אבן האזל על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ז · הלכה ב
מי שקבל עליו קרוב או פסול בין להיותו דיין בין להיותו עד עליו, אפילו קבל אחד מן הפסולים בעבירה כשני עדים כשרים להעיד עליו או כשלשה בית דין מומחין לדון לו בין שקבל על עצמו לאבד זכויותיו ולמחול מה שהיה טוען על פיהן בין שקבל שיתן כל מה שיטעון עליו חבירו בעדות זו הפסול או בדינו אם קנו מידו על זה אינו יכול לחזור בו ואם לא קנו מידו יכול לחזור בו עד שיגמר הדין נגמר הדין והוציא הממון בדין זה הפסול או בעדותו אינו יכול לחזור.
במ"ש הרמב"ם דלאחר גמר דין ג"כ מהני חזרה עד שיוציא הממון בדין זה הפסול או בעדותן תמהו המפרשים במקור דבריו וכתב הלח"מ דהוא עפ"י דברי הירושלמי דאיתא התם על מתני' קבל עליו בפני שנים יכול הוא לחזור בו בפני שלשה אינו יכול לחזור בו שמואל אמר בשלא נטל מזה ונתן לזה אבל נטל מזה ונתן לזה אינו יכול לחזור ר"י ור"ל אמרין אפי' נטל מזה ונתן לזה יכול לחזור ומפרש הלח"מ דזה קאי אליבא דרבנן על מה דאמר מעיקרא דקבל בפני שנים דיכול לחזור וע"ז אמר דבנטל מזה ונתן לזה אינו יכול לחזור והיינו מה דבבלי אמר גמר דין ואף דר"י ור"ל סבר דאפי' נטל מזה ונתן לזה יכול לחזור בו בזה לא פסק הרמב"ם כירושלמי דבבלי פליג דהא ר"ל סבר דאחר גמ"ד דברי הכל אינו יכול לחזור ור' יוחנן נמי סבר דלרבנן אחר גמ"ד אינו יכול לחזור.
ודברי הלח"מ תמוהין לכאורה דמנין לו לומר דבבלי פליג על הא דירושלמי דהא ע"כ גם הירושלמי לא קאי אלא על קבל בפני שנים כמו שכתב בעצמו דהא ר' יוחנן ור"ל לא פליגי על מתני' דתנן דלרבנן אינו יכול לחזור וא"כ מנין להלח"מ דבבלי פליג בזה על הירושלמי אפשר דהבבלי נמי מפרש על קבל בפני שלשה, וצריך לומר בכונת הלח"מ דכיון דמפרש דנטל מזה ונתן לזה זהו גמ"ד א"כ לפי"ז ע"כ דלשמואל דבפני שלשה אפי' קודם גמ"ד אינו יכול לחזור וא"כ מנלן דר"י ור"ל פליגי ע"ז וע"כ דהבבלי דמחלק אליבא דר"י ור"ל בין לפני גמ"ד לאחר גמ"ד היינו על קבל בפני שנים אלא דלפי"ז הי"ל להרמב"ם לחלק דבפני שלשה אפי' קודם גמ"ד אינו יכול לחזור, והרמב"ם לא חילק כלל ומוכח דגם בפני שלשה צריך הוציא וכן דגם בפני שנים מהני גמ"ד דהיינו הוציא וא"כ עכ"פ אינו כדאיתא בירושלמי לא כשמואל ולא כר"י ור"ל והלח"מ משמע דסובר דילפינן מהירושלמי דנו"נ נקרא גמ"ד אבל בזה דמחלקים ר"י ור"ל בירושלמי בין לפני ב' בין לפני ג' ולא ס"ל לבבלי כן אלא דבין לפני שנים בין לפני שלשה קודם גמ"ד יכול לחזור ולאחר גמ"ד א"י לחזור.
והש"ך רוצה ליישב דהבבלי אינו חולק על הירושלמי והירושלמי מיירי לפני שנים והבבלי מיירי לפני ג' ולפי"ז נצטרך לומר דר"י ור"ל פליגי על שמואל גם בקבל לפני ג' דהא מדאמר שמואל דלפני שנים מיירי בלא נו"נ ע"כ דלפני ג' אפי' בלא נו"נ א"י לחזור וצ"ל דר"י ור"ל אפי' נו"נ יכול לחזור היינו דחילוקא בין בפני שנים בין בפני ג' הוא דוקא בנו"נ ולא משמע כן אך לבד זה תימה על הש"ך דאיך רוצה לומר דהרמב"ם סובר להלכה כן דהא הרמב"ם כתב להדיא אפי' קבל א' מן הפסולים כשלשה ב"ד מומחין ולא הזכיר כלל דקבל בפני שלשה. אח"כ ראיתי דהפ"מ מפרש כן דקאי על ר"מ ומה שהקשיתי אינו נכון דלא קאי על קבל עליו לפני שנים אלא על מתני' דהוא לפני שלשה ועיין במה"פ דהביא דהג"א כתב כן דמתני' מיירי בב"ד דהוא לפני ג' דשלא בב"ד לא כלום הוא רק צ"ע בדעת הרמב"ם דסובר דגם יחיד שדנה דינו דין.
אכן נראה דאפשר לומר דשמואל קאי על ר"מ דאמר יכול לחזור וע"ז אמר דאם נו"נ ביד מודה דאינו יכול לחזור ור"י ור"ל סבר דאפי' נו"נ יכול לחזור אבל אליבא דרבנן דאמרי אינו יכול לחזור לא אמרו בזה ר"י ור"ל ואפשר לומר דסברי כר"י בבבלי דמה דאמרו חכמים דאינו יכול לחזור הוא רק לאחר גמ"ד והיינו כשנו"נ אלא דגם ע"ז קשה כמ"ש דאם נפרש דקאי על קבל בפני שנים וע"ז אמרי ר"י ור"ל דאפי' נו"נ אינו יכול לחזור דהא לא פליגי על שמואל בזה ולשמואל ע"כ בלפני שלשה אפי' בלא נו"נ אינו יכול לחזור והרמב"ם לא חילק בין לפני שנים בין לפני שלשה ולכן מסתבר יותר דהירושלמי חולק על הבבלי ולהירושלמי סברי ר"י ור"ל דבין בזה בין בזה מחלוקת ואנן קיי"ל כר"י דבבלי דדוקא לאחר גמ"ד ולכן פסק הרמב"ם דדוקא הוציא.
אכן עוד יותר אפשר לומר דהנה באמת הרמב"ם לא פסק נו"נ ביד כי אם הוציא והוציא לא קאי על הדיין כדמוכח מלשונו ובחילוק בין הוציא החייב ובין נו"נ אפשר לומר לפי דעת הרמב"ם אליבא דרב חסדא ולשיטת הרמב"ם דחולק על הרי"ף והחלוק בין נו"נ ללא נו"נ אינו משום פטור תשלומין דהא לשיטת הרמב"ם גם בלא נו"נ חייב לשלם וצריך לומר כדעת הרמב"ן דנו"נ גורם יותר פס"ד דליהני טעה בשיקול הדעת וא"כ אפשא שפיר לומר דנו"נ גורם יותר פס"ד לגבי דיין שאינו כשר עפ"י דין ולפי"ז נאמר דהרמב"ם אינו מפרש דגמ"ד הוא נו"נ דהירוש' אלא דגמ"ד הוא רק הוציא ולומד זה ממה דהירושלמי מחלק ואמר בד"א שלא נו"נ אבל נו"נ אינו יכול לחזור ואינו אומר אבל כבר שילם וע"כ דזהו גמ"ד ובשילם זהו עיקר המחלוקת וזהו כמו בגמ' דידן דבגמ"ד מחלוקת ומזה מוכח דגמ"ד הוא שילם ולכן אמר שפיר דבמדרגה יותר דהיינו נטל מזה (ונטל) [ונתן] לזה אפי' ר"מ מודה וע"ז פליגי ר"י ור"ל ואמרי דאפי' נו"נ נמי יכול לחזור אבל בין שמואל ובין ר"י ור"ל סברי דלאחר גמ"ד פליגי וגמ"ד היינו שהוציא הבע"ד הכסף.
