בפרשה וכדאמר בגמ' גבי להקריב טמאים וצ"ע בזה, וא"כ י"ל דאלים לגמ' למיגזר אטו לאו דחמיר מעשה, גם יש לומר דמסתבר לגמ' דדוקא בפסול מחשבה דהוי איסור לאו גזרינן, ועי' בפמ"ג או"ח סימן ח' במשבצו"ז אות ח' דבאיסור עשה דקום ועשה ודאי גזרינן ומסתפק רק בשוא"ת ואפשר דכאן קיל מעשה וכמש"כ התוס' לענין חצי שיעור בשבועות דף כ"ג ע"ב אבל אינו מוכח דדמי להתם ויש לומר עוד באופן אחר דהוא מקרא דזאת היא העולה דאם עלו לא ירדו דמוכח דאם לא עלו אסור אך לר' יהושע דסובר דבדם ליכא קרא אלא בהקטרה א"כ אין לנו בדם גם על איסור הקרבה, ועוד בשחיטה מנ"ל דאסור לשחוט פסולים, ויש להוכיח לכאורה מהא דאמר בדף ל"ה דעולת נקבה הוי כבע"מ אך יש לחלק דנקבה אינה ראויה מעיקרה. ובשי' התוס' שהקשו אפשר לשיטתם דסוברים בדף ד' ע"ב בד"ה וישנן דשאר מחשבות חוץ ממחשבת פיגול אינן בלאו דלא יחשב אלא מקרא דמוצא שפתיך, ולשיטתם גם בשוחט אשם לשם עולה ליכא לאו דלא יחשב ולכן הקשו על הר"ש.
(ועי' מש"כ רש"י ביבמות דף קי"ט. בד"ה מה לי איסור לאו דמוכח דבאיסור הרחקה שייך לחלק בין לאו לכרת, וה"נ שייך לחלק בין לאו לעשה דלאו חמיר מעשה כדאי' ביבמות דף ז').
אכן שיטת הרמב"ם צריך ליישב דלא נוכל לפרש שיטתו כשיטת הר"ש דלפי דבריו יהיה קשה דלמה צריך לטעם שאסור להקריב עולה לכתחילה מטעם גזירה כיון דפסק דבעי עקירה א"כ בלא גזירה אסור משום דשמא ישכח לעוקרו, וכן אי אפשר ליישב שיטתו כפ"מ שתירצו ר"ת ור"י וכמש"כ.
ונראה דביאור דברי הגמ' בפסחים יפרש הרמב"ם דלא כדעת התוס' וביאור דברי הגמ' במה דאמר אי הכי כי לא ניתק נמי היינו דכיון דאמר דלא בעי עקירה ובסתמא כשר לעולה וע"כ דכיון שנתכפרו באמת כבר הוא עומד בסתמו לעולה א"כ כי לא ניתק נמי דלא מסתבר דיהיה הלכה על רועה כיון דבסתמא עומד לעולה א"כ למה צריך ניתוק, ואע"ג דכתיב הוא ודרשינן בהויתו יהא ע"כ דאינו סובר דרשא דהוא וסוגיות סותרות הן הא דזבחים ומנחות עם הסוגיא דפסחים דכיון דסבר דלא בעי עקירה בודאי כשר בלא ניתוק ובאמת מפרש כן ברש"י שם, וצריך להוסיף דקושית הגמ' א"ה כי לא ניתק נמי אינו אלא על עיקר הדין רועה דהא הוא הלכה דכל שבחטאת מתה באשם רועה ולא מסתבר לומר דהגמ' גופא יסתפק אם נאמרה ההלכה דבאשם רועה או באשם קרב עולה, אלא דסבר הגמ' דאי אמרינן לא בעי עקירה ותיכף עמד לשם עולה א"כ אפשר לומר דההלכה דבאשם רועה אינו אלא לכתחילה ולא עדיף מקרא דבעינן שינה לעכב ולכן אפשר דההלכה נמי באה רק לכתחילה וכל זה אי לא בעי עקירה ולא דרשינן קרא דהוא בהויתו יהא אבל אי אמרינן דבעי עקירה אם כן אפשר לומר דההלכה באה לומר דבלא ניתוק הוי אשם ולא מהני ליה עקירה, או דאולי אפשר לומר דההלכה לא מהני לעכובא דאפשר דלא הוי אלא לכתחילה, ומהני קרא דהוא בהויתו יהא דדוקא בניתוק מהני ליה עקירה, אבל אי לא בעי עקירה א"כ דלא דרשינן קרא דהוא בהויתו יהא, ולכן כיון דהרמב"ם פסק דבעי עקירה לא קשיא כלל א"ה כי לא ניתק נמי דעכשיו אנו אומרים דניתוק הוא עכובא או משום ההלכה או משום דרשא דהוא, אבל אי לא בעי עקירה ע"כ דלא דרשינן קרא דהוא בהויתו יהא. דהא אינו בהויתו דכיון דאנו אומרים דלא בעי עקירה א"כ ע"כ נעשה עומד לעולה תיכף משנתכפרו הבעלים באשם אחר.
