אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות עבדים· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ה · הלכה ד

הלכה ג

כיצד בראשי אברים המכה את עבדו בכונה וחסרו אחד מכ"ד ראשי אברים שאינן חוזרין יצא לחירות וצריך גט שחרור אם כן למה נאמר בתורה שן ועין לידון מהן מה שן ועין מומין שבגלוי ואינן חוזרין אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין יצא העבד בו לחירות, אבל המסרס עבדו בביצים או החותך לשונו אינו יוצא לחירות שאינן מומין שבגלוי, וכן המפיל שן הקטן אינו יוצא לחירות שהרי סופו לחזור.
או החותך לשונו, הלח"מ הקשה דבפ"ק דקדושין השוו דין יציאת עבד בראשי אברים לענין מומי בכור דשם בעינן ג"כ מומין שבגלוי, והקשו ורבי לשון לא והא אמר רבי לענין מומי בכור רוב המדבר שבלשונו וכיון שהרמב"ם פסק בפ"ז מה' ביאת מקדש כרבי דרוב המדבר שבלשונו הוי מום, וא"כ למה פסק כאן דהחותך לשונו אינו יוצא לחירות וסיים הלח"מ וצ"ע, והנה בגמ' איתא לענין פלוגתא דרבי ורבנן לגבי הזאה אמר עולא הכל מודים בלשון לענין טומאה דגלוי הוא מ"ט אשר יגע בו אמר רחמנא, לענין טבילה כטמון דמי מ"ט ורחץ בשרו במים אמר רחמנא מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי לא נחלקו אלא לענין הזאה רבי מדמה לה לטומאה ורבנן מדמי לה לטבילה, והקשו בתוס' במה דפריך לעיל על מה דס"ד דרבי סבר דעל לשון אינו יוצא לחירות מהא דהזה על לשונו דילמא שאני הזאה דאיתקש לטומאה, אבל לענין ראשי אברים מדמינן לטבילה ותירצו דע"כ ליכא לדמויי לטבילה דהא שן ועין הוי כטמון לענין טבילה והתוס' לא תירצו בזה אלא קושייתם דנדמה שן ועין לטבילה, אבל אכתי קשה דגבי שן ועין הא איכא כלל ופרט וכלל דבעינן מום שבגלוי, וכיון דע"כ סבר הגמ' דשן הוא יותר גלוי מלשון דהוא יותר בפנים. וא"כ עכ"פ מאי מקשי מהזאה כיון דהזאה מקשינן לטומאה ובטומאה כתיב כי יגע וכיון דלשון בר נגיעה הוא טמא וממילא מקבל הזאה ומאי ראיה לענין עבד.
ולכן סובר הרמב"ם דסוגיא מעיקרא לא הוי מחלק ולא סבר דרבי ורבנן גבי הזאה פליגי בדרשא דקרא אי מקשינן לטומאה, דסבר דבסברא פליגי אי בדין דצריך גלוי בעינן דוקא גלוי גמור שהוא תמיד גלוי או מה דלפעמים הוי גלוי נמי מקרי גלוי, ואף דשן ג"כ בפנים הפה אבל כיון דכל זמן שמדבר נראים השינים נקרא גלוי אבל לשון שאינו נראה אלא לפעמים בזה פליגי רבי ורבנן, ואף דלענין טבילה ודאי הוי סבר גם מעיקרא דא"צ ביאת מים זהו משום דגם השינים נמי א"צ ביאת מים דכתיב את כל בשרו ולא צריך ביאת מים אלא מאבראי ממש ולא במקום שנחשב גלוי, ולפי"ז שפיר הוי מדמי בגמ' דין מומי קדשים לדין יציאת עבד בראשי אברים דבתרווייהו מרבינן דין גלוי, אבל למה דמסיק עולא דרבי ורבנן לענין הזאה בקראי פליגי ולא בסברא, א"כ יש לחלק מדין ראשי אברים לדין מומי קדשים דגבי מומי בכור דכתיב פסח או עור אין חסרון ראיית העיין גלוי ממש דקלקול הראות שבעין אינו גלוי לכל אלא דמ"מ הוא קצת גלוי למעיין שניכר שהוא עור, אבל בדין ראשי אברים לא כתיב עור אלא איש כי יכה עין עבדו ושחתה א"כ הוזכרה העין שהוא גלוי לכל וההכאה הוא בדבר הגלוי ממש, ולכן גבי ראשי אברים בעינן גלוי ממש כמו שן ועין ואמרינן דלשון לא הוי גלוי, אבל גבי מומי קדשים דכתיב פסח או עור כיון דעור אינו גלוי ממש לכן אמרינן דלשון נמי מיקרי גלוי, כיון דלפעמים הוא גלוי, ובזה מבואר קושיית התוס' בבכורות דף ל"ז דגבי ראשי אברים יצא לחירות אם חרשו וגבי מומי קדשים לא הוי מום, משום דבראשי אברים אנו דנין על האבר שהכה אותו וקלקלו והאוזן הוא גלוי כמו העין, וכן כתבו התוס' בב"ק דף צ"ח, הובא בכ"מ אבל גבי מומי קדשים אנו דנין על עיקר החסרון אם הוא גלוי, ולכן לא דמי חרש לעור דעור הוא קצת גלוי אבל חרש אינו גלוי כלל.
ובעיקר ההלכה מה שפסק הרמב"ם כאן דנחתך הלשון אינו יוצא לחירות ובמומי קדשים דהוי מום הוא ודאי פשוט משום דכאן צריך לפסוק כת"ק ולא כרבי, ושם במומי בכור הוא סתם מתני' בבכורות דף מ', אלא דאנו צריכין למש"כ לבאר בטעמא דמילתא דדין ראשי אברים ודין מומי קדשים חלוקין וכנ"ל.
והנה התוס' בבכורות דף ל"ז הקשו דמ"ש דגבי יציאת עבד דילפינן משן ועין דמה הפרט מפרש מומין שבגלוי ומוכח דשן הוי מום שבגלוי וגבי בכור ניטלו שיניו לא הוי מום, וכתבו התוס' דשאני גבי עבד דגלי קרא אבל הכא שכך דרך שהשיניים נופלות מחמת זקנה לא הוי כעין פסח ועור, אבל כתבו שצריך טעם אחר דה"נ עיניו מחמת זקנה, ואם אמנם דבאמת לא דמי דשינים נופלים אצל הרוב ועינים הרוב אינם נעשים עורים אפי' בזקנה, אלא דבעיקר קושייתם נראה דאף דבגמ' בדרשא דכלל ופרט וכלל איתא בין בקדושין בין בבכורות בלשון אחד מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינן חוזרין, מ"מ נפ"מ גדולה בין זה לזה, דגבי שן ועין לא הצריכה תורה שיהי' הפלת שן ועין מום על העבד, אלא דכיון שהכהו וחסרו אבר והוא אבר שבגלוי יצא לחירות, אבל גבי מומי קדשים דכתיב וכי יהי' בו מום פסח או עור אנו צריכין שיהי' חסרון כזה שיהי' מום בהבהמה, וכיון שמחמת זקנה מצוי שנופלים השינים לא הוי מום, ולכן בודאי לא דמי עור למי שאין לו שינים דעור הוא ודאי מום בהבהמה ואפי' אם מחמת גודל זקנה הי' מצוי עור הוא ג"כ מום, אבל חסרון שינים לא הוי מום, עוד כתבו שם התוס' ליישב מה דחרש לא הוי מום ועבד יוצא בו לחירות משום דגבי עבד גלי רחמנא דבדבר קל חשיב מום לצאת בו לחירות ולפי"ז יהי' לדעת הרמב"ם סברות הפוכות דשן וחרש יוצא לחירות ולא הוי מום ולשון הוי מום ואינו יוצא לחירות. ולדברינו לא יתיישב בזה דמה דיוצא לחירות בשן הוא משום דהוי מחוסר אבר, אבל חרש אם לא הוי מום מחוסר אבר נמי לא הוי, אלא דבאמת החסרון בחרש אינו משום דלא הוי מום דהא חרשו נותן לו דמי כולו אלא משום דלא הוי מום שבגלוי וכמש"כ, ולשון הוי גלוי לענין מום ולא הוי גלוי לענין עבד וכנ"ל.
ובמה שהקשה הלח"מ בהל' ה' דלמה כתב הרמב"ם ראשי דדין שבאשה דהא מאי דאיצטריך למיתני הוא משום דלענין נגעים אין מטמאין וא"כ שבאיש דמטמאין בנגעים כ"ש דיוצא לחירות באמת לק"מ דשבאיש לא הוו אברים כלל ואינו יוצא בזה לחירות והוא פשוט.
-השמטות ומלואים-
מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה ר' ישעי' ווינוגרד שליט"א.
במש"כ על מה שהעיר הלח"מ דלמה דוקא ראשי דדין שבאשה ולא שבאיש, וכתבתי דשבאיש לא הוו אברים כלל, כתב על זה דלא מצינו דראשי דדין שבאשה נחשבים לאברים, וגם לשון אינו נחשב לאבר במנין אברים, בכ"ז מבואר בגמ' דעבד יוצא בו לחירות, ועיין בתוס' רי"ד שדעתו שכל המומים הפוסלים בכהנים עבד יוצא בו לחירות אפי' פגם השפה א"כ חזינן דלא בעינן אבר ממש, וגם לא מצינו דראשי דדין שבאשה נחשב אבר יותר משל איש, אך צריך לומר דדעת הרמב"ם דבעינן מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו כמו בהל' ו' ע"ש בכ"מ, ומדעת הר"נ נראה דל"ד הני שכתב וה"ה לשאר אברים שבגלוי וכו', ולא הזכיר בטול מלאכה ודעת רש"י בד"ה יוצא דלא בעינן בטול מלאכה, ומהרמב"ם בהל' י' שכתב שהרי בטל מעשה שיניים מוכח דבעינן ב"מ והלח"מ הרכיב דעת הרמב"ם עם דעת הר"נ עכ"ד.
והנה בברייתא בדף כ"ד איתא יוצא בשן ועין וראשי אברים שאינם חוזרים, וכן כתב הרמב"ם בהל' ג' שאין העבד יוצא לחירות אלא בכסף או בשטר או בראשי אברים, ובהל' ד' כיצד בראשי אברים וכו', איברא דבלמוד הגמ' משן ועין אמר מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינם חוזרים, וכן כ' הרמב"ם מה שן ועין מומים שבגלוי ואינם חוזרים, מ"מ למה בעיקר ההלכה תני בראשי אברים, וכן הרמב"ם קבע הגדר ראשי אברים וצ"ל דעיקר דיני מומים הם כולם בראשי אברים, דאם תהי' פגימה בבשר האדם אפי' אם אינה חוזרת אינו מום, ואף דאיכא גרב וחזזית אבל זה אינו מה שנעשה בידי אדם, והנה במתני' דאהלות פ"א מ"ח תנן מאתים וארבעים ושמנה אברים באדם, ומקודם במ"ז תנן האברים אין להם שיעור, וכתב הר"ש האברים צריך שיהא בהם בשר גידים ועצמות, דבכך נחשב אבר כדמשמע בסוף פ' גיה"נ דק"ב עכ"ל, ונראה דהך דינא הוא לענין דיני טומאה, או לענין חיוב מלקות באיסורים דצריך דוקא בשר גידין ועצמות, ומשום זה לא נמנה הלשון וכן השפתים במנין רמ"ח איברים. אבל בקריאת שם אברים נוכל בודאי לקרות גם הלשון והשפתים בשם אברים, ולכן אין סתירה מה שעיקר ההלכה הוא בראשי אברים, והלמוד הוא על מומים שבגלוי שכל מה שנכנס בשם מומים שבגלוי הם באברים, ומשום זה כיון שנמנה לשון במומי בכור, ואמר בן עזאי דעבד יוצא לחירות מוכיח הגמ' דגם רבי סבר הכי כיון דסבר דהוי מום לגבי בכור.
ומה שכתב דהרמב"ם סובר דבעינן מום שבגלוי ובטל ממלאכתו וציין להל' ו' הנה בגמ' איתא דילפינן מכלל ופרט וכלל דמה הפרט מפורש מומים שבגלוי ואינם חוזרים ופריך אי מה הפרט מפורש מומים שבגלוי ובטל ממלאכתו ואינו חוזר אלמא תניא תלש בזקנו ודלדל בו עצם עבד יוצא לחירות, ומשני לחפשי ישלחנו רבויא הוא, ומזה תמה הכ"מ במה שכתב הרמב"ם על תלש בזקנו שהרי בטל מעשה השיניים הקבועות באותו העצם, דהא בגמ' אמרינן דזה לא נקרא בטל ממלאכתו רק דישלחנו מרבי וכתב הכ"מ דהרמב"ם מפרש דקושיית הגמ' הוא דתלש בזקנו לא הוי מום שבגלוי שהרי העור מכסה, והנה לד' הכ"מ סובר הרמב"ם דלחפשי ישלחנו מרבי אף שאינו מום שבגלוי, אבל דבריו תמוהים דהא מקודם אמר מה הפרט מפורש מומים שבגלוי, ופריך דנימא דצריך נמי בטל ממלאכתו, ועוד דהא הרמב"ם כתב להדיא בהל' ד' דהלמוד משן ועין הוא על מומים שבגלוי ולא הזכיר בטל ממלאכתו, ואיך נאמר דסובר להיפוך דבעינן בטל ממלאכתו וא"צ מומים שבגלוי, ולפי"מ שכתב דבעינן שניהם מומים שבגלוי ובטל ממלאכתו הא זה נסתר מד' הגמ' דאמר לחפשי ישלחנו רבויא.
לכן נראה דמה שהוצרך הרמב"ם לומר שהרי בטל מעשה השיניים הקבועות באותו העצם הוא מטעם אחר דדלדל עצם בזקנו אינו חסרון עצם דהא אבר המדולדל חשיב כמבואר ולא כמו שנפרש, דהא שחיטת הבהמה מתרת אבר המדולדל ואין שחיטה עושה ניפול, ודוקא במקום שחסרון האבר עושה טריפה צריך שיהיה יכול לחזור ולחיות, וא"כ כאן גבי דלדל עצם בזקנו למה יחשב זה מום שבגלוי, ולזה כתב הרמב"ם משום שבטל מעשה השיניים הקבועות בו, והגמ' פריך שנלמוד משן ועין שהאבר שהכוהו יהי' בעצמו בטל ממלאכתו ולא מהני מה שהשיניים הקבועות בו יהיו בטלים ממלאכתם, וע"ז אמר לחפשי ישלחנו רבויא ולכן בתנאי דנלמד משן ועין לא כתב הרמב"ם בטל ממלאכתו דבאמת לא צריך לזה.
ולפי"ז לא נוכל לומר הטעם בראשי דדין שבאיש שאינו יוצא בהם משום דאינו בטל ממלאכתו, וע"כ כמש"כ דאינם אברים כלל דאין משמשין, אבל דדין שבאשה שמשמשים להנקה ודאי נקראים אברים, אלא דבמה שצריך דין אבר לא נקראו אברים כיון שאין בהם עצמות, איברא דבנגעים פ"ו מ"ז תנן עשרים וארבעה ראשי אברים באדם, וחשיב ראשי דדין שבאשה לבסוף שלא בחשבון הכ"ד, ולפי דברינו דגם דדין שבאשה נקראו אברים במה שלא צריך דין אבר אמאי לא חשיב להו, אך יש לומר דכיון דתנן מעיקרא שבאדם סתם ואח"כ איכא מחלוקת דר' יהודה אומר אף של איש, לכן לא חשיב ראשי דדין שבאשה בחשבון הכ"ד.
והנה אחר כתבי כל זה עיינתי במרכבת המשנה וראיתי שכתב על מה שכ' הרמב"ם וראשי דדין שבאשה וז"ל עלח"מ והנראה עיקר בכונת רבינו דראשי דדין שבאיש שאינם בולטים כ"כ לא מיקרי ראשי אברים ואין יוצא בו עכ"ל, ויתכן שכונתו למה שכתבתי שכיון שהדדין אינם בולטים לא מיקרי אברים, אלא שלא כתב בשביל שאינם משמשים כלל אלא לפי שאינם בולטים, אך יותר משמע דכונתו דלא מיקרי ראשי אברים, והנה גבי נגעים הא איכא פלוגתא דת"ק ור' יהודה דר' יהודה סבר דגם של איש אינם מטמאים בנגעים וקיי"ל כת"ק, והוא משום דכיון דאינם בולטים קרינן בהו לכל מראה עיני הכהן, אבל לענין שחרור אם הדדין נקראו אברים למה לא יהיו ראשי הדדין ראשי אברים, וגם בעיקר הכלל דראשי אברים צ"ע דהא הילפותא הוא על מומים שבגלוי ואינם חוזרים, וצריך לומר כמש"כ למעלה דכמו שאם תהי' פגימה בבשר האדם לא הוי מום ה"נ באבר גופו אם יהיה פגימה שלא בראש האבר לא הוי מום, ואפשר דבאמצע האבר חוזר, ורק בראשו אינו חוזר, ולענין זה לא מסתבר לחלק בין שבאיש ובין שבאשה, ולכן מיושב יותר דלא הוו אברים כלל.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות עבדים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה