אבן האזל על משנה תורה, הלכות נחלות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ה · הלכה ד
יבמה שלא שהתה שלשה חדשים ונתיבמה בתוך שלשה חדשים וילדה בן, ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון, זה הספק אומר שמא בן המת אני ואירש את נכסי אבי כולן, ואין אתה ראוי ליבם אותה שאין אמי בת יבום, והיבם אומר שמא בני אתה ואמך ראויה ליבום ואין לך בנכסי אחי כלום. הואיל וגם זה היבם ספק שמא יבם או אינו יבם חולקין בשוה, וכן דין זה הספק עם בני היבם בנכסי המת שנתייבמה אשתו חולקין בשוה הספק נוטל מחצה ובני היבם מחצה, מת היבם אחר שחלק עם זה הספק, ובאו בני היבם הראויין לירש אביהם אע"פ שיש לזה הספק לומר אם אחיכם אני תנו לי חלק בירושה זו, ואם איני אחיכם החזירו לי החצי שלקח אביכם, אין לזה הספק בנכסי אביהן עמהן כלום, ואין מוציא מידן.
הואיל וגם זה היבם ספק שמא יבם או אינו יבם חולקין בשוה, הרא"ש בפ' החולץ סי' ח' כתב בזה וז"ל ותימה ולימא יבם דל מהכא היבום שזכיתי מנכסים מכח היבום, מ"מ אני יורש של מיתנא ואתה ספק, ותנן לקמן דף ק' הוא אינו יורש אותן אלא הקרוב קרוב יורש כי הוחזקה נחלה לאותו השבט והוא לא יוציא הנחלה מחזקתה מספק, ונ"ל דמיירי שהסבא קיים הילכך מכח קורבא אין היבם זוכה בנכסים כי האב קודם והוא צריך לזכות מכח טענה דאת ברי דידי וזו טענת ספק הוא, ומ"מ הסבא נסתלק מן הנכסים בין שהוא בר מיתנא בין שהוא בן היבם הילכך חולקין הנכסים ביניהם עכ"ל, והטור פסק כדברי הרא"ש ויש חילוק בין כשהסבא קיים או לא, והמחבר בשו"ע הביא דעת הרמב"ם שלא חילק בזה, וכתב ויש מי שאומר שאם אין אבי המת קיים יטול היבם הכל, והקשה הדרישה לדעת הרא"ש מדין סבא וספק בנכסי יבם דחולקין ואמאי לא יאמר הסבא אני ודאי יורש של היבם כדין אב והספק הוא ספק בן כמו דסובר הרא"ש בספק ויבם בנכסי מיתנא שהיבם טוען אני ודאי אח, והספק הוא ספק בן, עיין מה שכתבו בזה הדרישה והט"ז.
ונראה דהתוס' פ' יש נוחלין כתבו דכל היורשין יורשין מדין משמוש מכח האב שהאב יורש בקבר להנחיל לבניו, ומטעם זה לא תנן במתני' אחי האב, והקשו דאם כן למה תנן אחין, ותירצו דנקט איידי דבעי למיתני אחין מן האם לא נוחלין ולא מנחילין ותירוצם דחוק, ונראה דאיכא נ"מ בין אחין לאחי האב דאף דשניהם הוזכרו בכתוב מ"מ הא אמר בגמ' דף ק"ט אחי האב לא צריכה קרא שהאב קודם, אחי האב מכח מאן קאתו מכח אב, קאי אב קא ירתי אחי האב, וכיון דדריש שארו זה האב מלמד שהאב קודם לאחין, מוכח שהאחין אינם יורשין מכח אב אלא מכח עצמם, אלא דאיכא קרא שהאב קודם, ומשו"ה מייתי במתני' האחין ולא אחי האב.
ולפי"ז מבואר דיש חילוק בין סבא וספק בנכסי יבם, ובין ספק ויבם בנכסי מיתנא, דגבי ספק ויבם בנכסי מיתנא אם הספק הוא בנו של היבם אינו יורש כלל, ומשו"ה סובר הרא"ש דמה שהיבם הוא ודאי אח, דוחה להספק שהוא ספק בן, דאם הוא בן של היבם כשהיבם חי אינו יורש כלל, אבל גבי סבא וספק בנכסי יבם, דהמיתנא הוא ג"כ יורש מצד עצמו משום אח וכן הספק אם הוא בנו של המיתנא רק דאביו שהוא הסבא קודם, וממילא הספק הוא ממ"נ יורש דגם אם הוא בן אח הוא יורש אלא דהסבא קודם מדין אב, ולענין שם יורשין שניהם יורשין, אלא דדין הירושה הוא בספק ומשו"ה חולקין.
אכן דעת הרמב"ם שהביא ההלכה בסתם ולא חילק אם הסבא קיים, וכן דעת המחבר בדעת הרמב"ם צריכה ביאור, והוא פשוט דאינו סובר כדעת הרא"ש דודאי אח דוחה ספק בן, וראיית הרא"ש מהא דיורשי היבם מדחים אותו מירושת אביהם אינה ראיה, דהתם הם עכ"פ הם ודאי יורשים בפועל, אבל הכא אם יש בן אין האח יורש, וכתב כן הט"ז בסימן קס"ג, אלא דקשה לפי"ז מדברי הרמב"ם בהל' ה' שכתב נפל הבית עליו ועל אמו מעמידין נכסי האם בחזקת יורשי האם שהם יורשין ודאין, אבל יורשי הבן ספק הם שאם מת הבן תחילה אין לאחיו מאביו בנכסי אמו כלום, ומבואר דאף דיורשי האם אינם ודאין אלא אם מת היבם תחלה, אבל אם מתה האם תחילה יורש בן האם ויורשין ממנו אחיו מאביו, ומ"מ אנו אומרים שיורשי האם הם ודאים ודוחים ליורשי הבן.
והנה דברי הרמב"ם שם גם בלא זה צריכים ביאור דבב"ב דף קנ"ח ע"ב במתני' דנפל הבית עליו ועל אמו דאמר ר"ע מודה אני בזה שהנכסים בחזקתן, ואמר על זה בגמ' בחזקת יורשי האם, ואמר על זה וטעמא מאי אמר אביי, הואיל והוחזקה נחלה בחזקת אותו השבט, וזה אינו כמש"כ הרמב"ם דהטעם הוא משום דיורשי האם הם ודאין, ויורשי הבן ספק, וטעמא דהוחזקה נחלה באותו השבט הוא טעם אחר, דמתחלה היתה הנחלה עומדת בחזקת משפחת האם, ובפשוטו הם שני טעמים, ואינם שייכים זה לזה, והוא תימה שיכתוב הרמב"ם טעם אחר דלא כהגמ'.
ונראה דהרמב"ם סובר דטעמא שהוחזקה נחלה בחזקת אותו השבט וע"כ דהכונה בחזקת משפחת האם, לא הוי מהני בפני עצמה, דאטו לא היתה עומדת האם לינשא, ועוד דהא לא הוזכר במתני' דנפל הבית עליו ועל אמו, מתי קנתה האם את הנכסים. ואם קנתה הנכסים אחר שהיה לה הבן הא לא הוחזקה נחלה בחזקת משפחת האם, כיון שהיה לה בן העומד לירש אותה, ולכן סובר הרמב"ם דעיקר טעמא דהוחזקה נחלה בחזקת אותו השבט היינו בגדר הסבת נחלה דאף דדין הסבת נחלה לא היה אלא לבאי הארץ כיון דמצינו דאיכא גדר הסבת נחלה גם עתה מדין אין הבן יורש אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב, ולמד אביי זה שם בדף קנ"ט מגדר הסבת נחלה, לכן כשנעשה לנו ספק בדין אם ע"פ איזה ספק אנו צריכין להוציא נכסי האם ליורשי האב על ידי ירושת בנה שיירשה להוריש לאחיו מן האב, אם הענין ספק הוא נאמר הוחזקה נחלה בחזקת אותו השבט, וסובר הרמב"ם דדוקא בצירוף עם הך טעמא דיורשי האם הם עכ"פ יורשים ודאים מעיקר הדין, אלא שאם יש בן לאם והוא מת אחרי כן מוריש לאחיו מן האב, לכן אף דהרמב"ם אינו סובר דודאי אח דוחה ספק בן, וזהו משום דאם יש בן אין האח יורש בפועל, זהו כששניהם בדרך ירושה רגילה, אבל היכי שהשאלה הוא לאחים של בנה מן האב אנו אומרים שהוחזקה נחלה בחזקת אותו השבט, וזהו משום שיורשי האם הם יורשים ודאים, ואחי בנה מן האב הם יורשים בספק, שאם מת בנה קודם מיתתה אינם יורשים.