אלא דמ"מ כתב הרמב"ם הא דגזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה על מה דלא יקרב לכתחילה אחר ניתוק וכמו דאמר בגמ' ומנא תימרא וכו', ולפ"ז צריך לומר דהא דאמר בזבחים ניתק אין לא ניתק לא משום דאמר קרא הוא בהויתו יהא היינו כפי מה דמסקינן לדעת הרמב"ם דבעי עקירה, ומה דנקט במימרא דרב דשחטו סתם כשר יש לומר דהגמ' נקט רק התחלת מימרא דרב וסמיך אסוגיא דפסחים דמסקינן דלא תימא ושחטו סתם אלא ושחטו לשם עולה, וכבר האריך הצל"ח שם לבאר דאף דיש אח"כ תירוצים אחרים בגמ' אינם אליבא דהלכתא, אכן בכ"ז אינו מרווח ובודאי הוא דוחק לומר כן, ולכן צ"ל דבאמת נראה דהם סוגיות חלוקות והגמ' דזבחים ומנחות דאמר ניתק אין לא ניתק לא, על מימרא דרב דאמר ושחטו סתם ע"כ סברה דאף דשחטו סתם כשר מ"מ ניתוק הוא דאורייתא ולפ"ז צריך ע"כ לומר דמה דשחט סתם כשר אינו משום דמעיקרא לעולה קאי תיכף משנתכפרו בעליו דאי הכי למה לי ניתוק, וע"כ דבאמת בעי עקירה אלא דניתוק נחשב כמו עקירה וזהו כפי' רש"י במנחות דניתוק בעצמו הוא עקירה אבל הגמ' דפסחים סברה דניתוק לא חשיב עקירה כיון דהוא מחיים וע"כ דלא בעי עקירה וממילא ע"כ גם ניתוק הוא רק לכתחילה, אבל במסקנא דבעי עקירה שפיר דבעי עקירה עם ניתוק כיון דניתוק הוא מדאורייתא, והרמב"ם פסק כמסקנת הסוגיא דפסחים דאמר דדוקא שחטו לשם עולה דבעי עקירה וניתוק, ולכן כתב דגזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה, הוא רק דלהקריב לכתחילה אחר ניתוק הוא משום גזירה.
ומה שנראה לומר עוד בישוב דברי הרמב"ם עפ"י גירסת רבינו שמואל והוא דאף שבהו"א סבר הגמ' דאי בעי עקירה יש לומר דאסור להקריב לכתחילה לעולה משום שמא ישכח לעוקרו, אבל כיון דמסקינן גזרה לאחר כפרה אטו לפני כפרה נוכל לומר גם למ"ד דבעי עקירה משום הך טעמא ואין אנו צריכים לגזרה שמא ישחט סתם וישכח לעוקרו כיון דלכתחילה צריך לכוין לשמה [לדעת הרמב"ם] וכהנים זריזים הם ואף דזר שוחט מ"מ אינו מצוי שישחוט זר, ואפי' אם שוחטו זר, במקום זריזים אתו, כדאמר בפסחים בפ' כל שעה גבי לישה, אבל גזרה דלאחר כפרה אטו לפני כפרה שזה הידיעה הוא על הבעלים והכהן לא ידע כלל מזה שפיר איכא למיגזר, אלא דאכתי אינו מיושב דגזירה דקודם ניתוק הוא נמי על הבעלים וצריך לומר כמש"כ מקודם משום דלפני כפרה הוא לאו דלא יחשב, וראי' לזה דהא בשבועות דף י"ב קאמר רבא בטעמא דלא קרב הוא עצמו עולה לכתחילה דהוא משום גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה, ובודאי צריך לאוקמי רבא אליבא דדינא דקיי"ל דבעי עקירה, וע"כ דגם למ"ד בעי עקירה הוי עיקר הגזירה אטו לפני כפרה.
