אבן האזל על משנה תורה, הלכות עבדים· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ח · הלכה ד
מכרו לעכו"ם לשלשים יום מכרו חוץ ממלאכתו חוץ מן המצות חוץ משבתות וימים טובים ה"ז ספק אם נשתחרר או לא נשתחרר, לפיכך אם יתפוס העבד כדי דמיו מרבו כדי שיצא בהן לחירות מיד עכו"ם אין מוציאין מידו.
השגת הראב"ד מכרו לעכו"ם לשלשים יום וכו' עד אין מוציאין מידו. א"א אין בקנסות תפיסה מועלת אלא במי שחסרו ממון.
הכ"מ כתב בזה דאין לך חסרון מזה מה שהפקיעו מהמצות ועוד שירדה בו בפרך, וכונתו דאף שבעבד כנעני מותר לרדותו בפרך מ"מ כיון שאין לו רשות למכרו לעכו"ם והעכו"ם ירדה בו בפרך יותר מהישראל, וכן כתב המ"ע וז"ל דאין לך מוסר ממון גדול כזה שהעכו"ם אין לו רחמנות ומשתעבד בו בפרך ומייגעו ומכחישו בגופו ובממונו, ומה שכתב המ"ע ובממונו אף דבישראל אין לעבד בלא רבו מ"מ אם יתנו לו מתנה ע"מ שאין לו אלא מה שיאכל מזה דבישראל זכה לאכול והעכו"ם יגזול ממנו, ולפי"ז צריך ביאור כונת הראב"ד בהשגתו.
והנה בפ"ב מהל' גנבה הל' י"ב במה שפסק הרמב"ם בגנבה וקטע ממנה אבר ואח"כ מכרה ושאר אבעיות דגמ' דאין מוציאין ממנו תשלומי דו"ה ואם תפס אין מוציאין מידו כתב ע"ז הראב"ד לא מיחוורא לי דתפיסה מהניא בהא כיון דיותר ממה שהזיק הא אין כח לחייבו אלא לב"ד. ובדין פסוק בלי ספק וזה כיון שספק הוא אצלם איך גמרו את דינו, וכאן אף שהוא קנס דרבנן מ"מ כתב הרמב"ם בהל' א' דקנס זה אין גובין אותו ודנין אותו אלא בב"ד מומחין, א"כ אפשר דזהו השגתו אלא שקצר בדבריו וכונתו דמספק א"א לתפוס אלא דלשון הראב"ד כאן משמע דגם היכי דחייב בודאי מ"מ ליכא תפיסה והיינו בבבל דאין דנין אותו, וקשה דהא דו"ה הוא ג"כ יותר ממה שהזיק.
ונראה דאפשר דהראב"ד השיג כאן מטעם אחר דסובר דהכא לא דמי לקנס דדו"ה דהתם אף דמשלם יותר ממה שהזיק מ"מ הוי מכ"ד אבות נזיקין דהוי בגדר תשלומין כדכתיב חמשה בקר ישלם, אבל הא דכאן עיקר מה שקנסוהו חכמים שמחוייב לפדותו עד עשרה בדמיו אינו מגדר תשלומין על ההיזק, אלא שהוא קנס בשביל שהפקיעו מן המצות, וממילא לא שייך בזה תפיסה שאינו חייב כלום לעבד אלא שב"ד יכולין לכופו שיפדה אותו, וכמש"כ הרמב"ם בהל' א' וכופין את רבו לחזור ולקנותו מן העכו"ם עד עשרה בדמיו, וזה שלא השיג מהטעם שבהל' גנבה דהתם מטעם אחר השיג, דעיקר דין חיוב קנס צריך גמר דין מב"ד מומחין, ומקודם ליכא חיוב קנס וכדאיתא בפ"א דמכות, אבל כאן אינו יכול להשיג מטעם זה דאף דצריך כאן ב"ד מומחין אינו אלא משום דב"ד שאינם מומחין אין להם רשות לכוף בקנסות אלא בדיני ממונות, אבל אין זה מגדרי קנס שמה"ת דכתיב בזה אשר ירשיעון אלקים דשם לא נעשה בר חיוב בקנס קודם גמר דין, אבל הכא הוא חיוב דרבנן שקנסוהו לפדותו ותיכף כשמכרו נעשה ע"ז הדין שב"ד צריכין לכופו שיפדהו מן העכו"ם, אלא דהראב"ד נחית כאן מטעם אחר שאין זה מגדרי קנסות שהם מגדרי תשלומין ואינו מחוייב להעבד ולא שייך בזה תפיסה, והרמב"ם סובר דמ"מ כיון דעכ"פ הוא בע"ד ע"ז לתבעו לב"ד שיחייבוהו לפדותו יש לו רשות לתפוס על זה ומהני גם על דיני ספקות כשאר תפיסה בספקות.
-השמטות ומלואים-
מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה ר' ישעי' ווינוגרד שליט"א.
במה שכתב הרמב"ם היכי שהוא ספק שאם יתפוס העבד כדי דמיו מרבו, כדי שיצא בהם לחירות מיד עכו"ם אין מוציאים מידו, והשיג הראב"ד דאין תפיסה מועלת בקנסות אלא במי שחסרו ממון, וכתבתי בטעמא דהראב"ד משום דלא דמי לתפיסה על דו"ה דעכ"פ הוא מכ"ד אבות נזיקין, אבל הכא עיקר מה שקנסוהו אינו מגדר תשלומים על ההיזק, וכתב בזה דמד' הרמב"ם שכתב אם יתפוס העבד כדי דמיו דדוקא כדי דמיו ולא יותר, ואף דבמכרו לנכרי כופים אותו עד עשרה בדמיו וטעמו משום דאם ע"פ דין נשתחרר העבד במה שמכרו, א"כ לא הי' לו רשות למכרו והגוי מחזיק אותו בשביל הדמים שהמוכר קיבל עבורו, לכן יוכל העבד לתפוס הדמים שקיבל ולא יותר שזהו קנס עכ"ד, הנה נתכונתי לדבריו ועל ספרי בגליון במה שכתבתי והרמב"ם סובר וכו' מצויין אצלי וז"ל מד' הרמב"ם שכתב כדי דמיו מוכח דגם הרמב"ם מודה דכדי עשרה בדמיו אינו יכול לתפוס, וע"כ דכדי דמיו יכול לתפוס מגדר מזיק דכיון דיצא לחירות ממילא נעשה מזיק בהמכירה מגדר מסור עכ"ל, וצריך להוסיף דאף דלפי"ז יש לחייבו מטעם זה גם על יותר מדמיו, אבל לא קשה דגרמי אינו חייב אלא בברי היזקא ומה שרוצה עתה העכו"ם יותר מדמיו אין זה ברי היזקא.