אבן האזל על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ט · הלכה א
שלשה ימים לפני חנם של עובדי כוכבים אסור ליקח מהם ולמכור להם דבר המתקיים, ללוות מהן ולהלוותם ליפרע מהן ולפרוע להם מלוה בשטר או על המשכון אבל מלוה על פה נפרעין מהן מפני שהוא כמציל מידם ומותר למכור להן דבר שאינו מתקיים כגון ירקות ותבשיל עד יום חנם, במה דברים אמורים בארץ ישראל אבל בשאר ארצות אינו אסור אלא יום חנם בלבד, עבר ונשא ונתן עמהן באותן השלשה ימים הרי זה מותר בהנאה, והנושאר ונותן ביום חנם עמהן הרי זה אסור בהנאה.
ברש"י במתני' פירש אהא דאסור לשאת ולתת עמהן דכולהו משום דאזיל ומודה לעכו"ם, וכתב הר"ן דאף דבגמ' בעי אי משום הרוחה פי' משום דאזיל ומודה או משום לפ"ע נקיט רש"י משום דאזיל ומודה משום דרהיטא דסוגיין הכי, אכן בדף י"ב ע"ב פירש"י דלמזבן מינייהו דבר המתקיים שרי משום דמוכר עצב הוא, והתוס' שם כנראה לא קרסי ברש"י דבר המתקיים וכתבו דרש"י חזר בו ממה שפירש במתני' דלשאת ולתת היינו מקח וממכר, ומש"כ רש"י בדי"ב זהו ממה דאמר בדף ו' תני רב זביד דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל אין לוקחין מהן ומפרש דדוקא דבר שאין מתקיים אין לוקחין מהם אבל דבר המתקיים מותר אבל הר"ן בשם הגאונים כתב דליקח אסור בין דבר המתקיים בין דבר שאינו מתקיים.
והנה במה דפריך הגמ' בדף ה' ע"ב ומי בעינן כולי האי פירש"י דניחוש דזבין לה עכו"ם להאי בהמה לצורך יום אידו ג' ימים קודם לכן, והקשה הר"ן דהא סוגיא דמשום הרוחה היא. לכן פי' הר"ן דכל זמן שהוא מתעסק בצרכי ע"ז שלו אזיל ומודה. אבל הוא דחוק דמנין פשיטא לי' לגמ' כ"כ דתלוי בזמן שהוא מתעסק בצרכי ע"ז ואפשר מדם דהוא בכלל גבול קרוב דעד ג' ימים אזיל ומודה וכעין זה מצינו שלשה ימים לבכי במ"ק דכ"ז דמוכח דשלשה ימים הוא גבול קרוב, ומדברי הר"ח בפירושו משמע דמה דאמר רבא דאזיל ומודה אינו קאי על לשאת ולתת עמהן וטעמא משום דמקח וממכר לא תמיד יש בזה משום שמחה דאפילו לוקח שהוא שמח מ"מ אם הוא קונה זבינא דרמי על אפיה מצינו בנדרים ל"א דהנאת מוכר הוא ולא הנאת לוקח, ולכן בשלשאת ולתת גם ללישנא דמום הרוחה טעמא הוא דמשום דבזה דמרוח לו יהיה לו קרוב יותר להקריב הבהמה שלו ביום אידו דאם יחסר לו זה שהוא קונה או המעות במה שהוא מוכר יהיה זה עיכוב ולא ילך ויקריב ביום אידו ומה דתלי הגמ' בקריבת הזמן היינו משום דאל"ה לעולם לא יהיה מותר וע"כ דלא חיישינן אלא בזמן שהוא קרוב להתעסק בצרכי הקרבתו, ועל טעמא דאזיל ומודה שפיר הקשינו דמנ"ל דתליא בזמן הקרבה אבל אי משום הרוחה שפיר תליא בזמן הקרבה ומ"מ בזה ודאי הוא כדברי הר"ן וכמו שפסק הרמב"ם דסוגיין הוא משום הרוחה דהא תניא דדוקא דבר שאינו מתקיים מוכרין להם ומוכח דכל דבר אין מוכרין אפי' מה דאינו בר הקרבה.
ובשיטת רש"י והתוס' והר"ן דבמוכר ולוקח שייך נמי אזיל ומודה צריך ליישב דלא יקשה מההיא דנדרים דאמרינן דבזבינא דרמי על אפיה הנאת מוכר הוא ולא הנאת לוקח, ונראה דחלוק דין נדרים מהכא דבנדרים הוי העיקר אם המודר נהנה מהמדיר אבל מ"מ הוא נהנה בזה שנזדמן לו מה שעכ"פ הוא צריך עכשיו לקנות ושייך בזה אזיל ומודה, אלא דמ"מ אינו מבואר דכיון דנימא דעכ"פ הלוקח נהנה א"כ המוכר גורם לו ההנאה.