אבן האזל על משנה תורה, הלכות עבדים· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ט · הלכה א
ישראל שבא על שפחה כנענית אע"פ שהיא שפחתו ה"ז הולד כנעני לכל דבר ונמכר ונקנה ומשתמשים בו לעולם כשאר העבדים.
השגת הראב"ד ישראל שבא על שפחה כנענית וכו' עד וכל אחד מאלו הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר, א"א לא נהיר ומהו לכל דבר.
הכ"מ מפרש דהשגת הראב"ד הוא משום דדעת מקצת גאונים דהבא על שפחתו הולד חשוב בנו דודאי שחררה, ולכן השיג דלא נהיר מה דכתב רבינו בפשיטות דהוא ודאי עבד דספיקא הוי, והנה בהל' י"ט הבאתי דברי הראב"ד והוכחתי דמה שכתב ומהו לכל דבר קאי על הלכה ב' ע"ש, אבל בזה הוא כדברי הכ"מ דתחלת השגתו במש"כ לא נהיר היא על הל' זו בשביל דסובר כדעת הגאונים כמו שהשיג על ד' הרמב"ם בפ"י מהל' גירושין, אבל בפ"ד מהל' נחלות כתב בהשגתו וז"ל בגמ' לא מצאנו עיקר דבר זה אבל קצת גאונים מפולפלים חלקו בין שפחת אחרים לשפחה שלו, וגאון אחר חולק עמו מ"מ לא מצינו חלוקתם אלא שבעל סתם אבל אם העיד עליו שאמו משוחררת לא דברו, ולענין ירושה ירשנו עכ"ל, הרי שלא השיג על הרמב"ם בדין שפחה שלו ורפיא בידיה דינו של הגאון ויש כאן קצת חזרה, ולפי"ז יש ספק דאפשר כל ההשגה כאן אינה על ולד מן השפחה, אלא על הל' ב' במה שכתב דהוא כעבד כנעני לכל דבר וכמו שבארתי בהל' י"ח.
ולבאר עיקר דין בא על שפחתו נביא בזה דברי הרמב"ם בפ"י מהל' גירושין ודברי הראב"ד שם וז"ל בהל' י"ט, שלא אמרו חכמים חזקה זו אלא באשתו שגירשה בלבד, או במקדש על תנאי ובעל סתם שהרי אשתו היא, ובאשה הוא שחזקתו שאינו עושה בעילתו בעילת זנות עד שיפרש שהוא בעילת זנות או עד שיפרש שעל תנאי הוא בועל, אבל בשאר הנשים הרי כל זונה בחזקת שבעל לשם זנות עד שיפרש כי הוא לשם קדושין, ואצ"ל בשפחה או עכו"ם שאינה בת קדושין שאין חוששין להן כלל והרי הבן מהם בחזקת עכו"ם ועבד עד שיודע בודאי שנשתחררה אמו או נתגיירה, וכתב על זה הראב"ד וז"ל בעכו"ם ודאי הוא כדבריו שהרי אין בידו לגיירה, אבל בשפחתו שיש בידו לשחררה דבריהם קרובים ולא שביק היתרא ואכיל איסורא וכו' עכ"ל, ודברי הרמב"ם צריכים ביאור שכל עיקר בא כאן לברר דלא כדעת הגאון וא"כ למה כתב ואצ"ל בשפחה או עכו"ם דלמה הזכיר עכו"ם אטו עכו"ם בדידיה תלי שיגייר אותה וכמו שכ' הראב"ד, והמ"מ פ"ד מה' נחלות כתב דאין לחלק בין שפחה לשפחה כמו דבנכרית ליכא לאפלוגי בין נכרית לנכרית, ומשמע דסובר דזהו שהשוה הרמב"ם עכו"ם לשפחה, אבל אין בזה שום הוכחה דבעכו"ם אין מקום לחלק, אבל בשפחה דיש לחלק דבשפחה שלו שיכול לשחררה אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות מנלן דלא מחלקינן.
