אבן האזל על משנה תורה, הלכות עבדים· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ה · הלכה יז
יציאת העבד בראשי אברים נוהג בכל מקום ובכל זמן ואין דנין בו אלא בב"ד סמוכין מפני שהוא קנס לפיכך העבד שאמר לרבו הפלת את שיני וסמית את עיני והאדון אומר לא עשיתי זה פטור שאם יודה מעצמו אינו חייב להוציאו לחירות בלא עדים שהמודה בקנס פטור כמו שבארנו בהלכות גניבה שכל מודה בקנס פטור מלשלמו.
כתב הכ"מ דמש"כ הרמב"ם אין דנין בו אלא ב"ד סמוכים לאו למימרא דאינו יוצא לחירות אלא בב"ד סמוכים דהא כיון דקיי"ל דאם תפס ניזק אין מוציאין מידו, ועבד תפוס מעצמו לא מצי לאשתעבודי ביה אם העידו עליו עדים אלא היינו לומר אין דנין בו כמשפטו שאם הודה הרב קודם שבאו עדים לא יצא לחירות דהיינו דוקא כשהודה בפני ב"ד סמוכין, אבל בפני ב"ד שאינם סמוכים אין הודאתו הודאה לפוטרו, ומש"כ לפיכך העבד שאמר לרבו הפלת את שיני וכו' פטור, פי' אם נשבע האדון שלא הפיל שינו ולא סימא את עינו פטור מקרבן, דלאו כפירת ממון הוא דבהודאה נמי פטור משום דהוי מודה בקנס, אי נמי בדין תורה דאמר עד לא תקון רבנן דאם תפס אין מוציאין מידו עכ"ד הכ"מ, ודבריו תמוהים שהוציא דברי הרמב"ם מפשטן לומר דמש"כ הרמב"ם אין דנין בו אינו לומר דאין דנין בו לחייבו לשחרר אלא אין דנין בו דין מודה בקנס פטור, והוא ודאי היפוך פשטות כונתו, וגם מה שפי' דמש"כ הרמב"ם פטור היינו דאם נשבע פטור מקרבן שבועה הוא ג"כ תמוה דמי הזכיר כאן שבועה וקרבן שבועה ואין מקומן כאן אלא בהל' שבועות בפ"ז דשם כתב דין זה בהל' ב' תבעו בממון שאם יודה לו ויאמר כן הדבר לא יהי' חייב לשלם, כגון שתבעו בקנס שאין אדם משלם קנס ע"פ עצמו וכפר ונשבע ה"ז פטור משבועת הפקדון וחייב משום שבועת בטוי, והפי' הב' שכתב הכ"מ דהרמב"ם כתב מה"ת קודם שתיקנו דמהני תפיסה הוא ודאי תמוה דאין דרכו של הרמב"ם לכתוב דינים שהיו קודם תק"ח, והרא"ש בפ' א' דב"ק חולק על הרמ"ה שכתב דהוא תק"ח וכתב דהוה מד"ת ע"ש.
וראיתי להש"ך בהל' עבדים סי' רס"ז סעיף מ' במש"כ המחבר דיציאת העבד בראשי אברים נוהג בזה"ז שאם באו עדים בדבר אינו יכול להשתמש בו ויש מי שכתב שמשמתין אותו עד שיכתוב לו ג"ש, וכתב ע"ז הרמ"א וה"ה אם הודה האדון מעצמו, וכתב ע"ז הש"ך דלכאורה משמע דהודאת האדון כיון דאינה פוטרת משום דלא הודה בפני ב"ד סמוכין מהני לחייבו לענין תפיסה, והקשה ע"ז הש"ך וכתב דהודאת האדון לא מהני לחייבו כלל, ודוקא היכי דאיכא עדים מהני תפיסת העבד, ועיין בקצוה"ח סי' א' ולפי"ז פי' הש"ך דברי הרמב"ם כאן כפשוטו דכיון דליכא עדים וגם אם יודה לא יצא העבד, פטור והיינו דלא יוכל להשביעו שבועת היסת כיון דאפי' יודה פטור, ולפי"ד הש"ך מבוארים דברי הרמב"ם בסוף ההלכה אבל תחלת ההלכה אכתי אינו מבואר כלל דאיך כתב הרמב"ם דאין דנין בו אלא בב"ד סמוכין דמוכח דאפי' איכא עדים אין דנין בו דהא עכ"פ דנין בו לענין שעבוד שאינו יכול להשתעבד בו.
והנה יסוד דבר זה דגבי עבד אף שאינו יוצא לחירות בזה"ז כיון דליכא ב"ד סמוכין מ"מ אינו יכול להשתעבד בו כיון דמהני תפיסה והעבד תפוס בעצמו, כתב זה הרמב"ן בחדושיו בקדושין דף כ"ה ליישב מה שהביא הרי"ף דיני יציאת עבד בראשי אברים, אבל נראה ברור דהרמב"ם אינו סובר עיקר הך דינא ולא מהני מה שהעבד תפוס בעצמו לענין שלא יוכל להשתעבד בו, דהא פשוט דמה דמהני תפיסה בקנס אינו לומר דכבר נגמר הדין בזה דהא אינו ב"ד בעצמו דהא כתב הרמב"ן דעכ"פ לא יצא לחירות לגמרי, וצריך שטר שחרור אפי' למ"ד יוצא בשן ועין א"צ ג"ש, וע"כ דהא דקיי"ל בתביעת קנס בזה"ז דאם תפס לא מפקינן מיניה היינו דכיון דעכ"פ יש לו תביעה עליו על סך ממון זה אין ב"ד מוציאין ממנו מה שתפס כיון דמעיקר דין תורה חייב הנתבע לו בסך זה, יכול התובע לומר איני מאמינך שתשלם לי כשאזכה בב"ד סמוכין וכיון שאני מוחזק לא תוציא ממני.
אמנם הרא"ש בפ' א' דב"ק כתב על דברי הרמ"ה דמה דמהני תפיסה הוא תקנה וז"ל ולא נראה לי דלאו תקנתא היא אלא דינא הוא דמדאורייתא מחייב ליה אלא שאין דנין בבבל שיכופנו ליתן לו וכל כה"ג עביד אינש דינא לנפשיה ולא מפקינן מיניה עד דיהיב כל מה דמחוייב ליה מדאורייתא, עכ"ל, אבל נראה דאין כונת הרא"ש דמטעם עביד אינש דינא לנפשיה הוי כאילו כבר נגמר הדין וזכה התובע בהממון דהא קיי"ל דבקנס כ"ז דלא עמד בדין לא נגמר החיוב, ולהדיא איתא הכי במכות דף ה' לענין עדים זוממין דחייבין אף דבאמת גנב טבח ומכר משום דבעידנא דמסהדי גברא לאו בר חיובא הוא, וא"כ קשה מש"כ הרא"ש דמדאורייתא מחייב ליה אלא שאין דיין בבבל שיכופנו ליתן לו, וע"כ דכונתו דעכ"פ הא יש לו דין עליו לתבעו בסך זה, ולשון הרא"ש שאין לו דיין בבבל שיכופנו ליתן לו באמת אינו מדוייק, ועכ"פ איך שכוונת הרא"ש הוא אבל בדעת הרמב"ם ודאי נוכל לומר כדאיתא להדיא במכות דכ"ז דלא עמד בדין אין חיוב גמור על הנתבע, אלא דיש להתובע עליו דין תביעת קנס ומשום זה יוכל לתפוס, ועכ"פ התופס לא זכה לגמרי בהקנס כיון דלא נגמר חיובו, אלא שאין ב"ד מוציאין ממנו, ולהרמ"ה דכתב דהוא נגמר חיובו, אלא שאין ב"ד מוציאין ממנו, ולהרמ"ה דכתב דהוא מדין תק"ח ודאי יש לומר כן שלא זכה לגמרי במה שתפס.
ולפי"ז לא מהני דין תפיסה אלא לענין גוף הדבר דהיינו אם תפס מעות אין מוציאין ממנו המעות, וכן אם תפס מטלטלין כמו כלים, אבל אם תפס בהמה נראה דהגיזות וולדות הם של הנתבע והתובע צריך להחזירם כיון דאינו מגיע לו קנס אלא בכדי שיווי הבהמה והוא לא זכה בהבהמה שיהיו הגיזות וולדות שלו, אלא דבזה יש לעיין שאם נדין זה כמו גזל לאחר יאוש אין הגיזות וולדות של הנגזל, אף דלא נחת בתורת גזילה אלא בתורת תפיסה עפ"י דין מ"מ אין הבהמה ברשות הנתבע אלא ברשות התובע, אבל עכ"פ מטעם זה לא מהני כלל בעבד מה שהוא תפוס בעצמו כיון דכל שעה ושעה משועבד הוא להאדון, א"כ אף שיש לו זכות תביעה על האדון ואם יש ב"ד סמוכין יכול לתבעו שישחררו, אבל אם אין ב"ד אינו יכול למנוע ממנו מעשה ידיו דכל שעה ושעה משועבד ומחוייב הוא לו לעבוד עבודתו, ואיזה זכות יש לו לגזלו במעשה ידיו דהא אכתי עבד הוא.
והנה בפ"א דב"ק הביא הרא"ש מה שכתב הראב"ד דאם תפס מקמי הודאתו ואח"כ הודה מפקינן מיניה ולא אמרינן דתפיסה מקמי הודאה כעדים דמיא, והוכיח מהא דא"ל ר' יהושע לר"ג אין בדבריך כלום שכבר הודית והרי טבי כתופס מקמי הודאה הוי שהרי גופו אצלו היה ואפ"ה לא יצא לחירות מפני הודאתו של ר"ג אלמא לאו כעדים דמיא ומפקינן מיניה, ולכאורה דעת הראב"ד ג"כ דמהני מה שעבד תפוס בעצמו והיה צריך להשיג כאן על הרמב"ם, אבל באמת אין מדברי הראב"ד ראיה דמהני תפיסת העבד לענין שלא יוכל להשתעבד בו, דהא הראב"ד בא להוכיח הך דינא גופא דלא אמרינן דע"י תפיסה כבר נגמר הדין ולא מהני אח"כ ההודאה, דא"כ למה נפטר ר"ג בהודאתו וכיון דמוכח דאכתי לא יצא לחירות דמשו"ה נפטר בהודאתו ממילא שפיר כדברינו דלא מהני תפיסת העבד שלא יוכל האדון להשתעבד בו דהא אכתי הוא עבד, והרמב"ן לא חלק שם על הראב"ד בזה אלא במה דלא מהני הודאה בזה"ז, וגם בדעת הרא"ש מוכח דאינו סובר דמהני התפיסה לגמרי שיזכה התובע מכיון שהביא שם דברי הראב"ד ומוכח שמסכים לדבריו דמהני הודאה אחר תפיסה וע"כ שלא זכה התובע בהקנס ע"י התפיסה אלא שהדבר פשוט מהגמ' דמכות שהבאנו וכנ"ל.
ובעיקר הוכחת הרמב"ן ממה שהביא הרי"ף להלכה דיני יציאת עבד בראשי אברים אף שאינו נוהג בזה"ז דליכא סמוכים, הנה להדיא כתב הרי"ף בפ"א דב"ק הא דאיתא בגמ' ואי אמר אזמינהו לדינא בהדאי לארץ ישראל מזמנינן ליה, ומוכח מזה אחת משתי אלה או דבימי הרי"ף עדיין לא היה פשוט דליכא סמוכים בארץ ישראל, או דהרי"ף סובר כשיטת הרמב"ם בפ"ד מה' סנהדרין הל' י"א שאם הסכימו כל החכמים שבא"י למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים ויש להם לדון דיני קנסות, וכבר ידוע מחלוקת הסמיכה של הרלב"ח ומהר"י בי רב, והרמב"ם היה יכול לפי"ז להוכיח כן ממה שהביא הרי"ף דין אזמינהו לדניא בא"י אלא לפי שאינו ברור שלא היו סמוכין בזמן הרי"ף ואינו מפורש הדבר הגמ' לכן כתב נראין לי הדברים, אבל להלכה להרמב"ם לשיטתו אין שום ראיה ממה שהביא הרי"ף דיני יציאת עבד בראשי אברים, וממילא נוכל שפיר לומר דהרמב"ם אינו סובר כדעת הרמב"ן דמהני תפיסת העבד בעצמו שלא יוכל האדון להשתעבד בו וכמש"כ.