ויש להרמב"ם ראי' לזה מדין השבע וטול דאמרינן דאם נשבע אינו יכול לחזור בו ומוכח דבלא נשבע אף לאחר גמ"ד יכול לחזור דאיל"ה לשמועינן רבותא טפי דנגמר דינו אינו יכול לחזור בו ועוד דאם נימא דלא בעינן הוציא א"כ מאי אשמועינן דהלכה כרבנן דהא כיון דנשבע הוי ודאי כמו גמ"ד דהא משמע דנשבע אינו קפץ ונשבע אלא דנשבע שבועת ב"ד וא"כ פשיטא דנגמר דינו ובודאי קיי"ל כרבנן וע"כ דאשמועינן דאע"ג דלא הוציא המעות כיון דנשבע נתקיים בפועל הגמר דין ולכן אינו יכול לחזור בו ואף דאפשר לומר דשאני כיון דנשבע הלה על פיו לכן נתחייב מ"מ אפשר דהרמב"ם אינו סובר סברא זו וסובר דנשבע הוי רק כמו שנגמר הדין.
אכן אכתי קשה במש"כ התוס' בב"מ פ' המפקיד שהביאו דין אמר הריני משלם לדין השבע וטול דאם גבי השבע וטול גרסי' ונשבע, גבי אמר הריני משלם נמי יכול לחזור ויקשה על דברי המ"מ שהביא בפ"ח מהל' שאלה ופקדון גבי אמר הריני משלם דעת המפרשים דאינו יכול לחזור בו ומשמע דסובר דגם דעת הרמב"ם כן (וכן באמת מסתבר כמו שכתבו המפרשים דאם יכול לחזור בו א"כ אמאי מקני כפילא אפי' היכי דלא חזר ואמר איני משלם כיון דיכול לחזור בו) דהא הרמב"ם סובר כאן דדוקא היכי שנשבע אינו יכול לחזור בו ונראה דיש חילוק דדוקא גבי נאמן עלי אבא דהתחייב עצמו שלא מן הדין וכן גבי השבע וטול היכי שהלה נשבע אבל גבי אמר הריני משלם כיון דמעיקר הדין היכי דחייב שבועה דאורייתא אם אינו נשבע חייב מן הדין לשלם דהא יש עליו חיוב או לישבע או לשלם וכיון שאינו נשבע ממילא צריך לשלם ולכן כיון שאמר איני נשבע זהו הגמר דין באמת ואינו כלל שלא מן הדין אלא כיון דאינו רוצה לישבע מן הדין צריך לשלם ולכן לא בעינן גמ"ד בפועל אלא דזהו גופא גמ"ד בפועל דהסתלק עצמו מן השבועה וממילא חייב בתשלומין.
והנה במש"כ למעלה יש להוסיף דהנה הנמוק"י בסוף פ"א דב"מ גבי שטרי בירורין הביא דברי הרשב"א והר"ן דהיכי דטענו הבע"ד אף שלא כתבו אין יכולים לחזור והביאו ראי' מהירושלמי שהבאנו דקבל עליו בפני שנים יכול לחזור בו בפני שלשה אינו יכול לחזור ומשמע דקבל הוי משהתחילו בע"ד לטעון והובא כאן במה"פ בירושלמי ודחק לפרש דאף דהכא מיירי הירושלמי לענין קבל קרוב או פסול מ"מ למד הרשב"א מכאן לענין ב"ד כשר במכ"ש דמשהתחילו לטעון אינו יכול לחזור.