אבן האזל על משנה תורה, הלכות נחלות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק א · הלכה יג
וכן אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מאביו, כיצד מי שמת ואחר כך מתה אמו, אין אומרים הואיל ואילו הבן היה קיים, היה קודם אף יורשין של בן קודמין ליורשיה של אשה זו ונמצאו אחיו מאביו יורשין את אמו של זה אחר מותו של זה, אלא זרע בנה הוא שיירשנה אם היה לו זרע ואם אין לו זרע תחזור ירושתה למשפחת בית אביה, אבל אם מתה האם תחלה ואח"כ מת הבן אפילו היה קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו, הואיל והיה אחר אמו שעה אחת הרי זה נוחל את אמו ומנחיל הנחלה ליורשיו ממשפחת אביו.
השגת הראב"ד. אבל אם וכו'. א"א אינו כן אלא בכלו לו חדשיו דאי לא ידעי הוה ליה איהו ספק והאחין ודאין ואין ספק מוציא מידי ודאי.
אפי' היה קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו, עיין בהשגת הראב"ד, ועיין במ"מ שרוצה לפרש דמה שכתב ולא כלו לו חדשיו, היינו שודאי לא כלו והאריך בזה, והלח"מ כתב על זה קשה דמנ"ל להמ"מ דמאי דקאמר רבינו ולא כלו, ר"ל דיודע שלא כלו נימא דפירושו הוא דהוי סתמא דלא ידעינן אי כלו או לא כלו ועיין מה שהאריך בזה, והנה בפ"ב מהל' רוצח הל' ו' הארכתי בכל הלכה זו, ולפי שההלכה מפורשת כאן עם השגת הראב"ד הנני מעתיק כל מה שכתבתי שם, ודברי הרמב"ם שם הוא, אחד ההורג את הגדול או את הקטן בן יומו בין זכר בין נקבה ה"ז נהרג עליו אם הרג בזדון או גולה אם הרג בשגגה, והוא שכלו לו חדשיו, אבל אם נולד לפחות מתשעה חדשים הרי הוא כנפל עד שישהא ל' יום, וההורגו בתוך ל' יום אינו נהרג עליו, עכ"ד הרמב"ם וכתבתי שם ואלו דברי.
הכ"מ ציין לדברי המ"מ פ"א מהל' יבום ושם כתב המ"מ בדעת הרמב"ם לפ"מ שכתב בהל' מילה דבן ח' שגמרו סימניו ה"ז ולד שלם, ואם שהא ל' אפי' לא גמרו סימניו, וכן בידוע שכלו לו חדשיו, דמד"ת יש ג' אופנים שיהיה דינו כולד שלם או כלו לו חדשיו, או אפי' בן ח' אחר ל' או כשגמרו סימניו אפי' קודם ל', ואם אינו ידוע אם הוא בן ז' או בן ח' ולא גמרו סימניו הוא ספק מה"ת, וזהו מש"כ בדין ירושה פ"א מהל' נחלות שקטן בן יומו שלא כלו לו חדשיו אם חיה אחר אמו שעה אחת נוחל ומנחיל, וזהו כשגמרו סימניו שזהו נקרא ולד, ובדין הרוצח כתב שההורג קטן שנולד פחות מבן ט' תוך ל' שאינו נהרג דבעינן חדא מתרתי, ל' יום או כלו לו חדשיו, אבל בן ח' שלא שהא אע"פ שנגמרו סימניו אינו נהרג, וזהו ששינו חכמים על ד"ת וכיוצא בזה כתב פ"א מהל' אבל שאין מתאבלין אלא על מי ששהא ל' יום או שכלו לו חדשיו, עכ"ד המ"מ, ודברי המ"מ תמוהים דהא בפ"א מהל' אבל כתב הרמב"ם דבן שמונה שמת אפי' אחר שלשים אין מתאבלין, ולא כמש"כ המ"מ דבשהא ל' מתאבלין, והראב"ד שם השיג עליו דקיי"ל כרשב"ג דמשתהא, וכתב שם הלח"מ דאף דלדינא סובר הרמב"ם דקיי"ל כרשב"ג להחמיר בזה אפי' מדרבנן, ולכן בדין רוצח נהרג עליו, מ"מ לענין אבל כיון דקיי"ל הלכה כדברי המיקל באבל לא סמכינן על הך פסקא דהלכה כרשב"ג, כיון דלרבנן לא מהני ל' יום ולכן אין מתאבלין אבל דברי הלח"מ אין מספיקין דהא כתב הרמב"ם שם וז"ל בן ט' חדשים שנולד מת, ובן שמנה שמת אפי' לאחר שלשים, ומי שיצא מחותך או מסורס אע"פ שכלו לו חדשיו הרי זה נפל ואין מתאבלין עליהן ולא מתעסקין