והנה המ"מ שם הקשה על דברי הרמב"ם מהא דאמרינן בגיטין פ' השולח בהא דתניא הכותב שטר אירוסין לשפחתו ר"מ אומר מקודשת, וחכ"א אינה מקודשת דפריך על הא דאמרינן עבד שנשא בת חורין בפני רבו יצא לחירות, ומשני דברייתא כגון שאמר לה צאי בו והתקדשי בו דמוכח דבסתם שטר אירוסין יצא לחירות עמש"כ שם, ונראה דעיקר תלוי בביאור ד' הגאון דגבי בא על הפנוי' ודאי כונתו דאין אדם עושה בעילתו ב"ז ובעל לשם קדושין אבל גבי שפחה יש לעיין אם כונתו דע"י חזקה זו נאמר שודאי שחררה מקודם בשטר שחרור, או דהכונה דעכשיו בשעת ביאתו שחררה, אבל באמת לפי"ז א"כ אכתי חסר לה שטר שחרור ונפקע רק השעבוד, וכמו שכ' הרמב"ם בפ"ח הל' י"ז וא"כ אין בניה נחשבים לישראלים וממילא אינם בניו, וע"כ כוונת הגאון ששחררה מקודם ובגמ' שם כדפריך על הא דעבד שנשא בת חורין בפני רבו דיצא לחירות מהא דהכותב שטר אירוסין לשפחתו, ומוקים כשרבו השיאו אשה פריך על זה ומי איכא מידי דלעבדיה לא מעבד ליה איסורא ואיהו עבד איסורא, וקשה דאם נימא דאפי' אם יצא לחירות הוא מעוכב גט שחרור ומעוכב ג"ש אסור בבת חורין, כדאיתא שם להדיא ולא נחלקו רש"י ותוס' שם אלא אם אסור בשפחה, אבל בבת חורין ודאי אסור, וע"כ צריך לפרש דמה שאנו אומרים יצא לחירות היינו משום דודאי שחררו מקודם ע"י שטר שחרור.
אכן בפ"ח הל' י"ז כ' הרמב"ם דעבד שהשיאו רבו בת חורין או שהניח לו תפלין בראשו או שאמר לו לקרות ג' פסוקים בס"ת בפני צבור דיצא לחירות, שכופין את רבו לכתוב לו ג"ש ואין לומר דאף דאמרינן דכבר כתב לו ג"ש מ"מ כיון שאין להעבד ג"ש כופין אותו לכתוב לו ג"ש מחדש, דהא כתב הרמב"ם שם מכאן אני אומר שהמשחרר עבדו בכל לשון והוציא דברים מפיו שמשמען שלא נשאר לו עליו שעבוד כלל ושגמר בלבו לדבר זה שאינו יכול לחזור בו כופין אותו לכתוב לו ג"ש אע"פ שעדיין לא נתן, ומוכח מדבריו דבכל הני דיצא לחירות אין אנו אומרים דזהו הוכחה שכבר שחררו בג"ש דא"כ אין ראי' לדינו זה, וע"כ דמפרש דבכל הני אמרינן דעכשיו שחררו וצריך גט, וא"כ קשה טובא מה דאמר בגמ' ומי איכא מידי דלעבדיה לא מעבד איסורא דהא עכ"פ גם עכשיו הוא איסור, וע"כ צ"ל דהרמב"ם מפרש דעיקר האיסור הוא שלא יהי' ביאת איסור, ולכן כשהשיאו רבו אשה דמוכח מזה דמשחררו עכשיו בזה כונתו שעתה קודם ביאה יכתוב לו ג"ש ואף דיהי' צריך קדושין מחדש אה"נ דיאמר שיקדשנה מחדש, ומה שהשיאו עכשיו הוא רק לאלם ולחזק הקשר ביניהם, ואף דאם הי' ברכת נשואין יש בזה איסור של ברכה לבטלה יש לומר עפ"מ שכתב הנתיבות סי' רל"ד דבאיסור דרבנן לא הוי עבירה בשוגג ומשכחת לה דהמברך לא ידע שהוא עבד, ואפי' לדעת הרמב"ם דברכה לבטלה עובר על לא תשא מסתבר דזהו דוקא במזיד דזהו לשוא, אבל כשחשב המברך שהוא בן חורין אינו לשוא.
איברא דאכתי אינו מיושב דהא אחר שיכתוב לו ג"ש הא צריך טבילה להכניסו בדין ישראל גמור וכתב הרמב"ם בפי"ג מה' איסו"ב דטבילת עבד הוא בפני ג' וביום כגר שמקצת גירות הוא, וקשה קצת לומר דכשהשיאו אשה דעתו שקודם ביאה יטבילה בפני ב"ד, ואף דלא שייך בזה לומר מי יימר דמזדקקי ליה כדאמר בקדושין דף ס"ב דזה בגר שצריך לדחותו, אבל עבד ודאי יזדקקו, מ"מ קשה לומר כן דלא דמי לשטר שחרור שבידו תיכף לכתוב לו, אכן לפי"מ שביאר שם אדמו"ר זצ"ל בספרו חדושי רבינו חיים הלוי דדין היתר בבת ישראל אינו תלוי בדין גמר הגירות ע"י טבילה, אלא דכיון דיצא מכלל עבד ע"י שחרור ואינו בכלל עם הדומה לחמור כבר תפסי קדושין, ומותר בבת ישראל א"כ מיושב דא"צ אלא שטר שחרור שיוכל ליתן לו תיכף.
ועתה מיושב קושיית המ"מ וגם מה שעמדנו בדבריו דלמה הזכיר עכו"ם, דכיון דדעת הרמב"ם דכל הני דיצא לחירות אינו אלא שנפקע השעבוד וכופין אותו לכתוב לו ג"ש, א"כ לא יועיל זה כלום בבא על שפחתו דאפי' אם פקע השעבוד אכתי שפחה היא ואסורה לו, וממילא גם שעבודה לא פקע כיון דלא נוכל להוכיח מזה ששחררה דעכ"פ לא נוכל לומר אח"כ דמשום א"א עושה בעילתו ב"ז בא עלי' לשם קדושין דהא אכתי לא תפסי בה קדושין, ועכשיו מבואר שפיר מה שהזכיר הרמב"ם עכו"ם דכיון דזה דנימא דעכשיו שחררה לא מהני כלום, וע"כ דנימא דכבר שחררה מקודם א"כ גם בבא על הנכרית נימא דבודאי נתגיירה ונאמין לו על הבן לפטרה מן היבום כמו באומר זה בני, וכיון שאין אנו אומרים כן בנכרית כדמוכח ממתני' דיבמות דף כ"ב שהביא המ"מ, ה"נ לא נאמר כן בשפחה, דכיון שהוא רק בתורת הוכחה דנימא דודאי לא עביד איסורא א"כ אין נ"מ מנכרית לשפחה דאף דנכרית אין בידו לגיירה מ"מ נימא דמדבא עליה מוכח שודאי נתגיירה מדעתה והוי כמו שאומר שנתגיירה וכיון דמוכח ממתני' דאינו בנו לפטור מן היבום משום שאנו מעמידין אותה בחזקתה שהיא נכרית, ה"נ מעמידין השפחה בחזקתה, ולדעת הרמב"ם בפ"ד מה' נחלות אפי' אומר אח"כ כשכבר ילדה הבן, שבנו הוא ושאמו נשתחררה אינו נאמן ואינו יורשו ואמו מתייבמת אף דתנן בב"ב דף קי"ד דזה בני נאמן ליורשו ולפטור מן היבום זהו באומר על מי שאינו מוחזק לבנו אבל אין לנו חזקה כנגדו אבל בנו מן השפחה שהיא מוחזקת לשפחה אינו נאמן.
ובעיקר ההלכה דבא על שפחתו דהבן עבד מבואר להדיא כן בספרא פ' בהר פרשה ו' ס' פ"ז וז"ל מנין אתה אומר ישראל שבא על שפחתו וילדה ממנו בן מותר אתה לשעבדו עבד ת"ל אשר יהיה לך, ולפלא שלא הביאו המפרשים דברי הספרא דמפורש כדעת הרמב"ם.