[הג"ה מכ"י כן כתבתי מכבר אבל עכשיו ראיתי שזהו טעות דגם לפני כפרה ע"כ שיגיד לכהן שזהו אשם ורוצה להקריבו לשם עולה דאל"ה גם כשיקריב הכהן לשם עולה יהי' אשם משום דאצל הכהן הוי עקירה בטעות, אמנם לפ"מ שכתבתי במקו"א דיש לומר דהיכי דהבעלים מביאים על קרבן אחר פסול גם בלא פסול דשלא לשמו [עיי' מש"כ רבינו בפט"ו הל' ג], הא ניחא דכשהבעלים יביאו לקרבן עולה יפסול גם אם הכהן לא ידע, אלא דכתבתי שם להוכיח בדעת הרמב"ם שאינו סובר כן א"כ יקשה לדעת הרמב"ם למה לא סגי בגזרה דשמא ישכח לעוקרו, ואולי יש לומר דבטעות בדין גם הכהן מצוי לטעות אבל בחששא דשמא ישכח לעוקרו אמרינן דכהנים זריזין הם, ובפרט לשיטת הרמב"ם דלכתחילה אין לשחוט סתמא, ולכן גזירה אטו לפני כפרה הוא גזרה שמא יחפצו הבעלים להתכפר באחר מחסרון ידיעת הדין וזה יוכל לטעות גם הכהן, אבל שמא ישכח הכהן לעוקרו אמרינן כהנים זריזים הם].
אלא דאכתי קשה דמה פריך בפסחים דף ע"ג על הא דמוכח דלא בעי עקירה מפסח ששחטו אחר שמשכו הבעלים את ידם או שנטמאו ישרף מיד וא"א לא בעי עקירה עיבור צורה הוא דבעי ע"ש ומאי ראי' דילמא דוקא גבי אשם דכבר ניתק לרעיה נעקר שם אשם מני' בזה אמרינן דלא בעי עקירה אבל בפסח דלא ניתק לרעיה בעי עקירה, ולשיטת התוס' דכל דין ניתוק אינו אלא מדרבנן א"ש, אבל לר"ש דניתוק הוא מה"ת קשה.
אכן, באמת לא קשה דסבר הגמ' דאי לא בעי עקירה גם ניתוק לא בעי לעכב, וע"כ דסובר דניתוק לא מהני במקום עקירה, ובטעמא י"ל דניתוק לחוד אינו יכול להפקיע שם אשם דהא הוא מעשה בחיי הבהמה דאינו יכול לשנות בזה את עצם הקרבן ורק דאמרינן דאי בעי עקירה ובסתמא ממילא יש לו שם אשם פסול לכן אפשר דניתוק הוא עיכוב בדין שיהי' מועיל עקירה לשם עולה, אבל אי לא בעי עקירה ובסתמא עומד לשם עולה ובטל שם אשם מינה א"כ אין סברא דיהי' צריך ניתוק לעכב כיון דבעצמו בטל שם אשם מיני' ויש לו שם עולה.
אכן רש"י במנחות דף ד' כתב דאם לא ניתק שם אשם עליו, וכי ניתק כבר אין שם אשם עליו, ומבואר דסובר דניתוק בעצמו הוא עקירה וזה סותר להדיא הסוגיא דפסחים שהוכחנו דניתוק אינו עקירה וצריך לומר כמש"כ למעלה דסובר רש"י דהם באמת סוגיות חלוקות וכמו שכתב הרמב"ן בשבועות דף י"ב לענין אם ניתוק הוא מדאורייתא או מדרבנן שהם סוגיות חלוקות, ובפסחים סבר הגמ' דניתוק לא הוי עקירה ובזבחים דאמר ניתק אין לא ניתק לא דאמר קרא הוא מוכח דניתוק הוי עקירה.
ולפרש"י צריך לומר דדין ניתוק דהוי מהלכה אתא לאשמעינן דבניתוק נעקר וקרא דהוא אתא לאשמעינן דזהו משום דהוא אשם גם אח"כ אחר שנתכפרו לכן אם עוקרו מהני, ומהלכה לא הוי ידעינן אלא דבעי ניתוק אבל לא ידענא טעמא דהוא משום עקירה.
והנה לשיטת הר"ש צ"ל מה דצריך לנו ההלכה דאשם רועה וגם קרא דאשם הוא בהוייתו יהא, וצריך לומר כמש"כ למעלה דמהלכה הייתי אומר דהוא רק לכתחילה ולא לעכב דלא עדיף מקרא דבעי שינה הכתוב לעכב, אכן באופן אחר יש לומר לר"ש כמו לרש"י רק דלא מטעם דניתוק הוא עקירה אלא דעיקר דין ניתוק חידשה ההלכה ועיקר דין דלא יצא מתורת אשם אחר שנתכפרו הבעלים זה ידעינן מהוא, ואף דלכאורה למה צריך קרא לזה, אפשר דזהו באמת מכיון דאיכא הלכה דמצוה לנתק לרעי' הו"א דבדיעבד גם בלא ניתוק אם הקריבו לעולה כשר.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה