אבן האזל על משנה תורה, הלכות עבדים· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ו · הלכה ו
כל שטר שיש עליו אפי' עד אחד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים שהן כשרים בעד אחד ישראל ועד אחד כותי והוא שיהיה כותי חבר. ובזמן הזה שהכותים כעכו"ם לכל דבריהם אנו למדין מהן לצדוקין שהצדוקין בזמן הזה כמו כותי באותו הזמן קודם שגזרו עליהם שיהיו כעכו"ם לכל דבריהם.
הלח"מ הקשה דבגמ' אמרו דחתים ישראל לבסוף משום דעדי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה ואי לאו דכותי חבר לא הוי מחתים ליה מקמיה, וא"כ למה לא ביאר זה הרמב"ם, ולכאורה קושייתו על מה שהרמב"ם לא התנה שהישראל חתם לבסוף, ובזה הי' אפשר לומר ע"פ דברי הריטב"א שהביא מד' הירושלמי דלמ"ד עדי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה אפי' חתים בתחלה כשר, ופליגי אמוראי שם בזה רק שדייק הריטב"א מדלא גרסינן ר"פ אמר מוכח דר"פ אינו חולק על אוקימתא קמייתא, והיה אפשר דהרמב"ם גורס ר"פ אמר אלא דבאמת הקושיא היא להיפוך דהרמב"ם לא הכשיר אפי' חתם ישראל לבסוף דכתב והוא שיהי' הכותי חבר, ומוכח דצריך דוקא שנדע ודאי שהכותי הוא חבר וזהו בודאי תימה רבה דהוא שלא כד' הגמ' בין בבבלי בין בירוש', ועוד קשה טובא דאם ידעינן דכותי חבר הוא למה דוקא עד אחד כותי, דהא בגמ' מקשינן אי דאחזיק אפי' תרי נמי ואפי' בשאר שטרות נמי וכן כדמשני דחתים ישראל לבסוף פריך ג"כ אפי' שאר שטרות נמי, וכיון דכותי זה חבר ושומר דקדוקי מצות הא עדיף מסתם מה דאחזיק, וא"כ למה דוקא ע"א כשר ולמה פסול בשאר שטרות.
ועוד קשה טובא דבשלמא בכותי גם כשהוא חבר הוא ג"כ כותי דהא פסול לקהל ונקרא כותי, אבל צדוקי אם נעשה חבר ועשה תשובה והוא ישראל כשר איזה דינים שייך לחלק בו הרי הוא ישראל כשר ואיך כתב הרמב"ם שבזה"ז למדין מהן לצדוקין.
והנה במה דלא כתב הרמב"ם דאם חתם ישראל לבסוף כשר משום דאי לאו דכותי חבר לא הוי מחתים ליה מקמיה יש לומר עפ"מ שהקשו בתוס' דהא כולי שטרא מתקיים אפומיה דחד סהדא, וכתבו דאין לחוש דמדאורייתא כשר דמדאורייתא גרי אמת הן. וכן כ' הרשב"א דאינו אלא חשש שאין בקיאין בדקדוקי מצות והוי גלויי מילתא דהאי כותי מדקדק הוא, ולכאורה קשה דלמה יהי' כותי כשר לעדות כיון שכופרין בתושבע"פ וממילא בודאי עוברין על גופי תורה ולמה אין להם דין רשעים, וצ"ל דכיון דכך קבלו מאבותיהן הם כתינוק שנשבה בין העכו"ם דהוי שוגג ואין להם דין רשע ולפי"ז הצדוקים שכ' הרמב"ם בפיהמ"ש בפ"א דחולין שהורגין אותם לכתחילה ודאי אינם כשרים לעדות, ואף דהטעם לזה כתב שם כדי שלא יפסידו את ישראל מ"מ כיון שמותר להרוג אותם לא מסתבר שיהיו כשרים לעדות, ובדאי נחשבו למזידים ומשום דבאמת לא דמו לכותים דכותים הם אומה מיוחדה ולא קבלו תושבע"פ ואף דע"כ צ"ל דבתחלת גירותם קבלו אבל כיון שלא נתקבלה אצלם בתחלתם התורה כהלכתה וכבר עברו דורות רבים נוכל לחשבם עכשיו לשוגגים, אבל הצדוקים שכתב הרמב"ם דהכונה להקראים שלא עברו הרבה דורות דאף שתחלתם בזמן הגאונים מ"מ היו בין ישראל ויודעים אלא שכופרים ומתכוונים למרוד, וכמו שלא נוכל לומר על כל כופר שהוא שוגג כן הם לא היו שוגגים ובודאי הם פסולים לעדות.
ולכן בזה נוכל לומר דלא מהני מה שמעיד הישראל שהוא חבר כיון שהוא מוחזק לצדוקי וכדברי התוס' בקושייתם מבואר בירוש' בכתובות פ"ב הל' ד' וז"ל אלו שנים שיצאו מעיר שרובה גוים כגון הדא סוסיתא אחד הכל מכירין אותו שהוא ישראל, ואחד אין אדם מכירו חבירו מכירו מהו שיעשה כאחד מן השוק להעיד עליו אם אומר את כן לא נמצאת כל העדות מתקיימת בעד אחד, וכיון דדין כותים אינו נוהג בזמננו וכתב הרמב"ם זה רק משום צדוקים כמבואר בסוף ההלכה, לכן לא הזכיר הרמב"ם הך דינא דמהני חתים ישראל לבסוף, אלא דאכתי קשה טובא דאם יש עדים שהוא חבר א"כ גם בשני עדים כשר, וכן בשאר שטרות ובפרט מה שהקשיתי דכותי גם אם הוא חבר הוא עכ"פ כותי, אבל צדוקי אם הוא חבר הא אינו צדוקי כלל והוא ככל ישראל ומה שייך לחלק בו.
והנה לפי גמ' דבבלי מבואר דהחלוק בין גט לשאר שטרות הוא בזה דבגט אין חותמין אלא זה בפני זה, ובשאר שטרות חותמין זה שלא בפני זה, אבל צריך ביאור למ"ד בירוש' דתי' דחתים ישראל לבסוף הוא למ"ד עדי הגט חותמין זה שלא בפני זה, ומוכח דסבר דלא חיישינן לרווחא שבק למאן דקשיש מיניה, וא"כ קשה למה בשאר שטרות פסול וכדפריך בבבלי.
ונראה דהנה תנן בדמאי פ"ב המקבל עליו להיות נאמן מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח ואינו מתארח אצל ע"ה ר"י אומר אף המתארח אצל ע"ה נאמן אמרו לו על עצמו אינו נאמן כיצד יהא נאמן על של אחרים, וא"כ נוכל לומר דאפי' כותי שהעידו עליו שהוא חבר אינם מעידים אלא שבזמן שהוא אצל ישראל מתנהג בדיני חברות, אבל זה לא יוכלו לדעת מה שהוא עושה כשבא לבתי כותים וכיון דהוא דר בין הכותים ובסתמא יוצא ונכנס אצלם חיישינן שאצלם אינו מתנהג בדיני חברים, לכן אינו כשר אלא בע"א בגיטין ולא בשאר שטרות ואפי' אם יעידו בודאי שהוא חבר, ועכשיו מיושב גם מה שהקשיתי דהא בצדוקים לא שייך זה כלל דאם הוא חבר הרי אינו צדוקי, אבל כונת הרמב"ם בודאי באותו אופן כמו בכותים דהיינו אם תהי' עיר שכולה צדוקים דאז אפי' אם יעידו על אחד שהוא חבר לא מהני דשמא אצל הצדוקים מתנהג כמותם.
אלא דאכתי אינו מיושב כלל דכל זה הוא לדעת הך מ"ד בירוש' אבל שיטת הבבלי הא אינו כן, אלא דאפי' אם אין עדים אלא שיש ראיה מחתימתו שהכותי חבר כשר אפי' בשאר שטרות וגם בירוש' איכא מ"ד כמו בבבלי, וא"כ איך אפשר שיפסוק הרמב"ם כחד מ"ד בירוש' ולא כבבלי, ונראה מתוך ההכרח לומר דהרמב"ם סובר דכיון דמהך מ"ד בירוש' מוכח דאף דכותי חבר הוא מ"מ פסול בשאר שטרות, ומטעם שכתבנו דכיון שהוא תמיד בין הכותים אינו נאמן במה שהוא חבר בין ישראל, א"כ מסתבר דהבבלי א"צ לחלוק ע"ז, ומה שאמרו בבבלי א"ה אפי' בשאר שטרות נמי זהו משום דר' יהודה הא חולק במתני' דדמאי וסבר דאפי' אוכל אצל ע"ה נשאר בנאמנותו, לכן לא רצה הבבלי לתרץ משום דחיישינן לנאמנות שלו דא"כ הו"ל לר' יהודה לחלוק ע"ז כמו שחולק במס' דמאי, וכיון דבאמת להלכה הוא כן דעדי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה לכן תי' ר"פ כהלכה, אבל באמת הך טעמא דסבר בירוש' נקטינן להלכה.
ובזה מיושב יותר דאף דאוקמינן כגון דחתים ישראל לבסוף ולא כמש"כ הרמב"ם שהכותי הוא חבר זהו משום דתנן בסתמא כל גט שיש עליו עד כותי דמשמע אפי' גט שבא ממרחקים ובודאי אין עדות על הכותי, ולכן אוקמה ר"פ דישראל חתים בסוף דמזה ידעינן שהכותי חבר, אבל מ"מ מדתנן בסתמא כל גט שיש עליו עד כותי פסול, ולא חלקה מתני' משמע דאפי' ידעינן שהוא חבר כיון דעיקר טעמא דהכשר גבי גטי נשים הוא משום דאמרינן דהכותי הוא חבר, וא"כ מכיון דתנן בסתמא דבשאר שטרות פסול משמע בכל גווני אפי' ידעינן שהוא חבר, וזהו מטעמא דירוש' ולהבבלי נמי נאמר כן וכנ"ל, ולכן כתב הרמב"ם והוא שיהי' הכותי חבר וזהו משום דבצדוקי אין אופן אחר להכשיר ומ"מ אף שאנו יודעין שהוא חבר מ"מ דוקא בע"א אבל בב' עדים פסול ובשאר שטרות פסול, ואף דלכאורה אין חילוק בין עד א' לב' עדים לענין הכשר הגט מ"מ כיון דקולא הוא בגיטי נשים לא הקילו אלא בעד א' דבב' עדים יש שני חששות שמא עד זה אינו חבר גמור, ושמא זה, לכן לא הקילו חכמים אלא בע"א.
-השמטות ומלואים-
מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה ר' ישעי' ווינוגרד שליט"א.
לעיל בארתי ד' הרמב"ם שכתב והוא שיהי' כותי חבר והקשיתי דא"כ אפי' ב' כותים ועוד קושיות, וכתבתי דכיון שהוא בין הכותים הוי כמו מתארח אצל ע"ה, וע"ז כתב דבזה שהוא בין הכותים אין ראיה שהוא מתארח אצלם, הנה חלוקו מובן ופשוט, וכתבתי רק שיש לדמות למתארח אצלם, ולא הוחזק שהוא חבר בין הכותים, ולכן דוקא בע"א כותי וכמו שבארתי שם מד' הירוש' ושבזה מבוארים ד' הרמב"ם בדין צדוקי שהוא תימה ע"ש.
בגט אשה אומר וכתב לה לשמה, ובגט שחרור הוא אומר או חופשה לא ניתן לה עד שיכתוב לשמה, בגט אשה הוא אומר וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא נתינה, יצא הכותב במחובר ואח"כ קצץ שהרי מחוסר קציצה ונתינה, ובגט שחרור הוא אומר לא ניתן לה לא יהי' מחוסר אלא נתינה, א' גיטי נשים ושחרורי עבדים אין חותמין עדיהן אלא זה בפני זה וכבר בארנו טעם הדבר בהל' גירושין.
הלח"מ הקשה דמנ"ל להרמב"ם ללמוד מלא ניתן לה שלא יהא מחוסר אלא נתינה, דבגט אשה כתוב וכתב ונתן ואמרינן שלא יהא מחוסר דבר בין כתיבה לנתינה, אבל הכא לא הוזכרה כתיבה בקרא, ורש"י למד זה מג"ש דלה לה, ורצה הלח"מ לדחוק בלשון הרמב"ם דג"כ כונתו מג"ש וכתב בעצמו דאין זה במשמע מלשונו, ונראה דכיון דכתיב או חופשה לא ניתן לה, וילפינן מקרא זה דכתיבת הגט שחרור צריך שיהי' לשמה, ומדברי הרמב"ם מבואר דאין זה מג"ש אלא מלשון לה דכתיב דרשינן דהחופשה תהי' לה והיינו שתהי' כתובה לשמה, והוא משום דע"כ לה אתא שתהי' הכתיבה לשמה דהנתינה גם בגט א"צ לשמה כדאיתא בגיטין בריש המגרש, וא"כ בהך קרא גופא הוזכרה בין הכתיבה ובין הנתינה, וא"כ מיושבים שפיר דברי הרמב"ם דדרשינן מהך קרא שלא יהי' מחוסר אחר כתיבה אלא הנתינה.