-השמטות ומלואים-
מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה ר' ישעי' ווינוגרד שליט"א.
במה שעמדתי על ד' הרא"ש בפ"א דב"ק שחלק על הרמ"ה דסובר דדין אי תפיס לא מפקינן בקנסות הוא תקנה, וכתב הרא"ש דלא תקנתא הוא אלא דינא דמדאורייתא מחוייב ליה, אלא שאין לו דיין בבבל שיכופנו ליתן לו וכתבתי מהגמ' דמכות דף ה' דאמר דאכתי גברא לאו בר חיובא, וכתב מעכ"ת ע"ז דאפי' לפימש"כ הכ"מ בדעת הרמב"ם דהיכי דחייבוהו העדים על זה שיוכל התובע לתפוס והזימום חייבים לשלם דבקל יכול לתפוס, מ"מ אם היה עליו חיוב ע"י תפיסה ובאו עדים וחייבוהו לשלם ע"י ב"ד ג"כ צריכים לשלם, וא"כ אין קושיא על הרא"ש דאף שהי' חיוב ע"י תפיסה מ"מ גברא לאו בר חיובא ע"י ב"ד, והראה לד' התוס' ב"ק דל"ג שכתבו דאע"פ שהעבד זוכה בשחרורו לאלתר, מ"מ צריכים עדים זוממים לשלם דלא חשבינן גברא בר תשלומים כל זמן שלא נודע, והביא מד' הפנ"י דאף דר"ע ס"ל דהקדישו ניזק קדוש מ"מ לענין עדים זוממים שאני עכ"ד, והנה במה שהביא מד' התוס' הנה התוס' בעצמם כתבו בסוף דבריהם דבסתם קנס לא זכה לאלתר רק בחצי נזק, משום דגלי קרא ומכרו ובשן ועין משום דגלי קרא תחת עינו, והרא"ש שם חלק על הרמ"ה דכתב בכפל ודו"ה דלא מהני תפיסה, ובעיקר מה שכתב דמסתבר דאף שהי' חייב ע"ז דמהני תפיסה, מ"מ אם חייבוהו העדים ע"פ ב"ד חייבים לשלם אין זה ברור כלל אם הי' באמת מחוייב מעיקר הדין והי' עליו חיוב בד"ש לשלם א"כ לא זממו לחייבו בחנם.
אלא דבאמת מפורש בתוס' בכתובות דף ל"ג ע"ב דבקנס אינו חייב לצי"ש קודם שנתחייב ע"פ ב"ד, וראיות התוס' בב"ק ל"ג ממה דמהני לר"ע הקדישו ניזק, ומה דיוצא בשן ועין צריך לשלם דמי עינו נוכל לומר רק דאמרינן איגלאי מילתא למפרע דהוי כמו שגבאו ומהני הקדישו, וכן למ"ד יוצא בשן ועין א"צ ג"ש אמרינן דהוי למפרע כמו שכבר נשתחרר, וגם זה הוא פסק ב"ד בשעת העב"ד, אבל מה דסובר הרא"ש דמשום זה יכול לתפוס אף דאין לו ב"ד, ומשום דעביד אינש דינא לנפשיה לא נעשה ב"ד, וכדאמרינן אי תפיס לא מפקינן מיניה הא זהו אפי' לבסוף לא יהי' גמר דין בב"ד לעולם, ובזה הקשיתי שפיר דאיך יוכל התובע לתפוס מדינא כיון דאכתי אינו מחוייב קודם גמ"ד, ולכן כתבתי דכיון דעכ"פ יש דין התורה שישלם הקנס רק שאין ב"ד שיגמרו הדין, ולכן יש להתובע זכות לתפוס כדי שלא יבריח הנתבע נכסיו, רק דלשון הרא"ש שאין לו דיין שיכופנו אינו מדוייק, ואם כונת הרא"ש רק לענין חצי נזק דבזה גלי קרא הי' מיושב אבל לשון הרא"ש לא משמע כן.