אבן האזל על משנה תורה, הלכות עבדים· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ד · הלכה ב
אין האב רשאי למכור את בתו אלא אם כן העני, ולא נשאר לו כלום לא קרקע ולא מטלטלין ואפי' כסות שעליו, ואעפ"כ כופין את האב לפדותה אחר שמכרה משום פגם משפחה, ברח האב או שמת או שלא היה לו לפדותה הרי זו עובדת עד שתצא.
הכ"מ הקשה דבגמ' אמרינן בטעמא דלא כפינן בע"ע משום דהדר מזבין נפשיה ובא"ע משום דסבר אינה נמכרת ונשנית וא"כ להלכה דנמכרת ונשנית מ"ש א"ע מע"ע, וכתב ע"ז חילוקים בין א"ע לע"ע והגמ' הוי מצי לתרוצי כן רק משום דברייתא הא סברה להדיא דאינה נמכרת ונשנית, ומ"מ קשה דלא הו"ל לגמ' למתלי בזה כיון דלא הוי כהלכה, והלח"מ כתב דהרמב"ם מפרש הא דקתני בברייתא דמפדין אותה בע"כ היינו דכופין לבני משפחה בע"כ דאב, וע"ז פריך דנכוף גם בע"ע, אבל לאב ודאי דכופין לכו"ע וזה דחוק טובא דלפי"ז פוסק הרמב"ם דין שלא הוזכר בגמ', והמל"מ כתב דקושיית הגמ' הוא למ"ד דגם בנמכר לישראל נגאל לקרובים, אבל לדידן דקיי"ל דבנמכר לישראל ליכא גאולת קרובים לא קשה כלל, וגם דבריו צריכים ישוב דממ"נ אי ס"ל דנמכר לישראל הוי כמו נמכר לעכו"ם דילפינן שכיר שכיר ולא דרשינן יגאלנו לזה ולא לאחר א"כ הוי כמו בנמכר לעכו"ם דכופין לקרובים, וא"כ מאי פריך בע"ע נמי דהא אה"נ דכן הוא דכפינן לקרובים, והך טעמא דאזיל ומזבין נפשיה הוא טעמא דר"ע דסבר גאולת קרובים לשעבוד, אבל חכמים לא סברי הכי.
ונראה דאפשר לומר כדברי המל"מ ונאמר דמה דילפינן שכיר שכיר זהו במה דכתיב בגופיה דקרא, אבל מה דילפינן מדרשא לקובעו חובה בזה לא ילפינן שכיר שכיר כיון דאיכא טעמא בנמכר לעכו"ם שלא יטמע בין העכו"ם ואף דאין גז"ש למחצה זהו במה דילפינן מחד קרא, אבל הא דילפינן לקובעו חובה הוא מקרא אחרינא, וראיתי כעין זה בכללי המאיר נתיב על מדות שהתורה נדרשת בכללי גז"ש שהוכיח כן מד' התוס' יומא דף ע"ו ע"ב ד"ה גמר ע"ש, אמנם דהריטב"א כתב דאפי' למ"ד אין נגאל בקרובים פריך שפיר דנכפינהו לבני משפחה שיתנו להעבד הדמים במתנה והוא יפדה את עצמו, אבל אפשר לומר כיון דע"כ צריך ליתן לו ע"מ שיפדה את עצמו דאל"כ יקח המעות ולא יפדה את עצמו, וכיון שיתנו לו ע"ז התנאי אפשר דלא מיקרי השיגה ידו, דהשיגה ידו היינו שיש לו ממון שלו והוא בידו וברשותו, אבל בזה דאין המעות בידו לכל דבר לא מיקרי השיגה ידו ויש לעיין בזה.
והנה הריטב"א פי' אח"כ דמה דפריך ע"ע נמי היינו דנכוף להעבד לפדות עצמו משום פגם דבני משפחה וכן פי' רבינו ישעיה הביאו המל"מ, ולפי"ז ישאר הקושיא על הרמב"ם דע"כ אנו צריכין לתי' הגמ' דאינה נמכרת ונשנית, אכן נראה דיש לומר דעל מה דאין כופין להעבד ליכא למיפרך דכיון דהעבד קנוי להאדון א"כ לא מיבעי דלא יוכלו ב"ד לכוף להעבד בעונשי הגוף כדאיתא במו"ק דכפתינן ואסרינן וכו', דודאי יהי' היזק להאדון במעשה ידיו של העבד והאדון אינו מחוייב כלל, אלא אפי' לנדות את העבד אין ב"ד רשאין דגם בזה יהי' היזק להאדון דכשיהי' מנודה יפרשו ממנו ולא יוכל לשלחו בכל מקום שירצה, ונראה דלא מיבעי בנמכר לישראל דאין כופין להעבד לפדות את עצמו אלא אפי' בנמכר לעכו"ם כיון דכתיב וחשב עם קונהו שלא יגלום עליו, וכל זמן שאין העבד פודה את עצמו הוא ברשות האדון לכל צרכיו, ולאדון עכו"ם ג"כ אפשר שיהי' היזק במה שהעבד מנודה שיפרשו ישראלים ממנו, לכן גם בנמכר לעכו"ם אין כופין להעבד, ואף דבמה דכופין ב"ד לעשות מצוה כמו בסוכה ולולב וכה"ג דמכין אותו עד שתצא נפש מסתבר דגם בע"ע כן, אבל לא דמי דהתם החיוב הוא מקודם על העבד ולא נשתנה דינו במה שנמכר לעבד, אבל אנן דיינינן שיכופו לעבד לפדות את עצמו משום פגם דבני משפחה, ובזה שפיר אמרינן דמשום פגם דבני משפחה אינו מחוייב האדון להיות ניזוק מזה, דהא על אחרים ודאי ליכא חיובא לפדותו ורק מצוה איכא, וזהו שלא כתב הרמב"ם גם בנמכר לעכו"ם דכופין את העבד לפדות את עצמו.
והנה במס' עבדים (במסכתות קטנות) פ"ב איתא המוכר את עצמו לעכו"ם קרובים וב"ד מצווין לפדותו הוא אינו מצווה לפדות א"ע שנאמר אחד מאחיו יגאלנו או דודו או בן דודו יגאלנו וגו', שהיה ר' ישמעאל אומר ומה אחרים מצווים לפדותו הוא אינו מצווה לפדות את עצמו, ומה אני מקיים או השיגה ידו ונגאל אלא מה הוא שיפדה א"ע אינו חוזר לשעבוד, אף אחרים שפדו אותו אינו חוזר לשעבוד, וכתב המפרש דמה דקתני ברישא דברייתא הוא אינו מצווה לפדות א"ע תיבת "אינו" ט"ס כדקתני אח"כ, אבל לדבריו אין פי' למה דמסיים שנאמר אחד מאחיו יגאלנו ועוד דאין פי' למה דקתני שהי' ר' ישמעאל אומר, וע"כ פשוט דחסר בברייתא וצ"ל ר' ישמעאל אומר הוא מצווה לפדות את עצמו שהי' ר' ישמעאל אומר וכו', ות"ק סבר דאינו מצווה, ובזה מבואר דלא פסק הרמב"ם דהוא מצווה לפדות את עצמו ויש לומר דטעמא דאפי' מצוה ליכא הוא משום דכיון דע"ע עובד בין ביום בין בלילה לא הטילה עליו התורה מצוה בפדייתו שעי"ז ילך ויתעסק בצרכי פדיונו דאפי' יש לו כסף פעמים שהוא ביד אחרים ויתעסק בגבייתו, לכן אין עליו שום מצוה מפדייתו.
-השמטות ומלואים-
מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה ר' ישעי' ווינוגרד שליט"א.
לעיל הבאתי ברייתא ממס' עבדים דאיתא שם המוכר עצמו לעכו"ם, קרובים וב"ד מצווים לפדותו, הוא אינו מצווה לפדות את עצמו, והמפרש כתב שתיבת "אינו" ט"ס ובארתי דאינו ט"ס משום דלא פסק הרמב"ם דהוא מצווה לפדות עצמו, וכתבתי בטעמא דכיון דעובד בין ביום בין בלילה אין לו פנאי להתעסק לצרכי גאולתו, וכתב ע"ז מעכ"ת דאיך אפשר שיעבוד בין ביום בין בלילה, דאפי' אם נימא דעכו"ם נמי מוסר לו שפ"כ, זהו למ"ד מוכר עצמו רבו מוסר לו שפ"כ ודאי זהו השגה אמיתית, וכבר עמדתי ע"ז בפ"ח והבאתי בזה ד' הרא"ש אם עכו"ם מוסר לו שפ"כ, אבל אינו להלכה דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו, וגם מה שכתבתי דבד' הרמב"ם אינו מבואר דהוא מצווה לפדות עצמו, כתב בזה דמלשון הרמב"ם שכתב דאם השיגה ידו הוא קודם לקרובים, וגם כתב ויש לו ללוות ולגאול משמע דמחוייב הוא בזה, הנה מלשון ויש לו אינו מוכח דהוא מחוייב בפרט לפימש"כ בפ"ב בשם חתני הגאון שי' דהוא מדין גאולת כל אדם, אכן לשון הוא קודם משמע שמצוה עליו ולכן הדרנא בי מהאמור בזה.