והנה מש"כ הרמב"ם וכן דין זה הספק עם בני היבם בנכסי המת שנתייבמה חולקין בשוה הספק נוטל מחצה ובני היבם מחצה, שכתב רש"י ונראה בעיני דההוא מנתא דקא מודו ליה שקיל ואידך הוי ממון המוטל בספק וחולקין, וטעמא של רש"י הוא מהא דגבי ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי סבא, דאמר הגמ' בההוא פלגא דקא מודו להו שקלי תילתא דקא מודו ליה שקל, פש להו דנקא הוי ממון המוטל בספק וחולקין, אבל הרמב"ם כתב הספק נוטל מחצה ובני היבם מחצה, וכתב המ"מ דימה הרב דין זה לדין ספק ויבם הנזכר שחולקין בנכסי המת ונוטל היבם מחצה, ואולי הודאין במקום אביהן הן עומדין, ואע"פ שהן טוענין לזה שהוא אחיהם כיון שהוא טוען דבר מיתנא הוא ומשום ספיקא פלגינן ליה בנכסים, אין לו בחצי האחר כלום, אח"כ הביא המ"מ דברי רש"י וכתב על זה וכן נראה וכן כתב הרשב"א, ודברי המ"מ בביאור שיטת הרמב"ם אינם מיושבים, דגבי ספק ויבם בנכסי המת הוי ספק השקול, אבל כאן הוא דומה ממש לספק ובני יבם בנכסי סבא דאמר הגמ' כמו שהבאנו, כתב כן הרמב"ם בהל' ה' שהחצי שמודה להם נוטלין, והשליש שמודין לו נוטל והשתות הנשאר חולקין בשוה, והמחבר באה"ע סי' קס"ג הביא שתי הדעות מקודם כד' רש"י ואח"כ כתב ויש מי שאומר בכל הנכסים חולקים בשוה הוא מחצה והם מחצה וכדעת הרמב"ם.
והנה הב"ש כתב על שיטת הרמב"ם ואין להקשות מ"ש מספק ובני יבם בנכסי זקן דאין חולקין בשוה משום דכאן אם היה בא הספק עם אביהם לדין היה כל אחד נוטל מחצה, אמרינן אף השתא לא נשתנה דינם ויש להם זכות מכח אביהם ונוטלים חלק אביהם, כמו שהקשה הרא"ש שם בדין ספק ויבם בנכסי זקן, משא"כ בספק ובני יבם בנכסי זקן, אז אם היה בא לדין עם היבם היה נדחה מכל וכל, ועכשיו ע"כ דינו נתחדש ונוטל חלק א' ונוטל מה שמודים לו, ובמה שהם מחולקים עמו חולקין עכ"ל, ודבריו אינם מובנים דאיזה סברא הוא דבספק ובני יבם בנכסי מיתנא שעומדים בכח אביהם, ואם הי' בא הספק לדון עם אביהם הי' נדחה, לכן דינו נתחדש ונוטל יותר ממחצה, וכבר תמה על דבריו המגיה בט"ז, והאריך הרבה בזה, ואח"כ כתב בעצמו לתרץ וז"ל, דשאני ספק ובני יבם בנכסי המת, דהתם תיכף כשיבם זה ייבם אשתו היה כל הנכסים של המת שייכים להיבם רק אח"כ כשנולד זה הספק נתעורר דין על הנכסים של היבם שאין מגיע לו הנכסים שזכה מן המת, והדין הוא שיטול היורש החצי, והחצי השני ישאר אצל היבם, וא"כ באותו חלק שנשאר אצלו זכה בו למפרע כבר משעה שייבם אשת המת, והרי הם כנכסי היבם עצמו משעת יבום, א"כ אם מת היבם אח"כ מה לו לספק בנכסי היבם נגד בני היבם עכ"ל, וגם דבריו אינם מיושבים, חדא דעיקר יסודו שכתב דכשייבם מתחלה אשת המת זכה בהנכסים, דמנין ברור לו לומר כן, כיון שלא המתין היבם ג' חדשים, ועוד יש ספק שמא נתעברה היבמה מן המת, וגם לפי דבריו מה שייך לומר שזכה למפרע, הרי לא זכה אלא מדין חלוקה שחלק עם הספק, בשביל שלא הי' ידוע אם הספק הוא בן היבם או בן המת.
לכן נראה ליישב באופן אחר, דגבי ספק ובני יבם בנכסי סבא, דהתם שניהם יורשים ודאין, בין הספק הוא יורש בכל אופן, בין אם הוא בנו של המיתנא, בין אם הוא בנו של היבם, ובין הבני יבם הם יורשין ודאין, דגם אם הספק בנו של המיתנא הם יורשין שוים עמו דהוא בנו של המיתנא, והם בניו של היבם, אלא דהמחלוקת ביניהם הוא רק על חלוקת הירושה, לכן אמרינן דפלגא דקא מודי להו שקלי תילתא דקא מודו ליה שקיל והשאר חולקין, אבל בספק ובני יבם בנכסי מיתנא כיון דהספק הוא על דין היורש, דאם הספק הוא בן המיתנא בני היבם אינם יורשים כלל דבמקום שיש בן הלא האח אביהם אינו יורש, וכשהספק נוטל מחצה הרי הוא נוטל משום ספק שמא הוא היורש היחידי, לכן אין טענה שיטול גם בצד השני שהם היורשין והוא ג"כ אחיהם, דממ"נ אם הם יורשים אינו מגיע לו חצי אלא שליש, וכיון דהדין בזה הוא בעיקר דין היורש, ומשום ספק זה אנו חולקין, לכן אינו נוטל הספק משום שני צדדים, אלא חצי משום צד שמא הוא בן המיתנא, ולכן יחלוקו בשוה.