אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות עבדים· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ח · הלכה טו

הלכה יא

עבד שנשבה אם נתייאש ממנו רבו ראשון כל הפודה אותו לשם עבד ישתעבד בו והרי הוא שלו ואם פדהו לשם בן חורין הרי זה בן חורין, ואם לא נתייאש ממנו רבו ראשון הפודה אותו לשם עבד נוטל פדיונו מרבו וחוזר לרבו, ואם פדהו לשם בן חורין חוזר לרבו הראשון בלא כלום.
השגת הראב"ד עבד שנשבה וכו' א"א זהו כרשב"ג וכאביי עכ"ל.
הכ"מ כתב דכונת הראב"ד לפסוק כרשב"ג אליבא דאביי והרמב"ם פסק כרבנן וכרבא, ואף דלרבא ליכא במתני' בבא דלפני יאוש מ"מ כתב זה משום דהכי תניא בתוספתא ולבד דא"א לפרש כן דהרא"ש הביא דברי הראב"ד דפסק בפי' כרשב"ג וכרבא והוכיח מהא דחזקי' ושאר ראיות והכל אליבא דרבא, ובזה השיגו בלח"מ, לבד זה לפי"ד הכ"מ הא אין כאן שום מחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד דאי מפרשינן מתני' כאביי ולפני יאוש א"כ בלאחר יאוש ליכא מחלוקת ולית לן תקנתא דחזקיה א"כ אוקמא אדינא דלשום עבד ישתעבד לרבו שני ולשום בן חורין לא ישתעבד, ואין השגה אם הרמב"ם כתב דינא דרבא להלכה כיון דלאביי הכל מודים בזה, והלח"מ פי' דמש"כ הראב"ד זהו כרשב"ג וכאביי כונתו לחלוק על דברי הרמב"ם ומשום דדעתו לפסוק כרשב"ג וכרבא כמו שכתב הרא"ש, אבל פירושו ג"כ לא יתכן דעיקר חסר מן הספר דאם דעתו לפסוק כרשב"ג וכרבא היה צריך לפרש דבסתמא ודאי נפסוק כרבנן וכדברי הגאון שהביא הרי"ף.
ונראה דלא בא הראב"ד להשיג להדיא על הרמב"ם במה דפסק כרבנן בלאחר יאוש, כיון דהגאון פסק כן, וכונתו רק להשיג דהרמב"ם סותר את עצמו בפסקו ולכן כתב על בבא דלפני יאוש זהו כרשב"ג וכאביי כונתו דא"כ בלאחר יאוש נמי הו"ל למיפסק כרשב"ג, ואף דאם מפרשינן מתני' כאביי א"כ ליכא במתני' לאחר יאוש וממילא כו"ע סברי כרבנן בלאחר יאוש וכמש"כ, סובר הראב"ד דזה א"א שנדחה דברי רבא וחזקיה ובודאי צריכים אנו לפרש מתני' כרבא, וכחזקיה, ורק דאם לא היה מפורש בתוספתא כאביי היה אפשר לומר דבלפני יאוש ליכא פלוגתא כלל, וכו"ע מודו דליכא תקנתא והיו דברי הרמב"ם נכונים בין בלפני יאוש בין בלאחר יאוש, אבל כיון דבתוספתא מפורש דפליגי לפני יאוש א"כ אפי' אי מפרשינן מתני' לאחר יאוש כרבא וכחזקיה מ"מ ע"כ דבלפני יאוש נמי פליגי כדקתני בתוספתא, ויש כאן ב' מחלוקות חדא בלפני יאוש וכדאביי וחדא בלאחר יאוש וכרבא, וא"כ אי פסקינן בלפני יאוש כרשב"ג הו"ל למיפסק גם בלאחר יאוש כרשב"ג ועוד יש לחזק ההשגה דא"א לומר דמפרשינן מתני' רק בלאחר יאוש ובלפני הוא מחלוקת אחרת שהיא בתוספתא, דא"כ יש לן למיפסק כרבנן דהא דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הוא דוקא במשנה ולא בברייתא, כמש"כ הרשב"ם בב"ב דקל"ח ועיין ביד מלאכי אות ש"ז שהוכיח כן מהרבה מקומות דבמשנתנו הוא דוקא במשנה, וא"כ איך פסק כרשב"ג וע"כ דמפרשינן הא דתוספתא נמי כאילו שנויה במשנה ושני מחלוקות שנויים בה, וכיון שפסק בלפני יאוש כרשב"ג למה פסק בלאחר יאוש כרבנן.
ובדעת הרמב"ם י"ל דסובר כמש"כ הרשב"א דאי מתני' כאביי בלפני יאוש ודאי פסקינן כרשב"ג דמסתבר טעמיה דמוקים ליה אדיניה, ורבנן מפקי ליה מרביה משום תקנתא דילמא מימנעי ולא פרקי ומסתבר כרשב"ג דכשם שמצוה לפדות בני חורין כך מצוה לפדות העבדים, ועיין ביד מלאכי אות ש"ז שהוכיח מכמה מקומות דהרמב"ם סובר כהרי"ף דלא קיי"ל כהך כללא דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו, אלא היכי דמסתבר טעמיה, וא"כ מבואר שפיר דפסקינן בלפני יאוש כרשב"ג וכמש"כ הרשב"א ובלאחר יאוש כרבנן מאותו הטעם ממש דבלאחר יאוש רבנן מוקי לעבד אדיניה, ורשב"ג סובר תקנתא דחזקיה ורבנן לא ס"ל הך תקנתא ולכן פסקינן כרבנן וכדינא וכן פסק הרשב"א בלאחר יאוש כרבנן.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות עבדים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה