אבן האזל על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יד · הלכה ח
מי שעמד על נפשו ולא יכלו בית דין לאוסרו עד שימיתוהו במיתה שהוא חייב בה, הורגין אותו עדיו בכל מיתה שיכולין להמיתו בה מאחר שנגמר דינו, ואין רשות לשאר העם להמיתו תחלה, לפיכך אם נקטעה יד העדים פטור, ואם היו העדים גדמין מתחלה יהרג ביד אחרים, במה דברים אמורים בשאר מחוייבי מיתות בית דין חוץ מן הרוצח, אבל הורג נפש שנגמר דינו רודפין אחריו בכל דבר וביד כל אדם עד שממיתין אותו.
לפיכך אם נקטעה יד העדים פטור, זהו מימרא דשמואל בסנהדרין דף מ"ה ע"ב דאמר מאי טעמא דבעינן יד העדים בראשונה וליכא, ופריך על זה ומי בעינן קרא כדכתיב והתניא מות יומת המכה רוצח הוא אין לי אלא במיתה הכתובה בו מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו, ת"ל מות יומת המכה מ"מ, שאני התם דאמר קרא מות יומת ופריך וליגמר מינה ומשני משום דהוי רוצח וגואל הדם שני כתובים הבאים כאחד, והקשה הכ"מ דמוכח בגמ' דרוצח אישתני משאר חייבי מיתות בתרתי, חדא דבשאר חייבי מיתות בעינן דלא ימיתנו אלא במיתה הכתובה בו, ורוצח אתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול, תרתי דבשאר חייבי מיתות בעינן יד העדים בראשונה, ואי אתה ממיתו בשאר מיתות משום דבעינן קרא כדכתיב וקשה על הרמב"ם שכתב דגם בשאר חייבי מיתות ממיתין אותם בכל מיתה שיכולים, וכתב הכ"מ דהגמ' פריך לשמואל, משום דתניא שאם אי אתה יכול להמיתו, משמע דקאי על הב"ד לא על העדים, ומפרש דמה דתניא אין לי אלא מיתה הכתובה בו היינו יד העדים בראשונה, וזהו דוחק לפרש כן הברייתא, והגמ' דבפשוטה משמע דקאי על מיתה הכתובה לזו העבירה שעשה, וכמו רוצח בסייף ושאר סתם חייבי מיתות בחנק חוץ מהמפורשים בסקילה ובשריפה, ואמר בזה חתן אחותי הגאון מוהר"א ש"ך שי' דהרמב"ם סמיך בזה על התוספתא דסנהדרין פ' י"ב הובאה בתוס' בריש מכות, דתניא שם כל חייבי מיתות שבתורה שאי אתה יכול להמיתן במיתה האמורה בהן, המיתן בכל המיתות בין קלות בין חמורות, שנאמר ובערת הרע מקרבך, ובסוגיית הגמ' צריך לפרש כד' הכ"מ, דפירכת הגמ' אשמואל הוא משום דמפרש הברייתא דהריבוי ממות יומת הוא גם לדין יד העדים בראשונה דרבי קרא אפי' ליכא יד העדים, ומשני דזה דוקא ברוצח משום דהוי רוצח וגואל שני כתובים וכן כתב הלח"מ, אבל אינו מיושב דעכ"פ מנ"ל לחלק בין דין כל מיתה שאתה יכול להמיתו לדין נקטעה בשאר חייבי מיתות חוץ מרוצח.
ולכן נראה דיש לומר דכיון דיש להרמב"ם תוספתא מפורשת שגם בשאר חייבי מיתות ממיתין אותם בכל מיתות שיכולין להמיתן, ובזה הא הוי פשוט הלכה כשמואל דבעינן קרא כדכתיב כדמייתי בסוף הסוגיא דהוא מחלוקת במשנה בנגעים פ' י"ד משנה ט' דתנן אין לו בהן יד בהן רגל אין לו טהרה עולמית, ופליגי על ת"ק ר"א ור"ש, והלכה כת"ק, א"כ ע"כ צריך לומר דאף דקיי"ל דבעינן קרא כדכתיב זהו בגוף דין המיתה שאם אין יד העדים בראשונה אי אפשר להמיתו, ובזה קיי"ל כשמואל וכת"ק דנגעים, אבל להמיתו באיזה מיתה שיכולים אין זה מעיקר דין המיתה ובזה לא בעינן קרא כדכתיב, אלא דמ"מ בזה אנו מוכרחים לומר כהכ"מ דמה דמרבינן מקרא דמות יומת המכה דאפי' אי אפשר להמיתו במיתה הכתובה בו, אתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו, זהו דין אפי' היכי דמשום זה דאי אפשר להמיתו במיתה הכתובה בו יהיה עיכוב בעיקר דין המיתה, וכגון שנקטעה יד העדים ולא יתקיים בעינן קרא כדכתיב, דגם בזה רבי קרא דמות יומת מ"מ, דאפי' נקטעה יד העדים הורגין את הרוצח.
ובזה מבואר מה דבתוספתא תניא בטעמא דאתה ממיתו בכל מיתות שאתה יכול להמיתו משום סיפא דקרא דכתיב ובערת הרע מקרבך דאי לאו הך קרא הוי אמינא דגם באיזה מיתה הוא קפידא, אבל מ"מ קרא דכתיב יד העדים תהי' בו בראשונה, בזה אמרינן דבעינן קרא כדכתיב, ורק גבי רוצח דכתיב מות יומת המכה, בזה רבי קרא דאפי' היכי דלא יתקיים קרא כדכתיב, וכמו בנקטעה יד העדים מ"מ יומת המכה.