עמהן, הרי שכלל הרמב"ם דין בן שמנה שמת לאחר ל' עם בן ט' שנולד מת, וכתב בתורת ודאי הרי זה נפל, ועוד שכתב ולא מתעסקין עמהן, ומה שייך זה לדין הלכה כדברי המיקל באבל, וכיון שמעיקר דין הוא כחי אמאי יהיה פטור במה שמחוייבין להתעסק בקבורתו, בכל מה שמחוייבין בקבורת מת גדול, וע"כ דמעיקר דינא הוא נפל, ועוד דבאו"ח סי' תקצ"ז מבואר דנפל אין חייבין בקבורתו, וא"כ כשכתב הרמב"ם הרי הוא נפל ואין מתעסקין עמהן פירושו דאין חייבין בקבורתו כמו כל נפל, וקבורה הוא מדאורייתא ואיך נקל בולד שמעיקר דינא הוא ולד גמור, וזה קשה על עיקר דברי המ"מ שכתב שמטעם זה דמדרבנן חיישינן לנפל כתב הרמב"ם דאין מתאבלין עליהן.
לכן נראה דסובר הרמב"ם דכיון דאסקינן בגמ' בשבת דף קל"ו דכשפיהק ומת דברי הכל נפל הוא כי פליגי בנפל מן הגג ואכלו ארי, ולפי פירש"י קאי זה על תוך ל' דרבנן סברי חי הוא דזה דוקא בנפל מן הגג, והרמב"ם סובר דגם מה דרשב"ג מחדש דאפי' נולד לשמנה אם שהה שלשים יום אינו נפל, דזהו ג"כ דוקא בנהרג, אבל מת לא מהני שלשים כיון דרשב"ג מיירי בנהרג ולא ילפינן מת מנהרג דריעותא דמת מהני, דנאמר דבאמת נפל הוא כיון שהוא בן ח' וגם ל' יום לא מהני, אך לא ביאר הרמב"ם עד אימתי יקרא נפל, ומסתבר דאחר י"ב חודש ודאי נקרא חי, ולכן בהל' אבל דמיירי שם הרמב"ם להדיא במת לא מהני ל' יום, ומבואר דכאן בהל' רוצח דמיירי בנהרג שפיר מהני ל' יום דקיי"ל כרשב"ג, והראב"ד סובר דלא מהני מת אלא בתוך ל' יום לומר דבזה מודו רבנן דהוי נפל, אבל ל' יום דסובר רשב"ג דכל ששהא ל' יום אינו נפל לא מהני מה דמת דאטו ולד חי אין דרכו למות מסבת חולי, ומה שהכריח להרמב"ם לומר כן הוא משום דהך דינא דבן ח' אין מתאבלין עליו הוא בתוספתא ואי בתוך ל' הא גם בלא ידעינן אם כלו לו חדשיו או לא אין מתאבלין, והראב"ד יסבור דהך תוספתא אתיא אליבא דרבנן ואנן קיי"ל באבלות כרשב"ג, ובאמת אין נ"מ במה דידעינן דהוא בן ח'.
והנה היה אפשר לומר דמה דקתני בתוספתא בן שמנה הוא לומר דאפי' גמרו שערו וצפרניו דקיי"ל כרבי והוי ולד מעליא ונימא דמ"מ אם מת הוי נפל, אלא דיש לומר דאפי' אם נימא כן סובר הרמב"ם דחד דינא הוא, וכמו דנימא דמת מוציא מדין ולד אפי' בגמרו סימניו ה"נ מוציא מדין ולד אפי' בשהא ל', דהוכחה דרבי ורשב"ג שוין הם, אלא דיש לעיין בעיקר דינא בגמרו סימניו דקיי"ל כרבי דהוי ולד מעליא אם במת לא הוי ולד, ומשמע דשוין הם כיון דבחדא ברייתא קתני הא דרבי והא דרשב"ג, וכיון דסובר הרמב"ם דבמת לא מהני הוכחה דרשב"ג ה"נ הוכחה דרבי, אכן זה ודאי צריכים אנו לומר דמה דאמרינן דבמת לא מהני הוכחה דל' יום, וכן הוכחה דגמרו סימניו זהו דוקא בודאי בן ח', אבל באינו יודע אם כלו לו חדשיו מהני הא דגמרו לומר דודאי חי הוא מדין תורה, דהא כן כתב הרמב"ם להדיא פ"א מהל' יבום דמד"ת באינו ידוע אם כלו חדשיו הוי חי ופוטר מן היבום אף במת, וזהו בגמרו סימניו כמש"כ סמ"מ שם, וכן בשהא ל' יום דלא מהני במת הוא דוקא בודאי בן ח', וכן מוכח מדבריו בפ"א מהל' אבל, דבהל' ו' כתב וז"ל הנפלים אין מתאבלין עליהן וכל שלא שהא ל' יום באדם הרי זה נפל אפי' מת ביום שלשים אין מתאבלין עליו, ולהדיא דאחר ל' מתאבלין עליו אע"ג דמת, והיינו משום דלא מיירי בודאי בן ח' דאח"כ בהל' ח' הזכיר בן שמנה והוא כמו שבארנו.
ומש"כ דהרמב"ם בהל' אבל מיירי במת ולא בנהרג, גם בלאו הך דינא דאפי' אחר ל' אין מתאבלין צריך לומר כן, דהרמב"ן במו"ק דף מ"ט כתב שהקשו על שיטת הגאונים דאבלות יום ראשון דאורייתא דא"כ אמאי אמרינן הלכה כדברי המיקל באבל, וכתב הרמב"ן דזה לא קשה, דכל מחלוקת דאיכא באבל הוא בדיני דרבנן, רק שהקשה מהא דאין מתאבלין על ולד שכלו לו חדשיו, דהא ביבמות אמרינן דמעיקר דינא הלכה כרבנן דאזלינן בתר רובא דולד מעליא ילדן, רק דמדרבנן חיישינן כרשב"ג, וכתב הרמב"ן לתרץ שכל ספק בן קיימא אין לבו של אדם דוה עליו, אבל תירוצו קשה דכיון דמעיקר דינא הוי ולד מעליא למה נימא דאין לבו של אדם דוה, וע"כ צ"ל כמש"כ התוס' בבכורות דף מ"ט במה דאמרינן דיום ל' כיום שלפניו בענין אבלות, דהא ביבמות אמרינן דמה"ת אפי' תוך ל' חי הוא, וכתבו מקודם דהתם בנפל מן הגג, והכא בפיהק ומת, ואח"כ כתבו ואפי' נימא דה"נ בנפל מן הגג אין לחוש דלענין אבלות פסקינן כרשב"ג לקולא, ודבריהם מיושבים להשיטות דאבלות כל ז' הוא מדרבנן, אבל לשיטות הגאונים דאבלות יום ראשון הוא מה"ת, ע"כ צ"ל כמו שכתבו מקודם אם לא נימא כדברי הרמב"ן, והרמב"ם פסק ג"כ דאבלות יום ראשון הוא מה"ת, ולדברי הרמב"ן מיושב ג"כ דברי הרמב"ם דאפי' לאחר ל' אין מתאבלין, אבל גם לזה ליכא שייכות עם הא דאין מתעסקין עמו על כן נראה כמש"כ.
ולפי"מ שביארנו צריכים אנו לומר דהלכה ז' שם בהל' אבל שכתב ואם נודע בודאי שנולד לתשעה חדשים גמורים מיירי בלא גמרו סימניו, דאי גמרו הא קיי"ל כרבי דולד מעליא הוא כיון דאינו בן ח' בודאי, והמ"מ בפ"א מהל' יבום כתב דזהו מטעמא דהקלנו באבלות, אבל לפימש"כ דלשון הרי הוא נפל משמע דהוא ודאי נפל ע"כ צ"ל דמיירי בלא גמרו, וכן משמע הלשון שכתב הנפלים, וכמו שכתב שם המ"מ דמזה שכתב הרמב"ם ויצא הולד חי מוכח דמיירי בגמרו סימניו שהוא קרוי ולד, וא"כ כאן שכתב הנפלים ע"כ דלא גמרו סימניו, והשמיענו כאן דאפי' לא גמרו סימניו כיון דשהא ל' יום אינו נפל כיון דאינו ודאי בן ח', ולפי"ז לא מצינו כאן קולא באבלות כלל דמעיקר דינא הוי נפל, כיון דלא גמרו סימניו ומת בתוך ל', וא"כ הוא דלא כדברי המ"מ שכתב שם ששינו כאן על ד"ת.
אכן בהלכה שלפנינו בדין רוצח מבואר כדברי המ"מ דמדכתב ההורג קטן בן יומו משמע דבולד גמור עסקינן שגמרו סימניו, וכתב בזה והוא שכלו לו חדשיו, אבל אם נולד לפחות מט' הרי הוא כנפל ומוכח דאפי' בולד גמור בעינן או כלו לו חדשיו, או ל' יום ולא מהני גמרו, וזהו כמו שהחמירו חכמים לגבי יבום, ומדוייק מה שכתב כאן הרמב"ם הרי הוא כנפל, ובהל' אבל כתב הרי הוא נפל, דבהל' אבל הא מיירי במת, אבל הכא דנהרג וגם גמרו סימניו מעיקר דינא ודאי חי הוא, אלא שהחמירו חכמים לגבי יבום, ולכן גבי רוצח אינו נהרג עליו, ומש"כ הרמב"ם לפחות מט' אין כונתו ודאי בן ח' אלא לפחות מתשעה חדשים ודאים, וכמו שכתב להדיא דדוקא כלו לו חדשיו, ונתבאר שיטת הרמב"ם דדבריו בהל' אבל אינם סותרים דבריו בכאן וכמש"כ, עד כאן מה שכתבתי בפ"ב מהל' רוצח.
והנה הלח"מ כאן בסוף דבריו כתב, עוד אמרו שם במשנה ומטמא בטמא מת והביא רבינו דין זה בפ"א מהל' טומאת מת, וכתב אפי' קטן בן יומו שנשא וכו' והוא שנולד לט' חדשים, אבל בן שמנה הרי הוא כאבן ואינו מקבל טומאה, וקשה דלמה חילק שם רבינו בין כלו ללא כלו, דלפי"ז כיון דלא שאלו בגמ' על זה משמע דלא שאני לן בין כלו ללא כלו, וקשה עוד מזה דהמ"מ פ"א מהל' יבום בקש לתת טעם לכל דברי רבינו, והך דמטמא במת לא הזכיר דאין טעם מכל הנזכרים שם מועיל לההיא דהתם דאדרבא הוי לן לאחמורי ולא הוי לן לאפלוגי בין כלו ללא כלו עכ"ד הלח"מ, והנה לפי"מ שנתבאר יש שני אופנים שאין ספק כלל ומועיל בכל הדינים, וזהו או כלו או ששהא שלשים יום, והאופן הג' דזהו גמרו שערו וצפרניו לא מהני בכל מילי, אלא דמה"ת מהני גם גמרו לחוד, רק דמדרבנן מחמירים שלא להחזיק לולד שלם בודאי, וא"כ קושיית הלח"מ חזקה וא"צ למה שכתב דהוי לן לאחמורי, אלא דלא שייך שחכמים יקילו בדין טומאה שהוא מה"ת, אלא דיש לומר דהרמב"ם לא כתב כאן דין אם גמרו סימניו, משום דבזה יש ג"כ נ"מ דאפשר לחכמים להחמיר שלא להחזיקו בודאי לולד שלם, וזהו אם נגע הולד הזה שנטמא טומאת מת בתרומה, שדין תרומה טמאה לשרפה ומצוה לשרפה, וכהן מותר ליהנות בשרפת התרומה טמאה, אבל תרומה שנגעה בספק טומאה אסור לשרפה, א"כ כיון שחכמים החמירו שלא להחזיקו בודאי כולד גמור אם נטמא בטומאת מת אין שורפין עליו תרומה, לכן לא הזכיר הרמב"ם שיטמא הולד בן יומו בתורת ודאי אלא אם כלו לו חדשיו, דהא לא מיירי בשהא שלשים יום דהא כתב קטן בן יומו.
אכן לפימש"כ דיש חילוק בין מת ובין נהרג דפלוגתא דרבנן ורשב"ג הוא בנהרג ובמת גם רשב"ג מודה דלא מהני ל' יום, וכתבתי דה"נ בדין גמרו סימניו כיון דבחדא ברייתא קתני, וא"כ לא קשה קושיית הלח"מ דהרמב"ם בהל' טומאת מת בדין קטן בן יומו שנשא מת כיון שכתב שני הדינים, מה שודאי נטמא ומה שודאי לא נטמא, אינו יכול להביא דין גמרו סימניו, כיון דבמת לא מהני גמרו, ואם ימות למחר איגלי מילתא דנפל הוא, לכן כתב והוא שנולד לתשעה.